משטר הרגולציה הציבורית יכול להגיע לאבסורדים גדולים.

בכל מדינות העולם נהוג שהממשלה (או העירייה) נותנות רישיון למוניות, ואוסרות על אנשים חסרי רשיון להסיע אנשים תמורת תשלום.

מדוע הם עושים זאת? למי זה מפריע אם כל אחד יכול להסיע אנשים תמורת תשלום?

המצב הזה, של רישוי מוניות (ועסקים אחרים) נותן לפקידים ופוליטיקאים כוח: הם מעניקים רישיונות למי שהם מעדיפים, כלומר למי שמצביע בעדם. זכור למשל אצלנו שעזר וויצמן ז"ל וגם שאול מופז (יבלח"א) בנו חלק מתמיכתם הציבורית על נהגי המוניות, להם חילקו צ'ופרים כשרי תחבורה.

נהגי המוניות הוותיקים מרוצים גם הם מהסידור. ה"מספר הירוק" (רישיון מונית) שבידם שווה הרבה כסף, והרווחים טובים - נמנעת מהם תחרות. מי שמשלמים, כרגיל, הם הצרכנים, שמשלמים מחיר גבוה עבור השירות, והעניים, המובטלים שהיו רוצים להתפרנס מנהיגת מונית אבל לא נותנים להם.

אחרי הקדמה ארוכה זו - הנה סיפור מצחיק ועצוב.

יונתן שונקס מקווינסי, אילינויס שכל את חברו הטוב שנהרג בתאונת דרכים, כאשר נפגע בידי נהג שיכור. יונתן החליט לעשות מעשה והחל להסתובב בסופי שבוע באזורי בילוי ולהציע הסעה חינם הביתה לשיכורים, כדי שלא יצטרכו לנהוג. (נדמה לי שגם בארץ יש הורים מתנדבים שהחליטו לעשות מעשה דומה). הביקוש היה רב, יונתן גייס עוד חברים, ואף קנה אוטובוס. הוא מוכן לקבל תרומות לכיסוי ההוצאות אבל ההסעה היא חינם, בלי קשר לתרומות.

נהגי המוניות התלוננו נגדו בעיריה, והעיריה חוקקה תקנה המחייבת קבלת רישיון גם עבור הסעות בחינם. יונתן ביקש רישיון, אבל כמובן לא נתנו לו. לנהגי המוניות יש כוח פוליטי גדול.

הסוף הוא שיונתן, שבסך הכול רצה לעשות מעשה צדקה ולתרום לקהילה - הושלך לכלא.

יעקב