הדפס עמוד זה
שבת, 12 דצמבר 2015 17:11

מתווה הגז פרק א': קומוניסטים מבינים רק כוח

הוויכוח על הגז מתנהל בין ניאו-קומוניסטים שגורסים שזכותו של האדם לרכוש פרטי קיימת רק ב"קטנה": האופניים, המכונית, והאייפד שייכים לבעליהם. אבל אם אתה "עשיר", או חלילה "טייקון" – רכושך שייך ל"עם".

הויכוח הסוער על הגז מתנהל בין ניאו-קומוניסטים ישראלים שגורסים שזכותו של האדם לרכוש פרטי קיימת רק ב"קטנה": האופניים, המכונית, האייפד והסמרטפון שייכים לבעליהם, גם הפאב ברוטשילד בתל אביב אולי שייך לבעליו וכך גם חנות הירקות של הערבי בתל אביב ליד הכיכר. בעניין זכות הקניין בפאב נכתב "אולי" לא במקרה. שהרי בעלי הפאב מעסיקים עובדים בתנאי "ניצול" ולכן די ברור ש"העם" צריך להגביל את זכות הקניין של בעלי הפאב (לדוגמה: באמצעות כפיית וועד עובדים). אלה בערך גבולות הקניין הפרטי בניאו-קומוניזם הישראלי. אבל אם אתה "עשיר", שלא לדבר על "טייקון" – רכושך שייך בוודאות ל"עם".       

1590

                                                                                                                מקור: וואלה


אם רכושך אינו שייך לך, אם "העם" יכול להחליט על גבולות קניינך – מתחולל קרב פוליטי שתוצאותיו יקבעו את גבולות הקניין הפרטי – כמה ראוי להחרים מרכושו של "העשיר". לשדה הקרב הנוכחי קוראים "מתווה הגז". זה כל הסיפור של "ועדת ששינסקי", הממונה על ההגבלים, דרעי ונתניהו.

הקרב על היקף החרמת הקניין הפרטי אינו בין "קומוניסטים" לבין "קפיטליסטים", אלא בין ניאו-קומוניסטים לבין סוציאליסטים "מתונים" כמו נתניהו. אבל כולם על אותה "סקאלה", על אותו סולם – אין כאן "קפיטליסטים". כולם מסכימים ש"המדינה" צריכה לקבוע מי יהיו בעלי זכויות שאיבת הגז, למי ימכרו את הגז, כמה צריך לייצא, באיזה מחיר למכור את הגז ל"עם", וכמה צריך להחרים ממה שנשאר (מיסוי).

זה אינו נאות פוליטית (פוליטיקלי קורקט) לצדד בקפיטליזם, לכן נתניהו חייב לאמץ גישה סוציאליסטית מתונה כדי שההמון הזועם לא ירמוס אותו. כדי לא להוציא מפיו את המילה "קפיטליזם" נאלץ נתניהו להשתמש בקומבינה חוקית. סעיף 52 מאפשר בשם "הביטחוניות של המצב" (כדברי המערכון של "הגשש החיוור") לעקוף את הצאר הממונה על ההגבלים.

הקרב מתנהל על עומק הקומוניזם. הפעילים ה"חברתיים" – כך מכונים הניאו-קומוניסטים בתקופתנו – מפגינים ברחוב ובתקשורת. הם "יודעים" מה צריך להיות מחיר הגז ל"עם", מה צריך להיות קצב השאיבה של הגז ("להשאיר לדורות הבאים"), וכמה גז לייצא. גם ה"חברתיים" המתונים כמו נתניהו וכחלון "יודעים" – הם כתבו את זה ב"מתווה הגז". ובאמצע ניצבים קומוניסטים "הוגנים" כמו סבר פלוצקר, הכלכלן של ידיעות אחרונות, שמצדד בהלאמה "הוגנת" של הגז. לשיטתו, "העם" ישלם פיצויים ל"טייקונים" על השקעותיהם בגילוי הגז. לאחר הלאמת הגז הוא ינוהל על ידי "המדינה" באופן צודק ויעיל כמו רכבת ישראל, הדואר ונמל אשדוד. למה ש"העם" לא ישלם פיצויים גם לעשרות החברות שהשקיעו מאות מיליוני דולרים בחיפושי נפט וגז יבשים?

יצחק תשובה ונובל אנרג'י נכנסו לשדה הקרב בידיעה שאלה תנאי המשחק, הם לא נולדו אתמול. הם חתמו על הסכם עם המדינה, אבל סמכו שבסוף "הכול יסתדר". זו הדרך היחידה לניהול עסקים במדינה "חברתית" – קודם חותמים, אחר כך "מסתדרים".

לאנשי עסקים שמנהלים מו"מ מול פקידי מדינה יש יתרון. "הכוחות" לא שקולים אפילו אם לפקידי המדינה יש תואר של פרופסור או דוקטור. איש העסקים ברוב המקרים בקי יותר בפרטי העסק, מתוחכם יותר, והוא לא מסיים את יום העבודה בשעות אחר הצהריים המוקדמות. חשוב מכל – המוטיבציה שלו גבוהה מזו של "פקיד בכיר" עם משכורת ופנסיה מובטחים ששום אגורה לא יוצאת מכיסו הפרטי.

התחכום העסקי מקנה יתרון לחברות הגז, אבל יתרון זה מתקזז לנוכח כוחה הברוטאלי של המדינה שעלולה לשנות את כללי המשחק, אפילו רטרואקטיבית – אם יש בכך תועלת פוליטית. יצחק תשובה ידע מראש שכללי המשחק עלולים להשתנות באמצע המשחק. הוא קיווה "להסתדר".

כדי "להסתדר" בג'ונגל ה"חברתי", הבלתי צפוי, צריך אח גדול ושרירי – תפקיד זה ממלאת חברת הנפט האמריקאית נובל אנרג'י מטקסס. ואם לא די בכך, אז האח הגדול מטקסס יכול גם לגייס בתי דין בינלאומיים ולארגן בוררות בינלאומית בעת הצורך.

הקרב טרם הסתיים. חכו.

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שבת, 28 מאי 2016 06:47

פריטים קשורים