רבים מאמינים שהתרופה למיתון כלכלי היא "חלוקת כסף" על ידי המדינה למעמד הביניים ולעשירונים הנמוכים. הכסף שההמונים יקבלו ישמש ל"הגדלת הצריכה", הביקוש למוצרים יגבר – מפעלים וסוחרים יגייסו עובדים נוכח הביקוש הגואה – הכלכלה תחזור לצמוח.

התיאוריה, שמתמקדת רק בחלק מהתמונה – החלק של "חלוקת הכסף", מתעלמת מהשאלה מאיפה הכסף? ההנחה היא שהעשירים רובצים על הרי כסף ולא עושים בו שימוש, אבל כאשר הכסף יחולק לעניים – הם ירוצו לחנויות וירכשו מכל הבא ליד. "הצריכה" תתעודד, מפעלים יגבירו את הייצור ואת גיוס העובדים – הכלכלה תחזור לתוואי של צמיחה.

שלושה מקורות אפשריים לכספי החלוקה 

מדינה יכולה לגייס כסף באמצעות מיסים, או לקחת הלוואות, או להדפיס כסף (או שילוב של השלושה). הגדלת מיסים, למרות שהיא חביבה על סוציאל-דמוקרטים – מוגבלת מבחינה פוליטית, מוגבלת מבחינת נטל המס האפשרי, עלולה להעמיק את המיתון ואינה מעשית (ראו את סיבוב הפרסה שביצע נשיא צרפת הסוציאליסט פרנסואה הולנד שניסה להטיל מס של 75% על "עשירי צרפת").

רוב חסידי פיזור הכסף בהליקופטרים בדרך כלל אינם "חברתיים" (לפחות רוב הכלכלנים שביניהם), הם לא מתכוונים להעלות מיסים כדי לקחת את כספי העשירים ולחלק לעניים. הם יודעים שאנשי העסקים והיזמים הם אשר יוצרים את העושר והשפע לכלל החברה. אז מאיפה הכסף?

מעשית, נותרו שתי דרכים נוחות פוליטית, בהן ממשלה יכולה לגייס כסף ל"עידוד הכלכלה"  (על פי הדעה הרווחת): הלוואה או הדפסת כסף.

הממשלה מנהלת תקציב גירעוני – הגירעון ממומן באמצעות הלוואות  

זו הדרך "המקובלת". כדי "לעודד" את הכלכלה ממליצים כלכלנים כמו פול קרוגמן, בעל הטור בניו יורק טיימס, פרופ' אבישי ברוורמן ממפלגת העבודה ועוד מומחים רבים אחרים על "הגדלת הגרעון". הממשלה תגייס הלוואות באמצעות הנפקת אגרות חוב (אג"ח) ותחלק את הכסף לעניים דרך הגדלה מסיבית של קצבאות ממשלתיות, עבודות תשתית ממשלתיות ענקיות (כבישים, גשרים, שדות תעופה – כמו ביפן), או הרחבה אחרת של פעילות הסקטור הציבורי. כאשר מפלגת העבודה, המכונה זמנית "המחנה הציוני", מציעה להגדיל את הגירעון – כוונתה לכסות את הגירעון באמצעות לקיחת הלוואות – הנפקת אג"ח.

ממי יכולה המדינה ללוות כסף? מי יקנה את אגרות החוב? הרי לעניים "אין כסף", ומעמד הביניים "במינוס". נותרו בעיקר "העשירים" וחסכונות הפנסיה של מעמד הביניים – אלה מצליחים לחסוך כסף, הם שיקנו את האג"ח הממשלתי – אין אחרים.

אז כולם בעצם מקווים ש"העשירים" ילוו מרצונם כסף לממשלה באמצעות רכישת אג"ח מדינה. הממשלה תחלק את הכסף לעניים ואלה ישתמשו בו לצריכה. אבל זה רק תחילת הסיפור. הממשלה תצטרך להתחיל לפרוע את ההלוואה שלקחה מהעשירים, וגם לשלם ריבית – אחרת אף אחד לא ירכוש אג"ח מדינה. מהיכן יהיה לממשלה כסף לפירעון אגרות החוב ולתשלומי הריבית? מגביית מיסים כמובן. ממי תגבה הממשלה את המיסים, הרי העניים בקושי משלמים מס? אין ברירה – צריך יהיה לגבות את המס מהעשירים, כדי לשלם לעשירים – תמורת אגרות החוב שהם מחזיקים... זה מה שיוון נדרשת לעשות: הגרמנים לוחצים על ממשלת יוון לגבות יותר מיסים כדי לפרוע את חובותיה. אז למה לא להטיל ישירות מיסים על "העשירים" כדי לפזר כסף ל"עניים"? למה נדרש "הסיבוב" הזה עם אגרות החוב?

יש בכל זאת הבדל – הבדל של עיתוי. מס גובים מיד והכסף נגרע מיד מחשבון הבנק של העשיר. יש לכך השפעה שלילית על המוטיבציה של העשיר להמשיך לעבוד ולהשקיע. לעומת זאת, אם מסווים את המס וקוראים לו "אגרת חוב ממשלתית" אז העשיר אינו רואה את כספו מתפוגג מיד – זה יקרה (לא בהכרח) בעוד שנים רבות, אולי בכלל עשיר אחר יסבול מהמס. בינתיים אגרת החוב של המדינה נחשבת ל"נכס בטוח" ועושרנו לא נפגע. 

אז בכל זאת הצריכה "מתעודדת" כבר בהווה, טוען המיתוס, כי העניים קונים בסופרמרקט בכסף שהממשלה לוותה מהעשירים והעבירה לעניים. לא מדויק: גם כסף שנמצא בתכנית החיסכון של העשיר – מייצר "צריכה". החסכונות שלנו הן המקור להלוואות של הבנק לתעשייה וליזמים, השקעות שיוצרות מקומות עבודה חדשים. כאשר מפעל משקיע בהרחבתו – משולמות משכורות למהנדסים, פועלים ונהגים. גם הם "צורכים".

הממשלה מתחרה ביזמים על אותו מאגר של הלוואות

ב"כלכלה" מתקיים שיווי משקל בין כסף שאנחנו מוציאים על צריכה לבין כסף שאנחנו מייעדים לחיסכון ולהשקעה. ככל שהיקף החסכונות עולה, יחסית לביקוש להלוואות – הריבית על ההלוואות תרד (כי הבנקים, מחזיקי פיקדונות הציבור, מתחרים ביניהם על הלווים). ריבית יורדת מגדילה את ההשקעות היצרניות (הרחבת מפעל ושדרוגו, הקמת מיזם חדש).

כאשר ממשלה נכנסת למשחק ומגייסת הלוואות, היא מתחרה ביזמים בגיוס הלוואות מהציבור – באמצעות הצעת ריבית עדיפה על האג"ח הממשלתי [שגוררת העלאת ריבית בכל המשק], בנוסף להבטחה של השקעה ב"נכס נטול סיכון". ככל שהממשלה לווה יותר – פחות הלוואות יהיו זמינות להשקעות כלכליות והריבית תעלה. הסיכון של המשקיעים במיזם עולה כאשר הריבית עולה. יהיו פחות מיזמים ופחות הרחבות של מפעלים קיימים – פחות מקומות עבודה חדשים ייווצרו. 

ל"עשירים" שנותנים הלוואות לממשלה (קונים אג"ח) יש היקף חסכונות מוגבל, לא אינסופי. אם המדינה מציעה תנאים עדיפים בקניית אג"ח ממשלתי מאשר חלופות השקעה כלכליות אחרות – אז כמובן שהעשיר יעדיף להלוות את כספו למדינה. אבל אם יקנו יותר אג"ח של המדינה, אז פחות כסף יושקע בהשקעות יצרניות ובמיזמים עסקיים. הצמיחה תדעך, שיעור העוני יעמיק וצריך יהיה לגייס עוד יותר כסף כדי "לעודד" את הכלכלה. מעגל קסמים.

יכולתה של מדינה "לעודד צריכה" באמצעות פיזור כסף שגויס בהלוואות (אג"ח) – מוגבלת. ממשלת יפן לוותה כמעט את כל כספי החסכונות של היפנים, פיזרה כסף למעלה מעשרים שנים – התועלת אפסית. החוב המצטבר של ממשלת יפן שובר שיא עולמי ומגיע בערך ל- 240 אחוזי תוצר (בהשוואה לייוון עם חוב של כ-170 אחוז מהתוצר, וישראל – כ-70%).

מוטי היינריך