מדינת הרווחה השבדית – גן העדן האבוד
ראשיתה של מדינת הרווחה השבדית – אי שם בראשית שנות ה-30. שבדיה ייצגה במשך שנים רבות את שביל הזהב בין משטר קומוניסטי-סוציאליסטי לבין כלכלת שוק חופשי המבוססת על חופש הפרט. במשך כ-50 שנה הייתה שבדיה דוגמה למדינת סעד המגוננת על האזרח מהעריסה עד לקבר. הרמוניה מושלמת בין הטבות סעד נדיבות לבין כלכלת שוק פתוחה ותחרותית במגזר הייצור והמסחר הפרטיים.

הכלכלה השבדית תמכה בסקטור ציבורי גדול בהיקפו. הוצאותיו הגיעו בשיאן לכ- 60% מהתמ"ג השבדי, לעומת 45% במדינות מערביות אחרות. הסקטור הציבורי השמין למימדים מפלצתיים במשך כ-30 שנה כאשר בראשית התהליך, בשנות ה-60 היקפו לא היה שונה מזה האמריקאי הצנום וכך גם נטל המס. במקביל לגידול בהיקפו של הסקטור הציבורי גדל גם עול המיסוי המוטל על האזרח השבדי, הרבה מעבר למקובל במערב. בסוף שנות ה-80 היה נטל המס בשבדיה כמעט כפול מאשר בארצות הברית.

לאורך המאה ה-19, כאשר כלכלת המערב התבססה היטב על פירות המהפכה התעשייתית ונהנתה מצמיחה מוגברת, נראה היה כי שבדיה "פיספסה" את המהפכה. עד קרוב לסוף המאה (1870) נגררה שבדיה מאחור, כאחת מהמדינות המפגרות באירופה, שכלכלתה התבססה בעיקר על יצוא חומרי גלם. רמת החיים הייתה נמוכה והשבדי הממוצע התקיים בדוחק. לקראת סוף המאה שלטה בשבדיה קבוצת פוליטיקאים שחרטה על דיגלה כלכלת שוק וחידשה את חירויות הפרט. שבדיה לא הייתה "מדינת רווחה" אלא מדינה עם מעורבות ממשלתית מינימאלית. עד לתחילת מלחמת העולם הראשונה (1914) הפיק הסקטור הציבורי פחות מ- 6% מהתוצר הלאומי! ברבע האחרון של המאה ה-19 הובטחו בחקיקה חופש דת, חופש ביטוי, חופש המסחר, שוק הון מפותח, פיזור הבעלות על הקרקעות, מיסוי נמוך וחסמי יבוא אפסיים.

עיקר התנופה לכלכלה השבדית ארעה בעשורים הבאים (1890 – 1930) בהם פרחה וצמחה הכלכלה כמעט ללא אח ורע בעולם. התפתחה תעשייה שבדית מודרנית המבוססת על יצוא מוצרים חדשניים, חלקן המצאות של יזמים שבדים. בבסיס הכלכלה עמד הסקטור הפרטי שניצל תנאי צמיחה נוחים:  150 שנות שלום, חברה הומוגנית ללא מתחים אתניים, אוצרות טבע, חשמל זול (ממפלי מים). התעשייה השבדית הצעירה לא זכתה ל"הגנת" המדינה ונאלצה להתחרות בשווקי העולם. בתקופה זו התבססו חברות ענק שבדיות בשווקים הבינלאומיים. 40 שנים של צמיחה מואצת המבוססת על סקטור פרטי, כלכלה חופשית וסקטור ציבורי מצומצם העלו את רמת החיים בשבדיה לאחת מהגבוהות בעולם.

בשנת 1932 עלתה לשלטון המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ונשארה בשלטון כ-60 שנים. מדינת הרווחה השבדית נולדה. סל תמיכה ממשלתי למגזרים שונים הופעל בהדרגה, אך התבסס בהרחבה רק לאחר מלחמת העולם השנייה: בטוח לאומי, קצבאות ילדים, סובסידיות לדיור, תשלומי מחלה, מימון שכר לימוד, קצבאות אבטלה נדיבות, מעונות יום במחיר סמלי, חופשות בשפע והיתרים מגוונים להיעדרות מהעבודה. בשנים הראשונות נזהרה המפלגה מלפגוע בתעשיות הגדולות ובסחר החופשי. למרות צמיחת המעורבות הממשלתית – בשנת 1950 היה הסקטור הציבורי עדיין קטן בהיקפו (כ- 25% מהתוצר) – פחות מאשר ברוב מדינות אירופה ודומה לשוויצרי ולאמריקאי.

שנות ה-50 וה-60 היו תקופת הזוהר של מדינת הסעד השבדית: צמיחה מהירה, ובמקביל – הוספת נדבכים למדינת הרווחה. בראשית שנות ה-50 הייתה שבדיה המדינה העשירה באירופה. התוצר לנפש היה כפול מהממוצע האירופאי וגבוה בכ- 25% מהשוויצרי. עד למחצית שנות ה-70 נזהרו הפוליטיקאים מלגעת בתרנגולת המטילה את ביצי הזהב – סקטור התעשייה והמסחר אשר מימן את הוצאות הרווחה.

עד לאמצע שנות ה-70 נמנעה הממשלה מלהתערב בתעשייה ובמסחר. למרות כוחם הרב של איגודי העובדים ומעמדם החוקי הדומיננטי נשמרו הפוליטיקאים והאיגודים מהלאמת התעשייה והקפידו על כלכלה פתוחה לעולם וללא תכנון מרכזי. 

בשנות ה-70 החל הממסד הפוליטי להיכנע לדרישות שונות של קבוצות לחץ והרחיב את "הזכויות החברתיות" תוך התערבות מסיבית בשוק העבודה – בין היתר, הגדלת התמורה עבור ותק והוספת "הזכות לעבודה" לזכויות היסוד החברתיות. חברות נאלצו לשתף ועדי עובדים בהחלטות ואף להעניק להם מושב בדירקטוריון החברה. שוקי העבודה הוקשחו – שכר אחיד, הסכמים קיבוציים, מגבלות על פטורי עובדים וחקיקה "להגנת מקומות עבודה". נטל המס גדל כדי לממן את הגידול בהוצאות מדינת הרווחה. תעשיות שנקלעו לקשיים (חלקן בגלל השינויים העוינים בסביבה העסקית)  זכו לסבסוד ממשלתי. מנגנון השוק החופשי שובש על ידי התערבות הולכת וגדלה של הממסד הפוליטי. הכלכלה הלכה והסתבכה במתכונת הישראלית הידועה. הסקטור העסקי הגיב בהקטנת השקעותיו והממשלה העמיקה את "מעורבותה החברתית" כדי "להלחם באבטלה" – הגדלת סובסידיות וייזום פרויקטים ציבוריים. תעשיית הפלדה הולאמה, כך גם המספנות ותעשיית הטקסטיל. הוצאות הסקטור הציבורי תפחו בשנות ה-70 בכ- 6% לשנה ואילו תרנגולת הזהב – הסקטור הפרטי סרב להטיל די ביצי זהב למימון צמיחת "אוכלי החינם". הממסד הפוליטי, המחויב לקבוצות התמיכה שלו, להמשך הזרמת הכסף למימון "הזכויות החברתיות" נאלץ להגדיל את הגרעון התקציבי כדי להמשיך את החגיגה ("שמירת מומנטום הצמיחה החיובי"). 

בשנים הראשונות ל"תנופת הרווחה", המשק השבדי עדיין המשיך לצמוח בזכות נקודת הזינוק הגבוהה בראשית ימי הסוציאליזם – בזכות צבר ההון בסקטור הפרטי, איכות התעשייה, כוח האדם המשכיל והנכונות המסורתית לעבודה קשה (נכונות שדעכה בעשורים הבאים...). 
מימון מערכת הרווחה האדירה בלע תקציבי עתק. לממשלת שבדיה אין מגבית יהודית ולא סיוע מאמריקה, קיים רק מקור מימון יחיד – מיסוי. למעלה מ- 50% - 60% משכרו של עובד תעשייה טיפוסי נלקחים כמיסים, בנוסף למע"מ בשיעור של 25%. במקביל למיצוי יכולת הממשלה לגבות מיסים מהסקטור העסקי, נאלצה הממשלה השבדית ללוות כספים בשווקי ההון הבינלאומיים. הכסף לא נועד למימון "תקציב הביטחון" וגם לא ל"קליטת עלייה" אלא להמשך מימון מדינת הרווחה. חובות החוץ של שבדיה תפחו.

מצבו של העצמאי המעסיק עובדים מסובך לא פחות. עליו להפריש מיסים המתקרבים ל- 40%  על כל משכורת המשולמת לעובד. שולי הרווח הצטמצמו, עסקים קטנים העדיפו למעט בהעסקת שכירים ו"להסתדר בעסק לבד" בסיוע המשפחה. בתנאים אלה לא פלא שהסקטור המפותח בשבדיה זו הכלכלה השחורה... השאלה הנפוצה בכל עסקה היא "עם או בלי קבלה...", נשמע מוכר לישראלי...

למערך המיסוי הכבד במדינה סוציאליסטית יש כמובן תפקיד נוסף מעבר להפקת הכנסות לממשלה – "חלוקה מחדש של ההכנסות וצמצום פערים". ובכן, בשבדיה מנגנון זה כמעט משווה את ההכנסה הפנויה נטו בין משפחה עם 4 ילדים שהגבר בה משתכר כ- 4,000 $ לחודש ברוטו, לבין משפחה זהה בה הגבר מרוויח 12,000 $ לחודש. מערכת הזכאויות מוסיפה לשכר הנמוך הטבות ומערכת המיסוי גורעת מהשכר הגבוה, באופן שההפרש נטו ביניהם הוא פחות מ- 2,000 דולר לחודש. העובד המשתכר 12,000 $ ברוטו הוא קרוב לוודאי משכיל, מומחה מקצועי או עובד קשה מרעהו. למערכת זו השפעה הרסנית על התפוקה ויעילות העבודה. השבדי אינו שונה מהישראלי... אין סיבה לעבוד ולקרוע את ה_ _ _ בשביל הפרש כה קטן. לא פלא איפה שהאזרח השבדי יעדיף לבלות במקום להתאמץ ולהביא "אישור מהרופא". כך מתפתח מסחר חליפין, עוקף מס הכנסה, שאינו יעיל כלכלית: המורה נותן שיעורים פרטיים לבן של רופא השיניים, ובתמורה זוכה בשעת הצורך לטיפול שיניים... רבים אנשי המקצוע כגון רופאים, עורכי דין ואחרים שעובדים פחות מ- 6 חודשים בשנה, או לפחות מדווחים כך...

שבדים רבים מתרפקים על העבר הרחוק של חברה עם אזרחים ישרים, אשר השתנתה תוך מספר עשורים "לעם של רמאים" (כדברי גונר מיירדל, כלכלן שבדי ממניחי היסוד למדינת הרווחה, חתן פרס נובל וחבר בפרלמנט השבדי).
כמו בכל מדינה סוציאליסטית, הקצאת כספי השלטון דרך מערכת הרווחה משקפת את כוחן היחסי של קבוצות הלחץ בחברה השבדית. חוקי הכלכלה תקפים גם בשבדיה... והתוצאה: פיגור בתחזוקת תשתיות ציבוריות, תורים ארוכים לטיפולים וניתוחים רפואיים ב"רפואת החינם" הציבורית, כלכלה שחורה, עסקאות "ברטר" (סחר חליפין) בין אזרחים כדי לחמוק ממס... לקראת סוף שנות ה-80 היה השבדי הממוצע "חולה" למעלה מ- 26 ימים בשנה...

שגשוג מדינת הרווחה השבדית בשנות ה-50 וה- 60 נבע במידה רבה מצֶבֶר ביצי הזהב שהטיל הסקטור הפרטי בעשורים שלפני מלחמת העולם. עם תום המלחמה הייתה התעשייה השבדית, שלא נפגעה במלחמה, ערוכה ומוכנה להשתלב בצמיחה שנבעה משיקום אירופה שלאחר המלחמה. 

כאן המקום להעיר כי שבדיה הייתה ניטראלית בשתי מלחמות העולם, ועשתה רווחים עצומים מהמסחר עם שני הצדדים הלוחמים. בזמן מלחמה גדלים הביקושים והמחירים אסטרונומים, בייחוד לפלדה ומוצרי תעשייה ששבדיה מכרה. במלחמת העולם השנייה, בזמן שהעולם ההגון נלחם על נפשו נגד הנאצים והקריב, מלבד חיים של מיטב בניו, את עושר האומה על מזבח החופש – שבדיה עמדה בצד וספרה את הזהב שזרם לקופה. חלקו הגדול מגרמניה הנאצית, שהייתה זקוקה יותר מכולם למוצרים שבדים. שבדיה צברה עושר בתקופת המלחמה על ידי תרומתה העקיפה למכונת המלחמה הגרמנית, בזמן ששאר המדינות נהרסו כלכלית. צבירת עושר זו קיימה לא מעט את מדינת הרווחה בעשורים הבאים.

ההידרדרות המהירה של החברה השבדית לכיוון "מדינת רווחה" עתירת הוצאות ו"אוכלי חינם" כילתה תוך 2 עשורים גם את מצבור ביצי הזהב ופגעה קשות בתרנגולות המטילות – הסקטור הפרטי והיזמי. מדינת הרווחה פשוט צרכה את העושר שכלכלת השוק יצרה, וגרוע יותר – הקשתה על המשך יצירת עושר.

לאחר יותר מארבעה עשורים של מדיניות רווחה ומיסוי גבוהה, התדרדרה שבדיה מהמקום הרביעי בדרוג מדינות המערב (OECD) למקום ה-17. אבל צורם מכל הוא השוואת הצמיחה בעשירון התחתון השבדי שהכנסתו, ברוטו, גדלה בין השנים 1980-2000 בכ- 6% בעוד העשירון התחתון האמריקאי העני, נהנה מצמיחה של כ- 18% באותה תקופה. הערכות מקובלות הן שהכלכלה השחורה תופשת כחמישית מהפעילות הכלכלית ועסקים רבים טרודים בתכנוני מס מורכבים שמפחיתים את הכנסות המדינה ממיסים ומגדילים את הנטל על יתר המועסקים. למרות המיסוי הנמוך על חברות (28%) יש הגירה של חברות אל מחוץ לשבדיה (גם של צעירים) ורשת איקאה השבדית אינה משלמת אגורה מס לממשלת שבדיה, מקום מושבה בהולנד.

בשנת 1990,כשנה לפני תחילת המיתון העמוק בתולדות שבדיה, הסתבר שבארבעים השנים שחלפו מאז 1950, בסיכום הכללי – הסקטור הפרטי לא הצליח ליצור אפילו מקום עבודה אחד נוסף (נטו)! הסקטור הציבורי, לעומתו, צמח ביותר ממיליון מועסקים. משקלו של הסקטור הציבורי הגיע לכ-65% מהתוצר, המטבע השבדי איבד למעלה מ- 45% מערכו והצמיחה דעכה. בשנות ה-80 עמדה שבדיה על סף קריסה כלכלית, כמו מדינות דרום אמריקה. חובות החוץ תפחו, ריבית רצחנית ואבטלה שחצתה את קו 12%. אולם בתחילת שנות ה-90 עלתה לשלטון קואליציה של שוחרי כלכלה חופשית אשר הצליחה להבריא את הכלכלה, זמנית, באמצעות קיצוץ בהטבות מדינת הרווחה, הפחתות מיסים ושחרור התקשורת והבנקאות מרגולציה כבדה.

בשנות התשעים החלה שבדיה, מחוסר ברירה, לקצץ את כנפי מדינת הרווחה ואת מעורבותו המגוננת של הממסד. אפילו הסקטור החקלאי שזכה לעשרות שנות הגנה, סבסוד, פיקוח על יבוא מתחרה של מוצרי מזון – נאלץ להפוך לתחרותי. הצורך המיידי בקיצוץ תקציב המדינה קומם על הממשלה את כל קבוצות "הזכאים החברתיים", אך למרות הסיכון האלקטוראלי גבר הפחד מריסוק כלכלי של המערכת. הפוליטיקאים כמובן שלא הודו בכישלון "המודל השבדי", אלא העדיפו לכנות את התהליך כ- "התאמת מדינת הרווחה לתנאים הכלכליים והדמוגרפים החדשים..."

מערכת ה"פנסיה לכל" הנדיבה הייתה המטרה הראשית לקיצוץ. החרב הונחתה על התשלומים השוטפים המסורתיים, במקביל לקיצוץ בתנאי צבירת פנסיות חדשות. תפקיד הפנסיה כמכשיר "לחלוקה מחדש של העושר" נפגע קשות. דמי המחלה שכיסו כ- 90% מהשכר של העובד לתקופה בלתי מוגבלת קוצצו חדות יחד עם קצבאות הנכות!

קצבאות אבטלה נדיבות יצרו לדברי שבדים רבים את תופעת "הקרוסלה האינסופית" (endless carousel), בה שיחק חלק ניכר מכוח העבודה שנע בין תקופת זכאות לאבטלה לבין תקופת עבודה זמנית וחוזר חלילה... הוטלו מגבלות על הזכאות לדמי אבטלה יחד עם קיצוצם. גם רפורמה זו כונתה על ידי פוליטיקאים כ- "התאמה זמנית של מערכת ביטוח האבטלה..."

לקראת סוף שנות השמונים הגיע שיעור ההיעדרות מהעבודה בשבדיה (בגלל "מחלה" וסיבות דומות) לשיאים עולמיים... השבדי מנצל כל פרצה כדי לעבוד פחות... בכל יום נתון כ- 10% מהעובדים נעדרו... היו מפעלי תעשייה שדיווחו על שיעורי היעדרות של 20% בימי שישי ו- 25% בימי שני (השבדים "החולים" התעייפו מהפעילות האינטנסיבית ומהבירה של סוף השבוע הארוך...).
"היעדרות מוצדקת" אינה רק בגלל מחלה. יש בשבדיה לפחות 12 סיבות מוצדקות נוספות, לדוגמה: זכות הגבר להשגיח על הילד בבית אם האישה עובדת, או להישאר בבית אם הילד חולה, השתתפות בקורס לשיפור השפה השבדית, או קורס מטעם ועד העובדים (כיצד לייצג עובדים...). 

 האזרח השבדי "נורמאלי" לחלוטין: אם הוא אינו מקבל החזר ראוי להשקעה, עבודה או השכלה – מדוע שישקיע, יקרע את ה_ _ _ וילמד ברצינות... "המדינה" תדאג לו...

מסתבר ששבדיה לא מצאה את שביל הביניים בין כלכלת שוק לבין סוציאליזם. "המודל השבדי" אינו שונה בהרבה מ"המודל הישראלי". יישום מדיניות של מדינת רווחה גורר תוצאות זהות בין אם בישראל או בשבדיה. נראה שהאשם אינו ב"מצב הביטחוני", בריבוי המפלגות, בצורך בקליטת עלייה, בחרדים, או באופי הישראלי המחורבן... אלא פשוט בשיטת המשטר הכלכלי! נראה גם שעושר באוצרות טבע, מפלי מים, עפרות ברזל ועצים, 150 שנות שלום מתמשך וגבול משותף עם ארצות אירופאיות נאורות אינם מרשם העומד כנגד הכוחות ההרסניים הטמונים בשיטת המשטר הסוציאליסטית. המודל השבדי לא הצליח לבסס שיווי משקל יציב בין שתי הגישות הכלכליות – כלכלת שוק ומדינת רווחה. כאשר מדינה מבססת כלכלה על מדיניות ה"מגיע לי" אין כל אפשרות לעצור את השיטפון.

בשנת 2005, לאחר כ- 75 שנים של מדינת רווחה, התוצר לנפש בשבדיה (מותאם לכוח הקניה של המטבע), נתון שמהווה קנה מידה לרמת החיים,  עמד על כ- 29,000 דולר בשנה. התוצר לנפש בישראל עמד על כ- 25,000 דולר לשנה. למרות המצב הביטחוני, קליטת עליה, ויתר הצרות שלנו, אנחנו לא רחוקים מרמת החיים השבדית המתדרדרת.

גונר ואלווה מיירדל, מהאידיאולגים הראשיים של מדינת הרווחה השבדית, אמרו בראשית הדרך, בשנת 1934, כי לשבדיה יש נתונים אידיאלים להקמת מדינת רווחה: עושר, אוכלוסייה הומוגנית, מוסר עבודה פרוטסטנטי גבוה ועם משכיל: "אם מדינת הרווחה בשבדיה לא תצליח היא לא יכולה להצליח בשום מקום בעולם". השערתם נכונה.

סגור חלון