הדפס עמוד זה
ראשון, 19 ינואר 2014 05:49

"אמרנו לכם": אין מחסור במים במדינת ישראל

"ירדן מבקשת מישראל לרכוש את עודפי המים". "עודפי מים" בישראל? הרי רק לפני כשנתיים השקיעה הממשלה מכספינו בקמפיינים של "חיסכון במים" עם דוגמנית צמרת שמתייבשת על המסך.

בסמוך לעליית אתר "קו ישר" לאוויר, בשנת 2007, התקשר אלי ידיד "בכיר" והציע לשנות את הכותרת של פרק המים באתר. לדבריו, "כותרת כה הזויה" מציגה את כל האתר באור "לא רציני". שם הפרק על המים הוא "אין מחסור במים במדינת ישראל".
 
העדפנו להישאר "לא רציניים" ואפילו הגדלנו את "אי הרצינות": כתבנו שבתנאי מסחר חופשי במים ותחת משטר של חקלאות חופשית, כדאי יהיה כנראה לייצא מים לירדן ולעזה ואילו ירקות ופירות לייבא מחו"ל יחד עם המים שכבר כלולים בהם...
 
מאז זרמו מים רבים בירדן ובקו ירקון-נגב של מוביל המים הארצי, ולפני מספר ימים הופיעה כותרת בעיתון כלכלי רציני, "דה מרקר": "ירדן מבקשת מישראל לרכוש את עודפי המים"...
 

1438

אילו משק המים היה מופרט באמת ולא באמצעות 4 זכיינים להתפלת מי ים, הכותרת "ירדן מבקשת מישראל" הייתה מצטיירת כמוזרה. (הזכיינים כיום הם קבלני ביצוע ממשלתיים עם "רשת ביטחון" שמאפשרת להם רק להרוויח – הפסדים אם יהיו, יזקפו לחובת הציבור כמובן).
 
מה פתאום "ירדן מבקשת מישראל"? ירדן רוצה לרכוש מים? שתיצור קשר עם יצרני המים הפרטיים בישראל ושתקנה מהם, לא צריך את ממשלת ישראל כגורם בעסקה. אם הממשלה באמצע, אז העניין הופך ל"מדיני" ולא לעסקי – ואז "ישראל" עלולה להרוויח על המים את מה שחברת החשמל מרוויחה ממכירת חשמל לפלשתינים – חוב כמעט אבוד של 1.1 מיליארד שקל...
 
ממשלת ישראל הלאימה את משק המים כבר בשנות החמישים. הממשלה קובעת את מחיר המים לסקטורים השונים ואוסרת הפקת מים פרטית שלא במסגרת ה"זכויות" שהיא מחלקת. כך נוצר "מחסור" שהפך את המים למוצר פוליטי כך נוצר שוק שחור ב"זכויות מים". משק המים מנוהל לפי מיטב המסורת הקומוניסטית באופן ריכוזי ביותר בניצוחו של המונופול הממשלתי – חברת "מקורות" והסובייט העליון של "נציבות המים". מיותר לציין ששכר "עובדי המים" מוזכר בנשימה אחת עם השכר בחברת החשמל – אלה יושבים על ה"שאלטר" ואלה על "השיבר" של המדינה.
 
מים כמוצר
 
מים הם מוצר כמו כל מוצר אחר, אפשר להפיק אותו כמוצר מוגמר ממי תהום, נחלים ואגמים, אפשר לייצר מי שתייה ממי ים בכמות בלתי מוגבלת, ואפשר לייבא אותם בתוך פירות וירקות, או כמים מינרלים בבקבוקים מאיטליה.
 
אילו מים היו נסחרים באופן חופשי לא יכול היה להיווצר "מחסור במים". כפי שאין מחסור בעגבניות. עלייה בביקוש הייתה גורמת לעלייה במחיר המים. עליית המחיר הייתה מייעלת את השימוש במים ואף מסלקת מהשוק ביקושים לשימוש בזבזני שכדאי רק כאשר המים זולים. הביקוש וההיצע היו מתאזנים בעזרת מחיר השוק של המים.
 
בהעדרו של מנגנון מחירים "טבעי" קשה לדעת מה "צריך" להיות מחיר המים וההחלטה אם להשקיע וכמה להשקיע במפעלי התפלה נסמך על ניחוש ו"הערכות" בלבד.
  
כאשר למוצר אין מחיר שוק, מחיר שנקבע מרצון חופשי של קונים ומוכרים, אז יצרנים (בחקלאות, בתעשייה או בענפי שירותים) שזקוקים למים כמרכיב בתהליך הייצור, מבססים את שיקוליהם העסקיים על נתון שגוי. כך נוצרים עיוותים שהאזרח משלם את מחירם.
 
עיוות, בהקשר זה, משמעותו הקצאה של משאבים כלכליים (קרקע, כוח אדם והון) לטובת ענף כלכלי שאינו כדאי, אך הופך למשתלם בזכות מחיר מלאכותי נמוך שנכפה על ידי המדינה. משאבים כלכליים אלה מבוזבזים כי יכלו לתרום לשגשוגו של ענף אחר שיכול היה להשתמש בהם, אלמלא הוסטו מלאכותית לענף עתיר מים. לציבור נגרם כפל-הפסד: פעם הוא משלם על סבסוד המים דרך המיסים, ופעם מצטמצמת רווחתו כתוצאה מצמיחה נמוכה יותר של הכלכלה כתוצאה מבזבוז המשאבים.
 
מחיר נמוך מידי גם גורם לצריכת-יתר, נוצר "מחסור" במוצר, לכן הממשלה משקיעה מכספינו בקמפיינים של "חיסכון במים" עם דוגמניות צמרת שמתייבשות על המסך. ה"מחסור" גורר השקעות בהתפלת מים (3 מיליארד שקל) – השקעה מבורכת בתנאי שוק חופשי במים, אך בהעדר מחירי שוק – לאף אחד אין מושג כמה מפעלים כאלה "צריך". מסתבר שהמפעלים עולים לנו כסף כבד (כ-160 מיליון שקל השנה) כפיצוי על השבתה חלקית, כי יש "עודף". עיוות כלכלי גם יכול להיווצר אם הממשלה קובעת מחיר גבוה למוצר ואוסרת (או מגבילה) יבוא – גם במקרה זה רווחת האזרח יורדת.
 
הממשלה צריכה להפסיק להתערב (כמעט לגמרי) בענף המים, לאפשר תחרות בהפקת מים, בייצור מים ובהובלת מים.
 
המצב הקיים מורכב ואין פיתרון קסם מהיר לשוק מים חופשי. האפשרות לשאוב מי תהום ללא הגבלה מבארות פרטיות (או מהכינרת) תגרום נזק למאגרים שאינו שונה מהנזק שהפוליטיקה של המים גרמה למאגרים אלה. לכן, מעורבות ממשלתית מצומצמת עדיין הכרחית.
 
שוק מים חופשי
 
כל יזם יוכל לקדוח באר, להתפיל מים, או לשאוב מהכינרת, גם מוביל המים הארצי מהכינרת לדרום – יופרט. אם השקעתם בקידוח באר מים בכפר סבא – עדיין לא תוכלו לשאוב אותם. תצטרכו לקנות בשוק הפתוח "זכויות שאיבה" במחיר השוק. כך גם אם קיבוץ עין גב יבנה מתקן שאיבה מהכינרת. מחיר השוק של "זכויות שאיבה" ישתנה בהתאם לביקוש ולהיצע המים באותו אזור. היצע המים יקטן  בשנות בצורת כי ניתן יהיה לשאוב כמות מופחתת של מים. המחיר שיעלה יקטין את הצריכה.
 
מספר "זכויות שאיבה" ייקבע באופן חד-פעמי על ידי הממשלה. אלה יוקצו לפי אזורים ויימכרו לכל המרבה במחיר. "זכויות המים" הקיימות יישארו בידי בעליהם ההיסטוריים. ב"זכויות השאיבה" ניתן יהיה לסחור – לקנות ולמכור. בשנים הראשונות לשחרור שוק המים נחזה, כפי הנראה, ב"נדידת המים הגדולה" – היקפי מסחר גדולים ב"זכויות שאיבה" יעברו מיד ליד – מהמחזיקים היסטוריים שלא מנצלים את הזכויות אל המשתמשים שיודעים לנצל מים ביעילות ולכן כדאי להם לשלם קצת (או הרבה) יותר.    
 
המחזיקים ב"זכויות שאיבה" יוכלו לשאוב מידי תקופה כמות שתיקבע לכל אזור (על ידי הממשלה) בהתאם לכמות המשקעים באותו אזור. כמויות "זכויות השאיבה" מהכינרת יכולות להיקבע בהתאם למפלס הכינרת – ככל שמתקרבים למפלס התחתון תקטן כמות המים שניתן לשאוב מהכינרת כנגד כל "זכות שאיבה". ייתכן שבשנת בצורת לא ניתן יהיה כלל לשאוב מהכינרת למרות שלקיבוץ עין גב יש "זכויות שאיבה".
 
חקלאי או תעשיין שירצו להבטיח לעצמו מחיר קבוע למים לעונת גידול מסוימת, או לאורך זמן – יוכל לבצע קניה עתידית, או לרכוש אופציות-מים בבורסת המים (שתנהל את רישום הבעלויות על "זכויות שאיבה") – כפי שחברת קוקה-קולה מבטיחה לעצמה את מחיר הסוכר העתידי.
 
לא יהיה מחיר מים אחיד בכל המדינה. סביר שהמים בדרום הארץ יהיו יקרים יותר בגלל עלויות דחיפת המים בצנרת לדרום. לתאגידי המים העירוניים לא יהיה מונופול מקומי מובטח כמו היום. עיקר התחרות תהיה באספקת מים לצרכנים גדולים כגון יישובים כפריים, מפעלי תעשייה, בתי חולים, בתי מלון וכדומה – ייתכן שישתלם ליזם להניח צנרת ייעודית אליהם. התחרות על כיס הצרכן העירוני הבודד בעייתית יותר. תאגידי המים יוכלו לבחור מאיזה מפיק מים פרטי לקנות ובאיזה מחיר. התאגידים צריכים להיות בבעלות הרשות המקומית הנבחרת שתוכל לקבוע מחיר למים כרצונה ולקנות מים מספקים לפי החלטת העירייה. הבחירות לראשות העיר הם המנגנון להבטחת מחיר מים סביר לצרכן. לא צריך שהממשלה תקבע את המחיר, ובוודאי שלא מחיר אחיד.
 
מכירה פתוחה ופומבית של מים גורמת לזיהוי המשתמשים שיכולים להפיק מהמים את הערך הכלכלי הגבוה ביותר. חקלאים (או משתמשים אחרים) יעילים אלה מסוגלים להציע את המחיר הגבוה ביותר עבור המים. זאת בניגוד לשיטה הנוכחית, בה זוכים ב"זכויות מים" חקלאים מקריים (על פי מפתח היסטורי שנקבע בעבר הרחוק), או בעלי הקשרים הפוליטיים הטובים ביותר.
 
מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שלישי, 12 אפריל 2016 03:34

פריטים קשורים