הפיתרון

עידן חדש למערכת החינוך

ה"פתרונות" המקובלים מזה עשרות שנים לבעיות המערכת הם בסגנון של "תוספת תקציב", מינוי ועדות, שינוי תכניות לימודים, שינוי הרכב שעות הלימוד וכדומה. ואכן – בוצעו שינויים: הוקמה חטיבת ביניים, הונהגה אינטגרציה, אזורי רישום שונו, חוק חינוך חובה הורחב, הוחלפו שיטות הוראה, שולבו מחשבים, שונה הרכב שעות הלימוד, גדל מגוון המקצועות, הוחלפה שיטת בחירת המקצועות, תכנית "אופק חדש", נוהלי בחינות הבגרות הוחלפו ועוד שינויים אחרים. 

וראה זה פלא – למרות המאמצים והתקציבים הגדלים, איכות התוצר הסופי – התלמיד הישראלי, במקרה הטוב אינה משתנה. 

בשורש הבעיה איש לא נגע: עצם הזכות המונופוליסטית שהמדינה נטלה לעצמה – לחנך, לשנות, להרכיב תכניות לימוד, להחליט מי ילמד, כמה, מתי והיכן – ולמעשה כמעט הכול. פוליטיקאים או "המדינה" אינם מסוגלים לחנך כפי שאינם מסוגלים לנהל מפעל תעשייה או להצמיח בחקלאות. לכן, משרד החינוך "מצליח" בדיוק כמו משרד החקלאות ומשרד השיכון. 

שחרור בתי הספר

בתי הספר הקיימים יירשמו כעמותות עצמאיות. כל בית ספר יהיה עמותה עצמאית. חברי העמותה יהיו ציבור ההורים. וועד העמותה (הדירקטוריון) ימנה את מנהל בית הספר, מבקר מנהלי, מבקר פדגוגי ורואה חשבון. לכל בית ספר יהיה תקנון מחייב חוקית (תקנון העמותה), וכן שקיפות כספית מלאה כלפי חברי העמותה. העמותה תוכל להשפיע על תכנית הלימודים, תבחר את שיטות ההוראה המועדפות, תקבע את שכר המנהל. המנהל יקבע את שכר המורים ואת נוהלי מינוי ופיטורי מורים, בכפוף לתקנון. מעמדו של המנהל יהיה איתן. המינוי יהיה למספר שנים וניתן יהיה לפטרו בהחלטת רוב מיוחס של חברי העמותה או אם הורשע בבית משפט. העמותה תוכל להחליט להעביר את בית הספר לאחת מרשתות ניהול בתי ספר שבוודאי יקומו. או לחתום על הסכם ניהול עם יזם פרטי. 

בית הספר לא יזדקק לאישור ממשלתי או עירוני. עליו לעמוד כמובן בדרישות החוק בכל הנוגע לבטיחות, אלימות, מניעת הסתה, פעילות נגד המדינה, תקנות תברואה וכדומה. 

את "פיקוח משרד החינוך" יחליף פיקוח ציבור ההורים, חברי העמותה. לא יהיו "אזורי רישום". בית הספר יחליט בהתאם לתקנון על אופיו, את מי לקבל ללימודים ואת מי לדחות. ילד בגבעתיים יוכל להירשם לבית ספר בתל אביב ולהפך, אם בית הספר יסכים לקבלו. המדינה תחדל ממעורבות בבתי הספר, דרכי ניהולם, תוכן הלימודים, הרכבם, תמהיל שעות הלימוד, שכר עובדים ומורים, קליטת תלמידים או הרחקתם. 

רכוש בית הספר יעבור לבעלות העמותה, כולל הבעלות על הקרקע, המבנים והציוד. במקרה של סגירת בית ספר, פשיטת רגל, או פירוק העמותה – תועבר יתרת הכסף, לאחר מכירת הרכוש וכיסוי החובות אל בתי ספר אחרים או אל קרן מלגות לתלמידים. כיום שייך הרכוש ברוב המקרים לעירייה. בתל אביב, לדוגמה, נסגרו בתי ספר רבים בעשורים האחרונים עקב הזדקנות האוכלוסייה. 

בתי הספר יתחרו ביניהם על קליטת תלמידים ועל גיוס מורים טובים. בתי ספר ישקיעו בשיווק עצמם. מנהל יוכל לתגמל מורה טוב ומבוקש ולפטר מורה כושל. דירקטוריון בית הספר יוכל לפטר את המנהל ולגייס אחר תחתיו. 

בתי ספר פרטיים

יזמים יוכלו, כמובן, להקים בתי ספר פרטיים ללא צורך באישור עירוני או ממשלתי, לקבוע את שכר הלימוד ואת תכנית הלימודים כראות עיניהם. הקמת בית ספר פרטי היא השקעה עסקית יקרה ומורכבת. יזם ישקיע רק אם יראה סיכוי סביר לרווח. יזם ינתח היטב ובזהירות את דרישות השוק ואת הביקוש הצפוי לרעיון בטרם השקעה. יהיה עליו לשכנע מספר מספיק של הורים ביתרונות בית הספר החדש. סביר שיזמים יאתרו נישות מיוחדות להקמת בתי ספר. לדוגמה: תיכון שמתמקד בלימודי ביוטכנולוגיה, או בית ספר שמתמחה בקליטת ילדים שנפלטו מבתי ספר אחרים. חוקי הכלכלה מלמדים שכאשר נוצר צורך אמיתי בשוק לשירות מסוים, הציבור מוכן לשלם ליזם שייתן מענה לצורך זה. כך יתפתחו ויתגבשו בהדרגה בתי ספר פרטיים, ברמות שונות, במחירים שונים ובהתמחויות מגוונות. 

התגבשות מערכת החינוך

לאחר מספר שנים של הסתגלות תהיה מערכת החינוך מורכבת מבתי ספר פרטיים רבים ושונים, בתי ספר בניהול עמותות הורים, בתי ספר בניהול רשתות עסקיות ועוד. יתפתח מוניטין של בתי ספר, מנהלים ומורים. יצמחו חברות שירותים לבתי ספר: חברות לתחזוקה שוטפת, חברות שמעניקות שירותי פיקוח פדגוגי, חברות שמתמחות במבחנים השוואתיים וברייטינג של מורים ומנהלים.

ייתכן שתתפתח תופעה של מיקור-חוץ (אאוט-סורסינג) למקצועות לימוד מסוימים: מכון לימודי שפות משוכלל, מצויד בסימולטורים ובמערכות מחשוב להוראת שפות – כל בתי הספר בסביבה יקיימו במכון את שיעורי האנגלית והסינית... ניתן לדמיין מכון דומה להוראת ביולוגיה או פיזיקה. מרכז ללימודי גיאוגרפיה והיסטוריה שמצויד בשפע עזרים אלקטרוניים להמחשה. למכונים מתמחים מסוג זה יהיו יכולות ששום בית ספר בודד לא יוכל לגייס – רמת המורים, התמחותם ותגמולם, היקף הציוד והתשתית. 

בתל אביב, לדוגמה, מתנהל בהצלחה קמפוס חמד"ע לבתי הספר העל-יסודיים. תלמידים מ-18 בתי ספר בעיר מגיעים למרכז ללימודי כימיה, פיזיקה ועוד. לרוב המורים תואר שלישי. 

לאחר התייצבות המערכת ניתן יהיה לאפשר לעמותות בתי ספר לבצע הפרטה מלאה. יזמים יתחרו על רכישת בית הספר מהעמותה תוך הצגת ניסיון, מוניטין ותכנית לעתידו של בית הספר. 

מדיניות ההוראה ושיטות פדגוגיות בעידן החדש

ספק אם מישהו יכול כיום להצביע על שיטת חינוך עדיפה ו"מנצחת". לדוגמה: האם בית ספר ליברלי, סלחני, "פתוח", ו"דמוקרטי" עדיף על מסגרת קשוחה, חיוב אולטימטיבי בשיעורי בית, ענישה על הפרות משמעת ואיחורים, ושמירת מרחק בין מורה לתלמיד? 

בעידן החדש יהיו בתי ספר שיבחרו במודל האחד ואחרים במודל השני או מה שביניהם; כך גם לגבי תכניות לימוד. מבחן התוצאה הוא שישפיע על הורים לאן לשלוח את ילדם. תקנון עמותות בתי הספר לא יהיו אחיד וכפוי למרות שבנקודת הפתיחה יהיה נוסח תקנון אחיד ומומלץ. דירקטוריון עמותת בית ספר ציבורי יוכל לשנות את התקנון בהצבעה של רוב רגיל או מיוחס. יהיו בתי ספר שהתקנון יאפשר להורים מעורבות רבה ומנגד יהיו עמותות שיאצילו סמכות מקיפה למנהל ולמועצת המורים עם מעורבות הורים מזערית. יתפתח מגוון של מודלים לניהול ומעורבות הורים בבתי ספר. 

מנגנונים גמישים אלה יאפשרו גיבוש, עם הזמן, של מודלים מוצלחים ויביאו לדעיכת הגרועים. 

תוכנית הלימודים

בניגוד למצב הקיים, לא תהיה תכנית לימודים אחידה המוכתבת על ידי הפוליטיקאים. תכנית הלימודים הנוכחית תהיה ברירת מחדל ונקודת מוצא לכל בתי הספר. מנהלים יהיו רשאים להוסיף או לגרוע לפי החלטת מסגרת של עמותת בית הספר ובהתאם לתקנון העמותה תוך מעורבות עמוקה של ההורים. 

דרישות המינימום מבתי הספר ייקבעו למעשה על ידי השוק ועל ידי האוניברסיטאות. השוק מסמן להורים ולתלמידים על כיווני הלימוד בהם יכולת ההשתכרות העתידית אופטימאלית. האוניברסיטאות יקבעו את מבחני הכניסה לפקולטות השונות. בתי הספר יתאימו את תכנית הלימודים לדרישות אלה בגמישות רבה. סביר שיקומו חברות ייעוץ שייערכו מחקרים, סקרים ואבחונים אישיים, ויתאימו תכניות לימוד לבתי ספר שונים תוך התחשבות בדרישות ההורים, אופי בית הספר והרכב התלמידים. חברות הייעוץ יהיו מעודכנות בכל החידושים בתחום ההוראה בעולם. שילוב והטמעה של חידושים יהיה קל ומהיר לאין שיעור מאשר כיום. 

הורים, חברי העמותה, ובעיקר מנהלי בתי הספר והמורים, יכתיבו למעשה את האופי והתמהיל של תכנית הלימודים. בחירת ההורים לאיזה בית ספר לרשום את הילד תבטא את העדפותיהם באשר לתמהיל שיעורי הדת, מסורת, היסטוריה, שירה ספרות וכדומה. זאת בנוסף לדרישות המתחייבות מהשוק והאוניברסיטאות. הורים יוכלו לבחור את בית הספר המתאים להם מתוך היצע מגוון של בתי ספר. 

בחלוף השנים יתגבש מגוון רחב של תכניות לימודים. כיום קיימים שלושה זרמים עיקריים: ממלכתי, ממלכתי-דתי וחרדי. בעתיד יהיה רצף של תכניות לימוד שונות. גוונים רבים של בתי ספר דתיים ברמות שונות של אדיקות – החל מבתי ספר מסורתיים עם דגש קל על הדת ועד לבתי ספר חרדים. מכנה משותף יהיה לכולם – דרישות השוק והאוניברסיטה.

בעידן החדש, בניגוד למצב הנוכחי, אזרח יצטרך לעבוד כדי להתפרנס ולא יוכל לסמוך על כספי-חינם על חשבון שכניו משלמי המיסים. מערכת החינוך היא הכלי העיקרי להכשרת אזרחים לעבודה. גם ישיבות חרדיות, לדוגמה, יאלצו לשלב בתוכנית הלימודים מקצועות שיכשירו את בוגריהם לאפשרויות התעסוקה בשוק. הורי האברכים ידרשו זאת. רק בוגרי ישיבות מעטים יחסית יוכלו להמשיך ולעסוק בלימודי תורה בלבד כפי שרק מיעוט מהסטודנטים בוחרים בקריירה אקדמית. היקף ציבור זה ייגזר מיכולתם לגייס תרומות מגבירים שמאמינים בחשיבות אורח חיים זה (דהיינו – המדינה כמובן שלא תממן לימודי קודש לעד...). 

מבחני בגרות, מבחני כניסה, מבחני הערכה

מבחני הבגרות יופרטו. מערך חיבור המבחנים, ביצועם, ארגונם, בדיקתם ואולי – גם שם המותג "מבחני בגרות" יופרטו. לא תוענק בלעדיות (מונופול) לגוף המבצע. חברת מבחני הבגרות תגיע למחזור כספי מכובד של עשרות מיליוני ₪ בשנה אך תממן בעצמה את כתיבת המבחנים, מערך ההשגחה על הנבחנים ובדיקת התוצאות. לא תחול חובה להיבחן. בעלי החברה יצטרכו לעמול קשה כדי לבסס מוניטין למבחנים ולאמינותם. אם יצליחו, יש סיכוי טוב שהמבחן יהיה לסטנדרט תקני כמבחן כניסה לבתי הספר הגבוהים. ייתכן שהחברה תחליט לדוגמה לשלב במבחני הבגרות מבחן פסיכומטרי או אחר.

אם מוניטין המבחנים כאמת-מידה יתדרדר, לא יתחשבו בו רוב האוניברסיטאות, אלא יסמכו על מבחני כניסה שלהם. אוניברסיטה תהיה רשאית, לדוגמה, להחליט שציוני גמר בית-ספריים של תיכון מסוים, בעל מוניטין, מספקים לקבלה ללימודים. ייתכן שיהיו בתי ספר תיכוניים שיזכו להכרה מצד אוניברסיטה לצורך זה. "תיכון מוכר" על ידי אוניברסיטה יצטרך לעמוד בדרישותיה ויתכן גם תחת פיקוחה הצמוד. כך ייווצרו מנגנוני פיקוח חליפיים ואיכותיים (בנוסף לעמותת ההורים בכל בית ספר) העדיפים על פני משרד חינוך ממשלתי רופס. 

עמותות בתי הספר יוכלו לשכור מעת לעת את שירותיהן של חברות ייעוץ פרטיות שיתמחו במבחני הערכה במקצועות לימוד שונים כדי להשוות את הישגי תלמידיהם יחסית לבתי ספר אחרים ולשנים קודמות. לאחר תקופה לא ארוכה יתבססו בשוק מספר חברות הערכה בעלות מוניטין – מבחניהן יהיו לתקן ארצי. מנהלים ומורים ייבחנו על פי הצלחת התלמידים ושביעות רצון ההורים. 

דוגמה טובה למבחן פרטי שהתקבל כתקן בינלאומי הם מבחני GMAT. מבחן הדומה לפסיכומטרי הידוע, כתוב באנגלית ומשמש בעיקר כמבחן קבלה, כמעט אולטימטיבי, ללימודי תואר שני במינהל עסקים בכל אוניברסיטה מכובדת בעולם. המבחן, הוא עסק רווחי של אוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית ואומץ בהדרגה בכל העולם בזכות רמתו, אמינותו ויעילותו. למבחן סמכותי זה אין כיום מתחרים, למרות שלא הוענק לו מונופול רשמי כלשהו. 

מנהלי בתי הספר

המנהל ימונה על ידי דירקטוריון בית הספר, או על ידי הבעלים בבית ספר פרטי – וזה גם יוכל לסיים את העסקתו על פי תנאי הסכם העבודה שייחתם ביניהם. שכרו יקבע על ידי הדירקטוריון. למנהל יהיו סמכויות רחבות, כמו למנכ"ל בכל עסק פרטי. מדיניות בית הספר תקבע על ידי ההורים באמצעות הדירקטוריון שיאזין כמובן בקשב לדעתו של המנהל. מנהל טוב, שתלמידיו מגיעים להישגים, יצבור מוניטין ושכרו יהיה גבוה. מנהל לא יזדקק לאישורים של פקידי עירייה או משרד חינוך. 

מורים

מנהל בית ספר יגייס מורים בהתאם לצורכי בית הספר ואופיו. במקצוע בו יש מחסור במורים טובים יוכל המנהל להציע שכר גבוה ובמקצועות בהם יש שפע מורים – יקטן השכר. שכר המורים בשוק יסמן לתלמידי הסמינרים למורים את הכיוון הכדאי להתמחותם ויאזן את ההיצע והביקוש למורים. מנהל יוכל לגייס מורה ללא "תעודת הוראה" אם ישתכנע שכישוריו ומומחיותו עונים לדרישות בית הספר. מנהל יעריך תעודת הוראה שהוענקה על ידי סמינר מורים מסוים, בעל מוניטין ואמינות, ויתעלם מתעודת הוראה אחרת של מדרשת מורים קיקיונית. 

מספר שעות ההוראה השבועיות יגדל, אך השכר יגדל הרבה יותר. לא יהיה שכר אחיד וספק אם ותק יהיה קריטריון דומיננטי. מורים גרועים יפלטו מהמערכת – מנהלים לא ירצו להעסיקם. שכר המורים יקבע על ידי הביקוש להוראה במקצוע בו הם מתמחים, ומורים שצברו מוניטין יזכו ודאי לשכר גבוה במיוחד. מעמד המורה ישתפר לאין שיעור, כך גם סמכותם וכבודם. 

תלמידים והורים

רישום תלמיד לבית הספר יצריך מאמץ מצד ההורים. הורים יצטרכו לבחור בית ספר יחד עם התלמיד, להתייעץ עם חברים, לקרוא דוחות של חברות ייעוץ, להשתתף במצגות שיווקיות של בתי הספר, לבחון סקרים על הצלחת בוגרי בתי הספר, רמת המשמעת והסדר. 

הילד יהיה עֵד למאמץ ושותף לו ובהתאם לכך יעריך את קבלתו לבית הספר. מרגע שהתקבל יהיו ההורים שותפים בבית הספר – הם ימָנו עם דירקטוריון העמותה. 

הרחקת ילד מבית הספר תהיה בסמכות המנהל בלבד וכפופה לתקנון העמותה (שיהיה שונה מבית ספר אחד למשנהו). קבלה לבית הספר לא תהיה תעודת ביטוח ודרך חד-סיטרית. התלמיד וההורים יהיו חייבים לעמול ולהשגיח על הילד שיתמיד. ילד אלים, תלמיד כושל, תלמידים עם ליקויי למידה יצטרכו להתאים לעצמם את המסגרת. ייתכן שבבית הספר עצמו יהיו כיתות מיוחדות, או שיעורי עזר, לליקויי למידה, או לחילופין למחוננים. ייתכן שהמסגרת המתאימה תהיה בית ספר מתמחה אחר.

תופעת האנאלפביתיות (אי ידיעת קרוא וכתוב) זניחה בישראל. את מקומה תפסה תופעת האלפאביתיות – תלמידים שיודעים בעיקר רק קרוא וכתוב, אך לא הרבה מעבר לכך.

תופעות שגרתיות כיום של תלמידים שנגררים מכיתה לכיתה המפריעים ומעכבים את התקדמות הכיתה, תלמידים אלימים, מאחרים כרונים וכדומה – יצטמצמו פלאים. זאת בזכות היכולת של המנהל להשליט סדר, והתמריץ שיהיה לו לעשות כן. המנהל יוכל להרחיק תלמיד, זמנית או סופית, ללא צורך באישור עירייה או פקידי משרד ממשלתי. עצם האיום הממשי בהרחקה ימנע, ברוב המקרים, את הצורך בהרחקת תלמיד. 

תוך מספר שנים יצמח דור חדש של תלמידים שיעפיל לצמרת ההישגים בעולם. 

משרד החינוך מיותר

בעידן החדש אין מקום למשרד החינוך. לעיקר תפקידיו יש חלופה עדיפה, כפי שתואר. גם מחלקות החינוך ברשויות המקומיות מיותרות. מערכת ביורוקרטית ענפה זו עולה הון עתק – ביטולה לאלתר יחסוך לתקציב המדינה מיליארדי שקלים בשנה. סכום זה יישאר בכיסי האזרחים שישלמו פחות מיסים. עלות החינוך בבתי הספר היסודי-ביניים-תיכון  עומדת על סכום "בלתי נתפש": כ- 20,000 שקל לשנה לכל משפחה בישראל. הסכום מתקבל מחלוקה של תקציב החינוך (בשנת 2015) למספר בתי האב בישראל. הוצאה זו לא כוללת הוצאות חינוך נוספות וגבוהות שיש רק לבתי אב עם תלמידים. כמה עולה "ניהול" מערכת החינוך על ידי משרד החינוך, רק הוצאות המטה (ללא שכר מורים)? כ-6 מיליארד ש"ח (2014)

אין ספק בכישלונה של המערכת הריכוזית כמעט בכל התחומים. ביזור האחריות אל בתי הספר ואל ההורים ימנע את הבזבוז, יגביר את התחרות למצוינות. השקיפות המרבית של הישגים ושל מערכת הכספים תאפשר פיקוח הדוק על בית הספר, על ביצועיו הפדגוגים ועל הוצאותיו הכספיות. הפיקוח יתבצע על ידי עמותות הורים, מבקר בית הספר מטעם העמותה, רואי חשבון, פרסום פומבי וגלוי באתר האינטרנט של בית הספר. על בתי הספר הפרטיים ועל רשתות בתי ספר כלל אין צורך ב"פיקוח ציבורי" – די בפיקוח הבעלים והלקוחות – ההורים. וחשוב מכל – מבחן התוצאה שבתחרות בין בתי הספר על רישום תלמידים, הצלחה ומוניטין. 

מימון

התוצר לנפש בישראל (2015) עמד על כ- 133,000 ש"ח לשנה. בעידן החדש, עם יישום הרפורמות בכל התחומים, יגדל התוצר לנפש במהירות, יכפיל עצמו תוך מספר שנים ויהיה מהגבוהים בעולם. ההכנסה הממוצעת של משפחה ישראלית תוכפל ויותר. הוצאות המחיה השוטפות של הישראלי יקטנו משמעותית, כפי שניתן להיווכח מכל דף באתר. בתנאים אלה (לא במציאות הנוכחית!) יוכלו, כמעט כל המשפחות, לממן את לימודי הילדים בעצמן. 

זה בעצם גם המצב כיום. המדינה גובה כיום בממוצע מכל בית אב בישראל כ- 20,000 ש"ח בכל שנה באמצעות מיסים כדי לממן "חינוך חינם". המיסוי משתקף במשכורת ובעלויות של המילקי, הקוטג' ומחירי הדירות (בכל אלו נחבא מיסוי). יוצא איפה שרוב המשפחות, לפחות מהעשירון החמישי ומעלה, מממן בעצמו את כל לימודי הילדים. אין "חינוך חינם" כפי שאין "ארוחות חינם". הצלחתו העיקרית של המשטר הסוציאליסטי היא בהטעיית הציבור להאמין שהוא מקבל שירותים או מוצרים "חינם". 

"חינוך החינם" ממומן מכספי משלם המיסים. מישהו משלם את הכסף שמערכת החינוך היקרה מבזבזת. המיסים נגבים מכל משפחה בישראל, מי פחות ומי יותר. חלק משלמים את המיסים ישירות ממשכורתם או הכנסתם, ואילו בעלי ההכנסות הנמוכות (או מעלימי המס), משלמים בעיקר את המיסוי העקיף שמסתתר במחירו של כל מוצר או שירות נרכש. כך מממנות, גם כיום, רוב המשפחות את מערכת החינוך. המשטר הסוציאליסטי מכנה זאת "חינם". המערכת כיום יקרה כי עליה לממן נטל ביורוקרטי מיותר ומערכת מאובנת בלתי יעילה. בחינת ההשקעה האדירה, מול מבחן התוצאה, מוכיחה שמערכת החינוך כיום יקרה מאד. 

בתקופת מעבר: חשבון חינוך משפחתי (חח"מ)

תקציב החינוך שמועבר כיום כולו (לאחר ניכוי עלות המנגנון והביורוקרטיה) אל מוסדות החינוך ישנה את יעדו. במקום זאת, יועבר התקציב ישירות אל ההורים והם שישלמו לבית הספר בו יבחרו. 

כל משפחה תפתח "חשבון חינוך" בבנק בו תבחר. בגיל מסוים תפקיד הממשלה בחשבון החינוך המשפחתי (חח"מ) מידי שנה סכום שיספיק למימון לימודים ברמה ממוצעת בהתאם לתנאי השוק באותו זמן. המחאות מאותו חשבון יוכלו להיפרע רק על ידי בתי ספר (אי אפשר יהיה לשלם באמצעות כרטיס החיוב בחשבון החינוך לקניות בסופרמרקט. 

הורים יוכלו לבחור בית ספר כראות עיניהם – חילוני, דתי, חרדי או אחר מתוך קשת רחבה של מוסדות חינוך. בתי הספר יוכלו לדרוש תשלום נוסף מההורים. התחרות בין בתי הספר תגביל את המחיר ותגדיל את היצע השירותים הניתנים תמורת "המחאת החינוך". תתפתח תחרות בין בתי הספר על רכישת תלמידים. תחרות על מוניטין, איכות ושכר הלימוד. כל מוסד חינוך יהיה רשאי לקלוט תלמידים תמורת "המחאות חינוך" ובתנאי שתלמידיו עומדים במבחנים שנתיים שיבוצעו על ידי אחת מחברות האבחון הפרטיות או בקריטריונים אחרים שייקבעו. 

באמצעות המחאות החינוך ניתן יהיה לשלם לבתי ספר יסודיים ותיכוניים בלבד. הורים יוכלו לחלק את כספי החינוך בין ילדיהם כראות עיניהם. ניתן יהיה להעביר "כסף-חינוך" מחשבון חינוך אחד אל חשבון חינוך של משפחה אחרת. חוקי ירושה יחולו גם על חשבונות החינוך. יתרות כסף שיישארו בחח"מ לאחר שהילדים עברו את גיל הלימודים יוכלו לעבור לחשבון החינוך של הנכדים. 

עם העלייה המהירה ברמת החיים בעידן החדש, והגידול בהכנסה הפנויה של האזרחים – תוקטן בהדרגה ולאורך שנים, הפקדת הממשלה ויגדל החלק המשולם ישירות על ידי ההורים. במקביל יקטן כמובן נטל המס. 

ברבות השנים ולאחר תקופת מעבר, לא ייגבו מהאזרחים מיסים עבור מימון מערכת החינוך. כספי המיסים יישארו בידי המשפחה במקום בכיסיהם העמוקים של הפוליטיקאים וכל משפחה תתעשר בממוצע בכ- 20,000 ₪ לשנה (שווי המס שמשלם בממוצע כל בית אב בישראל למימון מערכת החינוך – גם אם אין לו ילדים). צרוף התפתחויות אלה יאפשר כמעט לכל משפחה בעידן החדש לממן בעצמה את שכר הלימוד ללא סיוע משלם המיסים. מיעוט מהמשפחות יאלץ להזדקק לעזרת מלגות ותורמים ובמקרים נדירים – לסיוע של מערכת הרווחה. 

גיוס מימון עצמי על ידי בתי הספר

בתי הספר הציבוריים, כאמור, יאוגדו כעמותות עצמאיות. בכל עמותה תהיה בוודאי ועדה לגיוס תורמים לבית הספר. אוניברסיטאות בכל העולם וגם בישראל מממנות חלק ניכר מתקציבן באמצעות תרומות. כך ינהגו בתי הספר. האפשרות לגייס תרומות ישירות בארץ ובחו"ל תועיל במיוחד לבתי ספר באזורי מצוקה ועיירות פיתוח – לתורמים לא יהיה ספק בנחיצות תרומתם, ללא גורמים מתווכים. כל בית ספר יקים קרן מלגות לסיוע בשכר לימוד לתלמידים נזקקים. יעילותה של קרן סיוע בית-ספרית החולשת על 600 תלמידים גבוהה ביותר. הקשר הישיר, ההיכרות האישית והעדר הביורוקרטיה יבטיחו שהכסף יגיע ישירות לתלמיד הנזקק ולא יתמוסס בנתיבי הממסד הממשלתי הביורוקרטי. לקרן בית-ספרית יתרון נוסף: קשה להתחזות ולהגיש בקשות סרק כי "כולם מכירים את כולם". 

עצמאות בתי הספר תעודד מתן חסויות לבתי ספר על ידי ארגונים שונים בארץ ובעולם היהודי וכן בריתות של "בתי ספר תאומים". אין ספק שדירקטוריון בית ספר מבוסס ברמת אביב ג', או בית ספר יהודי בניו-ג'רסי, ישמחו לאמץ לדוגמה, בית ספר בעיירה בנגב. גם משיקולים חינוכיים. 

מנגנון תרומות ישיר לבתי הספר יעניק הזדמנות נוחה ויעילה לתורמים בישראל ובעולם היהודי לסיוע ישיר לגוף הנתרם, ללא מנגנוני תיווך של המגבית היהודית או הסוכנות. 

נכונות לתרום לזולת - לא במדינה סוציאליסטית

נכונות הציבור לתרום לזולת במדינה סוציאליסטית נמוכה ביותר. ברוסיה הקומוניסטית כמעט איש לא תרם, גם לא העשירים (שהסתתרו). בארצות הברית, בשיאו של הקפיטליזם, במאה ה-19 וראשית המאה ה-20, הגיעו ארגוני גמילות החסד והסעד הפרטיים לשיא פריחתם. כל זאת בטרם החלה לצמוח "מדינת הסעד" האמריקאית. 

יש הגיון בתופעה. מדינה סוציאליסטית גובה מיסים גבוהים ואלה שהפרוטה מצויה בכיסם אומרים "שהמדינה תדאג למסכנים...". במדינה סוציאליסטית שוררת אווירה צינית של חוסר אמון וחשדנות הדדית בין המגזרים השונים בציבור ואפילו בין אדם לשכנו. חלק גדול, אם לא רוב העובדים, נאבקים ומתחרים ביניהם על חליבת הקופה הציבורית. רגש המרירות שולט. "כולם אוכלי חינם... כולם גונבים...". על רקע זה קטנה למינימום הנכונות לתרום לזולת. בנוסף, נוצרת אווירה ציבורית עוינת לעשירים ולמצליחים, חלקם נאלץ להסתיר עושרו מעיני גובי המס, ואם מי מהם תורם... תגובת האיש ברחוב לרוב תהיה בסגנון "...נו... הוא יכול להרשות לעצמו לתרום יותר...". 

בעידן החדש יחול מהפך – המיסוי הזעום, המגזר הציבורי המצומצם, ומעורבות ממשלתית מינימלית במשק יגרמו לנסיקה ברמת החיים של כלל האוכלוסייה ותחיית דור חדש של עשירים – בזכות עבודתם, רעיונותיהם וכישרונם; ופחות בזכות מניפולציות סביב הקופה הציבורית וקשרים עם השלטונות. על רקע זה תגדל שבעתיים נכונות הציבור לתרום לזולת ובין היתר גם למלגות לתלמידים, עמותות לשיעורי עזר ולמוסדות חינוך שונים שלא למטרות רווח. 

השלמת מימון: ניצול מלא של תשתית בית הספר

בתי ספר מצטיינים בבזבוז תשתית יקרה. שטחים גדולים בהיקפם, ובמיקום מרכזי, מנוצלים למשך שעות ספורות בלבד וביתר שעות היממה עומדים שוממים ללא ניצול. 

מנהל בית ספר עצמאי יוכל לנצל את תשתית בית הספר למטרות עסקיות מבלי לפגוע בלימודים. לדוגמה: בית ספר במרכז עיר יוכל להכשיר חניון ציבורי תת-קרקעי מתחת לחצר ולמגרשי הספורט וליהנות מזרם הכנסות קבוע. ניסיון מוצלח בוצע בבית ספר תל-נורדאו במרכז תל אביב, אך הכנסות החניון מוזרמות לעירית תל אביב... אפשר להשכיר כתות לימודים בשעות הערב לבתי ספר שונים למבוגרים וכדומה. כאשר יינתן החופש למנהלים ירבו היוזמות העסקיות

הפרדת האוניברסיטאות מהמדינה

תופסק מעורבות המדינה במערך ההשכלה הגבוהה: אוניברסיטאות, מכללות, בתי מדרש למורים. גם המימון מכספי משלם המסים יופסק. גופים ממשלתיים שעוסקים בהכתבת מגבלות לאוניברסיטאות, כגון "המועצה להשכלה גבוהה", הות"ת (גוף ממשלתי האחראי לתקצוב האוניברסיטאות) יפורקו; עובדיהם, אם אכן הם נחוצים, יקלטו בשמחה על ידי האוניברסיטאות. כדי להבין את אי הצדק בהעמסת עול מימון ההשכלה הגבוהה על משלם המיסים כדאי לנתח את 5 הפעילויות העיקריות של האקדמיה: לימודים לרכישת מקצוע, לימודים להרחבת הדעת, לימודים לצורך שיפור משכורת, מחקר יישומי, מחקר תאורטי בסיסי. 

לימודים לרכישת מקצוע – זו מטרתם של רוב הסטודנטים. בין אם הסטודנט לומד רפואה, הנדסה, קולנוע או משפטים. הסטודנט מתאמץ, ומשקיע כדי לבסס את עתידו הכלכלי. הוא בונה עסק לעצמו, גם אם טכנית רובם יהיו שכירים במקצועם. 

אין הצדקה מוסרית לכפות על זוג קשישים בכפר-סבא, או זוג צעיר בנס-ציונה, באמצעות המיסים שהם משלמים למדינה, את מימון עסקיו הפרטיים העתידיים של הסטודנט. כפי שאין כופים עליהם לממן השקעה בפאב שמקים צעיר אחר לפרנסתו. 

לימודים להרחבת הדעת – סטודנטים לא מעטים, גם בגילאים מתקדמים, פוקדים את שערי האוניברסיטה כדי להרחיב אופקים, או כדי לשפר את מעמדם החברתי בעיני עצמם ובעיני הסביבה. חלקם גם נהנה. גם לסטודנטים אלה אין זכות לדרוש מבני הזוג הקשישים בכפר סבא לממן את תחביבם – בדיוק כפי שלא מוצדק לכפות עלינו לממן לשכנים ממול, טיול לימודי בעתיקות יוון. 

לימודים לצורך שיפור משכורת – במקומות עבודה רבים, ובעיקר ציבוריים, ניתנת תוספת אוטומטית למשכורת למחזיקי תואר אקדמי. שוטר, קצין צבא, מורה ורבים אחרים לומדים באוניברסיטה או ב"כאילו אוניברסיטה". לאחר קבלת תואר כלשהו, חוזרים למקום העבודה, לאותו שולחן וכיסא, ממשיכים בעיסוק הקודם אך מקבלים תוספת למשכורת

בסבסוד קבוצה זו נעשה עוול כפול לקשישים מכפר-סבא: עליהם לממן את לימודי ה"סטודנט", ועם תום לימודיו גם את התוספת למשכורתו... שהרי סטודנט זה הוא ברוב המקרים עובד מדינה... 

חלק ניכר של "סטודנטים" אלה לומדים במכללות ובשלוחות של אוניברסיטאות מחו"ל. אין סף קבלה – מי שמשלם מתקבל. אין סף הכשלה – מי שמשלם זוכה לתואר. אבל גם אין מימון ממשלתי... 

מחקר יישומי – מחקר יישומי הוא מיזם (סטארט-אפ) שעשוי להניב תוצאות ברות-יישום בתעשייה, בנקאות, רפואה או חקלאות. מקור המימון למחקר אקדמי יישומי צריך להגיע בעיקר מגופים עסקיים וקרנות הון סיכון. ואכן, רוב הפרויקטים של מחקר ופיתוח מבוצעים כיום על ידי קרנות הון סיכון פרטיות. בחלק לא מבוטל מהם יש לאנשי אקדמיה תרומה רבה. אין כל סיבה לכפות על זוג הקשישים המוכר מכפר-סבא לקחת חלק במיזם שמתבצע דווקא באוניברסיטת תל אביב. אם הם מעוניינים להשקיע מחסכונותיהם בסטארט-אפ – כדאי שיהיה זה מרצון חופשי ומתוך בחירה. 

מחקר יישומי שמתבצע באוניברסיטה ימומן על ידי התעשייה, קרנות הון סיכון ומשקיעים פרטיים. 

מחקר תאורטי בסיסי – כאן מתמקדת עיקר בעיית המימון. אין ספק בחשיבותו העליונה של המחקר הבסיסי לקידום המדע והאנושות. אין עוררין על כך שהמחקר התאורטי בהווה הוא הקרקע למחקר יישומי בדור הבא. מי מרוויח ממחקר רב-שנתי על גרמי השמים, המפץ-הגדול, תיאוריה כלכלית חובקת עולם, ביולוגיה מולקולרית, או פיתוח מודל מתמטי מורכב? למרות חשיבותו, קשה לזהות את הנהנים ישירות ומיידית מהמחקר. פירות המחקר הבסיסי "מתפזרים" עשרות שנים קדימה ועל פני כל אוכלוסיית העולם. תוצאות המחקר הבסיסי מתפרסמות והופכות לנחלת הכלל. 

בטווח המיידי נהנים מהמחקר הבסיסי החוקרים עצמם. הסיפוק מההישג האישי, המוניטין ומעמדו המקצועי של איש אקדמיה נבחן בכמות ובאיכות מחקריו ומאמריו המקצועיים הזוכים להכרה בינלאומית. סיכוייו לקידום מקצועי באוניברסיטה בה הוא מלמד, או לקבלת הצעה מפתה מאוניברסיטת הרווארד או טוקיו, גדלים ככל שהמוניטין המקצועי מתפרסם בעולם האקדמי. 

בטווח המיידי נהנית גם האוניברסיטה. מוניטין האוניברסיטה עולה ככל שאנשי הסגל שלה חוקרים, מגלים ומפרסמים יותר מאמרים מקצועיים. מוניטין האוניברסיטה יקבע בעידן החדש, בין היתר, את מספר הסטודנטים שיתדפקו על שעריה ואת גובה שכר הלימוד שתוכל לגבות מהסטודנטים. 

ההשקעה הנדרשת במחקר בסיסי יכולה להיות אפסית – לעיתים די בשולחן ובמחשב (פתרון סוגיה מתמטית או פיתוח תיאוריה כלכלית); לעיתים ההשקעה לא מבוטלת (מחקר רפואי); לעיתים ההשקעה עצומה (ניסוי בפיזיקה). מקור המימון למחקר בסיסי יקר צריך להתבסס על תרומות ישירות וקרנות פילנתרופיות המתמחות בכך. 

שכר הלימוד באוניברסיטאות

כיום מהווה שכר הלימוד כ-16% מתקציב האוניברסיטאות וכפי הנראה כ- 80% מתקציבן של המכללות האקדמיות בהן שכר הלימוד גבוה פי 2 עד 3 מאשר באוניברסיטאות. 

שכר הלימוד כיום אחיד בכל הפקולטות. לשכר הלימוד אין קשר לביקוש ללימודים בכל פקולטה וגם לא לקושי בגיוס סגל הוראה לפקולטה מסוימת. גם שכר המורים אחיד – ללא קשר להיצע וביקוש בשוק לאותם מקצועות. וללא קשר לעלות הכשרת המורה (עלות הכשרת מרצה לפיזיקה לעומת מרצה בעבודה סוציאלית). 

האוניברסיטאות, כגופים ציבוריים, נתמכים כיום על ידי משלם המסים (כן, שוב זוג הקשישים מכפר-סבא...) הם גופים מסורבלים, בזבזניים ומשלמים משכורות התלויות במידה רבה ביכולתם לסחוט מהקופה הציבורית. בכך אין הבדל בינם לבין כל מנגנון ציבורי אחר. 

הפרדה בין הוצאות האוניברסיטה על הוראה, מחקר בסיסי ומחקר יישומי אינה חד-משמעית. בניגוד למכללות האקדמיות, המספקות כמעט אך ורק שירותי הוראה (לימודים בלבד) – שכר הלימוד של הסטודנט הממוצע באוניברסיטה צריך לסבסד גם סטודנט יקר בלימודי פיזיקה או רפואה, גם קאונטרי-קלאב מפואר ממנו נהנים המרצים וחלק מהסטודנטים, גם קבוצות ספורט ייצוגיות של האוניברסיטה, כמו כן עליהם לממן מחקרים של אנשי סגל שאין להם קשר ישיר לעצם ההוראה והלימודים וכן פעילויות רבות דומות אחרות. ספק אם מישהו יודע מהו "שכר הלימוד הריאלי" באוניברסיטה. 

בעידן החדש, בו האוניברסיטאות יצטרכו לקיים עצמן, ולא בכפיה על חשבון הציבור, הן יתאמצו להתארגן באופן שונה. קרוב לוודאי ששכר הלימוד לא יהיה אחיד. בלימודי היסטוריה או גיאוגרפיה להם הביקוש נמוך יחסית – שכר הלימוד גם הוא יהיה נמוך. אם בתקופה מסוימת יגדל הביקוש ללימודי מחשב – יעלה שכר הלימוד בפקולטה למדעי המחשב. ייתכן שסטודנט להיסטוריה ישלם 500 ₪ לחודש שכר לימוד ואילו סטודנט למדעי המחשב ישלם פי-6. הביקוש משקף בעיקר את סיכויי ההשתכרות העתידיים במקצוע. אין הצדקה שסטודנט להיסטוריה יסבסד ו"ישקיע" בעסקי המחשבים של עמיתו. 

בעידן החדש סביר שיתפתחו שיטות תגמול שונות למרצים, כגון תשלום למרצים לפי הביקוש להרצאותיהם ולפי זמינות המרצים בשוק (מידת הקושי לגייס מרצה לפיזיקה גרעינית). לא יהיה שכר אחיד. אם בתקופה מסוימת תידרש האוניברסיטה לתוספת מרצים בפקולטה למשפטים וקשה יהיה לגייסם, יעלה שכר המרצים בפקולטה למשפטים. מרצה מבוקש על ידי הסטודנטים ישתכר יותר ממרצה גרוע שאין ביקוש להרצאותיו – האוניברסיטה תתגמל כל מרצה בהתאם לתרומתו האמיתית למוסד. קרוב לוודאי שקצב בריחת אנשי אקדמיה מצטיינים לחו"ל יקטן. ייתכן ששכר הלימוד ישתנה לא רק מפקולטה לפקולטה אלא גם משנה לשנה וישקף שינוי בביקושים. ייתכן גם שכר לימוד שונה משנה לשנה באותה פקולטה, לדוגמה: שכר לימוד נמוך בפקולטה לרפואה בשנתיים הראשונות בהן מתמקדים בעיקר בלימודים כלליים. 

כאשר משקל השיקולים הכלכליים בהחלטות מנהלי האוניברסיטה יגבר על מאמצי "חליבת" תקציב המדינה – יושם דגש רב על השתלבות בעולם האמיתי – לימודי הרפואה ישתלבו אולי יותר בבתי החולים, לימודי הנדסה יצאו אל התעשייה. 

ייתכן שאוניברסיטאות יתמחו כל אחת במקצוע מסוים. כלל לא בטוח שיהיו 5 בתי ספר לרפואה. ייתכן שהתחרות והמציאות הכלכלית בעידן החדש תגרום לאוניברסיטאות להתמקד בלימודי תואר שני ושלישי בלבד ואילו רוב התארים הראשונים יוענקו על ידי מכללות פרטיות. התמחות תגרור התייעלות. תחרות תוזיל את שכר הלימוד. 

ייתכן שהאוניברסיטאות יעברו שינוי מבני שיהפוך כל פקולטה/מחלקה ל"אוניברסיטת משנה" ברוב ההיבטים המנהליים, האקדמיים והכלכליים. עצמאות זאת תעודד מחלקות שונות לפתח יוזמות עסקיות שיניבו הכנסות ישירות לפקולטה (שתפריש "מס" או דמי שימוש בתשתית לאוניברסיטת האם). מדינת ישראל יכולה להיות למרכז אוניברסיטאי בינלאומי, יצוא שירותי השכלה גבוהה. אנשי אקדמיה ישראלים שנמצאים בחו"ל, ואנשי אקדמיה יהודים מהעולם ישמחו להשתלב בתעשייה רווחית זו. כרבע מהגל האקדמי הזר בארצות הברית הם ישראלים!

segel academy yored

אוניברסיטאות יחַזְרו אחרי סטודנטים כי שכר הלימוד יהיה מקור ההכנסה העיקרי למימון ההוראה ולא כספי משלם המיסים. כיום רק חלק קטן מתקציב האוניברסיטה ממומן על ידי שכר הלימוד, לכן חשיבותו של הסטודנט לאוניברסיטה נמוכה. 

 

כיצד יממן סטודנט את לימודיו?

התשובה תינתן בעידן החדש על רקע מציאות כלכלית וחברתית שונה: רמת חיים מהגבוהות בעולם, עלויות מחיה נמוכות לאין שיעור מאשר כיום. ההפרדה בין הוראה למחקר, התייעלות האוניברסיטאות (לא תהיה להן ברירה...) ותחרות בין אוניברסיטאות על קליטת סטודנטים יוזילו את עלות הלימודים. 

על סמך חישוב עלויות הלימודים בתיכון (ראו פרק "הכשל" – קישור בלשונית בראש עמוד זה), עולה כי שכר הלימוד הריאלי באוניברסיטה שאינה מסובסדת צריך לעמוד על כ- 40,000 שקלים לשנה (2015). ואכן, זהו שכר הלימוד במרכז הבינתחומי בהרצליה. רוב הסטודנטים בעידן החדש יוכלו לעמוד בכך, מה עוד שרוב העלויות בעידן החדש יקטנו משמעותית. 

סבסוד האוניברסיטאות והמכללות למורים מכספי משלם המיסים עמד בשנת 2014 על כ- 9.1 מיליארד ש"ח. כ- 33,000 ש"ח לשנה לסטודנט באוניברסיטה (ללא מכללות). כ-77% מהסבסוד מיועד לאוניברסיטאות (היתר, בעיקר למכללות המתוקצבות). כמחצית מהסבסוד לאוניברסיטאות מיועד לסבסוד הוראה (היתר, לסבסוד מחקר). באוניברסיטאות לומדים כ- 104,000 סטודנטים לתואר ראשון ושני. בסך הכול למדו בישראל (2014) כ- 308,000 סטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות.  

תקציב הסבסוד לאוניברסיטאות יקוצץ בהדרגה, ולאורך 9 שנים ובמקביל יועלה שכר הלימוד באוניברסיטה. מידי שנה יקוצץ סכום של 1 מיליארד שקל יותר מהשנה שקדמה. כלומר, בשנה הראשונה יקוצצו 1 מיליארד, בשנה השנייה 2 מיליארד... ובשנה התשיעית - 9 מיליארד.

הסכום המקוצץ יועבר מידי שנה אל קרן עצמאית שתעניק הלוואות לסטודנטים נזקקים. הקרן תקבל מידי שנה כ-1 מיליארד שקל יותר מאשר בשנה שקדמה, ובמשך 9 שנים. בשנה התשיעית יועבר מלוא תקציב הסבסוד ההיסטורי (כ-9 מיליארד שקל) אל הקרן. במקביל תרד בהדרגה תמיכת המדינה באוניברסיטאות עד שתתאפס בשנה התשיעית. 

בשנה העשירית – האוניברסיטאות לא יהיו סמוכות לשולחן הממשלה, אפס עלות למשלם המיסים. שכר הלימוד ייקבע על ידי האוניברסיטאות, תוך תחרות ביניהן. בקרן התמיכה לסטודנטים יצטבר סכום עתק של כ-45 מיליארד שקלים. סכום מכובד.

הקרן תעניק הלוואות לסטודנטים (לא מענקים) שיוחזרו לאחר תום הלימודים בפריסה נוחה. כדי שהממשלה לא תאלץ לעסוק בגביית חובות מבוגרי אוניברסיטאות (סיכוי קטן שתצליח במשימה זו...), תמכור הקרן מידי שנה את תיקי ההלוואות למוסדות מימון פרטיים במכרז פתוח. כך תוחזר מייד ההלוואה לקרן, אם כי בסכום מוקטן ותמוחזר מייד להמשך מתן הלוואות. חישוב קל מראה שאפילו בשיעור ניכיון של 70% (כלומר, הקרן מוכרת את ההלוואה למוסד מימון פרטי ב-70% מערכן של ההלוואות), יעמוד מחזור ההלוואות לסטודנטים נזקקים על מיליארדי שקלים לשנה לאורך שנים רבות. נכסי הקרן יתאפסו לבסוף לאחר עשרות שנים והקרן תיסגר. הקרן מיצתה את תפקידה – לאפשר תקופת הסתגלות הדרגתית לעידן החדש. במקביל, תקום בוודאי ליד כל אוניברסיטה קרן מלגות עצמאית. כבר כיום ישנם מאות גופים פרטיים שמעניקים מלגות לסטודנטים בהיקף שנתי של מאות מיליוני שקלים. 

לאוניברסיטאות כיום אין תמריץ לגייס תרומות משמעותיות לצורך עזרה לסטודנטים. להפך, הסטודנטים הם כלי נוח להפעלת לחץ על הפוליטיקאים כדי להגדיל את התמיכה באוניברסיטאות. עדיף לגייס תרומות להקמת מבני פאר. בעידן החדש, כאשר הסטודנט יהיה מטה לחמה העיקרי של האוניברסיטה יופנה חלק ניכר מהתרומות לקרנות מלגות לסטודנטים. הסטודנט יהפוך לצרכן שיש להתחרות על כספו ועל טיב השירות הניתן לו. 

דילול טבעי למכללות להכשרת מורים

אכן יש יותר מידי מכללות למורים אך אין צורך לסגור את חלקם שרירותית – הצעה שעולה מידי פעם. המכללות תרשמנה כעמותות עצמאיות ויופסק כל סיוע מכספי משלם המיסים. כך יחסך מידי שנה הון של כ- 1 מיליארד ₪. המכללות יתקיימו משכר לימוד בלבד וגם מתרומות. מכללה שתתמוטט כלכלית בגלל מיעוט ביקוש לשירותיה תתפרק ועודף רכושה בניכוי החזר חובותיה יחולק בין מכללות אחרות לפי החלטת חברי העמותה המתפרקת. כך יישארו לבסוף מספר קטן יותר של מכללות. מספר המתאים בדיוק לצרכי השוק והעדפות הצרכנים (הסטודנטים). 

רכישת מקצוע ההוראה היא השקעה כלכלית פרטית של הסטודנט שרוצה להתפרנס בעתיד כמורה. השקעה זו אינה שונה במאומה מהשקעה של צעיר אחר בלימודי מחשב, סַפָרות, או הקמת עסק אחר. אין כל הצדקה שהזקנה מנהריה תשתתף במימון לימודיה של צעירה מרמת גן שחפצה להתפרנס ממקצוע ההוראה. 

שכר המורים בעידן החדש יהיה גבוה בהרבה משכר המורים כיום. לסטודנט במכללה למורים לא יהיה כל קושי לממן את לימודיו מחסכונות, עבודה, והלוואות שתוחזרנה לאחר לימודיו. מעטים ילכו ללמוד רק כדי "לקבל תואר" בקלות יחסית. רוב הלומדים בעידן החדש יהיו בעלי כוונות רציניות להפוך את ההוראה לקריירה המובילה בחייהם. צעד נוסף להעלאת רמת ההוראה.

 

נתונים על המוסדות להשכלה גבוהה