הדפס עמוד זה
שני, 15 יוני 2015 10:41

אתם מציעים רפורמה מקיפה - אבל מה עושים "מחר בבוקר"?

"אולי אתם צודקים אידיאולוגית, אבל אין סיכוי לרפורמה שתשנה הכול, אז מה אתם מציעים לעשות 'מחר בבוקר'?". זו שאלה שאני נשאל לעיתים תכופות בכל תחום שעולה בוויכוח בו דעתנו העקרונית מושמעת.

1553



"אולי אתם צודקים אידיאולוגית, אבל אין סיכוי לרפורמה שתשנה הכול, אז מה אתם מציעים לעשות 'מחר בבוקר'?". זו שאלה שאני נשאל לעיתים תכופות בכל תחום שעולה בויכוח בו דעתנו העקרונית מושמעת. התשובה הקצרה היא: "מחר בבוקר אפשר לעשות את מה שבדרך כלל דרעי/נתניהו/יחימוביץ מציעים". זה אולי יעזור "מחר בבוקר", או "עד לבחירות" – אבל מחרתיים נמשיך להסתבך בקורי העכביש ונשלם את המחיר.

כדי להבין מדוע שינוי נקודתי קשה מאד ליישום, צריך להביט ממעוף ציפור על התנהלות של המארג הסבוך שנקרא "מדינה". אז מה יש לנו בסיר הענק? יש מאות קבוצות אינטרס, יש ממסד פוליטי על כיתותיו, יש חוקי מדינה, יש וועדי עובדים וחוקי עבודה, יש גם חוקי סביבה, יש ציבורי בוחרים וארגונים עצמאיים. יש המון. כל התבשיל הזה נמצא בכל נקודת זמן בשיווי משקל – לפעמים יציב, לפעמים בתנועה לשיווי משקל חדש.

"שיווי המשקל" הוא המצב "הנורמאלי". במצב זה כל גורם מאלפי הגורמים בעלי ההשפעה התרגל להסתדר עם כל הגורמים מהם הוא ניזון ועם כל הגורמים שהוא מזין. הקבלנים "מסתדרים" עם חוקי הבנייה, החקלאים בערבה "התרגלו" לסובסידיות לגידול פלפלים, העמותות "מסתדרות" עם התקציבים מקופת המדינה ובנמל אשדוד עובדים פחות מאשר בנמל רוטרדם ומקבלים משכורת כפולה – כל זה חלק מהמצב "הנורמאלי". במצב זה הכול מתפקד פחות או יותר: אין הפסקות חשמל, אניות נפרקות בנמל, אפילו התור לרופא מומחה או לניתוח מגיע לבסוף. גם אלה ש"סובלים" מתרגלים למצבם. חיים.

לפתע, עולה הצעה ל"רפורמה" נקודתית כלשהי. "רפורמה" היא שינוי משמעותי מ"המצב הנורמאלי". כגודל הרפורמה כן גדל הפוטנציאל לערעור שיווי המשקל ב"מערכת". ל"מערכת" יש כוח התמדה, מומנטום – כמעט כמו בפיזיקה. וכבר שנו רבותינו, ובראשם אייזיק ניוטון, שניסח את החוק הראשון של המכניקה: "כל גוף יתמיד במצבו, יישאר במנוחה או ימשיך לנוע... כל עוד לא פועל עליו כוח חיצוני".  אז גם "המערכת" שלנו שואפת להתמיד במצבה. כל ניסיון לערער את שיווי המשקל יפעיל כוחות אדירים כדי לשמר את "המצב הנורמאלי" הקודם.

איזה "רפורמות" קל להעביר? רפורמות "קסמים". רפורמות שאף אחד לא צריך לשלם בשבילן "מחר בבוקר", רפורמות שלא מערערות את מצב שיווי המשקל היחסי בין הגורמים השונים – אך נהיה טוב יותר לכולם. המדינה לוקחת הלוואה ומחלקת את הכסף. החלוקה מתבצעת פחות או יותר כמו היום, אבל רק יותר כסף. אחת השיטות החביבות היא "הגדלת יעד הגרעון" בתקציב המדינה.

"רפורמות" אחרות שקל להעביר הן כאלה שהנזק שהן גורמות קשה למדידה מיידית, ציבור גדול ייהנה לכאורה מהרפורמה בטווח הקצר. הנזק ייגרם לקבוצה קטנה, אינו מיידי וייקח זמן רב עד שיצטבר לנזק מורגש. המתנגדים לרפורמות "חברתיות" נדרשים להסברים מעמיקים ו"חופרים" כדי לשכנע את הציבור הניזוק. נסו להסביר בשני משפטים למה פיקוח על שכר דירה יגרום נזק.

הממשלות במדינות "המערב הנאור" מעורבות במידה רבה בכלכלה ולכן נוצרו בכל מדינה אלפי קבוצות אינטרס גדולות וקטנות שמנסות להשפיע ללא הרף על השלטון לשנות את כללי המשחק לטובתן. כדי למסד שינוי צריך לשכנע פוליטיקאים. רק בשוויץ בה קיים מוסד של משאלי עם אפשר לעקוף את הפוליטיקאים בהליך החקיקה (זו כנראה הסיבה העיקרית למצבה המשופר של שוויץ,  יחסית למדינות אחרות בעולם, כמעט לפי כל קריטריון).

כל ניסיון של קבוצה לשנות את כללי המשחק לטובתה גורר התנגדות של קבוצות מתחרות. כאשר בכל זאת מתקבל שינוי, נוצר שיווי משקל חדש – "המצב הנורמאלי" החדש.

שינויים לכיוון של כלכלה חופשית קשים מאד כי נדרשת סטייה ניכרת מ"המצב הנורמאלי". הכוחות המתנגדים, אלה שנהנים מהמצב הקיים – השפעתם על הממסד הפוליטי גדולה. מה עוד שהממסד הפוליטי עצמו אינו מלאך-שופט שמרחף בשמיים, אלא מהווה חלק מקבוצות האינטרס שנהנות משיווי המשקל הקיים. קיימת בעיה נוספת – נדיר למצוא פוליטיקאים, שמבינים את עקרונות החופש ואת יתרונות הכלכלה החופשית. בייחוד בישראל (שוחרי החופש, גם במדינות אחרות, הם בדרך כלל מיעוט. אצלנו, קבוצה פוליטית זו היא מיעוט מבוטל).

רפורמות גדולות קורות רק כאשר הממסד הפוליטי משוכנע ש"המצב הנורמאלי" אינו בר קיימה אפילו לטווח הקצר. כלומר, המשק יקרוס "בקדנציה שלנו" והנזק הפוליטי המיידי יהיה גדול יותר מהנזק הפוליטי שטמון ברפורמה מקיפה. כזה היה המצב בשנת 1985 לאחר אינפלציה של כ- 400 אחוזים בשנה ולאחר פשיטת הרגל של כל הבנקים בישראל. כזה היה המצב בשנת 2003 כאשר נתניהו היה שר אוצר.

אתר "קו ישר" בדרך כלל מאד לא-פרגמאטי– אנחנו מתארים כיצד ייראה המצב האופטימאלי במשטר בו זכויות הפרט וחופש הפרט הם הערך העליון ומתבטאים בכלכלה חופשית. אנחנו מתעודדים כל פעם שמישהו מספר לנו שנחשף לעקרונות החופש בזכות האתר, אבל לא מדובר בהמונים.

למרות הפסימיות המשתמעת, המציאות משתנה לכיוון של יתר חופש – באיטיות ולאורך עשרות שנים. יש עליות ומורדות בדרך. התחושה בשנים האחרונות היא של נסיגה מסוימת, אבל רק ממרחק של זמן נוכל להביט לאחור ולהבחין. אין לצערנו קיצורי דרך מהירים. במקרים רבים אין פיתרון למשוואה ל"מחר בבוקר".
 
מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שישי, 27 מאי 2016 20:16

פריטים קשורים