האטה בבזבוז כספי ציבור על "אנרגיה מתחדשת"  |  האמת על מחיר אנרגיית הרוח - פרק נוסף  |  צה"ל - הצבא הערבי הטוב ביותר במזרח התיכון  |  המחלה ההולנדית - טעות בדיאגנוזה  |  האם "יותר מידי" דולרים מיצוא גז ומאקזיטים - מזיקים לכלכלה?  |  בורסות מתחרות - סוף למונופול של הבורסה באחד העם  |  
 
ספרוני מידע
למה הדירות כל-כך יקרות
ואיך אפשר אחרת

תקציר האתר בגרסת PDF
תגובות לאירועים אחרונים
רשימת תפוצה

הצטרפו לקבלת הודעה על
כתבה חדשה באתר:

שם פרטי
שם משפחה
דואר אלקטרוני


חיפוש באתר


תרומות לפיתוח האתר

תרום לנו
 
דף הבית >> שלטון מקומי >> מציאות

 

   שלטון מקומי

מציאות העידן החדש מיתוסים  

 

 השלטון המקומי
 

מכתב לראש-מועצה חדש:
"...הנה כמה עצות טובות שיעזרו לך לשרוד בתפקיד זמן רב מקודמך. ובכן, קודם כל תן משרה לאחי באגף התברואה. תמנה את גיסתי לראש הלשכה שלך. הענק אישור בחתימת-ידך לאחי הבכור, כדי שיוכל לפתוח מזנון מול העירייה, ולאחי הקטן תאשר להרחיב את החצר שלו על חשבון המדרכה. לדוד שלי תן רישיון בנייה, את הדודה שלי תקבל כמזכירה במועצה, ולחברי-כאח-לי מגיע לזכות במכרז ההסעות. גם בחינוך חשוב להשקיע: בת-דודה שלי תהיה מנהלת בית-הספר, בעלה יהיה הממונה מטעם העירייה על הספורט, הבן שלי ינהל את הקייטנות העירוניות. ולעצמי? לעצמי ממש שום דבר. רק תחתום פה ופה ופה. זהו, עכשיו אני יכול לחתום על הצ'קים של העירייה. יחד, נצעיד את העיר שלנו קדימה." (אורי אורבך, ידיעות אחרונות 14/11/03).

השלטון המקומי הוא, כפי הנראה, הרובד השלטוני המושחת ביותר במדינת ישראל. הקביעה נכונה גם אם נמצא מספר צדיקים בסדום וגם אם ראש-העיר אישית צח כשלג. השחיתות מובנית בשלטון המקומי ונובעת מהגדרת מקומו ותפקידיו בדמוקרטיה הישראלית, מדרך פעולתו ומהתלות הריכוזית בשרי הממשלה.

לכן, שום תוכנית הבראה אינה עוזרת; החלפת ראש-העיר וחברי המועצה חסרת תועלת ודוחות מבקר המדינה רק צוברים אבק.

השלטון המקומי תלוי בממשלה אבל "חוגג" באופן עצמאי
הסדר נוח לשני הצדדים – דבר והיפוכו. כולם למדו איך ל"הסתדר" וגם לגזור קופונים. מבנהו ודרך פעולתו של השלטון המקומי בישראל הוכתבו על ידי ממשלת המנדט הבריטי כבר בשנת 1934. מטרת החוק הקרוי עד היום "פקודת העיריות", הייתה להבטיח לנציב העליון הבריטי שליטה על היישובים. ממשלות ישראל הכניסו מידי פעם שינויים, אך עקרונות שלטון המנדט הבריטי מצאו חן בעיני הפוליטיקאים הישראלים בהעניקם כוח וסמכויות נרחבות לשלטון המרכזי: אישור תקציבים, קביעת גובה הארנונה, אישור חוקי עזר עירוניים, אישור תוכניות בנייה, רווחה, חינוך ועוד. הממסד הפוליטי המרכזי משלים את מימון הרשות המקומית באמצעות תקציבי המשרדים השונים ומימון ישיר ל"איזון". ואם הממשלה משלמת – מדוע לא לפזר הנחות ופטורים מארנונה ולהעלים עין ממקורבים שאינם משלמים...

העיריות הן קבלני ביצוע של הממשלה בתחומים ממלכתיים כגון חינוך ורווחה. כך נוצרות כפילויות בין משרדי הממשלה לעיריות – מבנה נוח לפוליטיקאים ועסקנים ששולטים על חלוקת הג'ובים והתקציבים במשרדי החינוך והרווחה המקומיים... מבנה מסורבל זה מסיר מכולם את האשמה לכישלון – הממשלה יכולה לטעון שהעירייה אשמה, ואילו העירייה תתלה את האשם במשרד הממשלתי שאינו מעביר די תקציבים...

הרשות המקומית מעניקה לאזרח כמובן גם שירותיים מקומיים בעיקר בתחומי ניקיון תברואה, מים, תחבורה, ותכנון עירוני. גם בתחומים המקומיים קיימת התלות בשלטון המרכזי. מערכת יחסים זו מאלצת את ראש העיר להתמקח כמעט בכל עניין עם פקידי הממשלה. מכאן חשיבות הקשרים שיש לראש-העיר בפוליטיקה הממשלתית ובמרכז המפלגה ומידת נכונותו להיענות לבקשות הבוסים בירושלים כאשר הוא מתבקש "לסדר עבודה" בעירייה ל"פלוני משלנו"... שר הפנים יכול, לדוגמה, לרמוז לראש-עיר להכניס לקואליציה העירונית את נציגי מפלגתו ולמנות מתוכה "סגן בשכר" ובתמורה להבטיח לדוגמה, "גישה ישירה" לשר. בהחלט יתרון כאשר מדובר בהזרמת כספים והנפקת אישורים ממשרד הפנים.

"הרשות המקומית, הנמצאת בחזית המגעים עם האזרח, היא כתובת סרק, משום שלהלכה היא נושאת באחריות מלאה רק כלפי חלק קטן מהנושאים שבטיפולה... כדברי זאב ביילסקי, ראש עיריית רעננה (1992): 'בשביל לקבוע תמרור עצור... אני צריך את הנציב העליון, נציג משטרת ישראל, נציג משרד התחבורה, ועדת תנועה. צריך לכנס את כל האנשים האלה, להושיב אותם, לתת להם בורקס וקפה, לשכנע אותם ואז מחליטים על שלט... צריך גם לפרסם פרוטוקול, לרוץ למפקד התחנה [משטרה] שיחתום... ומשם לאנשים אחרים שיחתמו, ורק אז יכול להיות תמרור עצור.'..." (מי שולט בשלטון המקומי? דוד דרי, המכון הישראלי לדמוקרטיה).

מערכת החינוך היא דוגמה נוספת לסרבול הביורוקראטי: משרד הפנים, משרד החינוך ולפעמים משרד הדתות (בוטל זמנית) מעורבים בהחלטה אם להקים באזור מסוים בית ספר דתי או חילוני. תכנון בית הספר נעשה על ידי מחלקת הבינוי במשרד החינוך אבל גם לעירייה יד בכך. המורים מקבלים משכורת מהמדינה אך שרת בית הספר והאחות מהעירייה. הריהוט נקנה על חשבון מפעל הפיס. המילה "סרבול" נשמעת אובייקטיבית מידי בהקשר זה. במציאות מאפשר "הסרבול" הפעלת לחצים פוליטיים ואישיים, מכירת מכרזים והתניית אישורים בהטבות פוליטיות.

ראש העיר אמנם תלוי בשרי הממשלה, אך הוא לא ממונה על ידם, אלא נבחר ישירות על ידי תושבי העיר. מעמד נוח כדי ליצור עיוות נוסף: להיטיב עם בוחריו על חשבון המדינה כולה: כדאי ליצור גירעונות, לא מוכרחים להגדיל את ההכנסות העצמיות, כדאי להתעלם מהוראות החוק.

 

 

איך פתר את הבעיה שלמה להט (צ'יץ), ראש עיריית תל אביב:
"...אני הולך עכשיו להסכם עם משרד האוצר... ואני לא מתכוון לקיים סעיף אחד ממנו..." (העיר 5.1.93)

 


מעגל סגור של אובדן שליטה
הרשויות המקומיות מקבלות ממשרדי הממשלה הייעודיים הוראות מפורטות כיצד להוציא את הכסף. רשימה של מאות סעיפים ותקני כוח אדם. אסור להוציא אגורה ללא הרשאה. אסור להעביר כסף מסעיף לסעיף. אסור להזיז עובד או לשנות תקני כוח אדם.

התלות הריכוזית נועדה לכאורה להבטיח את שליטת הממשלה בפעולות הרשויות. אולם, כפי שעולה מרצף דוחות של מבקר המדינה על הרשויות המקומיות, אובדן השליטה הוא שמאפיין את המערכת...

התגובה הטבעית של מערכת ריכוזית על אובדן שליטה היא הידוק הפיקוח – הוראות נוספות, תוספת נהלים, סייגים, דוחות ואישורים. המבוך המתפשט יוצר כר נרחב לקומבינות נוספות וחוזר חלילה.

החוק מטיל על קומץ פקידים במשרד הפנים משימת פיקוח מקיפה – מאות רשויות מקומיות, רבבות פעולות בחודש. משימה בלתי אפשרית, בייחוד אם כל פקיד עירייה היה נוהג כהלכה ומגלגל למעלה דוחות, טפסים, בקשות ואישורים. מוגבלות השליטה המרכזית יוצרת את תרבות "המצליח" – מבצעים בלי לשאול שאלות. מקווים שיצליח ללא בעיות – הכול מותר עד שתופסים אותך...

למרות הפיקוח והתלות בממשלה יוצר כל ראש רשות לעצמו מרחב תמרון שנובע גם מכוחו הפוליטי ומהלכיו בשלטון המרכזי. לא תמיד מפעילה הממשלה את סמכויותיה, לא תמיד החוק נאכף, לעיתים קרובות פועלת הרשות המקומית מבלי לתת דין וחשבון לשלטון המרכזי ואפילו לא לתושבי העיר.

הניסיון המיותר לבנות מגדל בבל ריכוזי יוצר תגובת-נגד, בדרך כלל בקצה התחתון של הפירמידה שבועט כצפוי בנהלים. בדרך זו תורם גם השלטון המקומי לחינוך הציבור להתעלמות מנהלים והוראות.  

"משבר מתגלגל"
לא היה אירוע טראומתי אחד ופתאומי שגרם ל"משבר", אלא רצף של עשרות שנים של "משברים".  עליות וירידות – תהליך מתמשך: גירעונות, אי-תשלום משכורות, פגיעה בשירותים לתושבים, עיקול חשבונות בנק של רשויות, תוכניות הבראה. 

השכר (ההתחלתי) של ראש-העיר וסוד הקסם בתפקיד חבר-מועצת-עיר
במדינה זעירה, ששטחה שווה בערך לשטח כף הרגל של "המגף האיטלקי" בדרום איטליה, יש קרוב ל- 270 רשויות מקומיות...

בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו באוקטובר 2003 התמודדו כ- 20,000 מועמדים על מקום נכסף במועצות העיר השונות. מועצת עיר גדולה מונה למעלה מ- 30 חברים ואילו הרשויות הקטנות מסתפקות ב-5 חברי מועצה בלבד. ראש-עיר גדולה משתכר למעלה מ- 30,000 ₪ בחודש, ראש-מועצה שבתחומה עד 10,000 תושבים יקבל כ- 27,000 ₪ ואילו ראש-מועצה קטנה, בה חיים פחות מ- 5,000 תושבים, חוזר הביתה עם כ- 25,000 ₪. זו משכורת בסיס. כמובן שיש תנאים משלימים כולל רכב צמוד.

20,000 המתמודדים על כסאות במועצה אינם עושים זאת רק לשם כבוד ודאגה תמימה לאזרח. בתל-אביב, לדוגמה, כמעט כל חבר מועצה מקבל לשכה וסל הוצאות אישיות שעומד על כ- 20 אלף ₪ בשנה – באמת כסף קטן.

יכולת הפעולה של ראש-עיר מוגבלת על ידי חברי המועצה ולכן הוא נזקק להרכבת קואליציה תומכת חזקה. עבור תמיכת חברי המועצה צריך לשלם. אין תמיכת חינם. לעיתים צריך לשלם לבעלי הון שבטוב ליבם הושיטו יד מסייעת... התשלום מתבצע, בדרך כלל, בשכר ישיר מקופת העירייה אך ישנן דרכים נוספות לתגמול: יש ג'ובים באיגודי ערים, בחברות עירוניות, בעמותות נתמכות ובתפקידים חד-פעמיים. במסגרת שליחותם הציבורית ורצונם העז לשרת את הציבור מקבלים חברי מועצה תחומי אחריות: תיק הבנייה, תיק הרווחה, איכות סביבה, חינוך ועוד. קרבות עזים מתנהלים על חלוקת התיקים. התפקיד מאפשר השפעה על מינויים ותקציבים ובין היתר נסיעות ל"ערים תאומות" בחו"ל, סיורים "לימודיים", הושטת יד תומכת ליזם או קבלן... יש גם צ'ופרים קטנים כגון כרטיסי חינם לאירועי ספורט, הצגות, בריכות שחיה, מנוי לסינימטק, לתזמורת ועוד.

חבר מועצה מגיע לתפקידו בזכות העסקנים שתמכו בו והציבו אותו במקום ריאלי ברשימה, גייסו בוחרים ותרומות. העסקנים תמכו בו, הואיל והעריכו, כי קצרה ידם מלהגיע בעצמם לתפקיד. תמיכתם בחבר המועצה נועדה להשתמש בו להגשמת שאיפותיהם הכמוסות. מסיבה זו הם גייסו בוחרים ותרומות. החשבון יוגש לחבר המועצה ביום שאחרי הבחירות. חבר-מועצה שיחליט לצמצם את פעילותו אך ורק לטובת אזרחי העיר, ויתעלם מדרישות מעגל העסקנים, יגלה קרוב לוודאי, שזו הקדנציה האחרונה שלו. זו הדינאמיקה הדמוקרטית ברשויות המקומיות ללא הגזמה רבה מידי...

מנגנון שחיתות זה אינו ייחודי לשלטון המקומי. התיאור נכון כמעט לכל מערכת ציבורית-פוליטית כגון משרדי ממשלה, גופים ציבוריים וחברות ממשלתיות.

ראש-מועצה, מזכירה ומזכיר במשרה מלאה לכל 6 בניינים בראשון לציון.
נשמע אבסורד מוחלט אבל זו מציאות ישראלית. במאות יישובים כפריים קטנים, שגרים בהם פחות מ- 200 משפחות, כמספר הדירות ב- 6 בניינים משותפים בראשל"צ, קיים וועד מקומי. הוועד ממומן מכספי הארנונה – יש משרד, מזכיר, מזכירה ולפעמים יותר. אילו השלטון המקומי היה מתקיים אך ורק ממיסי הארנונה של התושבים, אין בכך רע – המימון מכספם וזה רצונם.

1500 סגני ראש-עיר

ברשויות המקומיות בישראל מכהנים למעלה מ- 1500 סגנים. כ- 550 הם סגנים בשכר, עלותם השנתית כ- 270 מיליון ₪ (2003). מדובר בעלות שכר חודשית של כ- 30,000 עד 40,000 ₪. יתר הסגנים, שאינם בשכר, גורמים לקופה הציבורית הוצאות לא פחותות... קשה לחשב את עלותם של הסגנים שאינם מקבלים משכורת... אך אין ספק שהצדיקים לא עובדים בחינם...

עיירה שמספר תושביה עולה על 10,000 זכאית כבר ל- 2 סגנים, ואילו בעיריית ירושלים, צוברת גירעונות תמידית, יש ברוך-השם, 6 סגני ראש-עיר. תפקיד הסגן הוא תמורה קואליציונית מועדפת, הנסחטת מראש-עיר, כדי שהמועצה תאפשר את ניהול העיר.

חברות עירוניות – ג'ובּים בשפע
מאות חברות עירוניות נמצאות בבעלות רשויות מקומיות. החברות הוקמו רשמית כדי לטפל בנושאים שניתן להפרידם מפעילותה השוטפת של העירייה.  המטרה – ניהול מקצועי ויעיל של פרויקטים תוך עקיפת ביורוקרטיה עירונית. לדוגמה: חברה עירונית משוחררת, ברוב המקרים, מחובת עריכת מכרז לאספקת עבודה לגורם חיצוני. חברות עירוניות הוקמו לניהול פארקים, ניהול חניונים, הקמת מכוני טיהור שפכים, שיפוץ בניינים ועוד.

בניגוד לחברה פרטית שפועלת לתועלת עצמה וחייבת ליצור רווחים כדי לשרוד, החברה העירונית "מתפרנסת" מתקציב העירייה ומהכנסות אספקת שירותים לציבור אותו היא משרתת. משחק ללא סיכון עסקי – תמיד אפשר לפשוט יד לתקציב הציבורי במקום לפשוט את רגל. אם כך, מדוע שהחברה תתפקד ביעילות? מדוע שבעלי המניות (העסקנים הפוליטים השולטים בעירייה) ימנו דווקא מנכ"ל בעל כישורים מקצועיים?

השימוש במינוח חברה בע"מ מטעה בהקשר זה. ההטעיה משרתת את עסקני העירייה – יוצרת מראית-עין כאילו הגוף הקרוי חברה בע"מ אינו קשור ושייך לעירייה... הברדק לא שייך להם...

החברות העירוניות אכן מנצלות היטב את עצמאותן ובידודן לכאורה מהרשות המקומית: אין צורך להוכיח כישורים של דירקטורים, אין צורך במכרזים לבחירת יזמים, אין צורך באישור החלטות במועצת העיר ועוד. גן-עדן לחגיגה על חשבון הציבור. ואכן, כבר בשנת 2002 פרסם משרד הפנים דו"ח קשה על פעילותן של מאות חברות עירוניות. הדו"ח נערך על ידי שוקי אמרני. עורכי הדו"ח בדקו חברות עירוניות ב-12 ערים. בכל החברות שנבדקו (כן...בכולן! לא במדגם...) נמצאו תופעות של מינוי מקורבים לתפקידי דירקטור, שלא עבדו קשה במיוחד "לא הייתה הקפדה על השתתפותם בישיבות"... בלשונו העדינה של הדו"ח... כישוריהם לא נבדקו בטרם מינוי. בחלק מהמקרים היוו החברות העירוניות צינור להעברת כספים לעמותות שונות... וועדות ביקורת? – כלל לא מונו... מבקרי פנים – מי צריך?... מבקר העירייה במקרים רבים לא מתעסק עם החברות העירוניות.

חברה עירונית אינה חברה עסקית, ניתן היה לשער שאם אין עסקים, לפחות יהיה תקציב מסודר. ובכן, הדו"ח העלה שבחלק מהחברות לא הייתה חריגה מהתקציב – פשוט משום שלא נערך כלל תקציב!...

לכל חברה עירונית יש דירקטוריון מכובד, מנכ"ל, סמנכ"ל, דובר, אנשי תקשורת, מנגנון, לשכות ורכבים צמודים... והכול כמובן אך ורק "לטובת האזרחים".

מאיפה הכסף? – שיטת מימון הרשויות
הגירעון: "...שיטת המימון של הרשויות המקומיות בישראל מעודדת התנהגות בזבזנית, משום שמחיר הבזבוז מוטל בסופו של דבר על אוצר המדינה. בשיטה זו, הוצאה כספית של רשות מקומית עבור מוצר או שירות, אינה מבטאת בהכרח ויתור של ממש על מוצרים ושירותים אחרים. כך מספקת המערכת תמריץ לקבלת החלטות חסרות כל הגיון כלכלי. השלטון המקומי הפך את צבירתם של גירעונות תקציביים לאסטרטגיית המימון העיקרית שלו, שכן השלטון המרכזי נכנע ללחצים ומכסה גירעונות אלה, ובכך מעודד למעשה את ראשי הערים להגדיל את הוצאותיהם באופן לא אחראי... הפרס המוענק גדל ככל שכשלה הרשות בניהול ענייניה הכספיים וככל שהעזה לחרוג..." (מי שולט בשלטון המקומי? דוד דרי, המכון הישראלי לדמוקרטיה).

הכנסות עצמיות: ארנונה, מיסים, היטלים ואגרות.

השתתפות הממשלה: מימון שירותים ממלכתיים שביצועם מוטל על הרשויות המקומיות כגון: רווחה וחינוך. הרשות המקומית מממנת 25% ואת היתר מממנים משרד החינוך ומשרד הרווחה.

מילוות: לקבלת אשראי מבנקים נדרש אישור של משרד הפנים. היקף המילוות האדיר, מעיד, שאישור משרד הפנים אינו מהווה משוכה בלתי עבירה...

"מענקי איזון": מענקים שניתנים מפעם לפעם כשנגמר הכסף... תלוי בעיקר בהיקף הלחצים הפוליטים שהרשות המקומית מסוגלת לארגן... לעיתים יוצרים מראש גירעון בידיעה שהמענק יכסה אותו... יש גם מענקים שניתנים באופן נקודתי כגון מענק הבירה שניתן לירושלים.

פיתוי ההלוואות מהבנק

משפחה שנמצאת במצוקה כלכלית זמנית יכולה לבקש הלוואה מבנק, להשתמש בכספי ההלוואה למימון צורך מיידי (רכישת דירה לדוגמה) ולפרוס את ההחזר על פני שנים רבות. המשפחה תפרע את ההלוואה בעצמה ומפירות עבודתה. המשפחה הסבירה לא תיקח הלוואה, גם אם הבנק מוכן להלוות, אם תשלומי ההחזר יהיו גבוהים באופן מעיק. המשפחה יכולה לסמוך על עצמה בלבד ועל מקורותיה העצמיים לצורך ההחזר. גם הבנק מגלה זהירות ובוחן אם הכנסות המשפחה די גבוהות כדי לעמוד בהחזר ההלוואה. הבנק יכול לסמוך רק על המשפחה הלווה כדי לראות את כספו חוזר. הבנק אינו מניח שהשכנים יפרעו את ההלוואה במקום הלווה, או שהממשלה תפרע את ההלוואה במקום המשפחה הלווה. זהירות הבנק מהפסד צפוי, ואחריותה של המשפחה כלפי עצמה, הם הבלמים המאזנים את רצון המשפחה לקבל מיידית סכום כסף גדול ככל האפשר.

ראש-עיר זקוק ל"כסף עכשיו", בעיקר כדי לשרוד פוליטית. מטרתו להגיע לבחירות הקרובות מבלי שייאלץ לפטר עובדים, להפסיק הזרמת כספים למעגל התמיכה הפוליטי שלו, לקצץ בשירותים, או להעלות מיסים – צעדים שעלולים לחבל בסיכוייו.

לקבלת "כסף עכשיו" פונה ראש-העיר לבנק (באישור שר הפנים). בניגוד למשפחה שפנתה לבנק, ראש-העיר אינו חושש לקחת הלוואה. הוא אישית לא יאלץ "לשבור את הראש" מהיכן לגייס את הכסף לפירעונה. בוחריו בבחירות הקרובות אפילו לא יחושו את נטל החזר הלוואה. מי שיאלץ "לשבור את הראש" הוא ראש-עיר בקדנציה אחרת, בעוד מספר שנים... מה איכפת לו?... בניגוד להלוואה משפחתית, הבנק בונה על כך שהשכנים יחזירו את ההלוואה ולא המשפחה... הבנק שם מבטחו בממשלה ובכלל תושבי ישראל. אם העירייה לא תפרע את ההלוואה אז הממשלה, כלומר כלל תושבי ישראל ישלמו בעתיד. כך צמח הר ההלוואות לרשויות המקומיות בישראל לכ- 14.5 מיליארד ₪ (2002).

עובדים מיותרים – לא רק בגלל חוק פרקינסון
פרופ' פרקינסון, שזיהה חוקיות בתחומי המינהל, טוען שכל מנהל שואף להרבות את מספר העובדים הכפופים לו.

הרשויות המקומיות הן הרובד השלטוני הרחב והקרוב ביותר לאזרחים. לאזרח מן השורה, קל יותר להגיע לפקיד עירייה, כדי לפתור בעיה מסוימת, מאשר אל פקיד ממשלתי. המאבק על ניהול הרשות המקומית הוא מאבק על פרנסה בין עשרות קבוצות עסקנים. אם בבחירות לכנסת ניתן עוד להבחין ברסיסי אידיאולוגיה, הרי שהשלטון המקומי כמעט חף מאידיאולוגיה – כסף נטו.

הבחירות האישיות לראשות העיר מאלצות את המפלגות להציג מועמד שימצא חן בעיני הציבור. אך ראש-העיר זקוק לשיתוף פעולה מצד חברי המועצה כדי לנהל את העיר. תמורת שיתוף הפעולה עליו לשלם. אפשר לשלם באמצעות מינוי סגנים, באמצעות חלוקת תיקי אחריות (תיק רווחה, תיק מהנדס העיר) ואפשר לשלם באמצעות מינוי עסקנים ומקורבים למשרות. גם העסקנים הבכירים אינם פועלים בחלל ריק. כדי להגיע לעמדת מועמד לסגנות ראש-עיר, צריך תמיכה של קבוצת עסקנים מהמעגל השלישי. מייד עם מינוי הסגן הוא נדרש לתשלום – מינויים וג'ובים לתומכיו. מעגלי ההתחייבות והתלות הפוליטית יורדים לעיתים עד למינוי מזכירת המדור לצביעת פחי אשפה...

הסיפור מתחיל מחדש בכל מחזור בחירות, אם מתערער שיווי המשקל הפוליטי, למרות שלא תמיד קורה מהפך. בישראל קל יותר למנות עובד מאשר לפטרו. לכן, גדל לחץ העסקנים מלמטה וגורם לריבוי תמידי של משרות ותפקידים.

הגירעון אינו תלוי בגודל העיר
לא פלא איפה, שכמעט כל הרשויות המקומיות נמצאות בגירעון תמידי שהולך וגדל, ללא קשר לרמת ההכנסה של תושבי העיר. גבעתיים, עיר אמידה, בה ההכנסה הממוצעת גבוהה בהרבה מהממוצע הארצי, צמח הגירעון עד לשנת 2001 ל- 100 מיליון ₪. אפילו ערים זעירות כמו קריית אונו, סכנין או מבשרת ציון צוברות גירעונות של עשרות מיליונים רבים.

חלק מהגירעון נובע מתפקידה של הרשות כקבלן ביצוע של השלטון המרכזי במשימות כגון חינוך ורווחה. הרשות המקומית לעולם תטען שהתקציב אינו מספיק, והממשלה תענה: "תסתדרו בעצמכם".  מעגל האשמות הדדיות שאינו נגמר.

הגירעונות לא נובעים תמיד מניהול לקוי, או חוסר כישרון של ראשי המועצות, אלא תוצאה ישירה ובלתי נמנעת של המבנה הדמוקרטי בשלטון המקומי בישראל המחייב פיזור כסף ציבורי כדי לזכות בשלטון או להחזיק בו. כאשר הגירעון אינו ממומן ישירות מכיסם של הבוחרים, שום ראש עיר לא יזכה למחיאות כפיים אם יטען במסע הבחירות "חסכתי כסף, עמדתי בתקציב, מנעתי גירעונות"... לכך מתווסף המנגנון שמבטיח לראש-העיר שעד שיידרש להחזיר את כספי ההלוואות "או שהפריץ ימות או שהכלב ימות..."

עיוות ושמו מס-ארנונה
לפחות 10 וועדות מונו עד שנת 2004 לבדיקת נושא הארנונה. מרבית ההמלצות לא בוצעו. הרשות המקומית גובה ארנונה לפי שטח הדירה או העסק. גובה הארנונה בעיר מושפע, בדרך כלל, גם מהאזור בו ממוקם הנכס. בדרך, מוענקים גם פטורים והנחות ליחידים ומוסדות וכן עוצמים עין ממשתמטי ארנונה בכירים ועמך כאחד... ולבסוף, כאשר הכסף אינו מספיק לכיסוי הוצאות העירייה – משלימים את החסר באמצעות מענק ממשלתי ("תשלומי איזון") שממומן, כמובן, על ידי כלל תושבי המדינה. ראש-עיר "טוב" הוא זה שיודע כיצד לחלוב יותר כסף מהממשלה ויותר הלוואות מהבנקים (שגם אותן, הוא מקווה, תכסה הממשלה ביום מן הימים...) – לא קשה לשער שדווקא ראשי הערים הגדולות, שכוחם הפוליטי רב יותר, יזכו בנתח הגדול של עוגת המענקים הממשלתיים.

אישור להעלאת ארנונה ניתן על ידי שרי הפנים והאוצר. הנחיות משרד הפנים אינן מותירות כל מרווח לשיקול דעת. כך גדלה התלות של ראשי הרשויות בממשלה, וגם ונוצרה הזדמנות לצ'פר ראש-עיר "משלנו"... העלאת הארנונה, או קבלת מענקי איזון, מותנים מידי פעם בתוכניות הבראה, התייעלות, קיצוצי שכר. ראשי הערים בדרך כלל מסכימים... לוקחים את הכסף ובורחים... עד לתוכנית ההבראה הבאה...

העיוותים בגביית הארנונה רבים: בעליה של דירה ריקה, שאינה מאוכלסת, משלם ארנונה מלאה (אחרי 6 חודשי פטור), הארנונה בבת-ים גבוהה מזו שבתל אביב, ובעליו של מחסן בחצר אחורית משלם ארנונה באותו שיעור כמו בעל החנות בחזית הרחוב הראשי ההומה. לעיתים, עלולים תשלומי הארנונה של המחסן לעלות על גובה שכר הדירה שניתן לגבות מהמחסן. באופן זה העירייה למעשה מעקלת את הנכס... לאט לאט אבל בטוח...

רישוי-עסקים: ביורוקרטיה, ונזק כלכלי
קיימת הצדקה לדרישות-רישוי מינימאליות בעסקים מסוימים, בעיקר משיקולי בטיחות הלקוחות והשכנים, מניעת מפגע סביבתי ונזקי בריאות. בתחומים בהם יש הצדקה למעורבות חלקית של השלטון מתעוררות מייד שתי בעיות: האחת אידיאולוגית –הגבלת היקף התערבות הרשות; השנייה – נוהלית, שיטת המעורבות שתגרום לחיכוך מינימאלי בין האזרח לשלטון.

רישוי עסקים מנוצל לעיתים להתערבות ביורוקרטית מיותרת "להסדרת" התחרות בשוק. כך לדוגמה, אסור היה במשך עשרות שנים לפתוח בית מרקחת, אלא אם אין בית מרקחת אחר ברדיוס של 500 מטרים... או איסור פתיחת בית קפה או מסעדה בקטע רחוב מסוים כי כבר קיים שם אחד... שיקולי תחרות שהם מעינינו של היזם ולא מתפקידה של עירייה... קיימות אינספור דרישות שרירותיות אחרות כגון שטח מינימאלי, מספר תאי בתי שימוש, שטח הזכוכית בדלת החנות ואפילו מספר הצירים בדלת הכניסה וכיצד ימוגן המזגן מגניבה (מפרט 10.0 ומפרט 20.3 בדרישות המשטרה)...

אם לקוח מוכן לאכול בעמידה ובצפיפות במסעדה ששיטחה כגודלו של חדר אמבטיה, זו בעיה שלו או של היזם. אם בעל המסעדה מוכן להסתכן בפריצה לעסק או בגניבת המזגן זו גם בעיה שלו ושל חברת הביטוח... אם יזם פותח מסעדה ללא שירותים – הוא שם את כספו על קרן הצבי – הלקוחות לא יחזרו. אין צורך בפיקוח עירייה – כוחות השוק יסגרו את המסעדה.

גם בהקשר הנוהלי מתעוררות שאלות: האם הרשות המקומית היא הגוף שצריך לעסוק בכך או אולי, לדוגמה, חברות הביטוח. האם יש צורך באישור מראש לפתיחת עסק או די שהחוק יחייב עמידה בדרישות מינימום והמפר דרישות אלה ייענש.

בישראל קיימת רשימה של כ- 231 סוגי עסקים שונים אותם אסור להקים ללא קבלת רישיון עסק מראש. במדינות המערב, לעומת זאת, לא נדרש אישור מקדים לפתיחת עסק טעון רישוי – די בהצהרת הבעלים (למעט ענפים בודדים כגון ייצור תרופות ומסחר בנשק).
 
הדרישה להצטיידות מראש ברישיון-עסק ומורכבות ההליכים לקבלתו גוררים מעורבות פוליטית בהליך והעסקת מאכערים בעלי קשרים. התלות בפקידים מעניקה להם, ולפוליטיקאים המקומיים, כוח רב שמאפשר את ניצול ההליך לצבירת השפעה פוליטית ואף להפקת טובת הנאה אישית. פקידים ופוליטיקאים חשופים ללחצים ונוטים להחלטות שרירותיות משום שלכישלונם אין מחיר אישי. איש עסקים שטועה משלם את מחיר הטעות מכיסו. פקיד שמקבל החלטה שרירותית אינו מפסיד דבר, להיפך – כוחו עולה, ויותר אזרחים נאלצים לעמוד בתור מחוץ לדלתו.

לדרישות הביורוקרטיות בהליך קבלת רישיון עסק השלכות כלכליות מהותיות: מניעת הקמת עסקים, עיכוב בהקמה של עסקים אחרים, פגיעה בייצור משרות חדשות במשק (חלקן הגדול נוצר על ידי עסקים קטנים ובינוניים), עיוות מבנה השוק לטובת עסקים קיימים גדולים ועוד. מחקר של קרן קורת והרשות לעסקים קטנים (דצמבר 2005) על חוק רישוי עסקים מצא כי הרשויות השונות בישראל מעסיקות במנגנוני רישוי העסקים 1029 עובדים וכי מחדלי הרישוי גוררים אובדן תוצר שנתי של כ- 1.5 מיליארד שקל בהקצאת מקורות לא יעילה.

בשנת 2005 דורגה ישראל על ידי הבנק העולמי (מדד "עושים עסקים" Doing Business) במקום ה- 29 מתוך 155 במידת הקושי להקים עסק. ובקטגוריית היקף ההתעסקות עם רישיונות מטרטרי היזם (Dealing with Licenses) במקום ה- 83 מתוך 140 מתחת לסוריה, פקיסטאן וג'מייקה...


הקריטריונים לקבלת רישיון עסק הם לעיתים כה מורכבים וקשוחים עד כי חלק ניכר מהעסקים בישראל "ויתרו" על הרישיון ופועלים בלעדיו. מנכ"ל התאחדות התעשיינים, יורם בליזובסקי, מעריך כי לכ- 50% מהעסקים טעוני הרישוי בישראל, אין כלל רישיון עסק (מסמך שהוגש למחלקת המחקר של הכנסת, יוני 2004). יש לשער שגם חלק לא מבוטל מ- 50 האחוז הנותרים, בעלי הרישיון, השיגוהו בעזרת מאכערים ועיגול פינות. יוצא איפה, שרוב העסקים טעוני הרישוי בישראל למעשה אינם חוקיים...

שוב חוזרת התופעה המוכרת במדינה עם עודף חקיקה ומעורבות ממשלתית: עבריינות המונית של ציבור גדול שאינו יכול לעמוד בדרישות החוק, שחיתות מוסרית של אזרחים שמתרגלים לעבור על החוק, משכורות למאות פקידים מיותרים ושחיתות של הפקידות שאינה עומדת בלחצים.

רישוי-עסקים: שחיתות
מחקרים בעולם העלו כי קיים קשר בין רמת השחיתות במדינה לבין מורכבות הליך רישוי העסקים. ישנן מדינות בעולם בהן הליך רישוי העסקים הופך לקצר ופשוט יותר כאשר נשכר אדם מיוחד כיועץ לענייני רישוי. עדויות מזדמנות מראות כי גם בישראל, בדומה למדינות אלו, פועלים "מעכארים" המסייעים להליך הרישוי. ועדת חקירה ממלכתית לעניין בטיחות מבנים ומקומות המשמשים ציבור בראשות השופט ורדימוס זיילר מצאה כי שילוב הנסיבות מוביל למנהל לא תקין: "הכוח המצטבר של מדיניות הנתונה לשיקול דעת שאינו מקצועי, ביחד עם הנחיות שהן חלקיות, לא מעודכנות, שאינן בהישג יד ושלא כולן כתובות, יוצר אי-ודאות בקרב העוסקים בנושא רישוי העסקים משני עברי המתרס. מצב זה מהווה קרקע פורייה ללחצים, לכניעה בלתי עניינית להם, לקיום מנהל בלתי תקין שאין בו הקפדה על עקרון השוויון בין כל הנזקקים לשירותיו, ולשיקולים שלא ממין העניין."  (מתוך מחקר של אהרון כהן מוהליבר ודוד דביר, קרן קורת 2006). השופטים תמיד עדינים בניסוחיהם...

"תרומת" חוקי התכנון והבניה לסיבוך רישוי העסקים
מניעת רישיון עסק הפכה לכלי לאכיפת חוקי התכנון והבניה – מיותרים ברובם (ראה פרק קרקעות ובנייה). לפי תוכניות-בניין-עיר אזורים שונים מוגדרים לשימושים שונים ואין לחרוג מהם. באזור תעשייה חייבת לפעול רק תעשייה, בפרדס מותרת רק חקלאות, באזור מסחרי רק מסחר וכדומה. כל שימוש שחורג מהתב"ע נדרש לקבל היתר לשימוש חורג. קבלת היתר כזה כרוכה בהליך ביורוקראטי ממושך ומייגע, בתשלום היטל השבחה נכבד ואגרות נוספות. מדובר באלפי עסקים קטנים: מסעדות באזור התעשייה בהרצליה פיתוח, מועדונים ופאבים באזור רח' המסגר בדרום תל אביב, מתחמי בילוי באזור התעשייה בראשון לציון ובמפרץ חיפה, אולמות שמחות בלב פרדס בנס ציונה ועוד.

היזם כורע תחת נטל הביורוקרטיה והעלויות שמגדילים את הסיכון העסקי בהקמת עסק חדש ומעדיף במקרים רבים לפעול ללא רישיון עסק. אחרים מוותרים מראש על הקמת עסק. וכרגיל במקומותינו – אלפי "עבריינים" חדשים מצטרפים לרשימה הארוכה. "עבריינים" שאינם פוגעים באיש, למעט עברה על חוק שרירותי ומיותר. מתכנני ערים בעולם הגיעו כבר לפני עשרות שנים למסקנה שאזורי משרדים ותעשייה "טהורים", השוממים לאחר רדת הלילה, הופכים לזירות פשע נוחות.

חוק התכנון והבנייה והעדר היתר לשימוש חורג הם הסיבה העיקרית לפעילות ללא רישיון עסק בתל אביב. 85%  מהעסקים שפועלים ללא רישיון – זו הסיבה. כ- 1,300 מתוך 1,600 תביעות לסגירת עסקים, שהגישה עיריית תל אביב (2005) הן בגין עברות תכנון ובנייה.
   
קצה הקרחון
לעיריות אין סיבה ממשית להתייעל או להפסיק את החגיגה משום הידיעה שבסופו של דבר הממשלה תזרים את הכסף על חשבון משלם המיסים. השחיתות החוקית מתבטאת במשכורות עתק לסקטורים חזקים כגון מצילים בים, עובדי אשפה בכירים ובמינוי סגנים ודירקטורים בחברות עירוניות. השחיתות הבלתי חוקית כרוכה בויתור על תשלומי ארנונה, העלמת עין מבנייה בלתי חוקית וחריגות, הזרמת כספים לעמותות בכיסוי כלשהו ועוד.

להלן מקבץ לא-מושלם מתוך החגיגה המתמשכת של השלטון המקומי:
 

  • חגיגת משכורות העתק – בעיריית ירושלים שגובה ארנונה רק מ- 40% מהתושבים... יש שלושה משנים למנכ"ל שעלות שכרם החודשי עומדת על כ- 55,000 ₪ לחודש (2003). בכל הרשויות יש גדודי עובדים בכירים, סגנים ועוזרים, מנהלי חברות עירוניות וסגניהם... חוגגים.
  • חגיגת החובות – אזרחים סרבני-ארנונה חייבים למעלה מ- 12 מיליארד ₪ (הנתונים מהשנים 2002/2003). עם "אזרחים" אלה נמנים, באופן בולט, חברי מועצת-עיר ועובדי עירייה. קיים גם חוב נוסף נסתר: החובות האקטוארים בגין פנסיה לעובדי הרשויות – חוב שלא מחשבים. מגלגלים.
  • חגיגת החמולה – ב-70 רשויות מקומיות זעירות (מתוך 266) יש פחות מ-5,000 תושבים. כלומר, כ- 1000 משפחות. לא קשה לנחש מי מאייש את רוב הג'ובים. בעיר טמרה שבגליל כ- 25,000 תושבים בכ- 5,300 בתי אב. בסוף 2003 העסיקה העירייה כ- 525 עובדים. כלומר, עובד אחד לכל 10 משפחות... (הנתונים מתוך דו"ח מבקר המדינה 2003).
  • הקרב על תיק מהנדס העיר – מי יהיה הפוליטיקאי האחראי על ועדת בנין-עיר מקומית? לא סתם תפקיד-כבוד, אלא גישה ל"כסף הגדול": אישור חריגות, ניוד זכויות בנייה, הגדלת אחוזי בנייה, אי-אכיפת חוקים, מידע פנימי מוקדם, שליטה במכרזים ועוד.
  • הקרב על תיק רישוי-עסקים – מי יהיה הפוליטיקאי האחראי על רישוי עסקים? תפקיד בעל כוח פוליטי לא-מבוטל: למי לאשר קיוסק ומאיזה עסק לא לדרוש רישיון ולא לעמוד על קוצו של יוד. כר נרחב לפעילות מאכערים ושתדלנים למיניהם.
  • דו"ח מבקר המדינה – סתם דו"ח אקראי, אחד מרבים (2000): תושבים חייבים מיליוני שקלים וכמעט שלא נעשה נגדם דבר חברי מועצה פטרו עצמם ממיסים מקומיים ודאגו לרפד את כיסי מקורביהם הכשרה בדיעבד של חריגות בנייה הזרמת כספים לאגודות ספורט המקורבות לוועדה מחיקת חובות פרסום לאגודות ספורט אדריכל ששימש כחבר מועצת העיר, הכין תוכניות עבור יזמים ודחף לאישורן במועצה ברבע מהפרויקטים  למגורים בעיר אישרה הוועדה המקומית תוכנית נקודתית שנועדה להכשיר בדיעבד בנייה לא-חוקית עמותות דת קיבלו קרקעות ללא קריטריונים חברי מועצת העיר השתתפו והצביעו בדיונים על מתן תמיכות למוסדות שהם עצמם עמדו בראשם קבלת עובדים בכירים ללא מכרז ויתור על אגרות בנייה ליזמים מסוימים הטבות שכר בניגוד לחוק משלחות של העירייה לחו"ל בהן ראש-העיר וחברי המועצה קיבלו "קופה קטנה" אישית עד 3,000 $ ל"בזבוזים" העירייה העמידה קרקע לרשות עמותה. על הקרקע נבנה בית פרטי לרב העמותה הכשרת בנייה בלתי חוקית לסגן ראש-עיר לשעבר   תשלום תוספות שכר בלתי חוקיות תחת שמות שונים אחותו של ראש-המועצה קיבלה ללא מכרז את ביצוע הסעות התלמידים, במכרז אחר זכה גיסו... שני אחים אחרים חייבים למועצה כ- 43 אלף ₪ ארנונה, קרוב משפחה סיפק שירותי הובלה למועצה ואח אחר סיפק ייעוץ משפטי תמורת 170 אלף ₪.
  • חגיגת אוכלי החינם – "...הרשויות המקומיות, במשך עשרות שנים, הסתאבו והושחתו. העסקת עובדים בלתי נחוצים מאנשי שלומנו הפכה לנורמה מקובלת. תשלום שכר בניגוד לחוק נעשה עניין של יום-יום. מועצות ועיריות שאפשר היה לנהלן עם עשרות בודדות של עובדים, התנפחו למימדים של מאות ואלפים..." (מתי גולן, גלובס 23/9/04).
  • חגיגת הזרמת הכספים למקורבים – בעל הון יכול בתמיכה כספית, קטנה יחסית, להמליך ראש-עיר ולגרוף הון בתמורה לשלטון. השליטה על סעיפי תקציב רבים ומגוונים וכן שליטה על חברות ועמותות עירוניות מאפשרת הזרמת כספים תחת כותרות שונות למקורבים וגם לנושים פרטיים. ראש-עירית צפת, עודד המאירי היה חייב אישית כסף לקבלן מאיר ביטון שהטיל עיקול על נכסים של ראש-העיר (עוד טרם היבחרו לראשות העיר). הקבלן פעל נמרצות למען היבחרו של המאירי לראשות העיר. לימים, אישרה העירייה הזרמה של 5.1 מיליון ₪ לקבלן המאושר – מעל ומעבר לסכום שהגיע לו במסגרת עבודה שביצע עבור העירייה. בפרקליטות לומדים את החומר... (שחר גינוסר, ידיעות אחרונות 12/11/04) מועצת חוף השרון (גליל-ים, שפיים) אישרה פרויקט מסחרי לחברת נדל"ן שחרגה ובנתה אלפי מטרים ללא היתר. בנו ובתו של ראש-המועצה עובדים כעורכי דין במשרד שמטפל בלעדית בכל חוזי ההשכרה והמכירה בפרויקט אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים לשעבר, שכר את עו"ד יגאל ארנון, באופן פרטי כדי לייצגו באישום פלילי הקשור למערכת הבחירות של הליכוד. במקביל יזמה ימק"א פרויקט נדל"ן בירושלים בו נדרשה לשלם לעירייה 26 מיליון דולר היטל השבחה. לגמרי במקרה, שכרה ימק"א את משרד עו"ד יגאל ארנון לניהול מו"מ עם עיריית ירושלים על הקטנת ההיטל. מי ניהל את המו"מ מטעם העירייה?  – ראש-העיר אישית.  "הערעור" הצליח והוחלט שימק"א תשלם רק 3 מיליון דולר ואת השאר ב"תועלת כלכלית" לתושבי העיר, כגון הזכות להשאיל ספרים בספריית ימק"א... בתשלום... למועמד לראשות עירית לוד (1998), בני רגב, לא היו מקורות למימון מערכת הבחירות. במטה רגב היו זקוקים לכסף. הקבלן אפל, מתוך ידידות אישית מופלאה, מימן את מערכת הבחירות והזרים לרגב כ- 1.4 מיליון ₪. רגב נבחר לראשות העיר. מסתבר שאפל, לגמרי במקרה, בנה בלוד פרויקט נדל"ן ענק ורכש זכויות בנייה בכ- 100 מיליון ₪...   לראש עיריית ראשון לציון, מאיר ניצן, היה מנהל מטה בחירות מוכשר. מנהל כה מוכשר צריך לתגמל... ממנים אותו למנהל התזמורת העירונית ומזרימים לו עשרות אלפי דולרים תוך הטעיית מוסדות העירייה.


 

 

ברית ערים תאומות: ברית בין עסקנים פוליטיים בשתי הערים שמאפשרת להם לנסוע לטיולים בחו"ל על חשבון תושבי העיר... אתם תבקרו אצלנו, על חשבוננו. אנחנו ניסע לבקר אצלכם, על חשבונכם...

 


נצחון השחיתות השלטונית

בפרשת הזרמת כסף על ידי ראש עיריית צפת לקבלן פרטי, לו היה חייב כסף אישית – סרבו השופטים לדון והסתפקו בהחזרת הנושא לעירייה ל"החלטה נוספת"... ללא נוכחות ראש-העיר... בתלונה נוספת שהוגשה... לומדים עדיין את החומר בפרקליטות...

בפרשת בז'רנו, ראש מועצת חוף השרון, עמד משרד הפנים לפתוח בהליכים משפטיים נגד חברת הנדל"ן, אבל טוהר המידות של ראש-המועצה כלל לא הועלה... המשטרה סירבה לגעת בתסבוכת למרות פניית תושבים בכתב וצרוף מסמכים.

בפרשת ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט, הוגשה תלונה על ידי התנועה לאיכות השלטון בעניין "יזם שיוצג על ידי עורך דין, שבאותו זמן ייצג את ראש-העיר בהליך פרטי". למבקר מדינה לקח שלוש שנים לבדוק. בית המשפט טחן את העניין שלוש שנים נוספות ולבסוף נקבע ש"היו פגמים קשים", אבל מאוחר לבטל את ההסכם...

בפרשת אפל-ראש עיריית לוד – לא הוגש אישום נגד ראש-העיר... שטוען שלא התעסק כלל בכספים... (עדכון: במאי 2006 נעצר בני רגב יחד עם 2 בניו. גם אחיו נעצר. החבר'ה שוחררו למעצר בית בתנאים מגבילים. במאי 2007 הועבר התיק לפרקליטות לגיבוש כתב אישום)

ואילו ראש עיריית ראשון לציון, למרות שהורשע במרמה ונדון למאסר על תנאי... עדיין מכהן בתפקידו...

"...הסיפור... הוא אפילו לא קצה קצהו של קרחון העבריינות ברשויות המקומיות. הקרחון הזה אימתני בהרבה מכפי שניתן לחשוב, והוא מסתיר מתחתיו קשרי הון ושלטון פליליים ומסועפים, מערכת משומנת של תן וקח בין קבלנים לנבחרים, חדירת אנשי אגרוף לרשויות בדומה לחדירת גורמים עבריינים לבית המחוקקים, שוד קרקעות ענק ומערכת אכיפת חוק שאינה קיימת למעשה... בקיצור צחנה נוראה... מאיימת על קיום המדינה... מסכנת אותה מכל האויבים שמסביב...
...סיפור העמקת נגע השחיתות ברשויות המקומיות לא התחיל... ברפיון ידיו של מני מזוז [היועץ המשפטי לממשלה]. גם לא של קודמו... הוא מתחיל בבית המשפט העליון, שם הורידו השופטים את רף הדרישות בתיקי השחיתות השלטונית...
...הם הכירו בכך ששרים, חברי כנסת, ראשי עיריות ועובדי ציבור שסרחו, לא הבינו פשוט מה הם עושים. הם אותתו לנבחרי ציבור חשודים ולנאשמים מפורסמים שקו ההגנה הזה של אני מטומטם, אני כסיל גמור, אני לא יודע מה קרה לי, או לא הפנמתי – סביר ומתקבל על הדעת...
...השחיתות הזו הפכה לנורמה, השירותים הציבוריים קרסו ברשויות המקומיות, המשטרה איבדה את החשק להילחם במיוחסים ובבעלי הקשרים..." (מרדכי גילת, ידיעות אחרונות 12/11/04).

לא ניהול לקוי, אלא שיטה
משרד הפנים מפרסם דו"ח תקופתי על התנהלותן של הרשויות המקומיות. הדו"ח לשנת 2003 חושף כמובן שחיתות ידועה כדוגמת התחמקות מתשלום ארנונה על ידי נבחרי ציבור ועובדי עירייה. בנוסף, חושף הדו"ח גילויים על התקשרויות "לא תקינות" עם קבלנים ונותני שירותים ו"ניהול לא תקין" של נכסים שבבעלות הרשויות.

נראה לכאורה שבכירי הרשויות המקומיות הם בסך הכול מנהלים שלומיאלים שפשוט שוכחים לפרסם מכרזים, או אולי "ישראלים מבורדקים" שנפשם קצה מנוהלים ביורוקרטים מייגעים, או פשוט מנהלים גרועים.

להלן תמונה חלקית של ה"ניהול הבלתי תקין":

ב- 44 רשויות נמצאו מקרים של התקשרות עם קבלנים ללא חוזה. [עובדים על מילה ולחיצת יד...]
ב- 130 רשויות נמצאו ליקויים שונים במבנה ההתקשרות עם מבצעי העבודות. [לא עושים עניין אם הקבלן מאחר או אינו מספק את מלוא העבודה, או מזייף בביצוע...]
ב- 71 רשויות נמצאו מקרים בהם הסכמי התקשרות נחתמו ללא בחינה מוקדמת של היועצים המשפטיים... [סתם שכחו בגלל דחיפות העבודה...]
ב- 131 רשויות לא ניהלו כנדרש פנקס זכויות במקרקעין... [בכירי העירייה "זוכרים בראש" את כל נכסי העירייה...]
ב- 66 רשויות הושכרו נכסים שבבעלות הרשות ללא הסכמים, או הסכמים שתוקפם פג.
ב- 19 רשויות לא חויבו השוכרים בהוצאות כמתחייב מהסכמי השכירות כגון חשמל, מים וכדומה... [בעלי-בית טובי לב...]
ב- 53 רשויות הקצו קרקעות ומבנים  ללא תמורה, או בתמורה סמלית. [שוב, בעלי-בית נדיבים...]

מה שתמיד חסר בדוחות הביקורת הוא נספח המפרט את רשימת הנכסים, שמות השוכרים, שמות הקבלנים, ופרטי ההתקשרויות...

רק תמימים יאמינו לגרסת ה"ניהול הלקוי". ה"ליקויים" הם פשוט שחיתות לשמה – כלים לחיזוק מעמדם הפוליטי של הנבחרים ולתשלום תמורה כספית למעגלי התמיכה של הפוליטיקאים והעסקנים. חלק בלתי נפרד משיטת הדמוקרטיה בשלטון המקומי.

מקור השחיתות
  • שיטת המימון – שם הקוד המוסכם הוא "המשבר הפיננסי ברשויות". כל ראש-עיר יודע שלבסוף הממשלה היא שתכסה את הגרעון. גם הבנקים יודעים ולכן הם ממשיכים להזרים הלוואות. ככל שראשי הערים יסתבכו בהלוואות, וכך יעשו כולם, "המשבר" יהיה לנחלת הכלל. צרת הרבים תאלץ את הממשלה להטיל מיסים על כל הציבור. באופן זה ראש-העיר הוא "האיש הטוב": התשלום לא יוטל ישירות על בוחריו, משלמי הארנונה. כדברי ראש עירית תל-אביב לשעבר, שלמה להט: "...אני מכהן בתפקידי כדי לבנות את תל-אביב ולא כדי לשמור על תקציבים..." (אילן שחורי, הארץ 12/10/83).
  • חיכוך יתר מול האזרח – רישיון-בניה, רישיון-עסק, היטל-השבחה, מס-שלטים, שירותי דת, תמיכות בתרבות, תמיכות בספורט, רווחה, חינוך ועוד. כר נרחב לאינספור אפשרויות שוחד, העדפה, פרוטקציה ושתדלנות.
  • העדר בלמים ואיזונים – ככל שמנגנון העירייה יתפח ויועסקו בו יותר תושבים, ככל שירבו האזרחים הפטורים מארנונה או שפשוט אינם משלמים, ככל שירבו במתן היתרים חריגים ועצימת עין, ככל שיצליח לסחוט יותר כסף ממשלתי לחלוקה לגופים מקורבים – כן יגדלו סיכויי ראש-העיר להיבחר מחדש. מדוע שראש-עיר יגבה חובות ארנונה וירגיז את ציבור בוחריו? הממשלה היא זו שתכסה לבסוף את הגירעון ולא  ציבור בוחריו של ראש-העיר.
     

"הסדר הבראה" – מירשם להמשך המחלה
כאשר רשות מקומית מגיעה לסוף הדרך הפיננסית ואפילו הבנקים מסרבים להמשיך בחגיגה, מסכימים הצדדים על "הסדר הבראה". המרשם לחולה הוא בערך כך: ראש-העיר יתחייב לקיצוץ בהוצאות, הגדלת הכנסות, פטורי עובדים מיותרים ואיזון תקציבי. הממשלה מצידה תמשיך להזרים כסף. זו התרופה, כך אמורים להבריא.

ראשי העיר בדרך כלל חותמים ללא בעיה... מה אכפת להם לחתום... קודם שהכסף ייכנס ואחר-כך כבר נסתדר... ואכן, הם "מסתדרים". מפלגות מעוניינות להמשיך בהזרמת כסף אל מוקדי התמיכה הפוליטית, הנשענים על מרכזי המפלגות ועל ג'ובים ברשויות המקומיות. ראשי הערים והכפופים להם ממשיכים להעסיק את גדודי העובדים המיותרים המצטברים והולכים.

קיצוץ בהקצבות לקבלנים "משלנו", לספקים-מקורבים, לעמותות שונות ופיטורי מקורבים לצלחת – מרשם להתאבדות פוליטית. אז מי צריך הבראה?

כך נחתמו הסדרי הבראה ב- 1987, 1989, 1992, 1993, ב- 1997 ושוב בשנת 2000  ובשנת 2004. קרוב ל- 500 תוכניות הבראה... אבל אף אחד אינו מבריא... בעיריית ירושלים נחתמו כבר כ- 4 הסכמי הבראה. להלן דוגמאות נוספות לערים שמבריאות כבר זמן רב:
עיריית נהריה – בנתה מרכז תרבות בסכום של 80 מיליון ₪ אשר לפי התכנון המקורי היה צריך לעלות כ- 15 מיליון בלבד. ראש-העיר נסע 17 פעם לחו"ל כדי ללמוד משהו על מרכזי תרבות (יצחק טישלר, גלובס 15/6/04).
עיריית ירושלים – גירעון שוטף של כ- 150 מיליון ₪. משכורתו של ראש-העיר למעלה מ- 46,000 ₪ לחודש. 6 סגניו (כן, שישה סגנים!) מקבלים כל אחד למעלה מ- 40,000 ₪ לחודש.
עיריית אום-אל-פחם – גירעון מצטבר של כ- 38 מיליון ₪ אך העירייה שכחה לגבות 76 אלף ₪ מ- 11 נבחרי ציבור. קבלנים מקבלים עבודות ללא מכרז, עובדי עירייה מקבלים שעות נוספות ללא רישום נוכחות, והוצאות רכב בלי להתניע רכב (דו"ח רואי החשבון 2002).
אופקים – "אין כסף" – עשרות פעולות תקציב בוצעו בחריגה, חוסר התאמה של מיליוני שקלים בין נתוני הגבייה בהנהלת החשבונות מול אותם הנתונים של מחלקת הגבייה (סכום פעוט של 13 מיליוני ₪ נעלם בדרך בין המחלקות), שעות נוספות ללא רישום נוכחות. גם כאן שכחו לגבות ארנונה מ- 5 חברי מועצת העיר ומ-4 חברי המועצה הדתית (דו"ח רואי החשבון 2002).
אור יהודה – נדיבות מפתיעה כלפי יזמים וקבלנים: היטלי השבחה שאינם נגבים, ויתור על ערבויות, העברת כסף לעמותות שלא טרחו להגיש מסמכים נדרשים. וכמובן, חובות ארנונה של מקורבים (דו"ח רואי החשבון 2002).

את המחיר משלמים אזרחי ישראל: במקום תוצר לנפש של 40,000 $  אנחנו עדיין עם תוצר של 20,000 $ לנפש, קרוב לתחתית הליגה של מדינות המערב.

איך נקבעו גבולות רמת גן או העיר שדרות ?
גבולות הערים והמושבות הוותיקות נקבעו בעבר הרחוק על בסיס האדמות שנרכשו על ידי מייסדיהן. לימים סופחו אליהן שטחים פנויים ביניהן כדי שלא ליצור שטחים ללא שלטון מוניציפאלי.

מנגד, יש כ- 1000 יישובים המאוגדים בכ- 50 מועצות אזוריות שהגבולות ביניהן נקבעו בשנות החמישים על ידי ממשלות ישראל הראשונות. כאן כבר לא היה תהליך טבעי, אלא בעיקר החלטות פוליטיות שהושפעו מלחצים פוליטיים ועסקיים.

באזור ים-המלח, חולש מספר זעיר של תושבים על שטחים נרחבים הכוללים בתי-מלון ותעשייה, לעומת שטחים מצומצמים העומדים לרשות דימונה וירוחם על עשרות אלפי תושביהן. החלוקה הגיאוגרפית למועצות אזוריות הושפעה מלחצים ושיקולים של שימור השלטון בראשות המועצה בידי אנשי שלומנו. כך בודדו עצמם יישובים ותיקים מיישובי עולים חדשים, אם עלה חשש שהעולים יהוו את הרוב. יישובים אשכנזים ותיקים בודדו עצמם מעולי ארצות המזרח. גבולות מועצות אזוריות אחרות הושפעו מהרקע האידיאולוגי של היישובים – מי ישלוט במועצה – הקומוניסטים של השומר-הצעיר או הסוציאליסטים המתונים של מפא"י ואחדות העבודה. כך קמו בנגב הצפוני לפחות 4 מועצות אזוריות שונות, שמספר התושבים בכל אחת מהן, נופל בהרבה ממספר התושבים ברחוב אבן גבירול בתל אביב... מועצות אלה שחולשות על שטחים רחבים בודדו עצמן מהעיירות שהוקמו עבור עולי צפון-אפריקה הנמצאות בתחומן. הנימוק הרעוע הרשמי היה "העיסוק בחקלאות של התושבים הוותיקים".

כיום פחות מ- 15 אחוזים מהאוכלוסייה במועצות האזוריות עוסקים בחקלאות. גם "העוסקים בחקלאות" כבר לא ממש נוהגים בטרקטור ואוחזים בטורייה [מעדר] – זה תפקידם של התאילנדים... הקיבוצניקים מקימים מרכזי קניות משגשגים ורושמים בתים בטאבו על שמם. המושבניקים הפכו לולי תרנגולות למחסנים המושכרים לתעשייה ומסחר (בעיקר במרכז הארץ). חלק ניכר מהשטחים הפנויים שבין הערים נעלמו, נוצרו ערים מחוברות ברצף אורבאני. קשה להבחין היכן מסתיימת גבעתיים ומתחילה רמת גן, או חולון וראשון לציון. ההפרדה ההיסטורית הקשיחה והמלאכותית חייבת להשתנות יחד עם הבזבוז והכפילויות שנוצרו. בראשית שנת 2003 ניסה שר האוצר בנימין נתניהו להוביל מהלך של איחוד רשויות מקומיות. מספרן אמור היה להצטמצם בערך בשליש. המהלך טורפד בכנסת. קשה להעביר רפורמה שפוגעת בפרנסה של העסקנים הפוליטיים.

 איך לא בונים עיר

כלי המעורבות המשמעותי ביותר של העירייה בחיי האזרח הוא תחום הבנייה. יישומו של חוק התכנון והבנייה, באמצעות הרשות המקומית, נותן בידי פקידי העירייה כוח לעצב את חזות העיר, להשפיע על מחירי נדל"ן, לאשר או לדחות לאחרית הימים פיתוח ובנייה. פיתוח מקרקעין הוא, בראש ובראשונה, הליך בו משאבי קרקע מקבלים היתר להסבה – מניצול בלתי יעיל לניצול רווחי יותר. הליך השבחה זה (או הקפאה במקרה של חוקי שימור) משקף כיום, במקרים רבים, את כוחן של קבוצות מאורגנות פוליטית או של בעלי הון בעלי השפעה. תכנית-בניין-העיר משפיעה ישירות על שוויים של נכסים ויוצרת קבוצות לחץ אינטרסנטיות המקשות על שינויים בתוכנית. כך הופך תהליך התפתחות העיר לנושא פוליטי וכר לשחיתות. התפתחות העיר אינה נתונה רק לשיקולים אינטרסנטים אלא גם לגחמות אקראיות של אידיאולוגיות אופנתיות: מלחמת חורמה ברכב הפרטי, התנגדויות לבנייה לגובה, אידיאולגיות המתנגדות לקידמה ומודרניזציה מול שימור העבר ועוד. כולם טוענים למדיניות ל"טובת האזרח", אך מתנגדים בכל תוקף ליישום מערכת שתשקף אובייקטיבית את רצונם והעדפותיהם של אלפי האזרחים באמצעות מנגנון השוק.

הנושא, כולל מערכת חלופית המבוססת על מינימום של מעורבות הרשויות בהליך התכנון והבניה, מפורטים בפרק קרקעות ובנייה ולכן לא נרחיב כאן.

העירייה – השקעת אנרגיה מיותרת במקום הלא-נכון
מיטב משאבי העירייה מופנה ליישום, פיקוח והתדיינות יום-יומית בתוכניות בניין עיר – טלאים של תוכניות שאושרו לאורך עשרות שנים – פלונטר נצחי שממון רב מושקע במאמצים להתמצא בו, לפרש אותו ולהשפיע עליו.  התעסקות יום-יומית עם מאות איסורים ואלפי בקשות לחריגה מאותם איסורים.

כאשר העירייה אוסרת לדוגמה על בניית דירות זעירות, למרות שיש להן ביקוש בשוק, היא גורמת לעלייה מלאכותית במחירן. מאות בעלי דירות גדולות, שחילקו את דירתם הגדולה למספר דירות קטנות, הופכים לעבריינים. משכורות מיותרות משולמות לפקחים שרושמים דוחות מיותרים ומעסיקים עורכי דין ובתי משפט בענייני סרק. התב"ע מעשירה בדרך כלל בעלי דירות קיימים באזורי ביקוש ופוגעת בעיקר בצעירים או בחסרי דיור באמצעות הרחקת דירה מהישג ידם, בין אם בשכירות או ברכישה.


פגיעה בנוף ובחזות העיר
אחד החסרונות, הפחות מדוברים, של התכנון המרכזי הוא הפגיעה בחזות העיר והשתלטות הכיעור על הנוף העירוני. נביט סביבנו בערי-ישראל – הכיעור השולט והאיכות המתפוררת נוצרו במשך עשרות שנים של תכנון ופיקוח הדוק של מהנדסי העיר השונים, קודמיהם ויורשיהם... יתר על כן, החוק והגבלותיו מנציחים את הכיעור... ויוצרים עיוותים שקשה לתקנם. התכנון המרכזי אינו האשם הבלעדי לכיעור, אך אחד מתפקידיו המוצהרים הוא אסטטיקה והרמוניה של ערים. המציאות מוכיחה שגודל המשימה חורג מהיכולת של גוף ממשלתי.

 

בניית אתרים

אנכי

הקפיטליסט היומי

תיווך ג'יזל

 

 

הוסף למועדפים | תנאי השימוש באתר אתרים עמיתים | דרושים | צור קשר

 

לייבסיטי - בניית אתרים