האמת על מחיר אנרגיית הרוח - פרק נוסף  |  צה"ל - הצבא הערבי הטוב ביותר במזרח התיכון  |  המחלה ההולנדית - טעות בדיאגנוזה  |  האם "יותר מידי" דולרים מיצוא גז ומאקזיטים - מזיקים לכלכלה?  |  בורסות מתחרות - סוף למונופול של הבורסה באחד העם  |  
 
ספרוני מידע
למה הדירות כל-כך יקרות
ואיך אפשר אחרת

תקציר האתר בגרסת PDF
תגובות לאירועים אחרונים
רשימת תפוצה

הצטרפו לקבלת הודעה על
כתבה חדשה באתר:

שם פרטי
שם משפחה
דואר אלקטרוני


חיפוש באתר


תרומות לפיתוח האתר

תרום לנו
 
דף הבית >> שלטון מקומי >> העידן החדש

   שלטון מקומי

מציאות העידן החדש מיתוסים  

העידן החדש בשלטון המקומי


רפורמות של טלאים
ועדות רבות מונו מאז קום המדינה כדי לחקור ולהמליץ על שינויים שיפתרו את תחלואי השלטון המקומי. ההמלצות היו נקודתיות בלבד. אף אחד לא דן בשינוי תפיסה מוחלט – שינוי כיוון מחשבה. כתב המינוי של הועדה תמיד הביא בחשבון "אילוצים פוליטיים" ואת המסגרת הדמוקרטית הקיימת. אנחנו משוחררים מכך במסגרת אתר זה ויכולים להציע פיתרון אופטימאלי. להלן מספר ועדות "שישבו על המדוכה" (ייתכן שהיו יותר...):

1964 – ועדת ויתקון לבדיקת שיטת המיסוי.
1976 – ועדת קוברסקי לשיפור מימון הרשויות.
1976 – ועדת זנבר לבדיקת היחסים בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי.
1991 – ועדת הרמלך להגדרת חלוקת התפקידים והמימון של הרווחה והחינוך.
1992 – ועדת סוארי לקביעת קריטריונים לחלוקת מענקי איזון.
1995 – ועדת שחר לאיחוד רשויות מקומיות וקריטריונים לאישור רשויות חדשות.
2008 – ועדת שחורי להסדרת תחומי השיפוט.

חלק קטן מההמלצות יושמו, חלק אחר מתכוונים ליישם... שינוי משמעותי לא היה וגם לא יכול להיות במסגרת "האילוצים".

הבעיות המרכזיות
מבנה – מקור הסמכות של הרשות המקומית הם התושבים; אך העירייה לא מקבלת "הוראות" מתושביה אלא מהממשלה בירושלים שלא נבחרה על ידי התושבים לניהול העיר. העירייה היא נציג השלטון המרכזי ונציגת התושבים בעת ובעונה אחת.
מימון – התושבים לא מממנים בלעדית את שירותים המוענקים להם על ידי העירייה –  תמיד אפשר להושיט יד אל המדינה או אל הבנקים.
מעורבות יתר – מעורבות יתר של הרשות המקומית בחיי היום-יום של התושבים בעיקר בתחום הבניה ורישוי עסקים.

צרוף שני גורמים אלה יוצר את רוב הבעיות בשלטון המקומי.

עצמאות מלאה לרשויות המקומיות

בעידן החדש תקטן מאד תלותו של התושב בעירייה ויצטמצמו מאד תפקידי הרשות המקומית. על רקע זה תתאפשר עצמאות מלאה לרשויות המקומיות והפרדה כמעט מלאה מהשלטון המרכזי במדינה. ראש העיר לא יזדקק, לדוגמה, לאישור משרדי האוצר לקבלת אשראי בנקאי כי אך ורק תושבי העיר יפרעו את ההלוואות ולא המדינה. המדינה לא תעביר כסף לעיריות; ראש עיר לא יזדקק למשרד הפנים כי יבוטלו המנגנונים הביורוקרטים של מחוזות  ולא יהיו תוכניות-בניין-עיר שיש להתערב בהן. העירייה לא תהיה כפופה למשרד התחבורה על כל צעד ותמרור. עירייה לא תעסוק בחינוך (ראה פרק חינוך), או רווחה (ראה פרק סעד ורווחה). גם גופים מרכזיים אחרים כגון מרכז השלטון המקומי הופכים למיותרים בתנאים אלה. המרכז הוא גוף ביורוקראטי משותף לרשויות המקומיות. ייעודו המקורי הוא להיות לובי שתדלני של הרשויות המקומיות כלפי הממשלה.

עצמאות ראש העיר

ראש העיר יהיה חופשי לבצע את המדיניות עליה התחייב במערכת הבחירות ולא יאלץ לשלם אתנן פוליטי ולחלק ג'ובים כדי לשרוד. הוא עדיין צריך להיבחר ויזדקק לעזרה ומימון לשם כך, אך בגלל "רזונה" של העירייה בעידן החדש ומיעוט תפקידיה – אפשרויות מתן התמורה לעסקנים תהיינה נדירות. הוא יוכל למנות או לפטר בעלי תפקידים ללא צורך באישור המועצה. ראש עיר שיסיים שנה תקציבית בגירעון, יודח מתפקידו ובחירות מוקדמות יתקיימו תוך 3 חודשים. ראש עיר שהודח לא יוכל להתמודד שנית. בנוסף, ניתן יהיה להדיח ראש עיר באמצע קדנציה רק באמצעות משאל-עם-עירוני.

מועצת העיר – דירקטוריון התושבים
מועצת העיר בעידן החדש תתפקד בעיקר כמועצת מנהלים שמייצגת את התושבים ומבקרת את ראש העיר. למועצה תהיה גם סמכות להכריז על משאל-עם-עירוני. הפעילות המצומצמת של העירייה בעידן החדש תבטל את הצורך ברוב תפקידי מועצות העיר הנוכחיות. מספר חברי המועצה יעמוד על מחצית (או שליש) ממספרם הנוכחי, אך יוכל להשתנות בהתאם להחלטת משאל-עם-עירוני. כדי להגדיל את מספר חברי המועצה יצטרכו המציעים לעמול קשה כדי לשכנע את הציבור בנחיצות הרחבת המועצה...

מועצה תוכל לבטל החלטות של ראש עיר ברוב מיוחס מאד, אך תוכל ברוב רגיל להעביר נושא להכרעת משאל-עם-עירוני. למועצה תעמוד הזכות ליזום מספר מוגבל של משאלי עם במהלך קדנציה, כך תיזהר שלא "לבזבז" זכות זו על עניינים פעוטי חשיבות.

ראש עיר לא יהיה כפוף למועצה ולא יהיה תלוי בה, אך יחויב בדיווח מפורט למועצה שתוכל לזמן כל נושא תפקיד עירוני לתשאול, שימוע ודיווח בפני המועצה.

משאל-עם-עירוני
החוק יעגן מנגנון של משאלי עם עירוניים. כל עניין כדוגמת הענקת שירותים ציבוריים, פיתוח משמעותי, הוצאה כספית חריגה, איחוד עם רשות  מקומית אחרת, או אפילו התפצלות מרשות מקומית והקמת רשות עצמאית – יוכלו לעמוד למשאל עירוני. על קיום משאל יוכלו להחליט ראש העיר, או מועצת העיר, או עצומה חתומה על ידי 10% מתושבי העיר.

רעיון של החלפת מערכת תאורת הרחובות או שדרוג המדרכות בעיר והגדלת מספר מקומות החניה הציבוריים יכולים להיות, לדוגמה, נושא למשאל עירוני. הואיל ובעידן החדש לא יהיה סיוע ממשלתי – עלות הפיתוח תיפול על כתפי התושבים. המחייבים והשוללים את הרעיון ינסו לשכנע את התושבים בצדקתם. כל צד יציג כיצד יושפע חשבון הארנונה מהפרויקט. התושבים יחליטו אם הם מסכימים להעלאת תשלומי הארנונה החודשיים בשיעור של 20 ₪ לחודש למשך 5 שנים... תמורת שדרוג מערכת תאורת הרחובות.

משאל עירוני יתפקד גם כבלם מאזן מול כוחו הרב של ראש העיר בעידן החדש. רוב מיוחס יוכל להדיח ראש עיר מכהן. ראש עיר מושחת לכאורה, יוכל בדרך זו לעמוד למשפט הציבור. קרוב לוודאי שהתושבים לא יאמינו לסיפור שראש העיר קיבל במתנה מ"ידידים טובים" חצי מיליון דולר לחגיגת יום ההולדת. בית משפט יכול, לעומת זאת, למצוא אותו זכאי מהעדר ראיות משפטיות מספקות... ומהוכחה לא מספקת של "היסוד הנפשי" שבעבירה לכאורה...

חברת ניהול במקום ראש ראשות מקומית

משאל עם עירוני יוכל להחליט על מינוי חברת ניהול עסקית במקום ראש הרשות המקומית. ייתכן לדוגמה שתושבי רשות מקומית עם מספר תושבים קטן, יעדיפו מינוי חברה מקצועית לניהול מוניציפאלי במקום לשלם משכורות גבוהות לראש המועצה ועובדי המועצה. בדיוק כפי שממנים חברת ניהול לבית משותף במקום ועד הבית. הגוף המבקר והמפקח על חברת הניהול תהיה מועצת העיר או העיירה. ייתכן שישובים כפריים יעדיפו להעסיק חברת ניהול במקום מזכירות המושב.

צמצום נקודות החיכוך בין התושב לעירייה

המפתח לקיצוץ השלטון המקומי טמון בהקטנת תחומי פעילותו ואחריותו. צמצום פעילות העירייה ומעורבותה בחיי היום-יום של האזרח תשאיר בעלי תפקידים רבים ללא תעסוקה. כך יקוצץ המנגנון הביורוקראטי ואיתו תשלומי הארנונה הנדרשים כדי לפרנס את צבא הפקידים.

ביטול תוכניות-בניין-עיר והחלפתן בתוכניות רובע מוסכמות (תר"מ). העברת האחריות לבנייה חדשה לארכיטקטים ולחברות הנדסה פרטיות בגיבוי חברות ביטוח. צמצום תפקיד העירייה לתכנון תשתיות ציבוריות בלבד (כבישים, פארקים, גינון, נתיבי תחבורה וכדומה). הפרטת איסוף האשפה, ומערכת הביוב. ביטול מעורבות הרשות המקומית במערכת החינוך, הרווחה, דת, תרבות, ספורט ופעילויות פנאי. ביטול מיסוי מיותר כגון היטלי השבחה ומס שלטים. צמצום תפקיד הפיקוח העירוני בעיקר למניעת מטרדים הנובעים מפלישה לרכוש ציבורי (פלישה פיזית כגון רוכלות, או פלישה סביבתית כגון מטרדי רעש, ריח, חסימת שדה ראיה). ביטול הצורך ברישיון עסק והחלפתו בביטוח חובה. העברת פעילויות עירייה לביצוע קבלנים פרטיים כגון תחזוקת גינון, תאורה, כבישים ומדרכות, ניקיון רחובות והפיכת העירייה לגורם מתאם ומבקר במקום גוף ביצועי. הפרטת חניונים ציבוריים ובריכות שחיה עירוניות. הסבת פעילויות ציבוריות לעמותות כגון תזמורת עירונית, מקהלה, מתנס"ים, מרכזי תרבות וספורט, ספריות. איסור על העברת תרומות מהעירייה לעמותות כלשהן. בעידן החדש רק אדם פרטי או עמותה יהיו רשאים לתרום. ייאסר על גוף שתקציבו ממומן ממיסים לתרום לעמותה כלשהי.

מהפכה זו תצמצם למינימום את המנגנון העירוני ותצריך גביית ארנונה נמוכה מאד, שווה לכל נפש, למימון פעילות העירייה. יחד עם צמצום פעילויות העירייה תפחת רוב השחיתות הנובעת מעצם מעורבותה היתרה של הרשות המקומית בחיי היום יום. יקטן העומס על המשטרה ובתי המשפט.

שינוי מבני – המפתח להפחתת מיסים עירוניים
הדרך המקובלת להקטנת מיסוי היא הכרזה מקבילה על "קיצוץ רוחבי" בכל סעיפי ההוצאות באופן שרירותי. קיצוץ ב"בשר החי"... כך לפחות מכריזים. מייד לאחר הכרזת הקיצוץ "לכל המשרדים" או "לכל המחלקות" מתחיל מסע לחצים על הגורמים המחליטים – משרד האוצר, משרד הפנים, או ראש העיר. הפוליטיקאים, מחזיקי התיקים, בעלי ההשפעה הפוליטית הדומיננטית – יקוצצו פחות, אם בכלל. כך קוצצה התמיכה הממשלתית הישירה בתקציבי העיריות על ידי שר האוצר בנימין נתניהו בשנת 2003/2002 (הפחתת "מענקי האיזון"). הקיצוץ הוחזר בחלקו הגדול לרשויות המקומיות לאחר שחלקן הפסיק לשלם משכורות לעובדים בשנת 2004...

קשה לקצץ בהוצאות אם לא יוזמים במקביל שינוי דרסטי במבנה הארגוני, במבנה הפוליטי ושינוי סל השירותים העירוניים ואופן מימונם. ישנן חמש דרכים עיקריות לשפר את יעילות המגזר הציבורי:
הפרטת שירותים, כלומר אספקת אותם השירותים על ידי המגזר העסקי שבדרך כלל יעיל יותר מהמגזר הציבורי.
העברת פעילויות לעמותות מתנדבים שלא למטרת רווח.
גביית תשלום עבור שירותים אך ורק מהאזרחים שנזקקים לשירות. 
ביטול פעילויות שמבוצעות כיום על ידי העיריות.
ייעול – הפעלת השכל היישר ויישום טכניקות ניהול מתקדמות המקובלות במגזר העסקי.

מדוע בכלל צריך רשות מקומית?

ההצדקה לקיומה של רשות מקומית הוא הצורך של התושבים בסוג של שירותים הכרחיים שהשוק הפרטי אינו מסוגל לספק: שירותים שגם סרבן, שלא משלם עבורם, נהנה מהם. שירות שכל מי שנמצא באזור נהנה ממנו גם אם יסרב לשלם עבורו. כלכלנים מכנים אותם שירותים – "מוצר ציבורי". מספר דוגמאות לשירותים שהם "מוצר ציבורי": שירותי שמירה היקפית על יישוב, הדברת יתושים, או מערכת הכבישים בעיר. תאורת רחוב היא מוצר ציבורי אחר – תמיד יהיו אזרחים, סרבני תשלום ארנונה, שייהנו גם הם מהתאורה למרות שלא שילמו עבורה... לא מעשי לחייב בתשלום כל אזרח שיוצא בלילה לרחוב ואי אפשר יהיה למנוע מסרבני התשלום יציאה מהבית לעת ערב, או לשלול מהם בדרך אחרת את הנאתם מתאורת רחוב. לכן, תאורת רחובות היא "מוצר ציבורי" שיסופק לכלל התושבים על ידי העירייה וימומן ממיסי הארנונה. תאור לידה של שירות ציבורי.

"מוצרים ציבוריים" לא ירדו משמים עם לוחות-הברית, אלא יכולים להשתנות באופיים, בד בבד עם התפתחויות טכנולוגיות. דוגמה טובה הוא כביש האגרה מס' 6. פיתוחים טכנולוגים מאפשרים זיהוי מדויק של המשתמשים בכביש וחיובם בתשלום אישי.

ישנם שירותים ציבוריים נוספים שיסופקו על ידי העירייה גם בעידן החדש: תכנון ותחזוקה של כבישים ומדרכות, קביעת הסדרי תנועה (אילו כבישים, לדוגמה יהיו חד-סטריים), גינון ציבורי, ניקיון שטחי ציבור, הסדרי חניה לאורך כבישים ועוד.

ההצדקה העיקרית לקיומה של רשות מקומית היא אספקת שירותים ומוצרים ציבוריים, אכיפת כללי התנהגות ציבורית ומניעת הפרעות הדדיות (כגון אי השלכת אשפה באזור ציבורי).


הרחבה מוגזמת של שירותי הרשויות המקומיות
מספר השירותים שניתן להגדירם כ"מוצר ציבורי" מצומצם. כיום ניתן להבחין בסל רחב מאד של שירותים שהרשויות המקומיות מספקות או תומכות מתקציבן. החל ממגרשי טניס ובריכות שחיה, דרך שירותי דת ועד לתמיכה במאות עמותות עם מטרות שונות. קשה למצוא הצדקה תיאורטית לאספקת אותם השירותים על ידי הרשות המקומית – שירותים שניתן לזהות במישרין את הנהנים, לחייב אותם בתשלום עבור השירות, ולמנוע מסרבני התשלום את השירות. הסיבה העיקרית להרחבת השירותים היא פוליטית – הבטחה לקבוצות אוכלוסיה שונות שירותי "חינם" כדי לזכות בתמיכתם הפוליטית בבחירות.

אין הצדקה, לדוגמה, שרשות מקומית תספק בידור חינם לחובבי ספורט ותשקיע בהקמת מגרש כדור-רגל, על חשבון כלל משלמי הארנונה. על חובבי הכדור-רגל לשלם ישירות עבור השירות – כרטיס כניסה במחיר שיגלם את עלות ההקמה. בדיוק כפי שבעלי אולם קולנוע לא מעלים בדעתם לקבל אולם במתנה מהעירייה.

כיצד ימומן תקציב העירייה?
התקציב ימומן מהכנסות עצמיות בלבד של הרשות המקומית. לא יהיה סיוע ממשלתי כלשהו, למעט תחזוקה ופיתוח של תשתית התחבורה.

ראש עיר יוכל לקחת הלוואה בנקאית אך ורק לצורך השקעה בפרויקט פיתוח מובהק של "מוצר ציבורי" שיניב תועלת לאורך שנים רבות. שדרוג מערכת תאורת הרחובות, לדוגמה, הוא פרויקט פיתוח. חגיגות יובל ה-100 למושבה אינו פרויקט פיתוח וימומנו מהתקציב הרגיל. ההלוואה תילקח לתקופה המקבילה לאורך חיי הפרויקט. החזר ההלוואה יירשם בפרוט בחשבון הארנונה של כל אזרח. ידע כל תושב שהוא משלם 8 ₪ לחודש במשך 15 שנים על שדרוג מערכת התאורה. האופוזיציה במועצת העיר תתקוף ודאי את ראש העיר על הפרויקט, תציע חלופה זולה יותר ואולי אף תדרוש משאל-עירוני בטרם אישור הפרויקט.

השיטה הנוכחית בה ראש עיר נוטל הלוואה בבנק כדי להיטיב עם תושביו בהווה, או בשנת בחירות, בעוד נטל הפירעון יחול על ראשי עיר בקדנציות הבאות, אינה אלא הלוואת-שוחד פוליטית. השיטה יצרה גלגול מתמיד של הר חובות לשנים הבאות, מתוך ידיעה שלבסוף המדינה תאלץ לספוג את הפירעון.  

כל שנת תקציב בעידן החדש תסתיים באיזון או בעודף מסיבה פשוטה: החוק יקבע שסיום שנה בגירעון תקציבי כמוה כהתפטרות ראש העיר והכרזה על בחירות חדשות.

כמה ארנונה צריך לגבות?
בעידן החדש, עידן העיריות ה"רזות", רק חלק קטן מהשירותים הנוכחיים יוענק על ידי הרשות המקומית. העירייה תטפל, כאמור, בעיקר בשירותים שהם "מוצר ציבורי" מובהק: כבישים, תאורה, גינון, ניקיון, סדר ציבורי ותשתיות אחרות.

המנגנון העירוני יצטמצם בהתאם והמס היחיד שיוטל על התושבים הוא הארנונה. הארנונה תכסה את כל הוצאות העירייה – לא תהיה תמיכה ממשלתית ברשויות המקומיות, למעט הפרשת חלק ממיסי הדלק שהממשלה גובה, לצורך פיתוח ותחזוקת תשתית התחבורה בעיר – כל עיר בהתאם להיקף היחסי של שטח הכבישים שלה. ראוי לחזור ולהדגיש כי תפקידי העירייה בעידן החדש יהיו מצומצמים ביותר יחסית למצב הנוכחי. למעשה, לרוב ההוצאות הנוכחיות לא יהיה זכר בתקציב העירוני בעידן החדש. לפיכך, יידרשו שיעורי ארנונה נמוכים ביותר כדי לאזן את תקציב העירייה. אלפי השקלים שיישארו בכיסי התושבים יוצאו בהתאם לצרכיהם והעדפותיהם: תושב שמעדיף לרכוש כרטיס למשחק כדורגל ישלם את מלוא העלות הריאלית וכך גם יעשה חובב הקונצרטים.

חשבון הארנונה יורכב משלושה חלקים: האחד ישמש לכיסוי ההוצאות השוטפות של העירייה, והחלק השני יציג את כיסוי הוצאות הפיתוח ובחלק השלישי יפורט החזר חובות העבר, של "עידן החושך"... עידן ההלוואות על חשבון הברון, לכאורה...

התושבים יוכלו להיווכח כיצד מצטמצם חשבון הארנונה שלהם במקביל ליישום הרפורמה. כיצד ביטול מחלקות ופעילויות בעירייה מקטין את ההוצאה השוטפת, כיצד פרויקט הביוב החדש שאושר במשאל-העם-העירוני משפיע על הוצאות הפיתוח, ואיך קַטֵן סעיף החובות לבנקים עם מכירת נכסי העירייה. לא נתפלא אם אזרחים ייזמו רעיונות שונים ומקוריים כיצד לסייע לעירייה להקטין את הוצאותיה ולצמצם את חשבון הארנונה הפרטי שלהם. חשבון הארנונה יהפוך לכלי ביקורת בידי התושבים על פעילות העירייה.

ארנונה – המס העירוני היחיד
תקציב הרשויות המקומיות בעידן החדש יעמוד על כ- ⅓ מהיקפו הנוכחי (על פי אומדן זהיר). היקפו המצומצם של התקציב העירוני נובע מביטול רוב העיסוקים הנוכחיים של העירייה ומהפרטת שירותים קיימים.
   
ארנונה נמוכה קל יותר לגבות, לא יהיו הנחות ופטורים. בסיס משלמי המס יגדל. שיטת חישוב הארנונה כיום מעוותת, אך גם בעידן החדש קשה יהיה להימנע מעיוותים – הכול שאלה של כמות...

גובה תשלום הארנונה אמור לשקף את חלקו היחסי של התושב בניצול ה"מוצרים הציבוריים" שהעירייה מספקת. מי שנזקק יותר למדרכות, כבישים, תאורת רחוב או סדר ציבורי – ישלם ארנונה גבוהה יותר. בחירת המודל לתשלום ארנונה היא משימה קשה שיש בה מידה מסוימת של שרירות. החישוב הנוכחי של גובה הארנונה מתבסס בעיקר על שטח הדירה והאזור בעיר. תשלום הארנונה כיום אינו משקף את היקף השירותים הציבוריים שהתושב מנצל. זוג קשישים שגר בדירה גדולה ומבלה את רוב זמנו בבית, מנצל את התשתית העירונית, פחות מאשר שלושה צעירים שגרים כשותפים בדירה שכורה ו"קורעים" את העיר... 
ראוי לשפר את נוסחת חישוב הארנונה ולשלב בה פרמטרים נוספים כגון מספר הנפשות בדירה, קבוצת הערך של הדירה (אומדן לשווי הדירה).

בנוסחת חישוב הארנונה העסקית צריך לשלב פרמטרים כגון קבוצת הערך של הנכס (אומדן לשכר הדירה באזור), או אולי אפילו מספר העובדים המועסקים. בתי עסק מוכרים מוצרים ושירותים גם לתושבי ערים אחרות. תושבי הקריות, שמבקרים לדוגמה בחיפה, צורכים שירותים שמספקת עיריית חיפה: ניקיון, תאורה, תחזוקת רכוש ציבורי וכדומה. אי אפשר לגבות מהם תשלום ישיר. התשלום ייגבה מהם בדרך עקיפה, באמצעות הארנונה שמשלמים בתי העסק בהם מבקרים האורחים מהערים האחרות. יש להניח שמספר העובדים בחנות בגדים, שטח החנות וגובה שכר הדירה משקפים את מספר הלקוחות שמבקרים בחנות וצורכים, בין היתר, שירותים ציבוריים שהעירייה מממנת.

לעומת זאת, יש לזכור שלעירייה כמעט ולא יהיו מקורות הכנסה אחרים – בהעדר מס שלטים, היטל השבחה, אגרות בנייה, תשלומי כופר חניה, כופר מקלט ושאר הרעות החולות.

אגרת שירות – חיוב צרכני השירות בלבד

העירייה מעניקה כיום שירותים רבים, לקבוצות לצרכנים מוגדרות, "חינם" או כמעט חינם. כלומר, את העלויות משלמים כל התושבים דרך מיסוי הארנונה למרות שאינם נזקקים לשירות.
העיקרון המנחה הוא לחייב את המשתמשים בשירותים ייחודיים במקום להטיל מיסוי על כלל האזרחים.

אגרת-שירות היא תשלום שמשלם רק האזרח הנזקק לשירות עירוני מסוים. התשלום הישיר עבור השירות יאפשר את הקטנת הארנונה לכלל התושבים. ניתן לזהות לא-מעט שירותים שינתנו על ידי העירייה גם בעידן החדש, למרות שרוב השירותים העירוניים הנוכחיים יבוטלו או יופרטו. לדוגמה: יזם או אזרח שמבקשים ייעוץ לקראת בניית בית חדש – יואילו לשלם אגרת-ייעוץ ולא יטילו את העלות על כלל האזרחים; אזרח המבקש לעיין בתיק בניין בגנזך העירייה לצורך צילום תשריט הדירה – שיואיל לשלם; כבר כיום מעניקות העיריות שירותים תמורת אגרה, לדוגמה: אספקת מים. "מס שלטים" הוא דוגמה הפוכה – העירייה אינה מעניקה לבעל העסק שום שרות שקשור לשלט שלו ולכן המס מיותר. 

חיוב כספי עבור ניצול שירותים עירוניים יאפשר לרשות המקומית להעריך עד כמה השירות אכן נחוץ ובאיזו תדירות או רמת שירות להעניק אותו. מנגנון המחירים יאפשר לרשות המקומית להפנות תקציבים לנושאים המבוקשים ביותר.

השירותים העירוניים הניתנים כיום בחינם צריכים לשאת את עצמם כלכלית, ולכסות לפחות את עלותם השוטפת, גם אם ההשקעה הראשונית הייתה מכספי ציבור. חוף ים ציבורי צריך לכסות את עלויות המצילים וניקיון שוטף באמצעות גביית כרטיסי כניסה או מהשכרת זיכיונות לעסקים (השכרת כסאות נוח, השכרת מבנים לקיוסקים, מסעדות או פעילויות אחרות). באופן זה המשתמשים בשירותי החוף, כולל המתרחצים, ישלמו עבור השירות ולא אזרחים שבקושי מגיעים לים. אין סיבה לסבסד תזמורת, או מקהלה עירונית, באמצעות הטלת מס על כלל אזרחי העיר – מי שמעריך ונהנה מתזמורת שישלם (או יתרום). בדיוק כפי שהעירייה אינה מעניקה כרטיסי קולנוע חינם. אין כל הגינות מוסרית בחיוב של זוגות צעירים או זוג קשישים במס, כדי לסבסד קבוצת כדורגל עירונית, או מתנ"ס שילדי השכנים נהנים משירותיו.

כאשר שירות עירוני ניתן בתשלום ויש לו ביקוש, יכול המנהל האחראי להרחיב ולגוון את השירות. לעומת זאת, כאשר השירות "חינם", כל תוכנית הרחבה הופכת לנושא פוליטי, לדיון במועצה ולשאלה על חשבון מי להקצות את התקציב הנוסף.

חיסול חובות הרשויות המקומיות
הדרך להתמודדות עם חובות העתק היא חיסול בשלבים:
מכירת נכסים – מכירת נכסים שבבעלות העירייה כגון מגרשים, אולמות, מתקני ספורט וכדומה. ייתכן שחלק משמעותי של החוב יפרע בדרך זו.
גביית-יתר של ארנונה –  כדי להתמודד עם יתרת החוב ייאלצו חלק מהרשויות המקומיות לדחות את הירידה הצפויה בתעריפי הארנונה בעידן החדש ולנצל את עודפי הגבייה, במשך תקופה מסוימת, לחיסול חובות העבר.

כאמור, בשובר תשלום הארנונה יופיע הסכום המדויק שכל תושב משלם עבור החזר חובות העבר.

מכירת מבני ציבור ורכוש עירוני ליזמים
בבעלות הרשויות המקומיות אלפי מבני ציבור, מגרשים ומתקנים. את רובם ניתן למכור למשקיעים פרטיים. חלקם הגדול מנוצל באופן חלקי בלבד. העירייה תשכור מתוך הבניינים את החלקים הדרושים לה (בעידן החדש הדרישה תהיה מתונה...). הכספים שיגויסו, יוחזרו לבנקים לפירעון הר החובות של הרשויות המקומיות.

משקיע שרכש בניין מהעירייה יחויב ברמת תחזוקה שוטפת גבוהה כתנאי להשכרת חלקים ממנו לעירייה וביתר חלקי המבנה יעשה שימוש עסקי. מלבד הסכום החד-פעמי שיגויס, תחסוך העירייה עלויות תחזוקה גבוהות ובלאי גבוה של רכוש ציבורי. בעל-בית פרטי יהיה יעיל לאין-שיעור מרשות מקומית בתחזוקת נדל"ן.

יתרון נוסף בשכירות מבנים במקום בעלות עליהם נובע מחשיפת עלותם האמיתית לציבור – שכר הדירה. כך ניתן יהיה לשקול בקלות את כדאיות הפעילות העירונית המתבצעת במבנה, האם היא אכן נחוצה. גם התכנון התקציבי ותחזית תזרים המזומנים של העירייה תתבהר ותיחשף לביקורת.

הפרטה
זו כפי הנראה הדרך החשובה ביותר לצמצום הוצאות ציבוריות. חברות עסקיות מתחרות יכולות לספק את השירות, כמעט בכל מקרה, במחיר נמוך מהעירייה (עבור היקף שירות זהה) שפועלת כמונופול בלעדי.

לחברה פרטית אין גישה לתקציב אינסופי, או לאשראי בנקאי על חשבון משלם המיסים. עליה להתחרות מול חברות אחרות על כיסו של האזרח. גם אם חברה פרטית זוכה במכרז בלעדי לאספקת שירות באזור מסוים, היא עדיין מאוימת מתחרות פוטנציאלית כאשר יגיע מועד חידוש החוזה. מנהלי החברה חייבים לספק את השירות במחיר תחרותי שישביע את רצון האזרח וגם יותיר די רווח לבעלי המניות. החברה נאלצת באופן תמידי לחפש דרכים להתייעל ולשפר את השירות. תמריץ שאינו קיים ברשות מקומית.

היתרון בהפרטת שירותים עירוניים הוא שכל קבלן וספק-שירותים נאלצים, בכורח התחרות, לפעול ביעילות המכסימלית בתחום בו הם מתמחים. שירות עירוני מסוים יירכש מקבלן שמספק שירות למספר ערים, לדוגמה: שירותי ביוב. ואילו בתחום אחר, יהיו מספר קבלנים באותה עיר שיתחרו ביניהם, לדוגמה: פינוי אשפה. התחרות בשוק תקבע את גודלה האופטימלי של חברת השירות ולא הגבולות השרירותיים של העיר. קבלן פרטי יכול לנצל את "יתרון הגודל" ולספק שירות מוזל למספר רשויות מקומיות – הוא אינו מוגבל לגבולות המוניציפאליים.

להפרטה מספר יתרונות נוספים, מלבד החיסכון הישיר בעלויות (עבור רמת שירות זהה):

  • ניצול יעיל של כישורים וציוד – לעיתים, לא נדרשים עובדים עם כישורים מיוחדים למשרה מלאה (לדוגמה: מפעיל דחפור), או ציוד מיוחד ששוכב בטל רוב הזמן במחסן העירייה. השיקול קריטי ככל שהרשות קטנה.

  • הגבלת גידול הג'ובים הציבוריים – בלימת הגידול הכמעט קבוע במינהל העירוני.

  • גמישות בהקטנה או הגדלת שירותים – קל יחסית לראש העיר להגדיל את היקף השירותים הנדרשים מהקבלן, לבצע שינוי באופי העבודה, או לחילופין לצמצמה. שינוי כזה, הנדרש מעובדי עירייה קבועים, פותח מחול שדים של שביתות ואיומים.

  • תמונת עלויות מדויקת – כאשר מעסיקים קבלן חיצוני, קל לזהות ולחשב את העלויות ואף להשוותן עם קבלנים אחרים. כאשר העבודות מבוצעות על ידי עובדי העירייה קשה ברוב המקרים לחשב את העלות האמיתית של השירות.

  • בקרה אובייקטיבית של ביצועים – כאשר העבודה מבוצעת על ידי עובדי עירייה קשה למנהלים להיות אובייקטיבים בביקורתם על ביצועי העובדים. לפעמים קשה אפילו לנזוף בעובד, שלא לדבר על פיטוריו...  היחס לחברה חיצונית יותר קשוח והדרישות ממנה גבוהות יותר...

  • שיפור יכולת הניהול – הפרדת הביצוע מהניהול והבקרה מאפשר למנהלים להתרכז בתכנון וביקורת במקום בבעיות יום-יומיות הנובעות ממתן השירותים השוטפים.

  • הגדרה מדויקת של רמת שירות ורמת ביצועים – הפרטת שירות מאלצת את העירייה להשקיע מחשבה ומאמצים בניסוח ההסכם עם החברה נותנת השירות. בחוזים מסוג זה נאלצת העירייה, בפעם הראשונה בדרך כלל,  להגדיר מדדים לרמת שירות נדרשת, מדדים לביצוע נאות, הגדרת המשימה והגדרת מצבים שיהיו עילה להפסקת העסקתה של החברה. קשה למצוא בישראל ראש-עיר שיעז לדרוש זאת מעובדי עירייה...

תחבורה עירונית (ראה פרק תחבורה)
ההשקעות בתשתית התחבורה ותחזוקתה ימומנו מהכנסות העירייה מענף התחבורה המקומי – בעיקר מהכנסות חניה, מהשכרת זיכיונות תפעול חניונים בשטחים ציבוריים וקנסות (ב"שטחים ציבוריים" הכוונה לחניונים תת-קרקעיים תחת גינות ציבוריות, שדרות, או אפילו כבישים רחבים). אך מקור המימון העיקרי יהיה העברות הממשלה הנובעות מגביית מיסי הדלק. חלק ניכר ממיסי הדלק שהממשלה תגבה יועבר לרשויות המקומיות על פי חלקן היחסי בשטחי הכבישים במדינה.

בעידן החדש תמומן כמעט כל תשתית התחבורה בישראל ממיסוי על דלק. מס הדלק משקף את השימוש שעושה הנהג בתשתית התחבורה – המס עולה ככל שהנהג גומע יותר קילומטרים.

את הריכוזים העירוניים הגדולים יחצו כאמור כבישי אגרה במנהרות בנוסף לשיפורים בכבישים העיליים. עיקר הבעיה בגושים העירוניים היא בכניסות וביציאות בשעות העומס. קיימות מספר דרכים לפתור עומסים אלה אך בוודאי שלא בשיטת האיסורים הבולשביקית – איסור כניסה למרכז העיר. יוזמי הצעות מסוג זה בטוחים כי להם אישית יינתן, בשעת הצורך, אישור כניסה בתוקף "מעמדם ותפקידם".

התחבורה הפנים-עירונית תופרט. לרשות התושבים יעמדו מספר אמצעי תחבורה מתחרים לכניסה וליציאה מהעיר. ייתכנו כבישי מנהרה חד-כיווניים לפי שעות היום – עד לשעות הצהריים תנוע התנועה לכיוון אחד ואחר הצהריים תשנה התנועה את כיוון הנסיעה במנהרה אל מחוץ לעיר. נהג יוכל להיכנס לכביש מנהרה בפתח תקווה, תמורת אגרה, ולצאת כעבור מספר דקות באזור הסיטי של רמת גן או תל אביב. העומס בכבישים העיליים ירד. מערך רכבות, אוטובוסים, מיניבוסים, מידיבוסים ומוניות בגדלים שונים ירחיב את בסיס התחבורה הציבורית. מחירי הנסיעה ייקבעו על ידי השוק ללא הכתבה ומעורבות ממשלתית. התחרות היא שתפקח על המחירים (ראה פרק תחבורה).

חקיקה חדשה תקל על רשויות מקומיות להקים חניונים במרכזי הערים בכל מקום אפשרי: מתחת גינות ציבוריות, מתחת למגרשי משחקים בבתי הספר ומתחת למתחמי רחובות רחבים. אין סיבה שרחוב מרכזי ורחב כמו אבן גבירול, החוצה את תל אביב, לא יארח מספר חניונים תת קרקעיים, או כביש- מנהרה מהיר. בתל אביב הוקמו בשנים האחרונות מספר קטן של חניונים כאלה. נציין לדוגמה את החניון שמתחת לבית הספר תל נורדאו באזור דיזנגוף-פרישמן ואת החניון שמתחת לרחוב בזל בתל אביב. החקיקה תאפשר לרשויות מקומיות למכור זכיונות להקמת חניונים למשקיעים פרטיים. לא יהיה פיקוח על מחירי החניה – השוק יקבע את המחיר. מחיר חניה גבוה באזור מסויים יאותת למשקיעים שכדאי להקים באותו אזור חניונים נוספים ומחיר החניה ירד. הרשות המקומית לא תתערב ולא תקבע תקני חניה לבנייני משרדים או לבנייני מגורים. ירצה יזם לבנות לפי תקן של 4 חניות לדירה – שיבנה. ירצה יזם לבנות דירות ללא חניה – זו זכותו אם הוא סבור שיצליח למכור את הדירות. איסור על כניסה לעיר, או צמצום תקני חניה בבניני משרדים דומים לרעיון – להרוג את החולה כדי לחסל את המחלה...

בעידן החדש יחליט כל אחד כיצד להגיע אל מרכז העיר בהתאם לשיקוליו והעדפותיו – יעמדו לרשותו חלופות מתחרות ובמחירים שונים. למרות הגידול העצום הצפוי במספר המכוניות (פי שלושה ויותר מאשר כיום) יקטנו הצפיפות והעומס במרכזי הערים. נהג בתל אביב ש"מבלה" כיום כ-20 דקות ב"סיבובים" כדי לחפש חניה ויוצר תנועה וזיהום מיותרים, יגיע בעידן החדש אל החניון הסמוך, דקות ספורות לאחר יציאתו מכביש המנהרה.

חינוך
הרשות המקומית לא תתערב בתחום החינוך. בתי הספר יועברו לעמותות הורים או יהיו בבעלות פרטית. החינוך ימומן ממקורות ממשלתיים ופרטיים (ראה פירוט בפרק החינוך). מחלקת החינוך העירונית תיסגר.

רווחה
העירייה לא תעסוק ברווחה. שירותים לאזרחים במצוקה יסופקו על ידי עמותות ובתנאים מסוימים בסיוע ממשלתי (ראה פירוט בפרק הרווחה). מחלקת הרווחה העירונית תיסגר.

דת
רשות מקומית לא תעסוק בנושאי דת כלשהם. עיריות וארשה או קזבלנקה לא עסקו בשירותי דת ליהודים. למרות זאת, ארגנו היהודים חיי דת וקהילה לתפארת והעמידו דורות של תלמידי חכמים, רבנים וגדולי תורה שקבריהם היו למוקדי עליה לרגל עד היום. בתי כנסת, מקוואות, כנסיות או מסגדים וכל מוסדות הדת האחרים יאורגנו כעמותות וימומנו על ידי קהל המאמינים ונדבנים.

בישראל מצויות קהילות דתיות גדולות ועליהן לשאת את עצמן. אין כל זכות מוסרית לדרוש מאזרח שאינו מאמין לממן את שכרם רבני ערים או מוהלים. כפי שאין לדרוש מאדם דתי, שאינו מבקר בתיאטרון או בקולנוע, לממן את תקציבם.

הפסקת מימון פעילות-פנאי, תרבות וספורט על ידי העיריות

העיריות מעניקות כיום פעילויות פנאי מגוונות לתושבים. חלק מהפעילויות ממומנות במלואן על ידי הרשות המקומית, בעוד שחלק אחר מסובסד מתקציבן. תזמורת, מקהלה, ספריה, מוזיאון, תיאטרון, בריכת שחיה, אצטדיון כדורגל או אתלטיקה וכדומה – פעילויות אלה אינן "מוצר ציבורי", קל מאד לזהות את המשתמשים בשירותיהם ולחייבם בתשלום עבור השירות. חלק זעיר ביותר של התושבים עושה שימוש בכל אחד מהמתקנים, אך כל התושבים נאלצים לממן את הפעילות במיסיהם. יתר על כן, במקרים רבים חלק מהמשתמשים בשירותים המסובסדים כלל אינם תושבי העיר המארחת. יוצא איפה שתושבי העיר המארחת מסבסדים באמצעות תשלומי הארנונה שלהם גם תושבי ערים אחרות...

מרכזי תרבות וספורט יופרטו במידת האפשר. אחרים יאוגדו כעמותות עצמאיות. זכות הקיום של מוסד תרבות או ספורט אינה אוטומטית. זכות הקיום מוצדקת אך ורק למוסדות שציבור גדול מספיק זקוק לשירותם. המבחן להצדקת הקיום הוא נכונות התושבים לשלם עבור הפעילות המוצעת. תושב שאינו מוכן לשלם את מחירו המלא של הכרטיס מאותת בכך שהפעילות המוצעת אינה מתאימה לסדר העדיפויות שלו במחיר הנדרש.

דמי כניסה ייגבו מהאזרחים המעוניינים בשירותיהם, אחרים יגייסו תרומות. עמותה שלא תצליח לממן את עצמה תיסגר ורכושה יימכר. משמעות סגירת העמותה היא שאין די תושבים שמעוניינים בשירות, או שהשירות אינו די חשוב להם. אין זה מוסרי לכפות על כלל תושבי העיר את מימון הבילוי למיעוט. בילוי שאין להם עניין בו.

אוהדי הכדורגל ישלמו את המחיר המלא עבור צפייה בקבוצתם, אחרים יתרמו לאחזקתה; חובבי קונצרטים יצטרכו לממן את התזמורת וחובבי סרטים אומנותיים את קולנוע הסינימטק העירוני. אין הצדקה לדרוש מיתר התושבים לממן את צורכי התרבות ובילוי הפנאי של חלק אחר מהאוכלוסייה. בדיוק כפי שעיריית רמת-השרון לא מעלה בדעתה להכריח את תושביה לסבסד את עשרות בתי הקולנוע ב"סינימה סיטי"...

אם יש די תושבים בראשון לציון שמעריכים מוסיקה קלאסית ומוכנים לשלם מחיר מלא עבור הבילוי – יש הצדקה כלכלית ומוסרית לאורקסטרא של ראשון. לעומת זאת, אם התזמורת לא מצליחה לגמור את החודש, סימן שמוסיקה קלאסית חשובה לתושבי ראשון לציון, אך לא עד כדי כך שמספיק תושבים יוותרו על הנאות אחרות לטובתה. בכל מקרה, אין לחובבי המוסיקה הקלאסית בראשון לציון זכות לדרוש את מימון בילוי הפנאי שלהם מתושבים אחרים שמעדיפים האזנה לרוק כבד או למוסיקה מזרחית. אם עמותת התזמורת בראשון תתפרק בגלל חוסר מימון ייאלצו אוהדי המוסיקה הקלאסית בראשון לציון לנסוע לקונצרט בתל אביב...

יש להבדיל לדוגמה בין גינות קטנות בתוך העיר או גינון-רחוב שמטרתם אסתטית והן בהחלט "מוצר ציבורי" ועל כן ימומנו מכספי הארנונה, לבין פארק ענק כגון פארק-הירקון בתל אביב שמארח בשבתות עשרות אלפי ישראלים, מנפנפי מנגלים מכל קצות הארץ. המשתמשים בשירותי הפארק צריכים לשאת במימונו באמצעות דמי-כניסה, דמי-חניה, או שימוש באטרקציות שהפארק מציע. ההשתתפות של תושבי תל אביב, באמצעות עיריית תל אביב, היא באמצעות שירותי התשתית ועצם הקמת הפארק. הניהול השוטף יכול להתבצע באמצעות חברת ניהול או זכיין ראשי.

אחד מהנימוקים המקובלים הוא ששכבות אוכלוסייה עניות לא יוכלו ליהנות מהשירותים אם הם יהיו כרוכים בתשלום. מעניין שנימוק זה אינו מועלה בשירותים אחרים: קולנוע, מסעדות, פיצריות, מתקני באולינג או מועדוני לילה...
הסבסוד הוא בדרך כלל הפוך: כספי הארנונה שמשלמים גם העניים, מסבסדים את תיאטרון הבימה והתזמורת הפילהרמונית שהרכב קהלם ידוע...

הכורח בניהול כלכלי יגרור יוזמות מגוונות מצד גופי תרבות כדי לשרוד ואף להתרחב. ייתכן שמוזיאונים יעסקו גם במכירת חפצי אומנות, וספריות גם במכירת ספרים. אין מניעה להקמת בית קפה מפואר בחסות המוזיאון או הרצאות בחסות הספרייה. אם די אזרחים יחשבו שהמוסד האומנותי-ציבורי נחוץ למרות הכול, הרי שיוכלו לתרום במישרין לעמותה המנהלת וכך לבטא את הערכתם לנחיצותו.

רישוי עסקים – לא ע"י העירייה

האחריות הישירה של עסק כלפי לקוחותיו, מבקריו או צד ג' אחר כלשהו (כגון שכנים) חלה בראש ובראשונה על היזם והבעלים של העסק. בעידן החדש יחויב כל עסק (גם עסק חד-פעמי כגון אירוע רוק או יריד צעצועים) בביטוח מקיף שיכסה את בטיחות לקוחותיו ושכניו. חברות הביטוח יחויבו לדווח מידי שנה למחלקת העסקים בעירייה על חידוש פוליסת הביטוח. העירייה תנהל מעקב ורישום. צו סגירה יוּצא נגד כל עסק ללא ביטוח תקף. לקיום מעקב זה, די במחלקת רישוי עסקים שמאוישת בשניים וחצי פקידים. לחברות הביטוח יש עניין ישיר ומתמשך שלא להעניק חסות לעסק שמהווה סיכון כלכלי-ביטוחי. קשה לדמיין מאכערים שפועלים מטעם יזמים להשגת פוליסת ביטוח, או מפעילים קשרים ופרוטקציה בחברת הביטוח... לעומת זאת, דרישות חברת הביטוח יהיו ענייניות ופחות שרירותיות מאשר דרישותיה של מחלקת רישוי העסקים של העירייה.

מנגנון אפשרי אחר, או משלים, לרישוי עסקים יכול לצמוח מתוך ראיה הפוכה של תכלית רישוי-עסקים: מטרת רישיון העסק היא הגנה על בעל העסק מפני תביעה לא סבירה ושרירותית לסגירתו. בהעדר מנגנון עירוני, צפויים עסקים לתביעת סגירה בגלל יצירת מטרד בלתי-סביר, מצד אזרחים או עמותה למניעת מפגעי סביבה. מצב לא נעים לעסק שהושקע בו כסף רב. השוק יכול לתת מענה להגנה על בתי עסק מפני תביעה כגון זו בדמות מוסד פרטי שיעניק רישיונות-עסק תמורת תשלום לאחר בדיקה שהעסק עומד בדרישות של בטיחות, הגנת-אש, מפגעי רעש וריח ועוד. נראה שמוסד כזה יבצע גם בדיקות תקופתיות חוזרות. חברה כזו יכולה לאמץ תקנים שקיימים בארץ ובעולם ולהסיר מהם ספיחים מיותרים. ייתכן שחברות ביטוח, או בנק שמעניק אשראי לעסק, ייתנו את חסותם בהצגת רישיון עסק פרטי מסוג זה. האם קיים חשש ש"הכסף ידבר" ותמורת תשלום נכבד יוענק רישיון-דמה? יתכן, אך הסיכוי נמוך מאשר שוחד לפקיד עירייה. מוסד רישוי פרטי יסכן את המוניטין שלו – רישיונותיו יאבדו מאמינותם, יחדלו מלהיות ראייה בבית משפט וחסרות תוקף מול חברות הביטוח. מוסד הרישוי הפרטי ש"מזייף" חושף עצמו גם לתביעות נזיקין מצד חברות ביטוח או אזרחים שהתייחסו בתום לב לרישיון העסק שהוענק אבל ניזוקו מהעסק. יש לזכור שמוסד רישוי פרטי מתחרה בשוק מול מוסדות דומים אחרים.

הפרטת אספקת מים וסילוק מי-שופכין
שוק אספקת המים וסילוק שופכין הוא מונופול טבעי, לפחות ברמת השכונה המורחבת. לא קיימת כיום טכנולוגיה-רווחית שתאפשר לחברה א' לספק מים לשכן בדירה 8 ואילו חברה ב' מתחרה, תספק מים ותסלק ביוב עבור השכן בדירה 12.

למרות זאת, בהחלט ניתן לתפעל את מערכת המים באמצעות חברה חיצונית כאשר התחרות במכרז תהיה על עלות המים לצרכן הסופי ותחזוקה נאותה של המערכת. החברה הזוכה במכרז תקנה את המים ממפיקי המים הראשיים. בעידן החדש יבוטל המונופול של חברת מקורות על הפקת מים ובשוק המים יתחרו מספר רב של מפיקים (ראה פירוט בפרק המים) ביניהם חברת המוביל הארצי המופרטת, בעלי בארות פרטיות, חברות התפלת מי-ים, חברות טיהור מים ועוד. הזוכים במכרז העירוני יפעילו, יתחזקו ויגבו את התשלום מהתושבים (שיטת O&M – Operation and Maintenance). לחברה פרטית יש בדרך כלל יתרון ניהולי, מקצועי, שימוש יעיל במשאבי אנוש, גמישות בהעסקת עובדים. שיקוליה עסקיים ואינם נובעים מלחצים פוליטיים. להפרטת הניהול והתחזוקה יש יתרונות נלווים כגון העברת האחריות לנזקים סביבתיים לחברות הביטוח, הצבת יעדי איכות, הקלת התכנון התקציבי וחיזוי עלויות לרשות המקומית, אימוץ מהיר יותר של טכנולוגיות מתקדמות וכמובן, הקטנת העול הביורוקראטי מעל העירייה.

לפי החוק בישראל מחויבות הרשויות המקומיות לעבור לפעול באמצעות תאגידי מים עד שנת 2008. עד סוף 2005 כבר פעלו כ- 10 תאגידי מים. תאגיד המים אמור להשקיע את "רווחיו" במשק המים העירוני בלבד ולא בפעילויות עירוניות אחרות. נראה שתאגיד מים אינו שונה מכל חברה עירונית אחרת. התאגיד פועל בשיטת "קוסט פלוס", כלומר – אינו יכול להפסיד – תמיד מובטחים שולי רווח מעבר להוצאות. בתאגיד אפשר לחלק ג'ובים כמו בכל חברה עירונית אחרת, אם כי הפרדתו מהרשות המקומית ואיגודו כחברה מקלים על הביקורת. לא נראה שיש יתרון בולט בהפרטת תאגידי מים כל עוד לא קיימות טכנולוגיות שונות לאספקת מים לבתים. יחד עם זאת, אסור להבטיח מונופול בלעדי לתאגיד או לחברה פרטית, אם כי ברוב המקרים הבלעדיות מובטחת בגלל אופיו המונופוליסטי של השירות. תושבי שכונה מסוימת בעיר יהיו רשאים להחליט על חיבור השכונה אל מפעל התפלה סמוך (אם יש כזה) או לרכוש מים מבאר פרטית ולהתנתק מצינור המים העירוני, אם המהלך יהיה כדאי.

רוב מערכות המים והביוב באנגליה וצרפת מתופעלות על ידי חברות פרטיות. בהסכמים מסוג זה מתקני המים והביוב נשארים בבעלות העירייה אך החברה הפרטית מתמנה לתחזק ולתפעל את המערכת (או חלקים ממנה) כולל אספקה, בדיקות מעבדה, חיוב וגביית חשבונות. ההסכם גם מטיל קנסות על במקרה של ביצועים שנופלים מהדרישות המוסכמות.

מס שלטים
יבוטל. העירייה לא תתערב בשילוט עסקי. החוק יקבע את המותר והאסור. לדוגמה, כל המתקין שלט (על רכושו כמובן) לא יפגע ב"זכות החשיפה" של שכנו. כלומר, לא יוכל להסתיר את שלט שכנו מזווית מסוימת. אם בכל זאת יחפוץ בשלט ענק יצטרך לקנות או לשכור משכנו "זכויות חשיפה" נוספות. מחלקת השילוט העירונית ואיתה כל מערך הפיקוח וגביית מס השלטים ייסגרו.

היטל השבחה
יבוטל. היטל השבחה הוא מס שמוטל על נכסי מקרקעין שערכם עלה כתוצאה משיפור זכויות הבנייה או ייעוד הקרקע. בעידן החדש העירייה לא תחליט על ייעוד קרקעות, אחוזי בניה, תכניות בניין עיר וכדומה, השוק הוא שיקבע את שווי נכסי הנדל"ן ולא שינויי חקיקה שמתקבלים על ידי פוליטיקאים, אין מקום להיטל השבחה כי העירייה לא תעסוק ב"השבחת נכסים". המחלקה המיתולוגית תיסגר.

אגרות בנייה
אגרות בנייה משלם תושב שמבקש היתר בנייה. האגרות כיום לא משקפות הוצאות אמיתיות שיש לעירייה בגין הבנייה החדשה, אלא משמשות בעיקר כמקור הכנסה נוסף לעירייה.  

בעידן החדש תשולם אגרת בנייה אך ורק כדי לממן עלויות נוספות שיהיו לעירייה בגין הבנייה החדשה. אם, לדוגמה, כתוצאה מהבניין החדש מתעורר צורך להחליף את צינור איסוף הביוב הראשי ברחוב – ישא היזם במלוא העלות.

פינוי אשפה
הפרטה. פינוי אשפה אינו "מוצר ציבורי"; ניתן לזהות את הנהנים ברמת הבניין ולחייבם בתשלום. העירייה לא תעניק שירותי פינוי אשפה מבניינים פרטיים או מעסקים, אך תחייב מכוח חוק את התושבים בפינוי אשפה על חשבונם. כל בניין יוכל להתקשר עם קבלן פינוי אשפה. כל קבלן יספק פחי אשפה בצבע שונה ללקוחותיו. העירייה תפנה אשפה אך ורק, כברירת מחדל, מבניינים שיזניחו את חובתם בפינוי אשפה או משטחים ציבוריים. בניין שיתרשל, יחויב באגרת פינוי אשפה יחד עם חשבון הארנונה. תושבים שיעדיפו את השירות העירוני יוכלו לקבלו מהעירייה תמורת תשלום.

גם השירות העירוני יתבצע באמצעות קבלנים שיועסקו על ידי העירייה באמצעות מכרז. כבר כיום נעזרות רשויות מקומיות לא מעטות בקבלני פינוי אשפה.

הסיבה העיקרית למונופול העירייה על איסוף האשפה הוא החשש של ראשי הערים להתעמת עם ועדי העובדים. איסוף האשפה הוא האקדח העיקרי אותו מכוון וועד העובדים לרקתו של ראש-העיר. הדרך ללמד את ראש העיר "מהיכן משתין הדג" היא השבתת איסוף האשפה והטבעת העיר בהררי זבל מצחין. רצוי בעיצומו של קיץ שרבי...

טכנית, קל להפריט את השירות. החוק יחייב כל קבלן אשפה לפנות את האשפה לאתרים מוכרים, להשתמש במשאיות תקניות ולהבדיל בצבע שונה את פחי הזבל השייכים לו. החוק יחייב כל בניין או עסק להיות קשור לקבלן פינוי אשפה. אפשרות אחרת היא חלוקת העיר לאזורים ומינוי קבלן-איסוף-אשפה לכל אזור. המכרז יתחדש מידי מספר שנים. מחקרים השוואתיים שבוצעו בארצות הברית ובאוסטרליה המשווים עלויות איסוף אשפה על ידי עיריות לעומת קבלנים פרטיים הוכיחו חיסכון משמעותי (לפחות 22%). חשבון הארנונה יקטן.

Domberger, S., Meadowcroft, S., and D. Thompson (1986), Competitive tendering
and efficiency: the case of refuse collection. Fiscal Studies 7(4), 69-89

שירותים שלא יינתנו על ידי העירייה

רשות מקומית לא תספק שירותים שאזרח יכול להחליט אם לצרוך אותם או לוותר עליהם, שירותים שניתן לרכוש בשוק הפרטי, או שירותים שניתן לזהות בבירור את הצרכן ולחייבו עבור השירות או לנתק את סרבן-התשלום מהשירות. דוגמה לשירותים שרשויות מקומיות לא יעניקו בעידן החדש: גני ילדים, בתי כנסת, שירותי דת, תזמורת או מקהלה עירונית, בריכות שחייה, מרכזי תרבות כגון מתנ"סים, ספריות, מוזיאונים ועוד.

שירותים אלה יספקו על ידי השוק הפרטי בתשלום מלא, או על ידי עמותות שגם יגייסו תרומות.

הפרטת מערכת תאורת הרחובות

עמודי התאורה יישארו בבעלות העירייה, אך תחזוקתם השוטפת תהיה על חשבון הקבלן שקיבל את זיכיון התאורה ברובע. ברחובות עם תנועת הולכי רגל ערה תותר לדוגמה, התקנת תיבת פרסום מוארת, צרה וארוכה לאורך העמוד עד לגובה מסוים ומוגבל. בראש כל תיבת פרסום יידרש כיתוב בולט של מספר הבית והרחוב להקלת ההתמצאות בעיר. תיבות הפרסום תהיינה בבעלות הקבלן שיתחייב על תחזוקתן ותקינותן. הכנסות הפרסום יקטינו במידה רבה את העלות לעירייה. ייתכן שלקבלני התאורה יהיו רעיונות נוספים להפקת הכנסות, או צמצום הוצאות.

ניתן למנות קבלנים נפרדים לרובעים שונים בעיר. הסכם התחזוקה המפורט יציב מדדי ביצוע וביקורת מדוקדקים ששום עירייה, כמוסד ציבורי, לא מסוגלת לעמוד בהם בעצמה...

שמירה על הסדר הציבורי
שמירה על סדר ציבורי יהיה אחד מתפקידי הרשות המקומית גם בעידן החדש. אכיפת חוקים המונעים פגיעה וניצול של רכוש ציבורי, לדוגמה: פלישת מסחר של בתי עסק או רוכלים למדרכה, זיהום רכוש ציבורי על ידי השלכת פסולת ברשות הרבים וכדומה. מפגעי עשן, רעש או מבנים מסוכנים גם הם מתפקידי הרשות המקומית.

לעומת זאת, העירייה לא תקבע לכמה בתי שימוש זקוקה מסעדה, או מהו השטח המינימאלי הנדרש לבית קפה. זה עניינו של היזם ולקוחותיו.

גבולות מוניציפאליים – איחוד ופיצול רשויות

הפיצול לרשויות מקומיות רבות ונפרדות נוצר בעבר הרחוק כתוצאה ממגבלות טכנולוגיות – תחבורה יקרה, תקשורת מוגבלת-טווח; אילוצים כלכליים – יעיל יותר שקבוצת חקלאים תגור במשותף ובקרבה, בלב אזור השדות שלהם; הבדלי תרבות – מהגרים מעיר מסוימת בחו"ל, דת משותפת וכדומה.

לגבולות המוניציפאליים בעידן החדש תהיה חשיבות מועטה. אם תושבי גבעתיים ורמת גן ישתכנעו שמיסי הארנונה שהם משלמים יקטנו ורמת השירותים תעלה כתוצאה של איחוד מוניציפאלי ביניהן – הנושא יוכרע במשאל-עם-עירוני והאיחוד יתבצע. אין צורך באישור משרד הפנים או האוצר.

ולהיפך – אם לתושבי חצבה שבערבה יימאס מהמועצה האזורית אליה הם שייכים, הם יוכלו לפרוש מהמועצה ולהקים לעצמם רשות מקומית נפרדת (או למנות חברת ניהול פרטית). ההחלטה תתקבל כמובן במשאל ברוב מיוחס. סביר שהתושבים יצביעו בעד הפרדה רק אם הפיצול יעניק להם יתרון ושיפור משמעותי. האפשרות להתנתק מרשות מקומית תהיה שוט נוסף בידי התושבים להגנה בפני ניצול מושחת או בזבזני של כספי הארנונה על ידי נבחרי ציבור.

פיתרון קסם של איחוד רשויות מקומיות
איחוד שרירותי של רשויות מקומיות אינו משנה באופן בסיסי את דרכי התנהלותן. הנימוק העיקרי לאיחוד רשויות מקומיות סמוכות הוא "ביטול כפילויות". סביר להניח שלמחרת "האיחוד" מתהווים לחצים פוליטיים להגדלת המנגנון העירוני עקב "הגידול באוכלוסייה" ולמזג בעירייה המאוחדת, לפחות את המקושרים מבין עובדי הרשות המקומית שמתבטלת.

האם איחוד רשויות מקומיות תמיד אמור לחסוך כסף?
אכן ישנם שירותים בהם יש יתרון לגודל. לדוגמה: כאשר מאחדים שתי ערים חוסכים משכורת של ראש עיר אחד... בתהליך איחוד הרשויות מאחדים למעשה סוגים שונים של שירותים ציבוריים: מערכת אספקת המים הופכת למשותפת לשתי הערים, מערכת תאורת הרחוב, שירותי הפיקוח העירוני ועוד. מבנה השוק והעלויות בכל מערכת  מתנהגים באופן שונה כאשר מגדילים את היקף המערכת. כלל לא בטוח, לדוגמה, שאיחוד שתי הערים יביא לחיסכון בעלויות הגינון לכל מ"ר גינה בעיר. הגודל האופטימלי למזעור העלויות של מערכת עירונית מסוימת שונה בכל תחום. יהיו מערכות שאיחודן דווקא יגדיל את העלויות. לכן, איחוד שרירותי של כל המערכות של שתי עיריות נפרדות  לא יביא בהכרח לחיסכון כולל.

תהליכי הפרטת שירותים עירוניים מבטלים למעשה את הגבולות בין הרשויות המקומיות מבחינת נותני השירותים. חברה אחת, לדוגמה, יכולה להעניק שירותי ביוב או אספקת מים למספר יישובים. גם כיום מאלצת המציאות עיריות לשתף פעולה באיגודי כבאות או בתאגידי ביוב.

שחרור בתי הספר (ראה הרחבה בפרק החינוך).
בתי הספר הקיימים יירשמו כעמותות עצמאיות. כל בית ספר יהיה עמותה עצמאית. חברי העמותה יהיו ציבור ההורים. וועד העמותה (הדירקטוריון) ימנה את מנהל בית הספר, מבקר פנימי ורואה חשבון. לכל בית ספר יהיה תקנון מחייב חוקית (תקנון העמותה), וכן שקיפות כספית מלאה כלפי חברי העמותה. העמותה תקבע את תוכנית הלימודים, תבחר את שיטות ההוראה המועדפות, תקבע את שכר המנהל. המנהל יקבע את שכר המורים ואת נוהלי מינוי ופיטורי מורים, בכפוף לתקנון.

בית הספר לא יזדקק לאישור ממשלתי או עירוני. עליו לעמוד כמובן בדרישות החוק בכל הנוגע לבטיחות, אלימות, מניעת הסתה, פעילות נגד המדינה, תקנות תברואה וכדומה.

את "פיקוח משרד החינוך" יחליף פיקוח ציבור ההורים, חברי העמותה. לא יהיו "אזורי רישום". בית הספר יחליט בהתאם לתקנון על אופיו, את מי לקבל ללימודים ואת מי לדחות. ילד בגבעתיים יוכל להירשם לבית ספר בתל אביב ולהיפך, אם בית הספר יסכים לקבלו. המדינה תחדל ממעורבות בבתי הספר, דרכי ניהולם, תוכן הלימודים, הרכבם, תמהיל שעות הלימוד, שכר עובדים ומורים, קליטת תלמידים או הרחקתם.

רכוש בית הספר יעבור לבעלות העמותה, כולל הבעלות על הקרקע, המבנים והציוד. במקרה של סגירת בית ספר, פשיטת רגל, או פירוק העמותה – תועבר יתרת הכסף, לאחר מכירת הרכוש וכיסוי החובות אל בתי ספר אחרים. כיום שייך הרכוש ברוב המקרים לעירייה. בתל אביב, לדוגמה, נסגרו בתי ספר רבים בעשורים האחרונים עקב הזדקנות האוכלוסייה.

בתי הספר יתחרו ביניהם על קליטת תלמידים ועל גיוס מורים טובים. בתי ספר ישקיעו בשיווק עצמם. מנהל יוכל לתגמל מורה טוב ומבוקש ולפטר מורה כושל. דירקטוריון בית הספר יוכל לפטר את המנהל ולגייס אחר תחתיו.

בתי ספר פרטיים
יזמים יוכלו, כמובן, להקים בתי ספר פרטיים ללא צורך באישור עירוני או ממשלתי, לקבוע את שכר הלימוד ואת תוכנית הלימודים כראות עיניהם. הקמת בית ספר פרטי היא השקעה עסקית יקרה ומורכבת. יזם ישקיע רק אם יראה סיכוי סביר לרווח. יזם ינתח היטב ובזהירות את דרישות השוק ואת הביקוש הצפוי לרעיון בטרם השקעה. יהיה עליו לשכנע מספר מספיק של הורים ביתרונות בית הספר החדש. סביר שיזמים יאתרו נישות מיוחדות להקמת בתי ספר. לדוגמה: תיכון שמתמקד בלימודי ביוטכנולוגיה, או בית ספר שמתמחה בקליטת ילדים שנפלטו מבתי ספר אחרים. חוקי הכלכלה מלמדים שכאשר נוצר צורך אמיתי בשוק לשירות מסוים, הציבור מוכן לשלם ליזם שייתן מענה לצורך זה. כך יתפתחו ויתגבשו בהדרגה בתי ספר פרטיים, ברמות שונות, במחירים שונים ובהתמחויות מגוונות. (ראה הרחבה בפרק החינוך).

השלמת מימון: ניצול מלא של תשתית בית הספר

בתי ספר מצטיינים בבזבוז תשתית יקרה. שטחים גדולים בהיקפם, ובמיקום מרכזי, מנוצלים למשך שעות ספורות בלבד וביתר שעות היממה עומדים שוממים ללא ניצול.

מנהל בית ספר עצמאי יוכל לנצל את תשתית בית הספר למטרות עסקיות מבלי לפגוע בלימודים. לדוגמה: בית ספר במרכז עיר יוכל להכשיר חניון ציבורי תת-קרקעי מתחת לחצר ולמגרשי הספורט וליהנות מזרם הכנסות קבוע. ניסיון מוצלח בוצע בבית ספר תל נורדאו במרכז תל אביב, אך הכנסות החניון מוזרמות לעירית תל אביב... אפשר להשכיר כתות לימודים בשעות הערב לבתי ספר שונים למבוגרים וכדומה. כאשר יינתן החופש למנהלים ירבו היוזמות העסקיות.

מימון מערכת החינוך – לא העירייה
תקציב החינוך יועבר מידי ממשרד החינוך (שייסגר) ישירות אל ההורים. משרד האוצר ינפיק "המחאות חינוך" עבור כל ילד. הורים ישלמו לבית הספר בו בחרו באמצעות "המחאת חינוך" שתומר לכסף בבנק רק על ידי בית הספר. ל"המחאת החינוך" יהיה ערך כספי קבוע לכל ילד. ההורים יוכלו לבחור בית ספר כראות עיניהם – חילוני, דתי, חרדי, או אחר, מתוך קשת רחבה של מוסדות חינוך. בתי הספר יוכלו לדרוש תשלום נוסף מההורים. התחרות בין בתי הספר תגביל את המחיר ותגדיל את היצע השירותים הניתנים תמורת "המחאת החינוך". תתפתח תחרות בין בתי הספר על רכישת תלמידים. תחרות על מוניטין, איכות ושכר הלימוד. כל מוסד חינוך יהיה רשאי לקלוט תלמידים תמורת "המחאות חינוך" ובתנאי שתלמידיו עומדים במבחני הישגים שנתיים שיבוצעו על ידי אחת מחברות האבחון הפרטיות.

פתרונות שוק למפגעים אפשריים בהעדר תב"ע (תכנית בניין עיר)

(ראה הרחבה בפרק קרקעות ובנייה)
מעורבות השלטונות בבניה נדרשת לכאורה, כדי למנוע השפעות הדדיות מזיקות, בין שאיפות כולם להגיע לרווח מרבי מניצול הקרקע לבנייה. תב"ע שרירותית אומנם מכתיבה כללי משחק שפותרים את הבעיה, אך כאמור, התרופה גם "הורגת את החולה" בדרך. להלן מספר בעיות עירוניות שנראות לכאורה "בלתי פתירות" ללא מעורבות השלטון:

גודל דירות, גובה תקרה, מרפסות

בהעדר תב"ע יוכל כל יזם להחליט מה יהיה גודל הדירות, גובה התקרה, וכמה חניות יוצמדו לכל דירה. היזם יצטרך לבדוק היטב את דרישות השוק והעדפות הקונים. יש להניח שיזם לא ייגש לבנייה לפני ביצוע סקר שוק יסודי. אם יזם יגלה בלב העיר ביקוש לדירות זעירות של 20 מ"ר – שיבנה. אם יגיע למסקנה שיש אוכלוסייה שמוכנה לשלם עבור תקרות בגובה של 6 מטר – שיבנה. אם הציבור מעדיף דירות עם מרפסות ענק פתוחות – שיבנה, אם באזור אחר ניתן לבנות ולמכור דירות כלל ללא מרפסות – מדוע צריכה העיריה לאלץ אזרח שאינו זקוק למרפסת לשלם עבור המרפסת המיותרת? היזם יודע טוב מאשר כל פקיד בעירייה מה הציבור דורש. אין מקום למגבלות שרירותיות.

 "חלוקת" דירות

ניתן יהיה לחלק דירות או לאחד דירות ולהגדילן בהתאם לדרישות השוק וללא צורך באישורים. התופעה הלא-חוקית, הרווחת כיום, של "חלוקת" דירות היא הפיתרון שהשוק פיתח למחסור המלאכותי של דירות קטנות להשכרה. ספק אם יהיה צורך בכך בעידן החדש הואיל ושכר הדירה יהיה נמוך ולא יהיו מגבלות מינימום לשטח דירה בבנייה חדשה.

 חנויות ומסחר

אם היזם יגלה שיש מחסור בחנויות בסביבה – הוא כמובן ינצל את קומת הקרקע לחנויות (למה רק את קומת הקרקע? הוא רשאי לצרף לחנויות קומות נוספות ולהכשיר למגורים רק את הקומות הגבוהות). אם היזם יטעה בשיקוליו ויבנה בסגנון כזה בשכונת מגורים שלווה – יתכן שיפסיד כסף, כי בשכונה אין די עוברים ושבים ואין הצדקה כלכלית לחנויות. היזם יתקן מהר מאד את הטעות ויסב את החנויות לדירות או לשימוש אחר. לא יהיה צורך באישור העירייה.

  בנייה לגובה

 בבניה חדשה לא תהיה מגבלה של בנייה לגובה, גם לא תוספת קומות על בניין קיים (בכפוף לשיקולים הנדסיים). השיקול יהיה של היזם, או של הדיירים (בבניין קיים). הואיל והיצע הקרקע לבנייה יהיה כמעט אינסופי, ירד מחירה למינימום מצחיק (במונחים של היום). בתנאים אלה אין חשש (של "ירוקים") שיזם עלול לבנות באזור כפרי שליו גורד שחקים. העניין פשוט לא כדאי – הוא לא יוכל להתחרות ביזמים שיציעו בתים צמודי קרקע זולים בסביבה. בנייה לגובה יקרה וכדאית רק בלב אזורי הביקוש בעיר. הרשות המקומית תצטרך להתאים את תשתיות המים והביוב באזורי ביקוש מוגבר (כלומר, במרכזי הערים).

מרחק בין בניינים בעיר

כיום התב"ע מחייבת מרווח של לפחות 3 מ' מגבול המגרש. בהעדר תב"ע לא תהיה מגבלת מרווח בין בניינים. המרווח בין בניינים יהיה נתון לשיקולם של בעלי שני המגרשים הסמוכים. בהעדר מגבלת בנייה לגובה תפחת התועלת הכלכלית המופקת מניצול מלא של שטח המגרש, עד הסנטימטר האחרון. בנייה עד גבול המגרש מחייבת את היזם לבנות קיר אטום בצד שגובל במגרש השכן (אף אחד לא יקנה דירה עם חלונות צדדיים כאשר יש סיכון שייחסמו בעתיד על ידי קיר שייבנה במגרש השכן). לכן, אם יסתבר ליזם שהצרכנים מעדיפים דירות עם מספר כיווני אוויר הוא יהיה חייב להשאיר רווח נאות מגבול המגרש כדי שימצאו קונים לדירות. במקרה "הגרוע" ייתכן שבאזורים מסוימים יהיו בניינים מחוברים לגוש אחד (בין רחוב לרחוב) – סגנון בנייה שקיים ברוב הערים הגדולות במערב החל מרומא וכלה בניו-יורק (ואפילו בדרום תל אביב...). לא נורא.

 העדר רגולציה על מרחק בין בניינים יחייב בעלי מגרשים סמוכים להגיע להסכמה על המרחק של שני הבניינים הסמוכים מגבול המגרש. כאשר אחד מהשניים ירצה לבנות על המגרש שלו הוא יצטרך להחליט אם לשמור מרחק (3 מטרים כיום) מגבול המגרש או לנצל את מלוא המגרש, עד קצהו, לבניה. ניצול מלוא המגרש יאלץ אותו לבנות קיר אטום בקו התפר עם המגרש הסמוך כי שום קונה לא יסכים שיהיו שם חלונות או מרפסות שעלולים להיחסם בעתיד על ידי בנייה במגרש השכן. שמירת מרחק בין בניינים צריכה להיות בהסכמה הדדית. הסכמה זו תושג רק אם מתברר לשני הצדדים כי קונים פונציאלים סולדים מדירות עם שני כיווני אוויר בלבד. במקרה זה, היזם הראשון שמתכוון לבנות "יאיים" על שכנו ויאמר לו: "אני מתכוון להתרחק בבניה מגבול המגרש רק אם גם אתה תתחייב לכך בבנייה עתידית שלך. אם לא תתחייב עתה, אזי אבנה כבר עכשיו קיר אטום בדיוק על גבול המגרש. בעל המגרש השכן יפסיד אם לא יסכים.

 

המשך ופירוט פתרונות שוק אפשריים בהעדר תב"ע (תוכנית בניין עיר) בפרק קרקעות ובניה.

בניית אתרים

אנכי

הקפיטליסט היומי

תיווך ג'יזל

 

הוסף למועדפים | תנאי השימוש באתר אתרים עמיתים | דרושים | צור קשר

 

לייבסיטי - בניית אתרים