זכויות הפרט לחייו ולקניינו של אדם צריכות להישמר ללא אפליה. בכלל זה, ללא אפליה על רקע מצב כלכלי, או מעמד חברתי של אדם. המדינה רשאית להפקיע זכות קניין (באמצעות הטלת מִסים) אך ורק לצורך מימון מוצרים ציבוריים מובהקים (כגון ביטחון, ראו פרק דמוקרטיה ומשטר). גם מערכת יחסי העבודה צריכה לתפקד במסגרת מוסרית זו.

מערכת יחסי העבודה היא דוגמה בוטה להפרת זכויות האדם על רקע כלכלי. כאשר יזם מוכשר מסתכן, מגשים רעיון נועז, משקיע מפרי רוחו וכישרונו בעסק, מגייס משקיעים שמסכנים גם הם את פרי עמלם, יוצר מקומות עבודה ומצליח כלכלית – העסק המצליח הוא קניינו הפרטי והבלעדי של היזם. אין לאף אחד זכות להחרים או להשתלט על רכושו. כלל זה ברור לנו מאד כאשר אנחנו מעסיקים עוזרת בית, או שוכרים מורה לאנגלית עבור הילד. אנחנו לא מעלים על דעתנו שלעוזרת הבית יש "זכויות" בדירה שלנו כי היא עובדת אצלנו מזה עשור,  ובעבודתה המסורה "תרמה" ליכולתנו לעבוד ולהרוויח. אין עוררין על זכותה לדרוש מעת לעת העלאת שכר, אך כולנו מסכימים שזכותנו להתנגד לדרישתה. היא רשאית לשבות, אך אסור לה לחסום את דלת הכניסה לדירתנו, או לנתק לנו את זרם החשמל. היא רשאית לשבות ואנחנו רשאים לפטר אותה מייד – אם לא נגיע להסכמה מרצון הדדי.

יחסי העבודה במסגרת הביתית נקבעים כמעט בלעדית על ידי כוחות השוק. אנחנו מעסיקים עוזרות בית, מורים לשיעורי עזר, עובד ניקיון בחדר המדרגות, ולפעמים גנן קבוע. כולנו מנסים לשלם את השכר הנמוך האפשרי ומנגד – העובד, מנסה לקבל את התמורה הגבוה ביותר עבור עבודתו. אנחנו מגיעים להסכמה. לא מעניין אותנו שכר המינימום במשק, כמה שעות מותר לעבוד, או החוק שקובע שכר גבוה במשמרת ערב. למרות ההתעלמות מחוקי כפיה ממשלתיים במסגרת הביתית – עוזרת בית ומורה פרטי משתכרים היטב. השוק קובע את שכרם ואת תנאי עבודתם.

במדינה חופשית שמורה לכל אדם הזכות להתאגד יחד עם אזרחים אחרים לפעילות משותפת. במדינה מוסרית אין לאזרח שום זכות להפעיל כוח כפיה על אזרח אחר, ובכלל זה לאיגוד של מספר אזרחים. עובדים רשאים להתאגד במסגרת איגוד מקצועי ככל שיחפצו ולממן מכיסם את פקידי האיגוד.

אזרח רשאי להצטרף לכל איגוד במדינה חופשית אך ורק מרצונו החופשי וללא כפיה. כלל זה צריך לחול גם על איגודי עובדים. מעסיק אינו רשאי למנוע מעובד להתאגד, אלא אם הסכימו ביניהם על כך מראש בהסכם העבודה. הפר העובד את הסכם העבודה – רשאי המעסיק לפטר אותו. זכות זו עומדת למעסיק וגם לעובד. אפשר לפטר ולהתפטר לפי הכללים שהסכימו ביניהם בהסכם העבודה. אם העובד חיוני למעסיק, או שמספר גדול של עובדים התאגדו בו זמנית, גדל כושר המיקוח של העובד – והמעסיק יחשוב פעמיים אם לפטר קבוצת עובדים גדולה. עובדים רשאים לשבות, אך עליהם לקחת את הסיכון שיפוטרו.

עובד יוכל להפיק תועלת מהצטרפות לאיגוד מקצועי במדינה חופשית – האיגוד יכול לסייע לעובד למצות את יכולת ההשתכרות שלו בהתאם לתנאי השוק. לאיגוד קל יותר לאסוף מידע על רמות השכר במקומות עבודה אחרים מאשר לעובד הבודד; לקבוצת עובדים, יש כאמור, כוח מיקוח גדול יותר.

שכר ותנאי עבודה צריכים להיקבע בין עובדים למעסיקים במו"מ חופשי. העובדים מתחרים ביניהם על מקומות העבודה והמעסיקים מתחרים ביניהם על העסקת עובדים. המעסיק זקוק לעובד לא פחות מאשר העובד זקוק למקום העבודה. במקצועות ובעיסוקים בהם סף דרישות הקבלה נמוך – יש היצע גדול של עובדים ולכן שכרם נמוך. ככל שכישורי עובד ייחודיים, יקשה על המעסיק לוותר עליו ושכרו יעלה.

שוק שירותי העבודה דומה לכל שוק כלכלי אחר – העובדים מוכרים את שירותיהם למעסיק תמורת תשלום מוסכם. העובד מקבל תשלום עבור שירותי העבודה שהוא מספק ואינו קונה "זכויות" ברכוש הפרטי של בעל העסק. במקצועות ובתפקידים מאד מבוקשים, ייתכן שעובד יקבל, במסגרת הסכם העבודה, גם חלק מהבעלות על העסק, אם הוסכם כי חלק מהתשלום יתבצע במניות או באופציות.

בשוק עבודה תחרותי יש בלמים ואיזונים: מעסיק לא יסכים להעלאת שכר העבודה לשיעור שיאלץ אותו להפסיד, גם העובדים יודעים לרוב עד כמה המעסיק לחיץ במו"מ על שכר. את מחיר המוצרים שהמפעל מייצר קובעת התחרות בשוק. מנגנון המחירים התחרותי מכתיב את החסם העליון למחיר שבעלי עסק יכולים לשלם עבור שכר עבודה (ועבור גורמי ייצור אחרים) – אם תיפרץ התקרה, המפעל לא ישרוד מול מתחרים. כאשר המעסיק היא המדינה, לא קיימת מערכת מחירים תחרותית ל"מוצרים" שהמדינה מספקת לציבור, לדוגמה: אין שוק תחרותי לשירותי צבא ולכן אין גורם אובייקטיבי חיצוני שיגביל את גובה השכר בצבא. כך גם בשירותי מדינה אחרים. בעל עסק פרטי משלם מכיסו את שכר העובדים, אולם כאשר המדינה היא המעסיק – אין למדינה "כיס" עם כסף – הציבור כולו משלם. מנהלי המו"מ על השכר, מטעם המדינה, לא משלמים מכיסם את שכר העובדים איתם הם מנהלים מו"מ. לכן, התנאי להעסקה על ידי המדינה צריך להיות הסכמה מראש שאין זכות לשביתה בסקטור הציבורי (כך גם מקובל היום בצבא קבע ובמשטרה).

"זכות השביתה" אינה צריכה להיות חלק מספר החוקים. אדם חופשי במדינה חופשית רשאי לשבות ממלאכה – אך עליו לשאת בתוצאות החלטתו.

השכר בסקטור הציבורי צריך להיקבע על ידי מנגנון עדכון שידרג משרות לפי ממוצע השתכרות של משרות בעלות אופי דומה בסקטור הפרטי. ייתכנו מנגנוני עדכון אחרים. אם השכר בסקטור הציבורי יהיה נמוך ביחס לשוק הפרטי, הממשלה תתקשה לגייס עובדים לסקטור הציבורי ותעלה את השכר.

הסקטור הציבורי בישראל הוא המעסיק הגדול ביותר, כ- 800 אלף עובדים. לעיוותי השכר בסקטור זה יש השפעה מכרעת על רמת החיים בישראל ועל יוקר החיים. שכר עובדים אלה ממומן על ידי מיסוי כבד שמוטל על יתר האזרחים ומתבטא, בין היתר, במחירי המוצרים בסופרמרקט. תפוקת עובדים אלה, בדרך כלל נמוכה משמעותית מעובד בסקטור הפרטי בתפקיד מקביל. בסקטור הציבורי אין קשר בין התפוקה, ואיכות העבודה לבין השכר וההטבות האוטומטיות. השכר בסקטור הציבורי נקבע לפי הכוח להזיק לציבור ולפוליטיקאים. ככל שהמוסד הציבורי יכול לגרום נזק רב יותר, כן יעלה שכר עובדיו: לכן עובדי הנמל, חברת החשמל ושדות התעופה מככבים בטבלאות השכר. צמצום דרסטי של תפקידי המדינה, על פי המתווה המוצע כאן, יכווץ את הסקטור הציבורי להיקף מינימאלי, וכך יקטנו העיוותים והנזק, כי לצערנו אין מנוס מסקטור ציבורי כלשהו.

המבנה הנוכחי של שוק העבודה והחקיקה שביסודו, מעודדים מוסר עבודה נמוך ואף תשלום שכר עבור בטלה (אבטלה סמויה). חוקי העבודה מונעים במקרים רבים התייעלות והעברת עובדים לתפקיד מתאים יותר לכישוריהם. כך חוסמים מקומות עבודה בפני עובדים חדשים מוכשרים שמנסים לפלס דרכם אל שוק העבודה. ניצול בלתי יעיל של כישורי העובדים גורר התייקרות של מוצרים ישראלים שמתקשים להתחרות על ארנקו של הצרכן בעולם. כך תורמים חוקי העבודה לירידה ברמת החיים של כל האזרחים. לחלקנו יש "קביעות" בעבודה – אבל כולנו עניים יותר. עובדי חברת חשמל משלמים עבור מערכת חינוך יקרה וגרועה, והמורים המוגנים משלמים עבור חשמל יקר וישלמו בעתיד עבור הר החובות המצטבר של חברת החשמל.    

שוק העבודה מתעוות גם כתוצאה מחזרה לשיטת הגילדות שהייתה נהוגה בימי הביניים. היום קוראים לתופעה "הסדרת המקצוע". זהו כפל לשון בעזרתו מוכרים לציבור את הרעיון שכדי להגן על "ההמונים הנבערים" צריכים לעגן בחוקי המדינה התאגדות של בעלי מקצוע. במסגרת חוקים אלה נקבעים כללים שמקשים על ההצטרפות למקצוע באמצעות חסמים שונים כגון דרישה ללימוד במוסדות "מוכרים", מבחני כניסה מחמירים, תשלום אגרה שנתית למימון הג'ובים של פקידי הגילדה, עבודת "התמחות" כשוליה אצל חבר גילדה ותיק, הגבלות על תחרות בין חברי הגילדה ועוד. בחלוף השנים נוצר לחץ תמידי להגבהת חומות הכניסה למקצוע. הנפגעים הראשונים הם צעירים שהשתלבותם בשוק העבודה נדחית ולכן אבטלת צעירים הפכה למכה כרונית במדינות אירופה. ענפים רבים בישראל כבר "מוסדרים" במסגרת גילדות מקצועיות, לדוגמה: עורכי דין, רופאים, יועצי השקעות, מתווכי דירות, שיפוצניקים. קיים לחץ בלתי פוסק של בעלי מקצוע אחרים ל"הסדרת המקצוע" כגון גני ילדים, סופרים ומשוררים, דוגמנות, מנעולנים ועוד.