ושוב, חברת אינטל מקבלת מתנות על חשבון משלם המיסים הישראלי. 150 מיליון דולר בהטבות מס. לאורך עשרות שנות קיומו של החוק לעידוד השקעות הון,הופיעו בעיתונות תיאורים של כישלונות והונאות שנעשו במסגרת החוק האווילי, נזק של מיליארדי דולרים נגרם למשלם המיסים על ידי מפעלי ''ישראבלוף''. עשרות ''משקיעים'' עשו סיבוב על החוק, קיבלו מענקים ונעלמו יחד עם מפעליהם בנבכי ההיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל. 

בחרנו להשתמש כדוגמה דווקא בחברת אינטל, משום שאינטל אינה ''ישראבלוף'' אלא חברה בינלאומית מכובדת שמייצרת את רוב מעבדי המחשבים בעולם. חברת אינטל הקימה שלושה מפעלים בישראל וקיבלה למעלה ממיליארד דולר במענקים ישירים מלבד הטבות רבות נוספות. החברה מעסיקה מספר אלפי עובדים בישראל והיא אחד מהמעסיקים הפרטיים הגדולים במשק. 

מענק של מיליארד דולר לאינטל משמעותו מס של מיליארד דולר על אזרחי ישראל. הון של מיליארד דולר שחסר בכיסיהם של יזמים ישראלים שיכלו ליצור באמצעותו לא פחות מקומות עבודה, לא פחות מופ ואולי אף יותר רווחה כלכלית לפרט ולמשק בישראל. 

הצגת הסיוע הכבד לאינטל כ''יוצר מקומות עבודה'' מסתירה את האמת על לפחות אותו מספר של מקומות תעסוקה שנגרעו מהמשק בגלל החרמת אותם מיליארד הדולר מייזמים ישראלים אחרים. אותם מיליארד דולר ורבים נוספים הגדילו את נטל המיסוי והביורוקרטיה בישראל והרחיקו מכאן יזמים שכלל לא הגיעו הנה. המענק– גלוי. הנזק תמיד נסתר. 

נניח ששום מדינה בעולם לא הייתה מציעה מענקים לאינטל. מה הייתה החברה עושה? כיצד הייתה מממנת את ההשקעות הכבדות? החברה הייתה פונה לבנק לגיוס הלוואה, או מנפיקה מניות, או מוכרת אגרות חוב במיליארד דולר. בכל מקרה היו המשקיעים, הבנקים או בעלי המניות בוחנים את אינטל בזכוכית מגדלת בטרם היו מכניסים את היד לכיס. מטרת ההשקעה הייתה נשקלת מול הסיכון, מול התחרות בענף, מול טכנולוגיות מתחרות וכו'. למשוואה היה מתווסף משקיע מודאג, או מלווה מודאג. גם הם עלולים לטעות בשיקוליהם, אך ודאי שיטעו הרבה פחות מפקידי ממשלת ישראל. כאשר ממשלת ישראל מציעה לאינטל מענק של מיליארד דולר שום פוליטיקאי או פקיד ממשלתי לא משקיעים סנט מכיסם – אין ''משקיע מודאג'' [דו''ח מבקר המדינה 52ב משנת 2002 קבע כי המדינה כלל לא ערכה סקרי כדאיות כלכלית להשקעה זו]. 

לאחר קבלת המענק הישראלי, יכולה חברת אינטל לבוא אל בעלי המניות שלה, לגייס מהם חלק נוסף מההון הנדרש להשקעה ולומר להם שתמורת רק חלק מההשקעה הם יהנו ממלוא פירותיה. יש להם שותף אליו הם מעבירים את הסיכון בלבד – לא את הרווחים, אזרחי ישראל. שותף מעולה – לא שואל שאלות מציקות, משקיע מיליארד דולר ואינו דורש חלק ברווחים. ובזווית ראייה אחרת: המענק של אזרחי ישראל לאינטל מאפשר לחברה להכפיל את הסיכון העסקי שהיא לוקחת על עצמה ללא הגדלת הסיכון לבעלי מניותיה. גן עדן. 

ממשלת ישראל לא קיבלה מניות באינטל [תמורת מיליארד דולר אפשר היה להפוך לבעל מניות מכובד בחברה... וגם לקבל דיבידנדים שמנים]. הממשלה העבירה את המענק תמורת ''יצירת מקומות עבודה''. הפוליטיקאים נתנו לאינטל את כספינו, בשמנו. האם מישהו מאתנו היה משקיע כסףבאינטל, והרבה כסף מרצונו החופשי, רק כדי לזכות במקום עבודה [ללא קבלת מניות]? בשנת 2005 כיסה המענק למפעל החדש של אינטל את כל משכורות העובדים למשך 5 שנים לפחות. האם מישהו מאתנו היה מוכן לשלוח קורות חיים לאינטל ולצרף צ'ק על סך 150,000 דולר כדי לזכות במקום עבודה? 

אם הפטנט של ''יצירת מקומות עבודה'' באמצעות קנייתם כה טוב, אז מדוע שלא לפתור את כל בעיות האבטלה בישראל, בכל רמות ההשכלה – למה לא להציע מענק למפעל נעליים שייכסה את עלויות השכר של אלפי עובדיו וכך נספק תעסוקה גם לעובדים בעלי מיומנויות נמוכות יותר? למה רק הייטק? 

אנחנו רוצים להאמין שאינטל בחרה לבנות מפעלים בישראל, לא רק בגלל הכסף, אלא גם בזכות ההון האנושי כאן. קרוב לוודאי. מה היה קורה אילו אינטל לא הייתה מקבלת את המענק, אבל גם אחרים לא היו מקבלים מתנות מממשלת ישראל: לא מפעלים, לא תעשיינים, לא חוקרים, לא חקלאים ולא קצבאות עבור אי-עבודה למאות אלפי אזרחים. כספי המיסים, במקרה זה, היו נשארים בכיסי האזרחים והיזמים הישראלים. מקומות עבודה רבים היו נוצרים בענפים המשתלמים ביותר למשק. המיסוי הנמוך, העדר הביורוקרטיה ואיכות ההון האנושי בישראל היו מושכים לארץ משקיעים מחו''ל. גם אינטל הייתה מגיעה, גם מתחריה – כל זאת ללא מענק ישיר של אזרחי ישראל. 

מוטי היינריך