האטה בבזבוז כספי ציבור על "אנרגיה מתחדשת"  |  האמת על מחיר אנרגיית הרוח - פרק נוסף  |  צה"ל - הצבא הערבי הטוב ביותר במזרח התיכון  |  המחלה ההולנדית - טעות בדיאגנוזה  |  האם "יותר מידי" דולרים מיצוא גז ומאקזיטים - מזיקים לכלכלה?  |  בורסות מתחרות - סוף למונופול של הבורסה באחד העם  |  
 
ספרוני מידע
למה הדירות כל-כך יקרות
ואיך אפשר אחרת

תקציר האתר בגרסת PDF
תגובות לאירועים אחרונים
רשימת תפוצה

הצטרפו לקבלת הודעה על
כתבה חדשה באתר:

שם פרטי
שם משפחה
דואר אלקטרוני


חיפוש באתר


תרומות לפיתוח האתר

תרום לנו
 
דף הבית >> סעד ורווחה >> העידן החדש

   סעד ורווחה

מציאות העידן החדש מיתוסים  

העידן החדש – לקראת רווחה

קיימת הסכמה רחבה שיש לעזור למוכי גורל או לחסרי מזל שסובלים ממצוקה כלכלית. רוב הציבור יחוש אי-נוחות אם בסביבתו הקרובה יחטטו עניים בפחי אשפה, או הומלסים יתגוללו ברחובות. כאשר הסוגיה יורדת למישור האישי, רוב הציבור יתמוך בדיעה שצריך לעשות "משהו" אבל בהחלט לא הוא אישית. ההבנה הרווחת היא שיש גוף שנקרא "מדינה", לגוף זה יש הכנסות ממקור עלום, לוא דווקא מכיסנו – על גוף זה לעשות "משהו" כדי לפתור את הבעייה.

הידיעה ש"עושים משהו" מפיגה את תחושת אי-הנוחות האישית שלנו, יש אל מי לבוא בטענות, ומאפשרת לנו להתעלם מתוצאות אותה עשייה. נוח לנו גם להתעלם מהשאלה אם בכלל ה"משהו" הזה משנה את המצב.

איך נחלצים מעוני?
החוק הראשון של ניוטון, חוק ההתמדה, לפיו גוף מתמיד במצבו כל עוד לא פועל עליו כוח לשינוי מצבו – תקף גם במערכות אנושיות. עני יישאר במצבו אם יחסר את הכוח הפנימי – מוטיבציה; אדם יישאר עני אם לא יאולץ לעבוד על ידי כוח חיצוני – מצוקה.

מדינת הרווחה פוגעת בשני המנגנונים גם יחד. מערכת הרווחה מאפשרת לשכבה מסוימת באוכלוסייה להתקיים (רק להתקיים!) ללא מאמץ רב, מצב זה קל יותר מאשר השקעת מאמץ רב כדי להגיע לרמת חיים טובה יותר. מלכודת העוני. עיקורו של תמריץ המצוקה על ידי מנגנוני סעד אוטומטיים – העברת קצבאות לחשבון הבנק – מדכאת את הכורח של עבודה קשה. בקבלת קצבה אין צורך להשקיע מאמץ, אפילו לא נפשי. לעומת זאת, לצורך קבלת תרומה מגורם פרטי צריך להתאמץ כדי לשכנעו; מתווסף לכך המאמץ הנפשי והבושה לבקש טובות.

אך לא די במוטיבציה פנימית ובעבודה קשה. בקובה ובצפון קוריאה, בעלי המוטיבציה שעובדים קשה, מגיעים להכנסה חודשית של 30 דולר. חסרה שם המסגרת הארגונית-כלכלית שמאפשרת לפרט לעבוד, ליזום, לבצע עסקאות, לצבור רכוש ועושר – להשקיע באופן שהמדינה לא תחרים את פרי עמלו בצורת מיסים. מסגרת שמגינה על האדם מפני פגיעה ברכושו ומאפשרת לו ליהנות מפרי עמלו. מדינת הרווחה משבשת גם מסגרת הכרחית זו – כדי לממן את מדינת הקצבאות צריך מיסוי כבד על האזרח וביורוקרטיה ממשלתית חונקת שמחרימה חלק גדול מידי של רכושו וגם מפריעה לו לייצר עושר חדש.

בעיית היסוד בטבע בכלל ובחברה האנושית בפרט היא בעיית המחסור. תמיד חסרו ויחסרו משאבים כדי לספק את "הצרכים" של כולם. הצרכים הם אינסופיים. אילו כל רצונות האדם היו מתמלאים לא היו סכסוכים. מחסור במזון, במים, במוצרים. בעיית המחסור מאלצת את האדם לאמץ את מוחו כדי לייצר מוצרים בדרכים היעילות ביותר, להוזילם וכך לספק צרכים הולכים וגדלים. התפיסה הסוציאליסטית מתמקדת יותר ב"חלוקה" של המוצרים, של הרווח, מאשר בייצור העושר.

עושר נוצר בזכות כישרונם של אזרחים. מיצוי הכישרון ומסחורו לעסק אפשרי רק במדינה חופשית. איש איש ומומחיותו מייצרים תפוקה ומקבלים תמורה כספית. במדינה חופשית מצליחים רוב האזרחים לייצר תפוקה העולה על צריכתם השוטפת ואת היתרה לחסוך. כספי החיסכון הם מקור ההשקעות במשק. ההשקעות (במכשור, מחשוב, השכלה וכו') מגדילות את פריון העבודה של האזרחים אשר שוב מעלים את תפוקתם, משכורתם וחסכונותיהם. הצמיחה בעיצומה. כך נוהג רובו של הציבור במדינה חופשית וזו תרומתו לעצמו, ממנה נהנה גם הזולת.

חלק קטן בלבד של אזרחים ניחן בתכונה יוצאת דופן – הכישרון לזהות הזדמנויות עסקיות בשילוב עם אופי שמאפשר להם להתמקד במימוש הרעיון, לקחת סיכון, לוותר על אורח חיים שגרתי, לדבוק במטרה ולהקים מיזם שמצליח. מזל לא מזיק... חלקם מתעשר. חלקם פושט רגל.

המעטים שהצליחו להתעשר בזכות כישרונם, בין אם בעסק, אמנות, ספורט, או המצאה ייחודית, משתמשים בחלק קטן מאד מכספם לצריכה עצמית – יתרת הכסף מושקעת על ידם, ובזכות היותם מוכשרים מטבעם – ההשקעה, בדרך כלל, גם מניבה הצלחה נוספת. ההון שמושקע מקים מפעלים, חברות שירותים, מיזמים. כך נוצרים מקומות עבודה בכל רמות ההשתכרות, גם עבור עניים שבתחתית הסולם. בדרך זו מחלחל העושר ומעלה את רמת החיים של כל האזרחים. אין דרך אחרת.

תרומתו של עובד הניקיון בחברת היי-טק, להצלחת החברה, זניחה יחסית לתרומתו של מתכנת ראשי. קל לגייס עובד ניקיון. קשה לגייס מתכנת ראשי מתאים. השוק קובע את פער השכר ביניהם. כישרונו של המתכנת הראשי עלול לקבוע אם החברה בכלל תתקיים, אם מקום העבודה של עובד הניקיון ישרוד. חברת ההי-טק זקוקה לשניהם. כדי שרמת החיים של עניים תתבסס על הכנסה של 1,000 דולר לחודש, צריכים אזרחים מוכשרים אחרים להגיע להכנסות של 10,000 דולר או 100,000 דולר לחודש! ואם כללי המשחק באותה מדינה אינם מאפשרים זאת – יאלצו העניים באותה מדינה להסתדר עם 30 דולר לחודש בלבד.

לממשלה אין תפקיד בשיווי משקל עדין זה. כל התערבות שלה תקטין את המשאבים העומדים לרשות המשקיעים ותקטין את מספר מקומות העבודה שהשוק יכול ליצור לאורך שרשרת התעסוקה. התערבות הממשלה מגדילה את העוני. תפקיד הממשלה במעגל זה מוגבל: בעיקר – לא להפריע! לא לשבש את מנגנון חלחול העושר אל תחתית הפירמידה.

עוד על "תפקיד" העשירים בכלכלה
במשק קפיטליסטי אנשים מתעשרים רק על ידי "עזרה" לזולת. רק אם הצליחו לייצר מוצר או שירות שאנשים רבים זקוקים לו ומוכנים לשלם עבורו. רק אם הצליחו לייצר מוצר שעוזר לציבור רחב לחסוך כסף, לקבל איכות משופרת, לחסוך זמן, לשפר את איכות החיים, להעניק אושר ונוחות. הם מתעשרים משום שאלפי צרכנים מצביעים, באמצעות השקל שבארנקם, לטובתם. כמובן שיש אנשים שירשו את הונם, אך הון זה יתכרסם ויתנדף תוך שניים-שלושה דורות אם לא יימצא מישהו במשפחה שיצליח לשחזר את דרכו וכישרונו של הסבא.

העשירים מעמידים את הונם לרשות יזמים חדשים, בעלי רעיונות מבטיחים אשר חלקם מניב תוצאות. בדרך זו צומח העושר ומתרחב. מפעלים וחברות חדשים מתפתחים. נוצרים מקומות עבודה בכל הרמות. מוצרים חדשים נכנסים לשווקים ומעלים את רמת החיים של כל שכבות האוכלוסייה.

בעלי הממון תורמים לכלכלה גם כצרכנים. כאשר מוצר טכנולוגי חדש יוצא לשוק מחירו לעיתים קרובות גבוה: הטלוויזיות הראשונות, הטלפונים הניידים הראשונים ועוד. כדי שיצרני המוצר יוכלו להמשיך לייצרו צריך גרעין גדול למדי של צרכנים עשירים שמסוגלים לקנות אותו. הקנייה הראשונית מאפשרת לייצרנים להוזיל את המוצר בשנים הבאות ולהפוך אותו למוצר המוני. כאשר יוצרו מקלטי הטלוויזיה הראשונים בשנות ה-40 – רק עשירים באמת יכלו לרכוש אותם. הרכישה הראשונית, איפשרה בשנים הבאות למקלטי הטלוויזיה להפוך למוצר המוני בכל בית.

אחד מיתרונות המשטר הקפיטליסטי הוא שהאזרח עוזר לזולת גם אם כוונתו הייתה לעזור רק לעצמו.

יצירת עושר במקום "חלוקה מחדש של הכנסות"
על פי מספר פרסומים (2006), הכלכלה הסינית הצומחת משגרת מידי חודש כמיליון סינים אל מעבר לקו העוני הרשמי. מיליון סינים עניים משאירים את קו העוני מאחוריהם מידי חודש. נשמע סביר.

נתון זה, גם אם אינו מדויק, מחייב תשומת לב, הואיל ומתקיים לנגד עיננו תהליך מתמשך של יציאה מעוני. ראוי שחסידי מדינת הרווחה יבחנו את התהליך.

ממשלת סין אינה מקבלת סיוע חוץ והיקף גביית המס שניתן לשאוב מאוכלוסיית סין דל למדי. מי אם כך מצ'פר מיליון סינים נוספים מידי חודש? מי יוצר עבורם את העושר שמקפיץ את רמת החיים? מי מזרים להם כסף? הסינים לא מקבלים מתנות מאף אחד, גם לא מממשלתם! בסין אי אפשר היה לבצע "חלוקה מחדש של הכנסות" – לא היה ממי לקחת. המקור היחיד לעושרם הוא – הם עצמם. העובד הסיני מייצר את הרווחה הכלכלית. עושר שאי אפשר היה לייצר בעידן הקומוניזם הטוטליטארי של מאו-צה-טונג, שליט סין לשעבר.

מאות מיליוני סינים חיים בעוני מזה עשרות שנים. רובם מצליחים לשרוד בלבד. לספק לעצמם קורת גג מינימאלית וכמות מזון מספקת רק כדי לחיות. לאחר עידן מאו-צה-טונג החלה ממשלת סין להסיר מגבלות שכבלו את הפעילות הכלכלית במדינת הענק – תחילה בהיסוס, רק באזורים מסוימים ורק בענפי תעשייה מועטים ואחר כך בקצב גדל והולך. חסמים ורגולציה מבוטלים בהדרגה ואפילו זרים הורשו להשקיע בסין. סין נפתחה לעולם, זכות הקניין הוכרה. מותר ורצוי להתעשר בסין. די היה במספר צעדים "קפיטליסטים" כדי להניע את מכונת הענק הסינית התקועה. הסינים לא ביצעו "חלוקה מחדש של העוגה", וגם לא "שינוי סדר העדיפויות החברתי". הסינים משתחררים מהעוני על ידי הגדלת העוגה. יוצרים את העושר.

איך לא נחלצים מעוני
"עניים" אינם קבוצת אוכלוסייה אחידה. הם בני אנוש בעלי אופי, רמת מוטיבציה וכישרון מגוונים ושונים אחד מהשני. חלקם עניים "כרוניים", חלקם זמניים. במדינה קפיטליסטית חופשית, בניגוד למשטר סוציאליסטי מובהק בו כל העם עני, שכבת העניים דינאמית – אזרחים חדשים מתדרדרים לקבוצה זו, אחרים מצליחים ומתרחקים מתחתית הטבלה. ההיסטוריה הכלכלית של המדינות החופשיות מוכיחה זאת.

חלק מהעניים, בעלי המוטיבציה הטבעית ותכונות מסוימות היו משתחררים מהעוני גם בהעדר תשלומי רווחה. חלק אחר של העניים מושפע באופן שלילי מתשלומי רווחה. רמת המוטיבציה שלהם נמוכה יחסית – השפעת תשלומי הרווחה עליהם הרסנית – הם מתרגלים שלא להתאמץ, מקבלים את התשלום כנתון קבוע – מתרגלים לכך שיש גורם חיצוני אשר מעביר להם כסף אוטומטית. קבוצה זו הייתה יכולה להשתחרר מהעוני שכן הם אינם חסרי אונים. כל עוד כספי התמיכה מגיעים כסדרם, חסר להם דחף נוסף. אותה מנת כורח שתאלץ אותם למצות את הפוטנציאל שלהם; לגלות זיק של יצירתיות; לקום בבוקר ולעשות כל דבר כדי להשתכר ביושר. הקבוצה השלישית הם "העניים האבודים". אותם אנשים שיתגוללו באשפתות, ויקבצו נדבות אם לא יקבלו קצבה מהמדינה. ייתכן שהעוני שלהם דומה למחלה כרונית. אין ספק שהיקף קבוצה זו נמוך, זניח.

קיים קושי רציני לאתר את היקפן של קבוצות העוני המוזכרות. קשה, ואפילו בלתי אפשרי, לגורם חיצוני למיין את העניים לפי מאפיינים אלה. תשלומי רווחה אינם נחוצים לקבוצת העוני הראשונה, מנציחים את העוני בקבוצת העוני השנייה, ולא מחלצים את האחרונים מעוני (הקבוצה הקטנה).

תקופת המעבר
משך הזמן הנדרש ליישום הרפורמה בתחומים אחרים שנסקרים באתר זה קצר יחסית. לעומת זאת, תקופת המעבר לעידן החדש בתחום הרווחה ארוכה יותר ויכולה, במקרים מסוימים, להמשך אפילו 15 שנים ויותר.

קיימת בעיה, לדוגמה, לדרוש מצעירה שאינה נשואה ונמצאת בחודש הרביעי להריונה, לוותר על קצבת האם החד-הורית הצפויה לה. שהרי היא הרתה והחליטה לגדל ילד, בין היתר, על סמך התמיכה הממשלתית העתידית. אלמלא הקצבה הצפויה ייתכן שהחלטתה הייתה שונה. כך גם לגבי גמלאי שנהנה מקצבת זקנה. הוא חסך פחות כסף מעבודתו, והעדיף כל השנים להגדיל את הוצאותיו השוטפות, בהסתמך על קצבת הזקנה הצפויה לו מהביטוח הלאומי. ייתכן שאם היה יודע, לפני עשרים שנה, שלא תהיה לו קצבת זקנה הייתה התנהגותו שונה. לכן, בבואנו לבטל את משטר תשלומי ההעברה הנוכחי – חייבים לגלות ערנות למצוקות שיתעוררו בשלב המעבר.

כבר בתקופת המעבר יונהג מהפך אידיאולוגי ומעשי במערכת הסעד:

שינוי האידיאולוגיה – תפקיד המדינה לא יהיה להבטיח הכנסה ("הבטחת הכנסה"), לא לחתור לשוויוניות, וגם לא לרווחה – לחיי נוחות. מטרות שמדינה בין כך ובין כך אינה יכולה להשיג. מערכת הרווחה תהפוך בתקופת המעבר ל"מערכת סעד". מי ששואף מעבר לכך – לרווחה – שיואיל להתאמץ כדי להשיגה. הממשלה (לא הביטוח הלאומי, שיבוטל) תשלם קצבת סעד (שימו לב לשם החדש, האמיתי) אך ורק לאזרחים שהם באמת מסכנים ואומללים, מוכי גורל. לא יהיו קצבאות גורפות "לכולם": לא לכל הזקנים, לא לכל הילדים, לא לכל המובטלים ואפילו לא לכל הנכים. הקצבה תשולם לאזרח שהוכח, במבחנים מחמירים ביותר, שאינו מסוגל לפרנס את עצמו, פשוט אינו מסוגל להתקיים. הסיבה לחוסר היכולת להתקיים אינה חשובה: זקנה ללא חיסכון, נכות, פיגור שכלי, אבטלה. כאשר תוכח הזכאות – תשולם קצבת סעד.

גובה קצבת הסעד – נמוך. קצבה שתאפשר קיום מינימאלי. הציבור אינו חייב לקיים את הנזקקים "בכבוד". בכבוד מתקיים רק מי שעובד ומפרנס את עצמו. קיום מקצבת סעד על חשבון אזרחים אחרים הוא קיום לא-מכובד – וכך הוא צריך להיות. הנזקק אינו אשם במצבו? אבל השכן ממול, שצריך לשלם – אשם עוד פחות!

המבחן לקבלת קצבה – רק מי שיגיע למצב של העדר יכולת להתקיים יקבל קצבה. אם יש לו נכסים – שימכור. אם יש לו חשבון בנק – שיממש. אם הוא נוסע לחו"ל, או מהמר, עבריין וכו' הוא לא יהיה זכאי. לא תקבל כסף בגלל שאתה מובטל – תקבל רק אם יוכח שאתה לא מסוגל להתקיים. הורים יהיו חייבים לתמוך בילדיהם הנזקקים גם אם הם אינם חיים יחד. ילדים יהיו חייבים לתמוך בהורים נזקקים. לא תינתן תמיכה לקשיש אם ילדיו בעלי רכוש. ואם תינתן זמנית – הילדים ייתבעו להשיב למדינה את הכספים. כל מי שמבקש עזרה על חשבון הציבור יהיה חייב לוותר על פרטיותו ולחשוף את חייו בפני נציגי הציבור שמממן אותו.

סוף עידן ה"מגיע לי"
המהפך חייב להתחיל משינוי רעיוני-עקרוני: לכל אזרח "מגיע" רק מה ששייך לו, קניינו – רכושו, חסכונותיו, כישרונו, וכל זכויותיו הנובעות מהסכמים שחתם מרצון עם אחרים (לדוגמה: הסכם עם חברת ביטוח, קרן פנסיה או קופת חולים).

תפקיד המדינה בעידן החדש מצטמצם. עיקר תפקידה לספק הגנה מאויבים לתושביה באמצעות מערכת הביטחון והענקת בטחון-פנים באמצעות המשטרה. המדינה אחראית גם למערכת המשפט ולאכיפת הסכמים שאזרחים חתמו בינם לבין אחרים מרצונם החופשי.

בתקופת מעבר ארוכה, ימשיכו אזרחים רבים לקבל קצבאות סעד, שילכו ויפחתו עם השנים, אך לא בגלל ש"מגיע להם", אלא כמתנת חסד – שריד לתקופה קודמת.

איחוד מיידי של כל תשלומי ההעברה
קשה כיום להתחקות אחרי התשלומים הרבים שמועברים לזכאים לסוגיהם. ישנן קבוצות זכאים שמקבלות מספר תשלומים ממקורות שונים. לדוגמה: ההנחה שמעניק מוזיאון לקשישים, אינה משולמת מכיסו של המנהל או מכיסם של "בעלי המוזיאון". תקציב המוזיאון ניזון מקופת המדינה ונדיבותו היא על חשבון משלם המסים… אותו קשיש שעולה לאוטובוס זוכה שוב להנחה. נדיבותו של אגד אינה מכיסם של חברי הקואופרטיב, אלא על חשבון המדינה. ב"תחשיבים" שאגד מגיש למדינה להצדקת הסובסידיה, הנחה לקשישים היא חלק מהנימוקים… הסעיף החברתי משמש כנימוק מצוין לגופים שונים בניפוח תקציבים המוגשים למשרד האוצר. ייתכן שאותו קשיש גם גר בדיור ציבורי מסובסד, מקבל הנחה באגרת הטלוויזיה ובחשבון הטלפון, קונה לחם מסובסד, ומשחק קלפים במתנ"ס מסובסד...

גופים היונקים מתקציב המדינה נדיבים בהענקת הנחות לקבוצות אוכלוסייה שונות כי את החשבון מגישים לאותו מקור. הגדיל לעשות אותו ראש עיר ,בערב התרמה שהוקרן בטלוויזיה כאשר הכריז על תרומה מכובדת "בשם העירייה"… ראש עיר יכול להיות ה"בחור הטוב", ושבוע לאחר מכן להפגין בירושלים מול משרדי הממשלה בדרישה ל"תשלומי איזון לכיסוי גירעונות העירייה…"

לתשלומי ההעברה יש "תכונת זליגה" – הם זורמים אל אוכלוסיית היעד המוצהרת בצינורות מלאי סדקים וחורים, כך שלבסוף מגיע זרם דקיק של כסף אל ה"זכאים". חלק ניכר "נעלם" בדרך לאורך ה"צינור".

חברה עסקית, אדם פרטי, או עמותה שמקור הכנסותיהם תרומות או עבודה רשאים להעניק הנחות ומתנות ככל שיחפצו. בעידן החדש ייאסר על כל גוף נתמך מתקציב המדינה להעניק הנחות או העדפות לקבוצות אוכלוסייה כלשהן. אתה רשאי לתרום מכספך, אך לא מכספם של אחרים. בשלב מתקדם יותר, הבעיה כלל לא תתעורר כי כמעט שלא יהיו עמותות, גופים ציבוריים, או חברות עסקיות שימומנו מתקציב המדינה.

בבוקר שלמחרת, בתקופת מעבר זמנית, יהיה רק מקור אחד לתשלומי סעד – תשלום ישיר ומזומן ל"זכאי" מקופת המדינה, במקום אינספור תשלומים עקיפים דרך מוסדות וגופים שונים ומערך הנחות.

ציבור הקשישים הנזקקים, לדוגמה, יקבל קצבה בעזרתה יוכל לשלם עבור שירותים שעד כה קיבל "חינם" או בהנחה: הקשיש הנזקק ישלם מחיר מלא באוטובוס, ישלם ארנונה מלאה, ישלם תשלום מלא לרופא או ירכוש מנוי במתנ"ס אם ירצה. הקשיש יקנה את השירותים הנחוצים לו לפי העדפותיו. כאשר לשירותים ולמוצרי ה"חינם" יהיה תג מחיר ריאלי יצטרכו גם נותני השירות לעמוד ברשות עצמם ולהתחרות בנותני שירותים אחרים. ייתכן שיהיו קשישים שיעדיפו לדוגמה לחסוך בסעיף הדיור ובמקום לגור בדירת 3 חדרים של עמידר יסתפקו בדירת חדר. ייתכן שיעדיפו להשקיע את הכסף שנחסך מסעיף הדיור בשירותי בריאות משופרים, בטיול או במנוי למשחק כדורסל...

ריכוז הזרמת תקציבי ההעברה לצינור אחד ולקצבה אחת יבהיר את התמונה האמיתית של עלות ה"זכאויות" השונות. צעד זה יצמצם בבת אחת אלפי משרות של תעסוקות סרק שנוצרו סביב החורים שבצינור הזרמת הכספים ה"חברתיים".

בטווח הרחוק יותר, בעידן החדש, גם קצבה זו תבוטל בהדרגה.

ביטול מיידי של דמי לידה ומענקי לידה
מהסעיפים הקלים לביטול. זכאות זו תבוטל בהתראה של שנה מראש. מרגע הודעת הביטול תדע כל אישה שמתכננת הריון ולידה כי עליה להיערך להוצאות הראשוניות שלאחר הלידה בכוחות עצמה ולא על חשבון שכניה. בדיוק כפי שמשפחה מתכננת שיפוץ דירה או החלפת ריהוט.

כל אישה תוכל לרכוש פוליסת ביטוח-לידה מראש למקרה של סיבוכים בלידה. לפוליסות הביטוח תהיינה הרחבות לכיסוי הוצאות חריגות כגון בלידת פגים, או לידת תינוקות בעלי מום.

ביטול דמי אבטלה
מדענים שרוצים לבדוק השפעה כלשהי על קבוצת ניסוי מרכיבים במקביל קבוצת ביקורת אקראית עליה לא מופעל הניסוי – זאת לצורכי השוואה. לשאלה מה היה קורה אילו לא היו דמי אבטלה קל לענות – קיימת קבוצת ביקורת שאינה זוכה לדמי אבטלה גם אם הם חסרי עבודה – העצמאים. בישראל עובדים מאות אלפי עצמאים קטנים החל בסָפרים וכלה בשיפוצניקים ועורכי דין. גם בקרב אוכלוסייה זו יש אלפי מובטלים. בייחוד בתקופות של האטה כלכלית. חלקם סגרו את העסק, חלקם פושטים רגל, ואחרים עובדים 14 שעות ביממה ובקושי מוציאים לחמם.

מצבו של עצמאי מובטל קשה לאין שיעור ממצבו של שכיר שפוטר. השכיר המובטל, לרוב גם קיבל פיצויי פיטורין ממעסיקו. דמי האבטלה, במקרה זה, הם תוספת פיצוי – הפעם על חשבון השכן ממול. העצמאי שהתדרדר לאבטלה גורר אחריו, בדרך כלל, גם חובות רבים כתוצאה מניסיונותיו להחיות את העסק הכושל. הוא אינו זכאי לדמי אבטלה. לא ידוע לנו על מחקר שבוצע בקרב עצמאים מובטלים. אין ספק שמצבם קשה, אך גם אין ספק שהעדר דמי אבטלה מאלץ אותם להתאמץ ולמצוא פתרון אלטרנטיבי מהיר, במקום לסמוך על דמי אבטלה שאינם. אחת מהדרכים היא להצטמצם ולהסתפק בשכר נמוך מאד – פחות משכר המינימום, שכר שניתן להמשיך ולהפיק מהעסק הכושל. כל זאת בהעדר אלטרנטיבה לחיות על חשבון הציבור. העצמאיים מסתדרים, ולא על חשבון הציבור.

ביטול דמי האבטלה יגביר את אחריות האזרח כלפי עצמו ויעלה את רמת החיסכון. אזרח יוכל לבטח עצמו באופן פרטי לקבלת דמי אבטלה (ראה בהמשך). העדר דמי אבטלה יאיץ את הליך המעבר למקום העבודה החדש. תיפסק תופעת "חודש החופש" על חשבון המדינה, במסגרתו לוקח המובטל "חודש" פסק זמן ל"ניקוי ראש" – חופשה לכל דבר, ורק עם סיומה מתחיל לחפש עבודה... תולבן ה"עבודה השחורה" הנהוגה במקביל לקבלת דמי אבטלה ו"קומבינות" רבות אחרות. מפלס ההונאה בחברה הישראלית ירד.

חסכון נוסף בנטל המיסוי יתאפשר כתוצאה מביטול המנגנונים עתירי כוח האדם העוסקים בתשלום למובטלים וברישום מובטלים (לשכות "התעסוקה").

קצבאות בעלות אופי ביטוחי
חברות ביטוח פרטיות לא מבטחות אירועים עם ניגוד אינטרסים מוסרי מובנה – אירועים שמבוטח יכול להשפיע בקלות על הופעתם (לדוגמה: ביטוח אבטלה. המבוטח יכול בקלות "לעזור" לעצמו להפוך למובטל...). לעומת זאת ניתן יהיה לקנות פוליסת ביטוח לאירועים כגון אבטלה הנובעת מפשיטת רגל של מעסיק או מפיטורים המוניים בעסק. מובטל יוכל לקבל דמי אבטלה במשך 6 חודשים או 16 חודשים – תלוי בפרמיה שישלם ובהסכם עם חברת הביטוח; דוגמאות נוספות: ביטוח לקצבת נכות, ביטוח למקרה פגיעה במקום העבודה, אשפוז סיעודי, טיפול בילדים חריגים ועוד.

אירועים כאלה, המכוסים כיום מתקציב המדינה (והביטוח הלאומי), יבוטחו על ידי חברות פרטיות שישאו בהוצאה בקרות אסון למבוטח. בתקופת מעבר יונהג ביטוח חובה, במסגרתו יצטרך כל אזרח לבטח עצמו, בחברת ביטוח בה יבחר, כנגד סיכונים אלה. המדינה תמשיך להעביר קצבאות סעד לאותם חלקים באוכלוסייה שכבר נפגעו ואשר יעמדו בקריטריונים הכלכליים לכך. זו קבוצה סופית ומוחלטת, היקפה ילך ויקטן עם השנים. ביצוע התשלום לזכאים בקבוצה זו יועבר מהביטוח הלאומי אל חברות ביטוח פרטיות, כאשר אוצר המדינה משלם את העלות. ההסכם עם חברות הביטוח הפרטיות יכול, לדוגמה, להכיל סעיף שכל חיסכון שחברת הביטוח תשיג בתשלומים לזכאים יתחלק בין החברה למדינה. חסכון רב צפוי מחשיפת מתחזים ואזרחים שקיבלו כספים מהביטוח הלאומי בטענות שווא. חברה פרטית תצליח לחשוף מקרים רבים יותר ממוסד ממשלתי חסר מוטיבציה. החברה תרוויח את מחצית מכספי החיסכון לאורך תקופה עתידית ארוכה. רווח נאה לחברות הביטוח וחסכון עצום לתקציב המדינה.

מספר מקבלי קצבת נכות כללית מהביטוח הלאומי צמח ב- 12 השנים בין 1992 ועד 2003 פי- 2. מ- 78,000 זכאים לכ- 158,000 בשנת 2003 !! מספר מקבלי גמלת סיעוד גדל באופן תלול יותר; מכ- 38,000 זכאים בשנת 1992 לכ- 112,000 בשנת 2003 – גידול פי- 3. אוכלוסיית ישראל צמחה באותה תקופה ב- ⅓ בלבד. אוכלוסיית הקשישים, זכאי קצבת זקנה, צמחה פי ½1 בלבד. מה קרה לאורך אותן השנים שמספר הנכים האזרחיים כה צמח (ללא נכי צה"ל)? מה הגורם לגידול העצום במספר הקשישים הזקוקים לעזרה סיעודית? ובהרבה יותר מקצב הגידול במספר הקשישים. מגיפה? לא! חוק הטבע של התנהגות בני אנוש – כאשר מחלקים כסף שלא תמורת עבודה מספר הזכאים ילך ויצמח ללא שום פרופורציה. עם ישראל בארץ ובתפוצות רוסיה תפס את הפרינציפ... ייתכן שהעלייה הגדולה מארצות חבר העמים תרמה את שלה לגידול בקצבאות: השמועה על חלוקת כסף לנכים בישראל פשטה גם בערבות סיביר ואוקראינה... היחיד תמיד מנצח את וועדות החלוקה של פקידי הביטוח הלאומי ומוצא דרכים להוכיח את זכאותו...

במדינות רווחה קיימת מוסכמה חברתית לא כתובה – אזרח שמרמה את רשויות המדינה אינו רואה עצמו כעבריין. כאשר מגישים בקשה כוזבת (או אפילו רק "מעוגלת") לזכאות כלשהי, הסיכון אינו גדול... "מקסימום זה לא מצליח..."

לעומת זאת, קיימת רתיעה מסוימת מיישום קוד התנהגות זה מול חברת ביטוח פרטית, גם הסיכון גדול יותר. לחברת ביטוח פרטית יש תמריץ חזק יותר מאשר לפקיד ממשלתי לחשוף רמאים ומתחזים. מעניין לציין שמגיש הבקשה הכוזבת לביטוח הלאומי לא מתנהג כך כלפי שכניו או במיני-מרקט השכונתי, שם הוא נוהג ביושר. קיימת הפרדה ברורה על מי מותר "לעבוד"...

הפרטת שירותי ביטוח תקשה על מתחזים, תצמצם את מספר הזכאים ותגדיל את שיעור המשתתפים בכוח העבודה.

קצבאות לאמהות חד-הוריות – ביטול הדרגתי
הקצבאות לאמהות חד-הוריות חדשות יבוטלו בהתראה של שנה. אישה ששואפת להיות אם חד-הורית תוכל לעשות זאת, אך על חשבונה ולא על חשבון השכן ממול. אמהות שנהנות כיום מקצבה, ימשיכו לקבלה, בכפוף לקריטריון הכלכלי, עד לתום הזכאות. תוך 7 שנים תעמודנה כל האמהות החד-הוריות ברשות עצמן. יסתיים התמריץ לגירושים פיקטיביים או לעבודה בסתר רק כדי לשמר את הזכאות.

זיקנה ופנסיה
בשנות ה-30 של המאה הקודמת נקבע במערב גיל הפרישה לפנסיה ל-65. באותה תקופה עמדה תוחלת החיים לאמריקאי הממוצע שהגיע לגיל 65 על כ-12 שנים. בתחילת שנות האלפיים עמדה תוחלת החיים של בני ה-65 על כ- 18 שנים ויותר. גיל הפרישה שלא השתנה האריך את "שנות הזקנה" הממוצעות מ-12 שנים ל- 18 שנה. במילים אחרות, אילו היו מעדכנים את גיל הפרישה בהתאם לעלייה בתוחלת החיים היה גיל הפרישה כיום עומד על 72. ככל שהזמן חולף פוחתת ההצדקה לפרישה כפויה בגיל 65 (או 67 לאחר הרפורמה שהנהיג בנימין נתניהו) .

קשיש בן 75 מסוגל כיום, בזכות הישגי הטכנולוגיה, התקשורת והמחשוב להפיק מעבודתו פי כמה יותר מוצרים ושירותים מאשר קשיש בן 65 בשנות ה-30 של המאה הקודמת.

לכן, יש לבטל את גיל הפרישה הכפוי השרירותי – 65-67 ולהגמיש את גיל הפרישה בהתאם להסכמה שבין המבוטח לקרן הפנסיה שלו. עובד יוכל, לדוגמה, לפרוש לפנסיה בגיל 65 ולקבל פנסיה של 5,000 ₪ לחודש. אם יחליט לדחות את הפרישה לגיל 70 יוכל לקבל פנסיה חודשית גבוהה יותר, נניח – 6,800 ₪.

אם כיום שיעור הנהנים מפנסיה עומד על כ-50%, לא יהיה זה מוגזם להעריך שבעידן החדש יעמוד המספר על לפחות 75% מהקשישים. מבין 25% הנותרים ללא פנסיה, יהיו ודאי כאלה בעלי חסכונות פרטיים, אחרים יהיו מבוטחים בביטוח סיעודי, אחרים יגיעו להסדרי קצבה כנגד שעבוד רכוש (ראה פרוט בהמשך).

ביטול הדרגתי של קצבאות הזקנה
משמעות המעבר ל"פנסיה" תהיה תחילת קבלת הגמלה החודשית מקרן הפנסיה. לא תהיינה מגבלות על עבודת גמלאים ככל שיחפצו. קצבאות זקנה לבעלי פנסיה יבוטלו. קצבאות זקנה לבעלי הכנסה גבוהה אחרת יבוטלו גם הן. אין הצדקה, לדוגמה, לשלם קצבת זקנה לגמלאי צבא קבע או עובדי מדינה שמקבלים פנסיה גבוהה. קצבאות הזקנה ליתר האוכלוסייה יבוטלו גם הן, אך בהדרגה ולאורך מספר שנים.

קשיש נזקק יהיה זכאי לקצבת סעד בדיוק כמו צעיר נזקק אם יעמדו בקריטריונים המחמירים לזכאות. סוף לקצבאות האוטומטיות.

כיום, כמחצית מהאוכלוסייה מבוטחת בהסדרי פנסיה. סביר שבעידן החדש תגבר המודעות לאחריות אישית ולרוב האוכלוסייה תהיה תוכנית פנסיה. נניח ל- 75%. חלק מאותו מיעוט של מחוסרי פנסיה, הם בעלי רכוש וחסכונות ובחרו במודע שלא לבטח עצמם לעת זקנה. לרוב האחרים, מבין חסרי הפנסיה, יש לפחות דירת מגורים כרכוש שהצטבר עם השנים. אם שיעור הבעלות על דירות עומד כיום על כ- 70% מהאוכלוסייה, הרי סביר להניח שחלקם של הקשישים בין בעלי הדירות עובר את ה- 90% (ככל שהגיל נמוך יותר כן גדל אחוז הגרים בשכירות). כך שגם קשיש שנהג בצעירותו שלא באחריות ולא דאג לפנסיה, יוכל לחתום הסכם עם חברת מימון – פנסיה תמורת דירה. זו למעשה "משכנתא הפוכה". הדירה תשועבד לקרן הפנסיה והקשיש יקבל "משכנתא" ויוכל לגור בדירה עד סוף ימיו. אחרי כן הדירה תעבור לבעלות קרן הפנסיה. לא נכנס לחישובים אקטוארים, אך תמורת דירה ממוצעת (120,000 $) יוכל קשיש לקבל פנסיה של אלפי שקלים בחודש. גם כאן, ככל שידחה את מועד יציאתו לפנסיה יוכל לקבל "פנסיית דירה" גבוהה יותר עד סוף ימיו. קשיש שיאריך חיים יגרום ל"הפסד" לקרן הפנסיה, קשיש שילך לעולמו מוקדם מהצפוי "יגדיל" את רווחי הקרן. תחשיב אקטוארי דומה לזה של כל קרן פנסיה רגילה.

קשיש יתקיים מפנסיה, חסכונות, מימוש רכוש אחר שצבר, ועזרת המשפחה הקרובה. אין ספק שכאשר האחריות לדאגה לעת זקנה תחזור לאזרחים (לאחר תקופת מעבר), יסתבר שמספר הקשישים הנזקקים באמת (ללא פנסיה ממקום עבודה, ללא חסכונות, ללא רכוש למימוש ואשר המשפחה תתכחש להם) נמוך ביותר. במיעוט זה יוכלו לטפל ביעילות גם ארגוני צדקה פרטיים. בכל מקרה, אין צורך במערך מסועף, בזבזני ובלתי יעיל כמו הביטוח הלאומי, שגובה מיסים מכל האוכלוסייה ומשלם לכל האוכלוסייה, כדי לפתור בעייה של מיעוט זעיר בלבד שניתנת לפיתרון נקודתי.

קצבאות ילדים
קצבאות הילדים יבוטלו בהדרגה. כל תינוק נוסף שייוולד לא יקבל קצבת ילדים. הורים שמתכננים להביא ילד נוסף לעולם יצטרכו לנהוג באחריות, לשוב ולסמוך על עצמם.

המונח "קצבת ילדים" כשמו לא הוא, מטעה. הקצבה היא תוספת הכנסה למשפחה ללא קשר לצורכי הילדים; משנכנס הכסף לחשבון הבנק של המשפחה – אין לו שם וכותרת. לכל משפחה סדרי עדיפויות שונים והקצבה משתלבת ומתחלקת בין הוצאות המשפחה האחרות. יש משפחה שחיסכון הוא בראש מעייניה וכל הכנסה נוספת תיועד לתוכנית חסכון, להחלפת דירה לדוגמה. משפחה אחרת לא תוותר על נוכחות במשחקי כדורסל ותוציא על כך מאות שקלים בחודש. אחרים יוותרו על חוג לילד אך לא על הימורים קבועים בלוטו וטוטו. וכמובן, קיימת משפחה שכל שקל פנוי מושקע בחינוך הילדים.

לכן, קיצוץ בקצבאות ילדים לא בהכרח פוגע בילדים, אלא פוגע בהכנסות המשפחה. ככל שחינוך הילדים במשפחה נמצא בעדיפות גבוהה יותר, הם יפגעו פחות מהקיצוץ. המשפחה תעדיף לקצץ בסעיפי הוצאה אחרים כתוצאה מהירידה בהכנסות. מנגד, במשפחה בה ההשקעה בילדים נמצאת בסדר עדיפות נמוך, הקיצוץ בהכנסתה יפגע פחות בילדים. אין מה לקצץ לילדים... הקצבאות ששולמו בין כך ובין כך כיסו הוצאות אחרות...

קרנות הפנסיה – לא חובה
ההיסטוריה של קרנות הפנסיה הוכיחה שניהול "ציבורי" הוא מרשם לכישלון ופתח לשחיתות גם בתחום הפנסיה. "המנהל הציבורי" בין אם היה הסתדרות, ממשלה או ועד העובדים קיבל תמיד גיבוי פוליטי לחוסר האחריות שלו. משכורות המנהלים מובטחות והדי הפיצוץ של כישלונם ושחיתותם ייוודעו 20 שנה מאוחר יותר. מי בכלל יזכור את הקומבינות שבוצעו באחריותם?...

פנסיה תשולם על פי הצבירה של העובד. צברת – קיבלת. לא יהיו מתנות על חשבון הזולת. הקרנות יחויבו בשקיפות מלאה כולל פרסום שכר מנהלים ובכירים.

לא תהיה פנסיה חובה. אזרח במדינה חופשית רשאי להחליט על העדפותיו. אם אדם מחליט ליהנות היום מכספו במקום להפריש לעתיד – זו זכותו המלאה. ייתכן שיש לו חסכונות אחרים, ייתכן שהוא מעדיף את חיי השעה – עדיין לא הוכרע הויכוח מי צודק...

ישראלים יתחרו בהצלחה בעובדים זרים
עובד זר המגיע לישראל צריך קודם כל לקיים את עצמו. עלויותיו אינן שונות מאלו של הישראלי. הוא אוכל היטב, מבלה בפאב, קונה כרטיסי לוטו, רוכש מוצרים בסופרמרקט יחד אתנו, משלם על הטלפון הסלולרי יותר מאתנו, חלקם משלם עבור שירותי מין, רובם מבוטחים בביטוח בריאות פרטי. אמת, תנאי מגוריהם גרועים משלנו, הצפיפות גבוהה יותר. חלקם, "החדשים" בארץ סובלים לעיתים מתנאים מחפירים, בעיקר בשלב קליטתם המוקדם בישראל. יש להניח שרמת חייהם מקבילה לזו של "עני" במדינת ישראל, או נמוכה במקצת.
אף אחד מהם אינו מקבל דמי אבטלה, הבטחת הכנסה, קצבאות ילדים, או מתנות אחרות. לעומת זאת, לעובד זר יש סעיף הוצאה נכבד שאין לישראלי העני – הפרשה גבוהה לחיסכון. העובד הזר שולח הביתה בין 100 ל- 300 דולר לחודש. זו הסיבה לבואו לכאן.

קל לחשב שלא משתלם לעובד זר לשהות בישראל אם הכנסתו הממוצעת תקטן מכ- 700– 600 דולר לחודש. עובדי סיעוד זרים מרוויחים עד 1,100 דולר לחודש (כולל מגורים, שווי כלכלה, ודמי כיס).

אין סיבה אובייקטיבית שישראלי בריא לא יוכל להתחרות בעובדים זרים במקום להירשם כמובטל. נהפוך הוא, אם הישראלי היה מוכן להשקיע את אותו המאמץ הוא היה מרוויח יותר מהעובד הזר. המעסיק היה מעדיף ישראלי. הכנסת משפחה בישראל שנמנית עם שני העשירונים הנמוכים עומדת על כ- 600$ לחודש (כמחצית הסכום מקורו בקצבאות שונות). די עם אחד מבני המשפחה היה מחליף עובד זר כדי להגיע להכנסה גבוהה יותר וללא קצבאות.

קיימות שתי סיבות עיקריות לריבוי העובדים הזרים: האחת – עלויות השכר הנוספות שמעסיק צריך להפריש מעבר למשכורת עבור עובד ישראלי (מס הכנסה, ביטוח לאומי ועוד), והסיבה השנייה – מדינת הרווחה הישראלית משלמת עבור בטלה ומאפשרת לציבור גדול לחיות על חשבון השכנים.

הממשלה מנסה לצמצם את כדאיות העסקת עובדים זרים באמצעות ייקור עלות עבודתם למעסיק – הטלת אגרות וקנסות. לעומת זאת, בעידן החדש לא יהיה מס הכנסה אלא מיסוי עקיף בלבד (ראה פרק מיסוי), תפקידו של הביטוח הלאומי יצומצם וימומן ממיסוי כללי ולא ממס על משכורות. בתנאים אלה, עלות העסקת עובד, בין אם הוא ישראלי ובין אם הוא זר, תהיה דומה.

בהעדר תשלומי בטלה ממשלתיים יאלצו ישראלים להתחרות (ובהצלחה) בעובדים זרים, במקום להתקיים ממענקי סעד. מספר העובדים הזרים יצומצם ללא צורך במשטרת הגירה. העובדים הזרים הם ההוכחה שיש עבודה בישראל.

עקירת הפוליטיקה מתשלומי ההעברה
הכלי המשחית ביותר במדינת הרווחה המודרנית הוא הכוח הניתן לפוליטיקאים להחרים מכספו של אזרח ולהעבירו לאחר. הליך דמוקרטי ומעוגן כמובן בחוק. החוקה בעידן החדש תצמצם את כוחו של הפוליטיקאי, בכל הרמות הפוליטיות (ראה דיון מפורט בפרק – דמוקרטיה). צמצום כוחו של הממסד הפוליטי ינתק את הקשר שבין הון לשלטון ובין שלטון לשחיתות. יישום הרעיונות המתוארים יצמצם בעידן החדש את תקציבי ההעברה (רווחה) למינימום, ולמעשה יתחיל עידן חדש של כמעט 0 תשלומי רווחה ממשלתיים (יהיו תשלומי סעד ממקורות אחרים – ראה בהמשך).

כספי משלם המסים בעידן החדש לא יועברו לעמותות, לא כסובסידיות למוצרים ולא לקואופרטיבים לתחבורה. המדען הראשי לא יחלק מענקים. לא תהיינה קצבאות למרבים בילדים ולא מענקים לתעשיינים. לא יוענקו מענקים לרוכשי דירות וגם לא לתיאטרון הבימה. הכסף יישאר בכיסי האזרחים העובדים. המיסוי יהיה מינימאלי וכדאי יהיה לעבוד.

על פי החוקה החדשה, החלטה על תשלומי רווחה לקבוצה מסוימת תתקבל אך ורק במשאל עם ובאישור רוב של 75% מהמצביעים. כל משאל-עם על אישור תשלום רווחה יציג בנשימה אחת את תוספת המס שתגבה מכל אזרח כדי לממן את תשלומי ההעברה שעומדים על הפרק. במילים אחרות: אזרח שיצביע במשאל, אם לאשר חוק לקצבאות דמי לידה לכל אישה יולדת, יצביע באותו פתק על הגדלת המס שהוא ישלם מרגע אישור החוק. רק מס עקיף אחד ויחיד ייגבה מהאזרחים למימון הוצאות הממשלה (ראה פרק מיסוי). לכן, קל יהיה להציג במשאל העם את תוספת המס הנחוצה כדי לממן את הקצבה החברתית שעומדת להצבעה במשאל. יידרש אישור ברוב מיוחס מאד, וזאת כדי להבטיח צמצום למינימום של אלמנט הכפייה שבתוספת המס; כדי שנחיצות הקצבה החדשה תתקבל כמעט ללא מחלוקת, תוך הזדהות ציבורית ותשלום המס יהיה מרצון כמעט מלא. הרוב המיוחס נחוץ גם לנטרול השפעת הנהנים מהקצבה הצפויה על תוצאות ההצבעה, בדיוק כפי ששופט שמקורב לאחד מהצדדים פוסל עצמו מלדון בתיק.

מנגנון זה יבטיח שההחלטה לא תהיה בידי פוליטיקאים, אלא בידי הציבור כולו. איש לא יוכל להפיק רווח פוליטי אם ההצעה תתקבל. כך ימנע מסע לחצים, פיתויים ואיומים על פוליטיקאים.

כדי שקצבה חדשה תתקבל כחוק צריך שיהיה קונצנזוס כמעט מלא באוכלוסייה לגבי נחיצותה. במילים אחרות, מצוקתה של הקבוצה הזכאית לקצבה תהיה ברורה ותזעק לעין כל. כמעט כל הציבור יהיה מוכן לשלם מרצון תוספת מס כדי לממן את זכאותם של הנזקקים העומדת להצבעה. זאת בניגוד למצב הנוכחי בו ההחלטה נופלת בחדרי הוועדה בכנסת, כאשר 3 פוליטיקאים מטים את הכף לטובת הזרמת כסף לסקטור המקורב אליהם, כאשר מחוץ לאולם (או בתוכו) מתגודדים לוביסטים וחברי מרכז מפלגה המאיימים "לסגור חשבון".

רווחה – נחלת הכלל
ראוי להדגיש את ההדרגתיות שבביטול תשלומי ההעברה, אך חשוב לא פחות להבין כי בעידן החדש ההכנסה הפנויה של האזרח במונחי כוח קניה, עשיר ועני, תגדל מאד. נטל המס יהיה זעיר הואיל והוצאות הממשלה יהיו רק חלק קטן מהנוכחיות. ביטול תקציבי ההעברה, החיסכון מביטול המנגנונים ועלות השחיתות הנלווית, כמתואר בפירוט באתר זה, יגדילו מאד את הכנסתה של המשפחה הממוצעת. ביטול משרדים ממשלתיים וביטול רוב פעילותם של אחרים תגדיל עוד יותר את ההכנסה הפנויה. אין כל סיבה שהכנסת משפחה בשני העשירונים הנמוכים לא תתייצב על למעלה מ- 1,000$ לחודש ללא קצבאות לעומת 600$ לחודש כיום, כולל קצבאות (2003).

העידן החדש אינו מבטיח לעניים הרים וגבעות ולא אוטופיה של חיסול אי-שוויון. גם בעידן החדש יהיו עניים, אך מצבם יוטב לאין-שיעור. הבשורה המלהיבה יותר – העניים לא יישארו אותם העניים. יהיה קל יותר לצאת ממעגל העוני, התמריץ להשתחרר ממלכודת העוני יגדל. יתרחבו אפשרויות התעסוקה וההזדמנויות.

מנגד, התמ"ג – "עוגת" המשק, יצמח בקצב מדהים כתוצאה מהיעילות, הגידול בתפוקה והעדר הביורוקרטיה. במקביל, יצנחו מחירי המוצרים והשירותים – תרומה נוספת לגידול בהכנסה הפנויה. העניים בעידן החדש לא יהיו עניים מרודים. חברת השפע תספק להם רמת חיים שאפילו לא חלמו עליה במערכת הנוכחית. וחשוב מכל – סיכוייהם לפרוץ את מעגל העוני יהיו ממשיים ומעשיים בזכות הצמיחה הגבוהה, זרם ההשקעות לישראל, העדר חסמים ביורוקרטים, מיסוי נמוך ועקירת הפוליטיקה מהחברה והכלכלה בישראל. קל יהיה לחיות בישראל גם לעניי העידן החדש.

סולידריות חברתית, עזרה הדדית, תמיכה משפחתית
המשטרים הסוציאל-דמוקרטיים בכל מדינות המערב, וישראל בתוכן, הלאימו את הסיוע לנזקקים. החברה הסוציאליסטית, והשחיתות הנלווית, חיסלו את הסולידאריות החברתית האמיתית, את האחריות האישית ואת מנגנוני העזרה ההדדית שיפרחו במשטר קפיטליסטי. "סולידאריות" היא תחושה אנושית אישית. תחושה זו נשחקה והציבור מסתפק לכל היותר בקיטור נוסח "המדינה צריכה..." או "מחובתה של המדינה...". הצהרות חסרות תוכן אישי ממשי. הסוציאליזם, הרעיון עליו מבוססת מדינת הרווחה, יצר למעשה מנגנון "עוקף סולידאריות חברתית". מנגנון זה מאפשר לנושאי הדגל "החברתיים", מנהיגים ואזרחים כאחד, להלחם בשצף קצף למען החלשים ובתנאי שמכיסם לא תצא פרוטה למען "הסולידאריות". להיפך – הם לרוב נהנים ממשכורת על חשבון הציבור...

לאורך מאות שנים הוקמו בקהילות היהודיות ברחבי תבל מוסדות סיוע הדדי אמיתיים. נפוליון, הסולטאן הטורקי ומלך מרוקו לא תמכו ביהודים נזקקים בגולה (הם גם לא תמכו בגויים נזקקים...). מפעלי הצדקה מומנו מתרומות היהודים בקהילה כדי שלא יהיה יהודי רעב, כלה שלא תוכל לממן חופה וחולה שיוזנח ללא סעד. דאגה אישית כנה.

"החברתיים" המקצועיים אינם מתלהבים מארגוני עזרה פרטיים ומסולידאריות אמיתית. לעיתים תכופות הם מבקרים בתוקף את קיומם של ארגוני צדקה ורואים בקיומם מחדל של שירותי הרווחה של המדינה. קיומו של בית תמחוי, לדעתם, הוא כישלון של המדינה.

החברה הסוציאליסטית ערערה גם את קשרי התא המשפחתי אשר לאורך דורות רבים היה מעגל הסעד והתמיכה הקרוב ביותר לנזקק, לחולה ולקשיש. ילדים יכולים להתעלם מהורים קשישים, ללא נקיפות מצפון, כי "המדינה דואגת להם". זהו המסר שמשדרת החברה בדורות האחרונים, ואפילו הורים אל ילדיהם. תוצאה בלתי נמנעת של תרבות ה"מגיע לי".

חברה ענייה הנאנקת תחת מיסוי כבד ועול ביורוקראטי, התלויה בפוליטיקאים, באישוריהם ומענקיהם אינה יכולה להיות חברה נדיבה המושיטה יד תומכת לנזקקים. אזרח במדינה סוציאליסטית נוטה פחות לתרום לארגוני צדקה בגלל שהכנסתו הפנויה, הנותרת לאחר המיסוי הכבד, נמוכה יחסית. האזרח מפגין יחס ציני, בדרך כלל, לעמותות המגייסות תרומות, הוא חושד בפוליטיזציה ובשכר הגבוה המשולם למנהליהן. האזרח לא חש צורך לתרום, כי בין כך ובין כך "המדינה עוזרת לנזקקים".

מי יעזור למוכי גורל ?
נבחן לדוגמה אוכלוסייה חסרת ישע מובהקת וגדולה – קשישים. הואיל וחיי נצח הם נושא למדע בדיוני, כמעט כל אחד מאתנו ייכלל בהגדרה "קשיש" בערוב ימיו. "קשישות" אינה מתחילה בגיל קבוע מסוים, אך כולם מגיעים לגיל בו כושר העבודה וההשתכרות נמוגים אט אט. המצב הבריאותי, הכושר הגופני, ובמקרים רבים הכושר השכלי – גם הם מתדרדרים. בחלק מהמקרים הופך הקשיש למקרה סיעודי התלוי לחלוטין בזולת. מאידך, הקשיש הוא איש שחי חיים ארוכים, והספיק במהלכן לעבוד ולצבור נכסים; מי יותר ומי פחות. הקשישים – כקבוצה, הרבה יותר עשירים מהצעירים (כקבוצה). דווקא לקבוצה הפחות עשירה, הצעירים, מנכים מהשכר את מירב ההפרשות לביטוח הלאומי. מהפרשות אלה משלמים לקבוצה המבוססת יותר קצבאות זקנה גורפות.

בעידן החדש לא תהיינה קצבאות זקנה ממשלתיות גורפות, לא יהיה מוסד לביטוח לאומי שישלח מטפלות-בית סיעודיות. בתי חולים סיעודיים יהיו פרטיים. מה יקרה לקשישים חסרי ישע ?

בל נשכח, מדובר במציאות אחרת – מדינת ישראל בעידן החדש: חברת שפע בעלת הכנסה גבוהה, שיעור חסכון גבוה ואינספור הזדמנויות. בתקופת מעבר, כל בני 55 ומעלה עדיין ייהנו מסיוע ממשלתי קטן והולך בהגיעם לזקנה. צעירים מגיל-גבול זה ידעו כי כאשר יזדקנו יהיה עליהם לעמוד ברשות עצמם – יהיה להם די זמן כדי להיערך לכך.

"הערכות" משמעותה גילוי אחריות עצמית בהווה כדי לא להיקלע לצרות בעתיד. לדוגמה, אשפוז בבית חולים סיעודי ימומן על ידי משפחת הקשיש, או על ידי חברת ביטוח בה בוטח, ובמקרה הגרוע – קצבת סעד וסיוע עמותת צדקה. האחריות לרמת השירות ונאותות השרות תחול לא רק על המוסד הסיעודי אלא גם על המוסד המממן. כך יהיה אינטרס גם לחברת הביטוח לפקח על בתי החולים הסיעודיים איתם היא קשורה. מוניטין חברת הביטוח עלול להיפגע קשות אם תפנה קשישים לבתי חולים סיעודיים מוזנחים. פיקוח זה עדיף על "פיקוח" של פקידי ממשלה שמשכורתם מובטחת גם אם לא יפקחו...

האזרח הרציונאלי והאחראי ידאג לבטח את עצמו ומשפחתו לעת זקנה באחד ממסלולי הביטוח הרבים שיוצעו. רבים אחרים בעידן החדש שצברו די חסכונות יוכלו לדאוג לעצמם. אחרים שלא ביטחו עצמם יוכלו להגיע להסדר של קצבה לכל חייהם תמורת "משכנתא הפוכה" – שעבוד רכוש כגון דירה. השוק יצמיח מוסדות מימון רבים ומתחרים. שעבוד דירה, גם זולה, יכול להניב קצבה קבועה לקשיש. גבוהה מקצבת זקנה של הביטוח הלאומי.

תקופת ה"קשישות" לא תתחיל אוטומטית בגיל 65, אלא כל אחד יפרוש לפי רצונו, העדפותיו ומצב בריאותו. רבים יעדיפו לעבוד ולהשתכר אפילו בגיל 70 ומעלה. למחצית מהקשישים יש כבר כיום פנסיה ממקום העבודה. בעידן החדש תגבר המודעות (לא תהיה ברירה...) ולחלק גדול יותר מהקשישים תהיה פנסיה ממקום העבודה או מחסכון פרטי.

בעידן החדש תגבר המודעות האישית לדאגה לעת זקנה מהסיבה הפשוטה – הכול ידעו שאין סיוע ממשלתי. חברות הביטוח וקרנות הפנסיה יגבירו מודעות זו משיקולים שיווקיים ומסחריים שלהם. גם לבני משפחה צעירים יהיה עניין לשכנע אדם מבוגר לחסוך לעת זקנה לבל יפול עליהם למעמסה בבוא היום.

כמובן שיישאר אחוז קטן של קשישים שלא חסך, לא דאג לפנסיה והוא במקרה (או לא במקרה) גם חסר רכוש. כאן יצטרך התא המשפחתי להתגייס לעזרתם – "אל תעזבני לעת זקנה" – ומי כמו התא המשפחתי מחויב רגשית ומוסרית לכלל זה. יהיה אחוז קטן עוד יותר, מבין הקשישים חסרי הכול, שאפילו תא משפחתי תומך לא יעמוד לצידם. אחוז קטן מאד מאוכלוסיית הקשישים יתברר כחסר ישע לחלוטין. מה יהיה עליהם? בחלק זעיר זה של הקשישים יטפלו ארגוני סעד קהילתיים, מתנדבים ועמותות רווחה אחרות.

הקשישים הם רק דוגמה. הנזקקים "המעטים החריגים" יימצאו גם בתחומים אחרים כגון חולי נפש, ילדים ללא משפחה, ילדים למשפחות הרוסות, עניים חסרי כל. תמיד יהיו בחברה גם אנשים חסרי אחריות כלפי עצמם ומשפחתם אשר לא חסכו, לא ביטחו עצמם, חיו את ההווה והתעלמו מהעתיד. האמינו שהאירועים תמיד "יסתדרו" איכשהו. אך העתיד תמיד מגיע... והשמים נפלו.

מי יעזור למעטים החריגים ?

עידן פריחת המגזר השלישי – ארגוני הצדקה
בניגוד למצב כיום, הנזקקים בעידן החדש לא יהיו "כל הקשישים", או "כל הילדים", או "כל החולים", אלא רק חלק קטן מהם. כעת כבר ברור שהדרך הגרועה ביותר לעזור היא באמצעות הקמת מנגנון פקידות ממשלתי שיכפה מסים על כל האזרחים, ייצור מערכת "זכאויות" ויתחיל לחלק כסף באופן גורף. רוב הכסף יעלם בדרך, לפני הגיעו לנזקק.

המשטר בארצות הברית במהלך המאה ה-19 היה קרוב לקפיטליסטי, בטרם נחקקו חוקי מדינת הרווחה האמריקאית במחצית המאה ה-20. למרות שהמדינה לא דאגה לחינוך, בריאות ומזון לא קיים תיעוד של סיפורי זוועה אמריקאים על אנשים שמתים ברעב, חולים שהתגוללו ברחובות וקשישים מעוררי רחמים בהמוניהם. גם לא בתקופות של גלי הגירה המוניים של מיליוני מהגרים אירים, איטלקים או יהודים – כולם היו חסרי פרוטה. חסרי השכלה.

בתי הספר היו פרטיים, אך היו גם בתי ספר של ארגוני צדקה. בתי החולים היו פרטיים, אך רבים אחרים היו בבעלות עמותות ובעיקר בחסות הכנסיות. ארגוני צדקה דאגו לחלשים ולעניים. היה זה עידן פריחת ארגוני הצדקה. חלקם התפרסו על פני כל היבשת.

בקהילות היהודים בגולה, במשך מאות שנים, הוקמו מוסדות צדקה התנדבותיים וללא כפיה. "מתן בסתר", "הכנסת כלה" (עזרה לכלות עניות), סיעוד חולים ועוד. גם במדינת ישראל כיום, למרות מערכותיה המעוותות יש אלפי עמותות, וארגוני צדקה. ריבוי ארגוני הצדקה בישראל הם ההוכחה (אחת מהן...) לכישלון מדינת הרווחה הישראלית, שהרי אין כמעט תחום רווחה שאינו מכוסה על ידי המדינה. אין כמעט אזרח שאינו נכלל במסגרת "זכאות" כלשהי. כאמור, אילו חולקו כל תקציבי ההעברה בישראל למחצית מהמשפחות בישראל, הייתה כל משפחה מקבלת כ- 10,000 ₪ בחודש... אם כן, מדוע יש צורך כיום בישראל באלפי עמותות מתנדבים ובתי תמחוי, היכן הכסף? – כולם יודעים!... גם לא יכול להיות אחרת: כאשר המדינה מלאימה את החקלאות – מתים מרעב; כאשר ממשלה מלאימה את התעשייה – המוצרים כושלים והמפעלים מפסידים; כאשר הממשלה מלאימה את המסחר הפרטי – נוצר שוק שחור והמדפים בחנויות ריקים. אין יסוד להניח שבתחום הרווחה ההצלחה הממשלתית תהיה שונה.

בעידן החדש עמותות הצדקה יפרחו וימלאו את יעודן בזכות מיקוד הטיפול במיעוט קטן של נזקקים אמיתיים ומוכי גורל. גם מספר העסקים שיראו בתרומה לקהילה חלק מקידום המכירות יגדל.

בעידן החדש, בו ההכנסה לנפש בישראל תהיה מהגבוהות בעולם, המיסוי מהנמוכים בעולם – תשרור אווירת הזדהות עם המדינה והמסגרת החברתית החדשה. בתנאים אלה יהיה קל יותר לעמותות הצדקה לגייס תרומות מכיסיהם התפוחים של האזרחים. תרומה תהיה לנורמה חברתית של יחידים, עסקים וחברות גדולות. מעורבות של עסקים בקהילה תהפוך למנוף לצבירת מוניטין עסקי.

עמותת צדקה תהיה גם מקור פרנסה לגיטימי למנהליה ומפעיליה. אין ספק שיקומו גם חברות דרוג לעמותות צדקה בדומה לחברות הדרוג לאגרות חוב בורסאיות. העמותה תחשוף לפני חברת הדרוג את משכורת מנהליה, עלויות התפעול, ואת שיעורי התמיכה הישירים לנזקקים. התורמים יסתייעו במידע של חברות הדרוג כדי להחליט לאיזו עמותה יהיה זכות קיום. ספק אם חלק גדול מהעמותות הנוכחיות היה שורד ביקורת ציבורית כזאת.

כמעט מיותר לציין שעמותות יתוקצבו אך ורק מתרומות מרצון של אזרחים וללא הזרמה פוליטית כלשהי מכספי משלם המיסים בהתאם לעקרון המוביל בעידן החדש – כספי המיסים נשארים בכיסי האזרחים.

המוסד לביטוח לאומי
הביטוח הלאומי הוא הכלי המאורגן הגדול והראשי לביצוע תשלומי העברה במדינת רווחה. כ- 40% מתשלומי ההעברה מבוצעים דרכו. יתרת 60% משולמים ישירות מתקציב המדינה (סובסידיות שונות, תחבורה ציבורית, חינוך, שיכון וכו').

תפקידו של הביטוח הלאומי בעידן החדש ילך ויצטמצם. קצבאות האבטלה יבוטלו בהדרגתיות מהירה, כך גם קצבאות אחרות כגון דמי לידה, קצבאות ילדים. קצבאות הזקנה ייעלמו תוך כ- 15 שנים, תשלומים לחיילי מילואים משלם הצבא, ואילו קצבאות בעלות אופי ביטוחי כגון נכות, שארים וסיעוד יועברו לחברות ביטוח פרטיות (הפרמיה לאוכלוסיה מעבר לגיל מסוים תשולם בתקופת המעבר מתקציב המדינה). תקציבו של הביטוח הלאומי יקטן בהדרגה עד שלא יהיה בו צורך. מנגנון הגבייה של הביטוח הלאומי יבוטל והתקציב ההולך וקטן של המוסד ימומן מקופת המדינה.

משרד הרווחה – ייסגר
קריאה בעיון של מבנה ותפקידי משרד הרווחה, באתר האינטרנט הרשמי של ממשלת ישראל, היא משימה אינטלקטואלית מעייפת. (http://molsa.gov.il). חלק מהתיאורים מובָנים, כגון תפקיד רשות החסות לנוער שמפעילה מסגרות לנוער במצבי סיכון.

לעומת זאת, לא ברור מדוע משרד ממשלתי צריך לעסוק בהכשרה מקצועית על חשבון משלם המיסים (האגף להכשרה מקצועית) בתקציב של 800 מליון שקל (שנת 2002) וכ-500 עובדים. בעידן החדש יינתנו שירותי השכלה וחינוך מקצועי על ידי גופים פרטיים בדיוק כפי שקיימים בשוק עשרות בתי ספר פרטיים ללימוד מקצועות המחשב, האינטרנט, הכנה לפסיכומטרי, הנהלת חשבונות ועוד.

בעידן החדש גם האגף לפיקוח על העבודה מיותר. ספק אם גם כיום קיים בפועל "פיקוח" כזה... בטיחות בעבודה היא עניין לתקנים, חוקים וחברות ביטוח. חקירת תאונות עבודה היא עניין לחברות ביטוח ולמשטרה. על משלוח פקחים דרוזים לרישום דוחות לעסקים הפתוחים בשבת אין צורך לפרט את עמדתנו...

קשה להבין את תפקידן ומעשיהן של מחלקות אחרות במשרד הרווחה. תיאור עשייתן המבורכת מתובל בניסוחים כבדי מילים. נראה לכאורה שהכותב התאמץ להצדיק את הכסא עליו הוא יושב... לדוגמה:

יחידת המיעוטים: תפקידה לקיים קשר עם מחלקות אחרות, להשתתף בישיבות ולארגן את סיורי השר והמנכ"ל במגזר הערבי...
הרשות לתכנון כוח אדם: מייעצת לעובדי המשרד על "עולם העבודה" [כך במקור] וגם אוגרת ידע עבור פקידי המשרד...

אגפים אחרים, עיקר תפקידם הוא "להיות בקשר" עם גופים פרטיים ורשויות ממשלתיות אחרות העוסקים בעשייה ישירה מול האזרח, לדוגמה:

אגף מעונות היום: "מעון יום" הוא למעשה גן ילדים. המעונות מופעלים על ידי השוק הפרטי ועל ידי עמותות כגון נעמת, אמונה ועוד. בעידן החדש לא יהיה צורך "בתמיכתו ובסיועו" של משרד ממשלתי.

פעילויות אחרות של המשרד אכן הכרחיות גם בעידן החדש אך אין להן קשר למשרד הרווחה למעט הרצון לכאורה לצבור כוח ולחלק ג'ובים...

האגף לאיגוד שיתופי: הוא למעשה גוף המקביל לרשם החברות שבמשרד המשפטים. תפקידו "רישום קואופרטיבים" (כגון אגד, קיבוץ וכדומה). מקומו במשרד המשפטים.

קיימות כיום מאות עמותות הדואגות לקשישים, ילדים במצוקה, מפגרים, ועוד. בעידן החדש יופרטו שירותים נוספים כגון מוסדות לטיפול באוטיזם, מקלטי נשים, מוסדות טיפול במפגרים ומוסדות טיפול באוכלוסיות חריגות אחרות. המימון ייתכן שיהיה ממשלתי, אם יוחלט עליו במשאל-עם כאמור. גם במקרה זה הביצוע יישאר בידי גופים פרטיים ועמותות. לדוגמה: אם מימון מוסדות למפגרים יהיה ממשלתי אזי יונפק שובר תשלום ממשלתי בעל ערך כספי קבוע למשפחת המפגר שתוכל לשלם באמצעותו למוסד בו תבחר לשכן את בן המשפחה הפגוע. המוסדות הטיפוליים הפרטיים (מוסדות מוכרים שיעמדו ברמה מינימאלית) יתחרו ביניהם על אירוח ומתן שירות לאוכלוסייה המוגבלת, ויפרטו את השובר לכסף במשרד האוצר.

ייתכן שגם בעידן החדש יהיה צורך בגוף ממשלתי כלשהו לריכוז מעט הפעילות הממשלתית ברווחה. במקרה זה עדיף שתהיה מחלקת רווחה קטנה במשרד הפנים על פני מיניסטריון עצמאי, עתיר דרגות ניהול, לשכות ורכבים צמודים. מנהל מחלקת סעד במשרד הפנים במקום "שר רווחה".

המפלט האחרון – בכל זאת, סיוע ממשלתי – לנתק את הרווחה מהפוליטיקה
ייתכן שגם בעידן החדש יימצא רוב מיוחס בציבור שיתמוך בסיוע של המדינה לקבוצה חלשה באוכלוסייה. לדוגמה: רוב מוצק של אזרחים יצביע במשאל-עם בעד הצעה לתמיכת המדינה בקשישים – קצבאות זקנה. לאחר דיון ציבורי, מעל דפי העיתונות, האינטרנט ויתר הערוצים תתגבש הצעה מנצחת: המדינה תתמוך בקשישים חסרי פנסיה, חסרי הכנסה אחרת, חסרי חסכונות וחסרי רכוש שניתן למימוש (כגון דירה שניתן לקבל עליה "משכנתא הפוכה") וחסרי ילדים. אוכלוסייה מצומצמת יחסית.

כיצד תתבצע בעידן החדש תמיכת המדינה בקבוצת הקשישים הנ"ל ?

בעידן החדש אסור יהיה לגוף שמתוקצב ממיסים להעניק הנחות או תרומות – החוק יאפשר סיוע כספי ישיר אחד בלבד. לכן, קשישים אלה לא יקבלו הנחה בכבלים, הנחה ברכישת תרופות, הנחה בארנונה או בשירותי סיעוד (מלבד הנחות מרצון, ומהכיס הפרטי, שחברות או ארגונים ירצו להעניק). קשיש שימנה עם הקבוצה הנזקקת יקבל קצבת סעד חודשית שבאמצעותה יוכל לשלם תשלום מלא עבור תרופות ועבור כל שרות אחר כולל ביטוח סיעוד. הגופים שמעניקים כיום "הנחות" מעמיסים הנחה זו בסופו של דבר על קופת המדינה, גורמים לביורוקרטיה מיותרת וקרוב לוודאי שמצליחים להוציא מתקציב המדינה סכומים שגבוהים מההנחות המוענקות...

העמדת כל העברה של כספים לקבוצה כלשהי באוכלוסייה למשאל-עם והדרישה לאישורה ברוב מיוחס תעורר ויכוח ציבורי בו תלובן כל דרישה. הציבור יישאל לדוגמה: "האם את/אתה מוכנים שהמדינה תשלם 2,000 ₪ לחודש קצבה לאם חד-הורית ומנגד יועלה המיסוי שאתם משלמים ב- 60 ₪ לחודש לכל משפחה בישראל?" צריך יהיה לשכנע את רוב הציבור (75%) שהגדלת המיסוי לצורך מימון התמיכה אכן מוצדק. שאלה אמיתית ללא מסך עשן. קשה לשכנע ציבור גדול של מיליוני מצביעים – קל להפעיל לחץ באמצעות לוביסטים על כמה עשרות פוליטיקאים
.

בניית אתרים

אנכי

הקפיטליסט היומי

תיווך ג'יזל

 

הוסף למועדפים | תנאי השימוש באתר אתרים עמיתים | דרושים | צור קשר

 

לייבסיטי - בניית אתרים