הדפס עמוד זה
רביעי, 07 ינואר 2015 06:10

הגז שעלול להתנדף

משק הגז המעוות רוכב על מערכת כלכלית מעוותת. ישראל עולה על דרך מכשולים שתרחיק משקיעים בגלל חזירות פוליטית, ותפגע ברמת החיים. ניווכח איך מדינה סוציאליסטית יכולה להפסיד ממשאב טבע שופע.

כמה גז ונפט יש בישראל?

אף אחד לא יודע כמה אוצרות טבע, שניתנים למימוש לטובת האדם, יש על פני כדור הארץ או במדינה מסוימת. לא כל משאב טבע ניתן לניצול – אנחנו לא יודעים כיום איך לנצל את הלבה הרותחת שבליבת כדור הארץ. הרומאים לא ידעו לנצל נפט וגז. הכמות וסוג המשאבים שניתנים לניצול תלויים בהתקדמות הטכנולוגית של האנושות.

אנחנו לא יודעים, לדוגמה, את כמות עפרות הברזל בכדור הארץ שעומדות לרשות האדם. לעפרות הברזל לא היה ערך בתקופת האבן. בתקופה מאד קדומה ליקטו עפרות ברזל שנראות לעין בסלים וגרפו אדמה באמצעות מחרשת עץ רתומה לשוורים – "הכמות הידועה" של ברזל הייתה מאד מצומצמת. בימי הביניים כבר כרו ברזל בחפירה ידנית של פירים – כמות העפרות הידועות עלתה. גיאולוגים במאה ה-19 העריכו מן הסתם שכמות הברזל בטבע הרבה יותר גבוהה, כי בעזרת מנוע הקיטור הופעלו מעליות לעומק רב יותר אל בטן האדמה. במאה העשרים השתכללו המנועים, טכנולוגיות החיפוש השתפרו, התעבורה למרחקים הוזלה והסתבר שמשאבי עפרות הברזל נמצאים גם בקצות תבל ובעומקים שלפני כן כלל לא הייתה גישה אליהם – ההערכות הכמותיות השתנו מקצה לקצה. ייתכן שבעוד 50 שנה יעמדו לרשות האדם עפרות ברזל שיופקו מאסטרואידים בחלל. הטכנולוגיה קובעת במידה רבה את היקף "הכמות הידועה" של משאבי הטבע.
 
גם כמויות הנפט והגז "הידועות" משתנות בהתאם להתפתחויות הטכנולוגיות. בשנות החמישים לא עמדה לרשותנו טכנולוגיה לקידוחי עומק בים ולכן הערכת כמויות הגז והנפט התבססו על קידוחים יבשתיים; בשנות השבעים "ידענו" שתוך 20 שנה ייגמר הנפט בעולם; בעשורים האחרונים התפתחה טכנולוגיית הקידוחים הימיים העמוקים, וממש לאחרונה צמחה טכנולוגיית הקידוחים האופקיים – כמויות הגז והנפט הידועות גדלו פי כמה מונים. הטבע לא ייצר כמויות חדשות של נפט וגז, אלא הידע האנושי הוא ש"ייצר" מקורות חדשים הולכים וגדלים. העבר מוכיח עד כמה קשה לנחש מה צופן העתיד הטכנולוגי.  


1518 4 וויקיפדיה

אין "מומחה" שיכול להעריך את כמויות הגז הפוטנציאלי במים הכלכליים של מדינת ישראל. כל "מומחה" צריך לסייג את הערכותיו בענווה ולציין שההערכות נכונות להווה, נכונות לטכנולוגיה הידועה, ונכונות לרמת המוטיבציה של משקיעים ויזמים להסתכן במיזמי גז.

אין "מומחה" שיכול להעריך את מחיר הגז "בעתיד", או את "פוטנציאל יצוא הגז בעתיד" – אפילו לא "מומחה איטלקי". אין "מומחה" שיכול לחזות את פריצת הדרך הבאה שתביא לעולם מקור אנרגיה חדשני ומשתלם (אולי היתוך גרעיני, אולי כור אטומי זעיר ובטוח, או אולי "משהו" אחר).

למינרלים ולאוצרות טבע אין ערך עצמי אובייקטיבי שניתן להם על ידי בורא עולם או ערך שנוצר בדרך עלומה ב"מפץ הגדול". ללבה הרותחת בבטן האדמה, לדוגמה, אין כיום שום ערך (בינתיים...). ערכם של אוצרות טבע נובע מיכולת האדם לנצלם לטובת עצמו, מיכולת ההמצאה של האדם, מהדחף התמידי הבלתי מסופק של האדם להיטיב את חייו לטובת עצמו וצאצאיו. "אוצרות טבע" לא קיימים כמוצר סופי וכדי שיהיה להם ערך צריך להפוך אותם למוצר שנחוץ לאנשים, או כמוצר ביניים (כמו אנרגיה) שמאפשר ליצור בעזרתו מוצרים מועילים.

תהליך הפיכת אוצרות טבע למוצרים מועילים אינו קורה מאליו. החוליה המקשרת בין אוצרות טבע לבין מוצר מועיל לאדם הם היזמים. ללא היזם שמוכן להסתכן ולהשקיע כדי להפיק רווח לעצמו – לא היה מיוצר המקדח לקידוחי עומק, לא הייתה מיוצרת הספינה שגוררת את האסדה ללב ים, ולא היה מוקם המפעל שמייצר את צנרת הולכת הגז.    

מי צריך להיות הבעלים של גז שהתגלה?

פירות שמופקים מקניינו של אדם הופכים גם הם לקניינו. פירות עבודתו וכישרונו של אדם שייכים בלעדית לו. משאב טבע או מינרל שהתגלה מתחת לפני שטח של קרקע פרטית צריך להיות קניין של בעלי הקרקע. בעלי הקרקע רשאים לנצל כל משאב שביכולתם להעלות לפני השטח בקידוח אנכי מכל נקודה בחלקה שבבעלותם.

זיכיונות לחיפושי נפט בקרקעות שבבעלות המדינה צריך למכור, לכל המרבה במחיר, ובכלל זה זיכיונות לאזורי קידוח במים הכלכליים של מדינת ישראל (הזיכיון נמכר כיום ל-30 שנה). תנאי הזיכיון צריכים להיות פשוטים, ברורים, ויפקעו אם בעל הזיכיון לא החל בקידוח תוך פרק זמן מוגדר. מי שגילה גז או נפט (או מינרל אחר) בקידוח מוצלח – פירות התגלית צריכים להיות לרכושו הבלעדי. 

היותו של משאב טבע רכוש פרטי מסביר את הכמות העצומה של קידוחים בארצות הברית – באוקטובר 2014 בלבד הונפקו 7,227 היתרים לקידוחים חדשים ברחבי ארצות הברית! זאת לעומת כ- 400 קידוחים בישראל (חלקן על ידי חברות ממשלתיות) מאז קום המדינה. כ-55% מכלל קידוחי הנפט בעולם מבוצעים בתוך ארצות הברית.


1518 3

 אחת מההצלחות היחידות של הקומוניזם הוא הטמעת ההכרה בציבור שרכוש בבעלות פרטית הוא שורש הרוע על פני אדמות. לא כל רכוש פרטי, כי לרוב הגדול בדמוקרטיה יש רכוש פרטי כלשהו. חלק ניכר בציבור מאמין ש"קצת" רכוש פרטי – זו תופעה תקינה. אבל מי שצובר בכישרונו (או במזלו) הרבה רכוש – זה כבר מאוס. המדינה הסוציאל-דמוקראטית צריכה להחרים את "הרכוש העודף" בצורה של מס גבוה, מיסי ירושה, או אפילו הלאמה. סיסמאות פוליטיות להחרמת רכוש וחלוקת פירות ההחרמה זוכות בדרך כלל לאהדה נרחבת. מי יתנגד לקבלת כסף מהמדינה, אפילו אם מקור הכסף בהחרמת רכוש פרטי? הרי הכסף הוחרם מ"עשירים חזיריים"? נשיא צרפת פרנסואה הולנד החליט להחרים שלושה רבעים מהכנסות העשירים בצרפת – הציבור ברובו מחא כפיים. גם את הממונה על ההגבלים בישראל, דייויד גילה, מהללים על החלטתו להפקיע זיכיונות גז. 

הים הוא רכוש ציבורי בתוקף נסיבות היסטוריות. טכנית אי אפשר היה להפיק תועלת כלכלית ממרחבי הים (למעט שיט ודיג) ולכן לא היה ערך לתביעת בעלות פרטית על משבצות ים ולא היה שווה להגן בכוח על הבעלות (אילו נתבעה). רק ב-1982 הושגה הסכמה באו"ם על הגדרות אחידות ל"מים טריטוריאליים" ול"מים כלכליים" ולא לפני שטכנולוגיית הקידוח הימי הבשילה. הסוגיה לא הטרידה כל כך את המדינות עד אז.

משפותחו טכנולוגיות קידוח במים עמוקים, נוצר ערך כלכלי לים. אנחנו לא רוצים שהמדינה תכפה עלינו גביית מיסים בכוח לצורך חיפושי נפט וגז ממשלתיים. אני שונא סיכון ומסרב להשקיע את חסכונותיי בחיפושי נפט, ידידי אוהב סיכון ונוהג ההיפך. אין זה מוסרי שהממשלה תכפה עלי להמר על חיפושי נפט באמצעות חברה ממשלתית. אין לנו אמון בעסקים ממשלתיים ובייחוד בעסקים ממשלתיים שנכפים עלינו. לכן, חיפושי גז צריכים להתבצע על ידי יזמים פרטיים, כאשר כל הסיכון יחול עליהם.

מובן מאליו שדייג שמשקיע הון ועבודה ומעלה דגים ברשתו – אלה יהיו לרכושו הבלעדי. הדגים, למרות שהם משאב טבע, לא נחשבים ל"רכוש העם". גם הגשם ממנו נהנים החקלאים אינו רכוש העם. אף אחד לא יקבל כ"דרישה מוסרית" קריאה להחרמת 80 אחוז משלל הדיג לטובת המדינה. הסיכון והיקף ההשקעה בחיפושי גז ונפט גדולים לעין שיעור מהסיכון בחקלאות ודיג – למרות זאת קל להסית את הציבור נגד חברות גז שהצליחו. אף עיתונאי לא הזיל דמעה כאשר המשקיעים בחברת "שמן" שקדחה מול חופי אשדוד, הפסידו כ- 600 מיליון שקל בקידוח יבש. ההגינות מחייבת ש"העם" שרוצה להיות שותף ב-80 אחוז מהרווחים – ישתתף גם באותו שיעור בהפסדים...

הנפט והגז לא "שייכים לעם" כפי שהפִּלפלים שמגדלים בערבה לא "שייכים לעם" למרות שמגדלים אותם על קרקע ש"שייכת לעם". גם פרס נובל לכימיה שייך לפרופ' עדה יונת ולפרופ' דן שכטמן למרות שמכון ויצמן והטכניון "שייכים לעם". פירות הכישרון, העבודה וההצלחה שייכים לפרט ולא לקולקטיב, לא ל"מדינה".

דייויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, מגלם את דמותו של "הבארון השודד" המודרני – שוד על ידי המדינה ובחסות המדינה. בניגוד למיתוס – "בארונים שודדים" קיימים רק בחסות המדינה (הנושא ראוי לכתבה נפרדת).

למי יימכר הגז (או הנפט)?

למי שהיזמים יחליטו. המדינה הקרובה ביותר היא ישראל ולכן הוצאות השיווק לצרכנים בישראל יהיו הנמוכות ביותר. המשק הישראלי קטן ולכן מהר מאד ייווצרו עודפי היצע. את היתר ימכרו היזמים לצרכנים בעולם.

באיזה מחיר יימכר הגז?

במחיר הכדאי ביותר לצדדים בעסקה. מפעל ישראלי יחתום על הסכם עם ספק הגז החדש, רק אם מחיר האנרגיה יהיה נמוך מהמחיר שהמפעל משלם עכשיו לחברת חשמל, או לסולר שהוא רוכש מבתי הזיקוק. ספק הגז יצטרך להציע מחיר די מפתה, בחוזה לזמן ארוך, כדי שבעלי המפעל יסכימו לבצע את ההסבה לגז.

ספק הגז ינסה לקבל את המחיר הגבוה האפשרי. זכותו. כפי שכל אחד מאתנו ינסה למכור את הרכב או הדירה במחיר הגבוה האפשרי. המוכר אינו כל-יכול, יש לו הוצאות עתק שעליו לשלם, הלוואות לבנקים שצריך לפרוע, שעון הריבית מתקתק גם בשבתות וחגים. הוא חייב למכור. יש לו תחרות ממקורות אנרגיה נוכחיים וצפויה לו תחרות מספקי גז עתידיים, אם יתמהמה. הוא ישאף להבטיח לעצמו לקוחות עם חוזים ארוכי טווח – אבל את זה יוכל להשיג רק תמורת פשרה במחיר.

במקביל, ינסה מפיק הגז לייצא. כאן כבר ייתקל בשוק בינלאומי "אכזר". התחרות תכה בו מכל כיוון – הוא יצטרך לעלות במדרגות הסיכון – לגייס הלוואות נוספות, לוותר על אחוזי בעלות בעסק ולהכניס שותפים נוספים, להשקיע במתקני הנזלה יקרים או בצנרת אספקה ארוכה פי כמה וכמה מזו המספקת גז לישראל. כדאי לו למכור כמה שיותר לשוק המקומי ומהר – לכן המחיר לשוק המקומי יהיה "סביר" ולא צריך שהממונה על ההגבלים יקבע את מחיר הגז הראוי.

אז איך תצמח תחרות בשוק הגז המקומי?

אם שוק הגז יהיה פתוח ללא התערבות של המדינה, ייתכן שתצמח תחרות אמיתית. דווקא הרווחיות הגבוהה של היזם הראשון תזמין כניסה מהירה של מתחרים נוספים לענף חיפושי הגז והנפט בישראל. ייתכן שהיזם הראשון דווקא ינסה אסטרטגיה עסקית שונה: יתחייב למחירים נמוכים לאורך זמן כדי להקטין את התמריץ למתחרים חדשים להיכנס לענף – רווח נקי לצרכן הישראלי.

התחרות לגז, קיימת כאמור, גם מצד מקורות אנרגיה מסורתיים, ובעקיפין גם משוק הגז העולמי.

כמו בתחומים רבים אחרים – כל שהממשלה צריכה לעשות זה לא לעשות: לסלק ידיה מהתערבות במשק הגז, להסיר מכשולי רגולציה שמעכבים הנחת צנרת גז כפולה ומשולשת. הולנד מדינה קטנה כמו ישראל, אך מזה עשרות שנים היא מרושתת בצפיפות בצנרת הובלת גז ונפט. הולנד הפכה למרכז להפצת גז לכל אירופה. צינורות גז ונפט של חברות מתחרות מתנקזים להולנד מבריטניה, נורבגיה, צפון אפריקה ורוסיה. להולנד לא נגרם שום נזק. אצלנו מתווכחים שנים היכן ימוקם צינור הגז השני.    



1518 1 ETH Zurich

יצחק תשובה עלול להיות מונופול גז?

התחליף למונופול פרטי הוא מונופול ממשלתי. לאחרונה מתרבות הדרישות להלאים את הגז בדרכים שונות. הצעותיו של ח"כ דב חנין פופולאריות בטוקבקים; סבר פלוצקר קורא בידיעות אחרונות "תנו למדינה את לווייתן" (28/12/14); הכלכלן, ח"כ אבישי ברוורמן קורא לפיקוח על מחיר הגז – דרישתו מקובלת בקרב פוליטיקאים וכוכבי תקשורת, וכנראה תתקבל לבסוף.

דווקא הפיקוח הממשלתי על מחירים ועל כמויות היצוא ינציחו מונופול בחסות הממשלה. במקום להתמודד בשווקים מול הצרכנים – היזם יתמודד מול פקידי ממשלה. היזם יצטרך "לשכנע" פקידים ופוליטיקאים להעלות מחירים וכמויות יצוא. איך משכנעים? באמצעות טבלאות, מצגות וגרפים, ובמקרה הרע באמצעות "תרומות חברתיות" והבטחת ג'ובים "לאחר הפרישה" מהשרות הממשלתי. מהר מאד נגיע למצב שהממשלה המפקחת תראה את עצמה גם אחראית לעתידו הכלכלי של מונופול הגז, כפי שהיא דואגת ל"יציבות הבנקים".

הלאמת הגז בגרסה זו או אחרת תיצור "חברת חשמל חדשה" – ועד עובדים עם היד על ברז הגז, "גז חינם" לעובדים, העסקת קרובי משפחה והפסד מצטבר של כ- 80 מיליארד שקל כמו לחברת החשמל "של העם". חברת גז ממשלתית לא תראה שקל מ"מכירת גז" לירדן ולמצרים כפי שחברת החשמל לא גובה חוב של כמעט 2 מיליארד שקל מהרשות הפלסטינית. שיקולים פוליטיים של חברה ממשלתית לא יאפשרו לגבות חובות גז מערבים... האם חברת גז ממשלתית תנתק את ממלכת ירדן מגז בגלל שהמלך נמצא "בקשיים כספיים זמניים"?...

פיקוח על מחירים כמוהו כסבסוד הגז לצרכן. ברגע שמתחילים בסבסוד קשה לפוליטיקאים לסגת. הלחצים הפוליטיים תמיד יהיו לכיוון העמקת הסבסוד – כך מושגת "תשואה פוליטית" מקסימאלית. בוונצואלה הדלק עולה 18 אגורות לליטר, מחיר מסובסד דומה קיים ב"מדינות נאורות" אחרות בהן השליטים עלולים להיפרד מראשם אם ינסו לצמצם את הסובסידיה.

ערב הסעודית מפיקה כ-9 מיליון חביות נפט ביום, אבל מעטים מודעים לכך שערב הסעודית צורכת  כמעט שליש מכמות זאת – כ-3 מיליון חביות (מסובסדות) ליום! בערך כמו צריכת הנפט היומית של הודו. צריכת הדלק המסובסדת בערב הסעודית מזנקת, בתלילות מדהימה עד כי אנליסטים כבר מחשבים את היום שבו תתחיל ערב הסעודית לייבא נפט... הזוי? ואילו איחוד האמירויות הערביות במפרץ הפרסי שהתברך ברזרבות גז מהגדולות בעולם (במקום השביעי), הפכו כבר השנה  ליבואני גזנטו! אפילו כוויית כבר מייבאת גז נוזלי בחודשי הקיץ. מציאות הזויה זו היא תוצאה ישירה של מדיניות סבסוד אנרגיה "לעם" שהתחילה "בקטן" לפני שנים רבות.  

מונופול פרטי שפועל ללא התערבות ממשלתית מגיע למעמדו בזכות שרות טוב לציבור. מייקרוסופט וגוגל הם מונופולים כבר שנים רבות. גוגל בזכות שירותי החיפוש והמייל החינמיים, ומיקרוסופט בזכות התמחור הנוח של מוצריה המועילים. המעמד המונופוליסטי של מיקרוסופט אפשר לה לכאורה למכור את תוכנת האופיס או הווינדוס ב-5,000 דולר לחבילה בודדת – אבל אז הכנסותיה היו יורדות ומזמן היו צומחים מתחרים.

אם הבחירה היא בין מונופול ממשלתי (אפשר להוסיף ללא היסוס את התואר "מושחת") לבין מונופול פרטי – עדיף שיהיה פרטי. למי שיש עדיין ספק לגבי התנהלותו של מונופול נפט ממשלתי מוזמן לקרוא על פטרובראז – ענק הנפט של ממשלת ברזיל. כך מנהלת ממשלה את "הנפט של העם הברזילאי" ולא יכול להיות אחרת. 

אז מה תרוויח המדינה מהגז?

מעסקי הגז צריך לגבות מיסים כמו מכל עסק אחר במדינת ישראל. מס הוא תמיד שרירותי ולצערנו גם נחוץ. אם שיעור מס החברות עומד על 25% אז זה המס שגם חברות הגז צריכות לשלם. מס "סביר", אחיד וקבוע יגרום לחברות נוספות להצטרף לענף, כמויות ההפקה יעלו וגם הכנסות המדינה ממיסים יעלו.  

חבילת המיסוי המיוחדת שנתפרה לחברות הגז מורכבת משכבות רבות: תמלוגים 12.5%, מס חברות 25%, מס רווחי יתר 50%. וזה עוד לפני הפיקוח על המחירים שהוא מס לכל דבר – ההפרש ממחיר השוק הוא מס שהמדינה גובה ומחלקת אותו מיד לצרכני הגז כסובסידיה. מיסים נוספים נגבים בהמשך שרשרת המיסוי: על שכר עבודה, דיבידנדים, מסחר במניות החברה. המדינה כבר מחרימה, כנראה, למעלה מ-80 אחוז מהרווחים כמס (עוד לפני "הפיקוח" המתוכנן). ההכנסה מהמס לא היית נוצרת אלמלא גילה יצחק תשובה את הגז. הכנסות מס עתידיות נוספות לא יהיו אם חברות ויזמים ידירו רגליהם מישראל.

אף פוליטיקאי לא בונה חבילת מיסוי מיוחדת לחברת הייטק שהצליחה "מעל למשוער", או לסרט קולנוע ישראלי שובר קופות שמסתבר בדיעבד כמוצלח. השוויון היחיד שצריך להיות במדינה הוא בפני החוק, גם בחוקי המס.

אם המדינה תחדל מלערום קשיים על עסקי הגז, יתגלו כנראה עוד מאגרים רבים, כמויות ענק יישאבו ויימכרו – הכנסות המדינה ממיסים ינסקו מהר מאד. בינתיים, בחישת המדינה בעסקי הגז כבר גורמת לנזקים: חיפושי גז חדשים נעצרו לחלוטין ב-2014, וארבע שנים מאז גילוי הגז ב"לוויתן" עוד לא נראה באופק אפילו קצה הצינור שיזרים את הגז לישראל.

סוציאליזם עכשיו – גז באחרית הימים

קל מאד להשתכנע מדמגוגיה סוציאליסטית מטעה. שלי יחימוביץ מתבלבלת: "העם" לא נתן ליזמים את הגז. היזמים הסתכנו וגילו גז שהיה ממשיך לרבוץ במעמקי הים. גז ש"העם" לא גילה במשך 60 שנה ולא יכול היה לגלות (בעזרת חברות ממשלתיות) גם בעוד 60 שנה. היזמים גילו את הגז והם שנותנים את חלקו למדינה בצורת מיסים. המשכורת של יחימוביץ ממומנת מעושר שיצרו אנשים עובדים וחלקו מוחרם למימון הסקטור הציבורי – לא להיפך. הסוציאליסטים אוהבים "לפקח על מחירים" כאן, ברוסיה ובוונצואלה. החידוש הישראלי: הסוציאליסטים הישראלים החליטו לפקח גם על ההכנסה הגולמית של היזמים – "פער התיווך" ברשתות המזון, או הקשקוש "400 אחוז רווח" על הגז. הכנסה גולמית אינה רווח.  


1518 2

www.shutterstock.com


משק הגז המעוות רוכב על מערכת כלכלית מעוותת מבסיסה – עיוות על גבי עיוות. לדוגמה:  המדינה, כאמור, גובה מיסי עתק ממשק הגז (בסביבות 80%), הקליינט העיקרי של הגז בעתיד הנראה לעין היא חברת החשמל שבבעלות המדינה. עכשיו המדינה צריכה להחליט איפה לעשות את "הרווח": להכריח את חברת הגז להוריד את מחיר הגז – ואז הממשלה תפסיד הכנסות ממס אבל "תרוויח" הכנסות בחברת החשמל כי לא כל ההוזלה של עלות החשמל תגיע לציבור. כך אפשר יהיה להקטין את גיבנת החוב של חברת החשמל. או אולי לאפשר לחברות הגז לגבות מחיר גבוה וכך המדינה תוכל להגדיל את הכנסותיה ממיסים ולעזאזל עם חובות חברת החשמל. אבל מי זו "המדינה"? המיסים על הגז שייכים לכאורה לעם, אבל גם חובות חברת החשמל ישולמו לבסוף על ידי הציבור. פלונטר? לא מדויק – המיסים שנגבים "שייכים" לממסד הפוליטי, החובות כן "שייכים" לציבור... ההכרעה תיפול לבסוף לפי הקריטריון התקף במדינה סוציאל-דמוקראטית: התועלת הפוליטית המֵרבית שניתן להפיק בכל חלופה. את הדיון הזה נדחה לפעם אחרת. 

מדינת ישראל עולה על דרך מכשולים של עיוות משק הגז, של הרחקת משקיעים מישראל בגלל חזירות פוליטית, ושל פגיעה ברמת החיים של כולנו. כנראה שאין מנוס מלחזור על שגיאות של מדינות אחרות שהלכו בדרך זו. לצערנו, פניית הפרסה תתבצע רק בעוד 20 שנה, כמו במקסיקו, רק אחרי שניווכח איך מדינה סוציאליסטית יכולה להפסיד גם ממשאב טבע שופע.

מוטי היינריך 


תוספת


קליק על התמונה למעבר לכתבה המלאה בכלכליסט:

1518 5

עודכן לאחרונה ב שבת, 09 ינואר 2016 19:22

פריטים קשורים