תפוצתה המוצלחת של השקפת העולם הסוציאליסטית-חברתית נובעת קודם כל מהמסר החיובי שהיא משרה. קל להזדהות אתו מבלי לאמץ את המוח. השיפוט הרגשי מצביע בעד.
כדי להציג את הקפיטליזם כשיטה עדיפה נדרש הסבר ארוך שמתחיל בדרך כלל משלילת הסוציאליזם, הסבר ארוך על זכויות הפרט, והסבר פרקטי שמדגים כיצד המנגנון הקפיטליסטי נותן מענה עדיף בכל סוגיה. בנוסף, נידרש למאמץ כביר כדי לגרום למהפך של ממש בתחושה הטבעית של בן שיחנו שסוציאליזם שווה לצדק.
קשה להילחם במבול הסיסמאות הסוציאליסטיות הקליטות: "העם דורש צדק חברתי", "העם דורש להגדיל את תקציב המדינה", "דירות עכשיו", "הקפיטליזם הורג", "הפרטה זה רע לכולנו". קשה יותר להעלות טענות לטובת חופש הפרט מול נחשולי האדם ששטפו את שדרות רוטשילד בקיץ 2011.
יניב מנוס, בתמיכת מרכז איין ראנד בישראל, עושה זאת בסרט דוקומנטארי:
הדרך לרוטשילד
סרט מענין מאוד , אבל ....
יניב מחזיק בעקרונות נכונים לדעתי ומובנים מאליו, הבעיה היא שהצגתם על ידו היא צינית מדי ועלולה לקומם אנשים שאינם מבינים או חשופים לעקרונות אלו. אנשים חכמים ולוגים שאילו היה מסביר להם את עקרונות הקפיטליזם באופן יותר מובנה ולוגי, היו מבינים ומסכימים איתו. אנשים אלו הוא מאבד בסגנון הסבריו. הסרט לא אמור ליהיות עבור אנשים כמוני, אני כבר מבין את דבריו לפני שדיבר. הייתי מצפה מסרט כזה שירתום אנשים נוספים לקפיטליזם כשיטה מוסרית והגיונית, כאלו שלא נחשפו לעקרונות הבסיים שלה, אלה רק שמעו קריאות דמוגוגיות בגנותה. לדעתי לא זו הדרך לרתום אותם ולהרחיב את מעגל המבינים כי זו השיטה הנכונה.הסרט אמנם שומר על עניין
אבל הוא לא משרת מטרה טובה. הוא לא מוציא טוב את הקפיטליזם או הקפיטליסטים, הוא לא מסביר טוב היכן המחלוקת (זה לא כן או לא סיוע לחלשים, אלא כן או לא ננהל לך את החיים). לא ברור מי זה הבחור עם המשקפיים, למה הוא נבחר לייצג את הקפיטליסט הישראלי הצעיר, ולמה הוא חושב שלספר לצופים מי צריך או לא צריך טיפול פסיכיאטרי, מעניין או מביא תועלת. הסרט גם לא עשוי טוב, במובן זה שהוא אינו כולל התחלה מסקרנת, אין בו סיפור של ממש והוא מלמד את הצופה מעט מאוד אם בכלל.אגב, זה ממש לא נכון ש-7% מהקרקעות הן מופשרות, כפי שנטען בסרט. אני מציע לקפיטליסטים היקרים לרדת מעניין שבעת האחוזים. המדינה לא שולטת על 93% מהשטח, אלא על 100% מהשטח.