האמת על מחיר אנרגיית הרוח - פרק נוסף  |  צה"ל - הצבא הערבי הטוב ביותר במזרח התיכון  |  המחלה ההולנדית - טעות בדיאגנוזה  |  האם "יותר מידי" דולרים מיצוא גז ומאקזיטים - מזיקים לכלכלה?  |  בורסות מתחרות - סוף למונופול של הבורסה באחד העם  |  
 
ספרוני מידע
למה הדירות כל-כך יקרות
ואיך אפשר אחרת

תקציר האתר בגרסת PDF
תגובות לאירועים אחרונים
רשימת תפוצה

הצטרפו לקבלת הודעה על
כתבה חדשה באתר:

שם פרטי
שם משפחה
דואר אלקטרוני


חיפוש באתר


תרומות לפיתוח האתר

תרום לנו
 
דף הבית >> חינוך >> מציאות

   חינוך

מציאות העידן החדש מיתוסים  

 

החינוך הממשלתי – יקר ובלתי מספיק

מבחן התוצאה
מערכת החינוך בישראל ריכוזית ביותר בכל היבט אפשרי: תוכן הלימודים מוכתב ברובו על ידי המדינה, שיטות הלימוד עד כדי פירוט של ספרים וחוברות הלימוד – מונחתת מלמעלה; מבני בתי הספר, גודל הכתות, הרכב מבני העזר מוכתבים על ידי המערכת; רישוי העוסקים בהוראה – נקבע על ידי משרד החינוך שמחליט מי רשאי לעסוק בהוראה; שכר העבודה, החל בשָרַת וכלה במנהל בית הספר – אחיד וקבוע; גיוס מורים לעבודה, פיטורי מורים, הכוונת תלמידים לבתי הספר – הכל מכוון על ידי ה"אח הגדול". וכמובן – מימון המערכת: מימון פרטי אסור.

בשנים האחרונות גדל מגוון ספרי הלימוד והתכנים המאושרים ומספר קטן של בתי ספר מצליח לגייס תורמים. למרות זאת, מערכת החינוך, מגן הילדים ועד לתיכון, היא המערכת האזרחית הריכוזית הגדולה במשק. הצורך במבנה הריכוזי במגזר היהודי מנומקת ב- 4 מטרות מוצהרות עיקריות:
• שוויון. הקצאת משאבים זהים לכל ילד. "נקודת זינוק שווה".
• הקניית ידע. הישגיות (בהשוואה בינלאומית) – עם פערים מינימליים.
• חינוך לערכים יהודיים משותפים (היסטוריה, ציונות, דת).
• חינוך לערכים אוניברסליים משותפים (מוסר, סובלנות, סביבה).

על סמך המטרות המוצהרות, בוגריה האידיאלים של מערכת החינוך הממשלתית היו צריכים להיות צעירים משכילים, בעלי ידע נרחב – החל ממתמטיקה וכלה בהיסטוריה כללית ויהודית, בעלי מושג טוב והכרה של הדת היהודית וערכיה. מוקירי הציונות ואוהבי הארץ המגלים הזדהות אמת עם מדינת ישראל והמפעל הציוני. צעירים שומרי חוק, ערים לסביבתם וסובלניים לזולתם.

כסף לא חסר. ההוצאה הלאומית לחינוך, כאחוז מהתמ"ג, גבוהה בישראל מאשר באירופה ובארצות הברית. מדינת ישראל מוציאה על חינוך כ- 9% מהתמ"ג לעומת כ- 6% במדינות אירופה.

על מידת הצלחת מערכת החינוך הישראלית בהגשמת מטרותיה המוצהרות, כמעט ואין חילוקי דעות: במבחני השוואה בינלאומיים בידע לימודי אנחנו מתקרבים לעולם השלישי. ההזדהות עם ערכים יהודיים בקרב האוכלוסייה החילונית לובשת ממדים של שנאה, ואילו החוגים הדתיים הולכים ומסתגרים. ובאשר לחינוך להזדהות עם המדינה והציונות: קשה למצוא מדינה במערב שחלק כה גדול של אזרחיה מפקפק בערכיה הבסיסים ביותר עד לצידוק עצם קיומה. אין בעולם החופשי מדינה שחלק כה גדול מצעיריה מצהיר בסקרים כי "אינם פוסלים ירידה מהארץ" ואין מדינה בעולם החופשי שחלק כה גדול מאזרחיה אכן קם ועזב. היקפי הירידה מישראל מקבילים, יחסית, לירידה של עשרות מיליוני תושבים מארצות הברית. נראה על פניו שהאמריקאי הממוצע, שמקורו במהגרים ממאה ועשרים מדינות ובני דתות שונות, רובם דור רביעי עד חמישי בארצות הברית, נטול היסטוריה ודת משותפים וללא מערכת חינוך ריכוזית וכפייתית כשלנו, מזדהה לאין ערוך עם הדגל וההמנון האמריקאים. דגל כוכבים המתנופף בחצר הבית, לאורך כל השנה, הוא חזיון לא נדיר בארצות הברית. ובאשר למוסר, סובלנות, אלימות, יחס לרכוש ציבורי ולסביבה – אין צורך לפרט – כולם יודעים את מקומנו.

זו התוצאה של כמעט שישים שנות מערכת חינוך ממשלתית, ריכוזית, שוויונית וכפייתית.

הנמכת הרף כדי "לעבור"
"רף" הוא המוט האופקי, מעליו משתדלים לקפוץ, הספורטאים המתמחים בקפיצה לגובה. במהלך תחרות בקפיצה לגובה מעלים את הרף כדי לקבוע מיהם הספורטאים המצטיינים.
אפשר כמובן להגדיל את מספר ה"מצטיינים" על ידי הנמכת הרף – יותר ספורטאים ידלגו בקלילות מעליו... בעשורים האחרונים שוקדת מערכת החינוך להנמיך את הרף כדי שיותר תלמידים יוכלו "לעבור"...

אין צורך ללמוד בתיכון את כל המקצועות כי יש "הגרלה" ונבחנים לבגרות רק על חלקם (בלשון משרד החינוך – "מיקוד"); צריך להמעיט במתן שיעורי בית כדי לא להכביד על התלמיד; אפשר להכין את רוב שיעורי הבית בכתה... ואפשר כלל לא להכינם כי למורה אין זמן לבדוק ואין הענשה... אסור "להלחיץ" את הילדים... אסור "ללחוץ" עם החומר... אסור "ללחוץ" עם המשמעת... לא צריך להקפיד על שגיאות כתיב וגם אסור להעיר על כתיבה לא נאה... לא מוכרחים ללמוד ערבית... את שאלות המבחן אפשר לתת לתלמיד מראש... צריך "להגמיש" את קושי בחינות הבגרות... לבטל מבחנים פסיכומטריים... ולאלץ אוניברסיטאות לקבל את כ-ו-ל-ם... להאט את קצב התקדמות הכתה למען ה"אינטגרציה"... לארגן הקלות בלימודים ובמבחנים לכל ילד שהוריו משקיעים מספיק כסף כדי להביא אישור שהילד "אינטליגנטי אבל סובל מדיסלקציה"... או אפילו הקלות ללא אישור... בזכות הקשרים... וכמובן, אסור לסלק ילד מהכיתה או מבית הספר אם הוא מאחר כרוני, מפריע שיטתי, אלים, או אפילו אחרי הפגנת ה-"יאללה, גם את... מה יש לך ממני...".

אפשר להנמיך את הרף ולהעניק ל-כ-ו-ל-ם תעודת ספורטאי בקפיצה לגובה. כך גידלנו דור (ויותר) של בורים בעלי תעודות שמשתלבים היטב עם מזכיר הסתדרות המורים (לשעבר), אברהם בן שבת, בעל תעודת התואר השני מאוניברסיטת לטביה... שהגיש עבודות שלא הכין בעצמו...

אפשר להמשיך ולהנמיך את הרף... אבל כשמגיעים לאולימפיאדה וצריך להפגין הישגים אובייקטיבים... מתגלה שאף אחד לא "עובר"...

"לא עובר"...
מחקר בינלאומי שערך הארגון האירופאי (OECD יוני 2003). בכל מדינה נבחנו בין 4,500 ל- 10,000 תלמידי כיתה י' בהבנת הנקרא, מתמטיקה ומדעים.

בסמוך לפרסום המחקר הנ"ל פרסם עיתון הארץ (10.06.03) תוצאות מבחן בינלאומי אחר בהבנת הנקרא (PIRLS 2001) שדירג הישגי כיתות ד' מ-35 מדינות. ישראל דורגה במקום ה-23. אותו מבחן גם בדק את פערי הציונים בהבנת הנקרא בין שכבות מבוססות לחלשות... כאן כבר ישראל מדורגת במקום הראשון (בפערים)...אחרי טורקיה.

למרות שאחת מהצדקות היסוד למערכת חינוך ממשלתית-ריכוזית היא "צמצום פערים" – הפערים בישראל הם מהגבוהים בעולם וזאת, לאחר שנים רבות בהן משרד החינוך משקיע משאבים רבים ב"צמצום פערים", "עזרה לחלשים" ומשאבים אפסיים לחיזוק תלמידים מצטיינים...

תכנית הלימודים
תכנית הלימודים נקבעת על ידי קומץ פקידים ("מפקחים") במשרד החינוך. מרגע שנקבעה היא מחייבת את כל המורים בישראל. למורים או מנהלים כמעט שאין סמכות להוסיף או לגרוע. אי אפשר לטעון כנגד משרד החינוך שלא נעשים ניסיונות חדשים, או ששינויים אינם מיושמים. הבעיה טמונה בעצם המונופול הממשלתי בהכתבת תכניות הלימודים כפי שיוסבר בהמשך. 

 

כאשר המודיעין טעה – פרצה מלחמת יום-כיפור. כאשר משרד החינוך טועה – צומח דור שלם של בורים – מקום רע בין לטביה לאינדונזיה. טעות בחינוך מתגלה תמיד בסוף. המונופול הממשלתי שמכתיב תוכנית ושיטה אחידים, הופך את הכישלון לכלל ארצי.

 

ריכוז כל סמכויות החינוך בידי משרד ממשלתי גורר השפעה פוליטית על ההחלטות המתקבלות כי כמעט ואין החלטה ממשלתית שאינה מושפעת משיקולים פוליטיים לא-ענייניים. אין החלטות ללא מאבקים פנימיים, או ללא מישהו במערכת שמפיק מכך רווח.

הכישלון אינו נובע רק מבחירה שגויה של שיטת הוראת המתמטיקה או הבנת הנקרא. הבעיה אינה במנהל רע, שר כושל, מפקח תמהוני או מחסור בתקציב. אשמה ה"שיטה". זו גורסת בעלות ממשלתית על מערכת החינוך ומונופול ממשלתי חזק וריכוזי ששולט בכל. המונופול אינו מאפשר התמודדות חופשית בשוק בין מגוון שיטות הוראה ותוכניות לימודים. אילו היה מגוון, תחרות וחופש בחירה למנהלים ולהורים, אז טעות בבחירת שיטת הוראת מתמטיקה בבית ספר מסוים הייתה מתגלה בשלב מוקדם (על ידי השוואת הישגים לבתי ספר אחרים המשתמשים בשיטות שונות), ובמקרה הגרוע הייתה משפיעה על מספר קטן של תלמידים שנחשפו לה. בשיטה הבולשביקית-ריכוזית השלטת, כולם חייבים ליישר קו עם דוקטרינת משרד החינוך. אם זה טעה – דור שלם ניכשל במתמטיקה.

הערה (6/10/2011) של ניר קוזלובסקי:  

הייתה לי שיחה עם קולגה בעבודה. זה התחיל בגולדראט והגיע לרפואה. דיברנו שלכל רופא יש גישה קצת שונה לטיפול. נוצר תהליך כמו אבולוציוני, שבו גישות שמצליחות יותר מאומצות ומשתפרות. ובמשך הזמן נוצרים שיפורים משמעותיים ברמת הרפואה. איך זה קורה - פשוט אין מי שימנע את זה. ואז חשבתי על משרד החינוך. יושב בבנין לברם בולשוויק שקובע איך ללמד חשבון. הוא לא מרשה לגישות שונות להתפתח. אין תהליך שיפור אבולוציוני. רק תחשבו על השינויים שעוברים בתי החולים (ואפילו קופות החולים) לעומת האין שינויי בבתי הספר.

בתי הספר - התשתית
בניני המשרדים בישראל שונו ללא הכר בעשורים האחרונים, אולמות התעשייה הם עולם חדש, ואפילו מוסכי הרכב שינו פניהם. לעומתם, בתי הספר קפאו – הם בבעלות ממשלתית. כמעט שלא קיימת תחרות בין בתי הספר על משיכת תלמידים ולא מאבק על גיוס כוחות הוראה. חדר המורים עדיין מזכיר את המקלחת המשותפת בקיבוץ... וחדרי השירותים מהווים מפגע תברואתי וסביבתי כבר אחרי שעת הלימודים השנייה... למעט מספר בתי ספר חריגים (כגון בית הספר לאומנויות או לטבע בתל אביב) לא חל שינוי מהותי בתשתית הפיזית לעומת שנות החמישים. לחלקם אמנם נוספו מזגנים...

הממסד קובע היכן יקום בית ספר, הפקידים מחליטים על מספר הכיתות ומאיזה אזור יגיעו התלמידים. אין לאף גורם תמריץ לחשוב על שינוי ושיפור. וגם אם יחשוב... מי יממן?

המנהל
למנהל בית הספר יש מרחב תמרון בערך כמו למפקד מחלקה בבסיס הדרכה בצבא הרוסי בתקופה הקומוניסטית. הרכב התלמידים לא נקבע על ידו, תכנית הלימודים נקבעת על ידי הקומיסרים במשרד החינוך. האם הוא יכול לגייס מורים כרצונו? האם עליו לשווק את בית הספר להורים? (כלומר, למשוך "לקוחות" על ידי הצעת שירותים טובים?).

החלפת מורה היא משימה כמעט בלתי אפשרית, שלא לדבר על פיטורים. סילוק תלמיד מבית הספר נדיר והרחקת תלמיד בגלל בעיות משמעת היא נושא לוועדת חקירה ממלכתית. גיוס מימון נוסף מההורים הוא חטא בל יכופר וקבלת תרומות מגורמים מסחריים אסורה.

מדוע שמנהל יתאמץ? גם אם יצליח להפיח רוח חיים והצלחה בבית הספר בכוח אישיותו וכושר מנהיגותו – מה יהיה שכרו? האם יתוגמל על הצלחה? או לחילופין, האם יפוטר בגלל כשלון?

המורים
מוגנים. השכר אחיד והקידום, אם ישנו, כלל אינו תלוי בהצלחה. מורה גרוע מרוויח כמו מורה טוב – הוותק עושה את שלו. לפטר מורה כושל? הס מלהזכיר. מדוע להתאמץ? האם כתוצאה ממאמציו יתדפקו על דלת הכיתה תלמידים נוספים? האם מנהל בית ספר אחר יציע לו משרה מפתה? והמשכורת – פחות מ- 1,000 דולר לחודש. יש גם יתרונות בעבודה – מספר מועט של שעות עבודה (פחות מ-20 שעות שבועיות) וחופשות אין-קץ.

מה הם עושים שם?
בשנת 2003 היו כ- 1,380,000 תלמידים בבתי הספר (לא כולל גני ילדים ואוניברסיטאות), מספר עובדי ההוראה עמד על כ- 126,000 ועוד כ- 38,000 עובדים שאינם עוסקים בהוראה. כלומר, ½2 מורים לכל כיתה!!
לפי חישובנו (בהמשך), גם אם נשלם למורה משכורת כפולה, ויהיו רק 25 תלמידים בכתה, נוכל להסתפק ב- מורה ורבע לכתה. כיום, אם כך, יש לפחות פי-2 מורים מהנדרש. היכן הם? מה הם עושים שם??

ההורים
קיימת תחושה שרוב ההורים אינם שבעי רצון ממערכת החינוך. ההורים מנותקים מהמערכת ואף מנוכרים לה. ברוב המקרים הם לא בחרו את בית הספר וגם אינם רשאים להחליפו. תוכן הלימודים מוכתב מלמעלה. אם במקרה, המנהל כושל או המורה בלתי מוכשרת בעליל, אין להם דרך לגרום להחלפתם.

משבר האמון של ההורים במערכת בא לביטוי בשכבות מבוססות בהוצאה כספית נוספת על שיעורי עזר, מורים פרטיים וחוגים משלימים ואף בלחצים להקמה והרחבה של בתי ספר "ייעודיים" לאמנות, טכנולוגיה, תקשורת וכו'. בשכבות הנמוכות מתבטא חוסר שביעות הרצון, בין היתר, בנהירה למערכת החינוך האלטרנטיבית של ש"ס שפרחה בעיקר בשנות התשעים.
הורים אחרים מגיבים במעורבות גסה, כמעט אלימה, עד כדי כניסה לשיעור, או לחץ על המנהל לפרוטקציה (כך נוהגים הורים בוגרי מערכת החינוך בארץ. הורים שהתחנכו בחו"ל לא נוהגים כך).

הניכור מתבטא גם בחוסר נכונות לתרום לבתי הספר אפילו סכומים בסדר גודל הנמוך מתקציב הסיגריות החודשי של ההורה, תוך ניצול חוסר האונים של המנהל לכפות תשלומים על ההורים לצורך שיפור תשתית בית הספר והענקת שירותים נוספים לתלמידים.

הרוב הדומם של ההורים פשוט מרים ידיים – מופיע פעמיים בשנה לאסיפות הורים ומקווה לטוב.

התלמידים
התלמידים מגיעים למערכת במסגרת חוק חינוך חובה; הם לא נדרשים למאמץ כלשהו כדי להצטרף לבית הספר בו הם משובצים. הם לא מתלבטים יחד עם ההורים לאיזה בית ספר להירשם. הם לא חוששים שמא יידחו על ידי בית הספר, או חלילה ימשיכו לכיתה הבאה "אך לא בבית ספרנו" (בדיחה מימים רחוקים).

התלמיד יודע שבמערכת החינוך הוא ה"מלך". המורה, למרות שנאסר עליו, יכול "להוציא אותו מהכיתה" וגם זה לא נורא. ה"עונש" המרבי – רישום, ללא כל סנקציה, במזכירות בית הספר. בכיתה יושבים כ-40 תלמידים ונוכחים כיצד "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" – מהר מאד מתברר שהמורה "מתחשבת" עד אין קץ בכל תלמיד מופרע וחריג. התלמיד מבין מהר מאד, בחושיו הטבעיים, שבית הספר הוא "נמר של נייר". מערכת כזאת אינה יכולה לעורר כבוד והנטייה הטבעית לתוהו ובוהו מנצחת.

למרות הכל, תלמיד יכול להצליח. עליו להגיע ממשפחה מבוססת בעלת הכרה בחשיבות השכלה ולימודים, ולספוג זאת מגיל רך. למרבית הצער, יש התאמה בין מיצובה הכלכלי של המשפחה לבין מסורת משפחתית שמעריכה השכלה ומעודדת ילדים ללמוד. רובם של ילדים אלה יצליח למרות המערכת ולא בזכותה – ההורים ידחפו, יגלו מעורבות, ישקיעו במורים פרטיים ובחוגי העשרה. דרך אחרת להצליח במערכת הקיימת היא להיות ילד בר-מזל. שיבוץ לכיתה בה מלמדת מורה כריזמטית, בדרך כלל מחנכת תרתי משמע, משכמה ומעלה. דמות חינוכית כזאת יכולה, אם הכיתה לא גדולה מידי, להשפיע על ילדים ולהעניק להם בסיס טוב וחיסון מחוליי המערכת. אפשרות נדירה ומקרית אך בהחלט קיימת.

גם המורה המוכשר ביותר צריך להתמודד "במגרש בוצי" וקשה, בו התלמיד חשוף להשפעות חינוכיות שליליות מהסביבה, מהשכונה, מהמדינה – וכולן משתקפות באופן זמין בתקשורת – "ישר לוריד"... אישי ציבור שמועמדים לדין, תרבות כנסת ישראל, אלימות מילולית ופיזית ברחוב, שביתות עובדים אלימות ואווירת "כולם גונבים"...

מערכת החינוך "החיצונית" 1:הרחוב
"הרחוב" הוא חלק בלתי נפרד ממערכת החינוך הלא-רשמית. "רחוב" כאן הוא כינוי כולל לאוסף הגורמים שמחוץ לבית ולמערכת החינוך הממוסדת. הרשמים נקלטים על ידי הילד ממקום עבודת הורים, משיחות עם מכרים ובני משפחה, מהתנהגות המבוגרים, תמונות מהתקשורת וכל יתר מרכיבי האווירה השלטת במדינה. לכל אלה חשיבות חינוכית מחלחלת ומכרעת. ההשפעה הסביבתית בישראל שלילית בחלקה הגדול.

לכאורה, צריכים היינו להשמיט פרק זה הואיל ו"הממשלה לא אשמה" בהתנהגות הרחוב והסביבה. אכן, האשמה אינה בממשלה מסוימת, אלא במשטר הסוציאליסטי שטופח בידי כל ממשלות ישראל.

סוציאליזם בנוי על חלוקת כסף לבעלי "זכאות". הפוליטיקאים מחליטים מי "זכאי". מהר מאד מתדרדר סוציאליזם למשטר כמו בישראל: חיי היום-יום סובבים סביב מאבק ה"מגיע לי" – זכאות לכסף שלא תמורת עבודה. כמעט כולנו שטים בסירה זו – החל מהאם החד-הורית, דרך עובדי הנמלים וכלה בתעשיין שמעביר את המפעל לאזור פיתוח...

קשה להסתיר מנער ש"אימא חולה" על סמך הצהרה כוזבת לביטוח לאומי כדי לקבל קצבת נכות... קשה עוד יותר להסביר לנערה כי אסור לספר שאבא גר בבית למרות שאימא בכלל רשומה כאם חד-הורית ויש לה "זכאות"... מהחבר לכיתה הילד שומע שאבא מקבל קצבת אבטלה אבל "על באמת" עובד... שני ההורים משננים לילד בכתה א' שלא יעז לספר למורה היכן הם גרים באמת כדי שלא תיחשף תרמית זיוף הכתובת בעת הרישום לבית הספר... התקשורת משלימה את התמונה מהווי המדינה, החיים הפוליטיים ותרבות נבחרי העם. הקרקע החינוכית בשלה להשתלבות בתרבות השקר וה"מגיע לי"...

מערכת החינוך "החיצונית" 2: הצבא
התחנה האחרונה במערכת החינוך הממוסד בישראל הוא השירות הצבאי. כמחצית מבני הנוער חולפים בתחנה זו לאורך חודשים רבים.

עיקר הערכים החיוביים בצה"ל מוקנים בחודשים הראשונים של השירות הצבאי, בבסיסי ההדרכה: משמעת, סדר, ידע, עמידה בלוחות זמנים ועוד. עם היציאה מבסיס ההדרכה משתלב החייל בצבא האמיתי – וכאן, נראה על פניו שברוב היחידות ההיבט החינוכי שלילי. כאן נוכח החייל שניתן "למרוח זמן", לעשות את המינימום רק כדי לא להיענש במקום לשאוף למקסימום ולזכות בתמורה (שאיננה...). לא ליזום, ו"לשחק אותה ראש קטן". כאן מתחילה תעשיית האישורים והפטורים: הורדת פרופיל רפואי, בקשות קל"ב (שירות קרוב לבית) יצירתיות, הטבת תנאי שירות באמצעות "קשרים", תשלומי משפחה לנזקקים ועוד. המערכת הצבאית נכפית על הצעירים – הם אינם מתנדבים לצבא ובשלב מסוים – לאחר התלהבות ראשונית, חלק ניכר מהחיילים מתחיל "לבעוט" במערכת במגמה "להסתדר". החיילת רואה את קציני הקבע במפקדה "טוחנים מים", את הנהג הצמוד ממתין בחוסר מעש, את חברותיה הבטלות. היא עדה למאבקי הקידום בדרגה ורואה את הבזבוז על כל צעד ושעל. את תרגילי ה"פתע" עליהם יודעים כולם מראש ואת חיילי המילואים שזומנו רק כדי לנצל את מיכסת ימי המילואים של היחידה... ואת כל יתר התסמונות של גוף ציבורי ענק ומסורבל. לא יתכן שאין לכך השלכה חינוכית מרחיקת לכת.

השכלה גבוהה
מטרתה העיקרית של מערכת ההשכלה הגבוהה היא הקניית התמחות מקצועית צרה – רכישת מקצוע כדי להתפרנס ממנו. הסטודנט רוכש מידע מעמיק במקצוע בו בחר. תעודת הגמר והתואר האוניברסיטאי מעידים על כך. מוניטין המוסד מעניק התעודה מסמן למעסיקים כי מחזיק התעודה רכש מיומנות התחלתית מספקת במקצוע אותו למד. את המיומנות האמיתית ירכוש הבוגר תוך כדי עבודה וצבירת ניסיון, המשך רכישת ידע ועדכונו. זה אכן המצב בשוק הפרטי במקצועות כגון עריכת דין, רפואה, הנדסה ועוד. במקרים רבים אחרים, מהווה התואר האקדמי זכאות אוטומטית לקבלת כסף. התופעה רווחת בעיקר בסקטור הציבורי. שוטר שלמד לתואר ראשון כלשהו, מורה בבית ספר, או עובד ברשות ממשלתית אחרת, זכאי להעלאה בשכר, מייד עם הצגת התעודה וללא קשר לתועלת שמפיק המעסיק מהתואר שקיבל העובד שממשיך להיות מועסק בתפקידו הקודם, ללא שינוי... זהו הרקע לצמיחת עשרות מוסדות אקדמיים כגון שלוחת אוניברסיטת דרום מקדוניה בישראל. משלמים, ובהליך מזורז כלשהו מקבלים "תואר".

רכישת השכלה היא רק אחת מהדרכים להשקעה בהון אנושי. כך גם התמחות בספורט או פיתוח כישרון אומנותי. כמו בכל השקעה, גם ברכישת השכלה קיים "סיכון" – סיכויי ההשתכרות בתחום שלמדתם. יש שהשקעה בלימודים אקדמים אינה משתלמת – הביקוש בתחום קטן, השכר נמוך, אם בכלל יש תעסוקה. במשק חופשי, בו עלות הלימודים באוניברסיטה ריאלית – סיכוי קטן למציאת עבודה מסמן לאחרים לא להשקיע בלימודים באותו תחום (אלא אם לומדים מתוך התעניינות אישית בתחום, מי שיכול להרשות לעצמו כלכלית). לעיתים, השקעה בלימודים באוניברסיטה עלולה להיות בזבוז של משאבים; סבסוד השכלה גבוהה פועל לעדוד הבזבוז. אין ספק שהשקעה בחינוך תורמת להתפתחות הכלכלית – אבל בהחלט לא כל תחום של לימודים. כאן המקור להעיר שתומס אדיסון שהמציא את נורת החשמל, האחים רייט ממציאי המטוס, וביל גייטס ממייקרוסופט – לא למדו באוניבריסטה או לא השלימו את לימודיהם האקדמאים. כך גם מיליוני אנשי מחשבים ומתכנתים שרכשו את השכלתם בבתי ספר מקצועיים פרטיים שמלמדים רק את מקצועות המחשוב.

השקעה של צעיר בלימודים גבוהים כמוה כהשקעה בעסק פרטי. את הפירות קוצר המשקיע. לצעיר שמשקיע בהקמת מספרה או בית תוכנה, אין זכות לכפות על גב' כהן מחדרה להשתתף בהשקעה בעסק. אך אם אותו צעיר יחליט לפתוח עסק אחר – בתחום הרפואה, עריכת דין, או הנדסה – יוכל, בגיבוי המדינה, לכפות על גב' כהן מחדרה לממן מכיסה הדל את ההשקעה. משפחת כהן תשלם מכיסה, כ- 15% מכל קניה שמתבצעת בסופרמרקט כמס-ערך-מוסף כדי לממן, בין היתר, את לימודיו של סטודנט כלשהו באוניברסיטת תל אביב.

כמה צריכים לעלות לימודים באוניברסיטה?
רוב המקצועות האקדמאים דומה הרכב העלויות לבית הספר התיכון: מורה-גיר-תלמידים-כיתה. שכר המרצה האקדמי גבוה יותר, אך לעומת זאת, הרצאה באוניברסיטה יכולה להינתן גם לפורום של 300 סטודנטים, בהשוואה לכיתה הקטנה בבית הספר. הלימוד האקדמי מבוסס במידה רבה יותר על לימוד עצמי ותרגול בקבוצות קטנות בעזרת איש סגל זוטר ששכרו נמוך יחסית. יתכן שלימודים במקצועות המצריכים מתקני עזר כגון מעבדות (הנדסה, כימיה, רפואה וכדומה) יקרים במקצת. יוקר הלימודים האקדמאים נובע כיום מגורמים שאינם קשורים ואינם הכרחיים להוראה עצמה: מנגנון ביורוקרטי עצום ובזבזני; שטחים ומרחבים ללא סוף (הדשא יפה אך אין לו קשר להוראה עצמה); אולמות נוצצים ומבנים יקרים בניצולת נמוכה; שכר אחיד לסגל ותנאי עבודה נדיבים שאינם פתוחים לתחרות חופשית, שעות עבודה נוחות, שבתונים, חופשות ארוכות, נסיעות לחו"ל, מענקי מחקר וקביעות בעבודה; שכר ללא קשר לביקוש למקצוע ולביקוש מהסטודנטים לשירותיו של המרצה; העדר הפרדה בין עלויות מחקר לבין עלויות הוראה.

המכללות להכשרת מורים - החידה היקרה
במכללות מכשירים מורים וגננות לבתי הספר היסודיים ולחלק מחטיבות הביניים. תקציב המוסדות להכשרת המורים כולל תוכניות קידום הוראה שונות עומד על כ- 1 מיליארד ₪ לשנה (2004). להלן מספר המכללות בישראל וחלוקתן:

מכללות למורים לחינוך הממלכתי הכללי: 15
מכללות למורים לחינוך הממלכתי-דתי: 12
מכללות חרדיות: 23

מספר התלמידים בכל זרם חינוך (2003):

החינוך הממלכתי-כללי: 673,000
החינוך הממלכתי-דתי: 191,000
החינוך החרדי: 144,000

כיצד ייתכן שככל שיש פחות תלמידים בזרם החינוך, יש יותר מכללות להכשרת מורים באותו זרם? אך זו אינה החידה היחידה: בשנת 1990 למדו בבתי המדרש למורים וגננות כ- 4,618 סטודנטים. חלפו 11 שנים, ובשנת 2001 זינק מספר הסטודנטים להוראה יותר מפי ארבעה ל- 20,299. מספר התלמידים גדל באותה תקופה במעט יחסית, ומספר הכיתות עוד פחות. מי לומד שם ולמה? הרי חלק ניכר מהבוגרים כלל לא ממשיך להוראה.

הסבר סביר מספקת נילי מנדלר (גלובס 4.12.03):
"...מכללות ממלכתיות-דתיות... מזכרת נאה מתקופת המפד"ל במשרד החינוך. בכל מכללה הרי יש מנגנון מנהלי, ומרצים ומשכורות. שיטה ידועה לצ'פר את מקורבינו...
במגזר החילוני, רבים מהבוגרים אפילו לא דורכים על מפתן בית הספר, וכשליש מהמורים החדשים נושרים מהמערכת בשנת עבודתם הראשונה. גם כאן פרחו מוסדות מיותרים בחסות אינטרסנטים במשרד החינוך ומחוצה לו. עוד מנגנונים נפוחים, עוד מרצים, עוד תקציבים...
הכול מתגמד מול [שפע] הסמינרים החרדים: הכשרת המורים הייתה לכר נרחב לפעילות פוליטיקאים ועסקנים חרדיים..."

כמה צריך לעלות "חינוך טוב"?
עיקר מרכיבי תשתית החינוך הם מבנים (בתי ספר וכתות), מורים, ותחזוקה שוטפת. ננסה להעריך עלויות של תשתית חינוך ברמה גבוהה מאד, כזו שאינה קיימת במציאות הישראלית. השאלה המוצגת: מה תהיה עלות התשתית (לתלמיד) בבית ספר ברמת "הילטון 5 כוכבים"? לא נעסוק כאן בתוכן החינוך.

נניח כתות לימוד מרווחות בשטח של 120 מ"ר כל כתה (הרבה מעבר לשטח כתה נוכחי) ועוד כ- 50 מ"ר לכתה חדרי ספח (מעבדות, ספורט, ספריה, מנהלה וכו'. כיום עומד היקף שטחים אלה על כ-25 מ"ר לכתה בלבד). לכל מורה יהיה חדר-משרד פרטי במקום "חדר-המורים" המשותף. נקפיד על בניה ברמה גבוהה, כולל ריצוף שיש... רמה המקובלת בבנייניי משרדים מודרניים. המבנים יצוידו במערכת מיזוג וחימום מרכזית. עובדי ניקיון יסיירו במשך כל שעות הפעילות ולא רק עם תום הלימודים... השירותים יהיו תמיד נקיים ומבריקים...

והמורים... שכיום מועסקים במשרה "מלאה", בממוצע כ-20 שעות הוראה שבועיות (שעות נוספות מוקדשות בבית), יועסקו במערכת העתידית בהיקף הדומה לכל מועסק אחר במשק, כ- 35 שעות שבועיות בכתה (יום עבודה של 7 שעות בכתה ועוד שעתיים בבית או במשרד, בהכנת מערכי שיעור ובדיקת מבחנים...). בנוסף, "יאלצו" המורים להקדיש מספר שבועות בשנה מתוך 14 שבועות החופשה השנתית להשתלמויות מתקדמות, העשרה עצמית ועזרה ממוקדת לתלמידים מתקשים. גם במבנה נורמאלי זה יפחת מספר שעות העבודה השנתיות של מורה מאלה של יתר העובדים במשק.

במערכת החדשה, שאת עלותה ננסה להעריך, ילמדו בכל כתה רחבת ידיים, 25 תלמידים בלבד, במקום התקן הנוכחי העומד על 40 תלמידים לכתה. כדי לגייס מורים מעולים שיעבדו במשרות כמעט מלאות, תוכפל (ויותר) משכורת המורים: במקום כ- 7,000 ₪ ברוטו לחודש, יעמוד שכר המורה החדש על כ- 15,000 ₪ לחודש!!! כלומר, עלות שנתית של כ- 240,000 ₪ הכוללת הפרשות לפנסיה, תנאים נלווים, ביטוח וכו' (בהשוואה לעלות שנתית נוכחית של כ- 120,000 ₪).

עוד נניח, שכדי להעניק תנאי חינוך של "5 כוכבים", צריך ½ עובד שרות על כל מורה (מנהל, מזכירות, אחות, שומר, יועץ וכו') – הרבה מעבר למקובל כיום. עלותם השנתית תעמוד על כ- 120,000 ₪ לעובד.

ועתה, ננסה להעריך את עלותו של בית הספר... בל נשכח... "5 כוכבים"...(לפי שער דולר של 5 ₪):

  • כל כתה אידיאלית זקוקה למורה אחד (בהנחה של 7 שעות לימוד ביום), ¼ מורה מחליף ו- ½ עובד שירות. דהיינו, עלות של כ- 360,000 ₪ לכתה לשנה, או:
    30,000 ₪ לחודש לכיתה.
  • כדי להעריך את עלות מבני בית הספר העתידי, נבדוק את עלות השכירות של בניין משרדים מפואר בתל אביב, לאו דווקא במחירי מיתון: כ- 13 $ למ"ר לחודש. לצורך החישוב נסתפק בשכר דירה ממוצע של כ- 10 $ למ"ר, שהרי לא בכל הארץ המחירים כמו בתל אביב... נכפיל בשכר הדירה את שטח הכתה (כולל חדרי הספח), כ- 170 מ"ר, ונקבל את עלות השכירות החודשית של כיתת לימוד חלומית
    כ- 8,500 ₪ לחודש לכיתה.
  • כדי להעריך את עלות התחזוקה החודשית של כתה, הכוללת ניקיון, חשמל, מיזוג, חימום, שמירה וכו' נשווה את העלויות בקניון מתוחזק ונשמר היטב, כגון דיזנגוף-סנטר בתל אביב. המחיר שמשלמות החנויות עומד על כ- 3.5$ למ"ר לחודש, לכ- 14 שעות פעילות ליום, 7 ימים בשבוע, וכמעט 350 ימים בשנה. היקף פעילות גדול פי כמה מאשר בית ספר. אם כך, הערכה נדיבה לעלות תחזוקה של כיתת בית ספר מפואר תתבסס על מכפלת שטח הכיתה ברוטו ב- 3.5$ (ננכה 25% עבור חופשות בהן בית הספר אינו פעיל):
    כ- 2,230 ₪ לחודש לכיתה.
  • הבה נגזים, ונניח שבנוסף לעלות התחזוקה השוטפת החודשית הגבוהה, משפצים כל קיץ כיתות וחדרי ספח, מחדשים מלאי וציוד בעלות של כ- 100 $ למ"ר. כך תתווסף עלות חודשית לכיתה של כ-
    7,000 ₪ לחודש לכיתה.

בסיכום נקבל את העלות החודשית לכיתה מפוארת:...... כ- 47,730 ₪ לחודש.

אם נחלק עלות זו ב-25 תלמידים נקבל עלות חודשית של כ-1,909 ₪ לתלמיד.

כמעט שכחנו – מעבר לשעות הלימודים, יעניק בית הספר החלומי פעילות העשרה ענפה. כיום משלמים הורים כ- 600 ₪ לשנה עבור פעילויות נוספות בבית הספר. הבה נשתולל, נטיל את העלות על בית הספר. נגדיל את התקציב פי-3 באופן שיכסה פעילות נרחבת הכוללת שיעורי עזר, חוגים, טיולים, מסיבות וכדומה. דהיינו, 1,800 ₪ לשנה לתלמיד. הוצאה זו תעמיד את העלות החודשית הכוללת לתלמיד על כ- 2,059 ₪. ראוי לחזור ולהדגיש שהסכום מבוסס על מערכת רווחית – בעלי הנדל"ן מרוויחים שכר דירה, קבלני התחזוקה מרוויחים והמורים נהנים סוף סוף בדרך לבנק...

זו עלותו של תלמיד בבית ספר פרטי חדש שנבנה מהמסד עד לטפחות. במערכת הנוכחית קיימים המבנים ואין צורך לשלם שכירות. לכן עלות חודשית לתלמיד בסטנדרד גבוה תעמוד על כ- 1,700 ₪ לחודש (או כ- 20,000 ₪ לשנה). אין כאן יומרה להציג "תכנית עסקית" – המספרים נועדו להמחיש סדרי גודל בלבד.

מפתיע, אך סכום זה קרוב להוצאות הנוכחיות לתלמיד ואף נמוך מהסכום שמשלמים לגן ילדים פרטי (2004). אך מה אנו מקבלים עבורו כיום? תשתית ירודה, מורים מקופחים ונוער עם רמת ידע של העולם השלישי.

האם אלה כל ההוצאות? ומה עם הוצאות העתק של משרד החינוך עצמו? – מפקחים, לשכות, רכב צמוד, משרדים מחוזיים, כותבי תכניות לימוד, עובדי מחלקות החינוך בעיריות ועוד. הייתכן שרובם מיותרים? – על כך בהמשך.

 

בניית אתרים

אנכי

הקפיטליסט היומי

תיווך ג'יזל

 

הוסף למועדפים | תנאי השימוש באתר אתרים עמיתים | דרושים | צור קשר

 

לייבסיטי - בניית אתרים