שני, 28 אוגוסט 2017 04:45

מפעל התפלת המים באשדוד – תסריט ידוע מראש של עסק ממשלתי כושל

חברה ממשלתית מתקשה להרוויח כסף אפילו מזיכיון שעבור יזם פרטי הוא "באר מזומנים". עוד מפעל ממשלתי כושל, אחד מרבים בהסטוריה הכלכלית של ישראל.

2404

מי השתייה שלנו אינם נובעים מהבאר הרומנטית וגם לא מאגם הכינרת. מזה מספר שנים אנחנו שותים בעיקר מי ים מותפלים. נכון להיום כ-80% ממי השתייה מופקים מ-5 מתקני התפלה שמופעלים על ידי זכיינים פרטיים.

משק המים בישראל הולאם בסמוך לקום המדינה, נאסר שיווק פרטי של מים וכמעט כל הפקת המים והזרמתם מתבצעת מאז על ידי חברה ממשלתית – מונופול המים, חברת "מקורות". המדינה קובעת את מחיר המים, מקציבה את המים לחקלאים באמצעות "מכסות מים", ואפילו אגירת מי גשמים באמצעות השיטה העתיקה של "בור מים" בחצר נאסרה. הענף ריכוזי בסגנון הבולשביקי למעט מפעלי הקצה הפרטיים.

פרק המים ב"קו ישר" דן בנושא בהרחבה (נכתב טרם הקמת מתקני ההתפלה) ומנפץ את אחד המיתוסים עמם גדלנו "אגדת המחסור במים". פקידי מדינה לא מסוגלים לנהל מערכות גדולות ובייחוד מתקשים להתמודד עם מערכות כלכליות-עסקיות. לא פלא שמעורבות המדינה בתחום המים יצרה עיוותים, שחיתות ונזק כלכלי לציבור והכול על רקע מאבקים פוליטיים. לא מפתיע שבמשך עשורים של תכנון ופיקוח ממשלתיים על משק המים היה "מחסור במים" ולעיתים "עודפים" (בשנת 2015 הורתה המדינה למפעלי התפלה לצמצם את ייצור המים תוך הבטחת פיצוי כספי).

מתקני התפלת המים הוקמו על ידי "יזמים פרטיים" שזכו ב"זיכיונות". ה"יזמים" שואבים מי ים ומתפילים אותם למים ראויים לשתייה. מי קונה את המים המותפלים? קונה אחד בלבד – המדינה. המחיר? מחיר קבוע שמשולם לאורך תקופת הזכיינות. מתקני ההתפלה זוללים חשמל, מי מוכר למתקנים את החשמל? אלה שקונים את המים – המדינה.

בתנאים אלה ברור שהזכיינים קיבלו "באר מזומנים", קשה להפסיד בעסקה כזו עם הממשלה. רוב המים מותפלים על ידי יצחק תשובה ועידן עופר ששולטים בשוק ההתפלה באמצעות חברת IDE.

ה"שאלטר" של המדינה וה"שיבר" של המדינה

לעובדי חברת חשמל יש את "השאלטר" המפורסם, מפסק ראשי שיכול בשם "זכות השביתה" לכבות את החשמל לכל המדינה. לעובדי מקורות יש את "השיבר" של המדינה, הברז הראשי של המים. הכוח הפוטנציאלי לגרום לנזק עצום לציבור הוא שהביא את "עובדי החשמל והמים" (כך הם מכונים בסטטיסטיקה הלאומית) אל ראש טבלת השכר בישראל – הרחק וגבוה מעל לשכירים האחרים.

אחד מהמאפיינים של עסק ממשלתי ללא "בעל בית" הוא הצורך התמידי בג'ובים נוספים כדי לפתור "בעיות פרסונליות". הבן של תנחום שהיה מנהל מחלקת רכב דרום הוזז מתפקידו כי ראשות המחלקה הובטחה לדהאן. אז צריך ג'וב חדש לבן של תנחום. מה עושים? ממנים "ועדת היגוי" לתחום התפלת המים ב"מקורות" עם הבטחה לסמנכ"לות, כאשר "מקורות" תיכנס לעסקי ההתפלה. השמות בדויים, אבל שיהיה ברור לכולנו, ברמה זו מתקבלות החלטות רבות בסקטור הציבורי. כך מדברים בפרוזדורים הארוכים של גופי הסקטור הציבורי, אחרי "שעות העבודה" – כלומר, אחרי 15:00.

ה"סיפור" בפסקה הקודמת אינו דמיוני ולובש פנים שונות לאורכו ולרוחבו של הסקטור הציבורי שניזון מ"כסף של אף אחד". בזמן כתיבת שורות אלו פורסמה ידיעה ב"כלכליסט" שיו"ר ועד העובדים בנמל חיפה, מאיר תורג'מן, מונה לתפקיד חדש שנוצר במרץ השנה. "התקן" החדש נקרא "מנהל מחלקת ההדרכה" בנמל, העלות ההתחלתית של השכר: מיליון שקל לשנה. "עובדים בנמל טוענים כי המשרה החדשה נוצרת על רקע איחוד ועדים, שעלול להותיר בכירים ללא תפקיד". הזוכה המאושר בג'וב מסביר: "...אחרי 11 שנים של נתינה אינסופית, נתתי את הנשמה לעובדים...". בהחלט מגיע לו. 

בעלי "מקורות" האמתיים (לא המדינה, אלא וועד העובדים וההנהלה) הבחינו שעסקי התפלת המים "הפרטיים" הם באר מזומנים שופעת כסף מובטח על ידי המדינה ואמרו – "גם אנחנו". הבה נקים מפעל התפלה ממשלתי, הרי יש לנו "מועמדים ראויים" להקמה ולניהול העסק (זוכרים את הבן של תנחום?), יש לנו קשרים מצוינים בכל משרדי הממשלה לעניין מו"מ על מחירי מים ועלויות חשמל, הסכם עבודה קיבוצי כבר יש וגם ההסתדרות אתנו. "אריה שאג – מי לא יירא"?

כך הוקמה בשנת 2007, על ידי "מקורות", חברת בת בשם "מקורות ייזום" לצורך הקמת מפעל התפלת מים ממשלתי באשדוד. מה הבעיה? אם יצחק תשובה מסוגל להקים מפעלי התפלה ולגרוף כסף ממשלתי – גם אנחנו.  

מסתבר שחברה ממשלתית מתקשה להרוויח כסף אפילו מזיכיון שעבור יזם פרטי הוא "צ'ק פתוח". מה שונה? הפער הוא כמו ההבדל בין הבן של תנחום לבין יצחק תשובה – תהום. מנהל מפעל ההתפלה של תשובה לא יישן בלילה כאשר יש תקלה, הבן של תנחום יהיה ב"סמינר" במלון באילת כאשר יש תקלה. זה ההבדל בין עסק פרטי לעסק ממשלתי.

בצעירותי עבדתי תקופה קצרה במקום עבודה ממשלתי (מוסד בשם "המכון לפריון העבודה והייצור"). תוך זמן קצר הסתגלתי ל"סביבת העבודה" ולמדתי מהבוס "לצאת לסידורים" בעיר באמצע היום. לא הייתה "עבודה" ממשית, אבל היה "תקן למהנדס" – אז שילמו לי משכורת. עובדים בסקטור הציבורי "מוגנים", אינם כפופים לכללי שכר ועונש שקיימים לרוב בסקטור הפרטי, אלא לכללי משחק אחרים של שכר, שביתה ושכר נוסף. ההבדל בין עסק פרטי לבין מוסד ציבורי אינו רק במוטציה זמנית ב-DNA  המייחד רבים מעובדי הציבור, אלא גם בהתנהלות של קבלני המשנה והספקים כאשר מולם ניצב "עסק של אף אחד". אלה מבינים שמולם ניצבים עובדים ומנהלים ללא "בעל בית" אמיתי.

מתקן ההתפלה הממשלתי באשדוד

לכאורה קל להקים מפעל התפלה ממשלתי. חומר גלם בשפע, תחכום מינימלי, ניסיון רב בארץ ובעולם, אשראי בערבות המדינה, קרקע חינם מהמדינה, מחיר מובטח (גבוה מהמחיר שמשלמים ליזמים הפרטיים), חשמל זול.

גם בתנאים אידיאלים, פקידי מדינה יתקשו להקים עסק והתסריט הידוע של כישלון, חובות, קריסה, ופגיעה ברמת החיים של כולנו – יחזור על עצמו.

מפעל התפלת המים באשדוד הוקם כ"פיצוי" לוועד העובדים על תכנית רפורמה בחברת "מקורות" (בדומה לג'וב לבן של תנחום). ראו כתבה ב"דה מרקר" – עיתון כלכלי שמבקר בחריפות כישלונות ועיוותים, אך מצדד בעקביות בשיטת המשטר שיוצרת אותם ("אין לשלול את ההיגיון שבהקמת מתקן התפלה... בידי חברה ממשלתית").

איכות העבודה מכונה ע"י מהנדסים "קטסטרופה... הכול נוזל וחלוד... כל תהליך ההתפלה שם דפוק... כל מי שרואה מזדעזע". תפוקה נמוכה של מים מותפלים, מקורות טענו לתפוקה של כ-80% מהמתוכנן, אך נתונים מאוחרים יותר חשפו שהתפוקה עומדת על כ-25%... תקופות של השבתה מלאה. הפסדים תפעוליים של למעלה מ-1 מיליון שקל לשבוע... כאוס ניהולי בפרויקט של 1.6 מיליארד שקל. "דה מרקר" שואל כרגיל "איפה היה הדירקטוריון? איפה היו שומרי הסף?".

העיתון גם שואל להיכן נעלם הפיקוח של הבנק המלווה – בנק הפועלים "המפשל"? כתב העיתון לא מבין שבמחלקת האשראי של הבנק ישנים בשקט בלילה כאשר מלווים כסף לעסק ממשלתי. הממשלה הרי לא תפגע ב"יציבות הבנק".

על פי העיתון, מנכ"ל חברת האם של המפעל הוא בעל ניסיון עסקי "עשיר" אותו צבר בסוכנות היהודית ובחטיבה להתיישבות... יו"ר הדירקטוריון הוא מינוי של ש"ס. 420 מיליון שקלים כבר נמחקו. עכשיו "המדינה" לא יודעת מה לעשות במפעל הכושל, אחד מרבים בהיסטוריה הוותיקה של מפעלים ממשלתיים בישראל. הערכה של עלות התיקונים הנחוצים במפעל עומדת על כ-300 מיליון שקלים.

אז מה יהיה הסוף? כנראה שהמדינה תיפטר מהצרה ותמכור את המפעל ל"טייקון" שיציע עבורו שקל אחד. תוך שנתיים המפעל יפרח וייצר רווחים. עיתון דה-מרקר יתקוף על מכירת "מפעל ממשלתי עם פוטנציאל בנזיד עדשים".

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שני, 28 אוגוסט 2017 08:10
שחרורון
קומוניזם ופאשיזם
לפנינו דוגמא לשתי הדרכים היחידות למימוש אג'נדה סוצאליסטית בפועל: פאשיזם וקומוניזםתחת פאשיזם הממשלה מספקת הגנה למונופול פרטי ותפעיל אלימות קשה כנגד כל מי שינסה לאגור מים או חס וחלילה להתחרותתחת קומוניזם המדינה מנסה להקים ולנהל את העסק בעצמה, ועדיין תפעיל אלימות קשה נגד כל מי שמעז להציע חלופהשניהן גרועות, אבל מהדוגמא די ברור למה ערימת הגופות עליה נשען הקומוניזם גדולה בסדר גודל משל הפאשיזם
0
אשר פט
פיוט
מוטי מוטי מוטי, אתה קול קורא במדבר, קוראים אותך רק כמה עופות מוזרים שמפעילים את המוח ליותר מכמה שניות. העקיצה של דה בארקר בסוף פשוט פיוט!
0
מומחה לקנוניות
גם ברשויות המקומיות זה דומה
אני מכיר ספרנית ש 80% מהזמן נחה/בסידורים אישיים.20 אחוז מהזמן עובדת בעבודה הכי קלה בעולם.אין סיכוי שיפטרו אותה.החופשות הכי גדולות שיש.
0

3000 תוים נשארו