הדפס עמוד זה
שבת, 10 מאי 2014 04:23

"מיגור העוני", "קיום בכבוד", "השכבות המוחלשות", ושקר "המוני הרעבים בישראל"

אין שום כבוד בחיים על חשבון אחרים בכפייה. כלל לא חשובה ההגדרה של "קיום בכבוד" – לאף אחד אין זכות לכפות על שכנו שיממן את חייו, גם אם השכן עשיר. חוקי הכפייה של מדינת הרווחה המודרנית אינם מוסריים.

הביטוח הלאומי: הסיוע למשפחות שאינן עובדות אינו מספיק לקיום בכבוד  דו"ח מוסד הביטוח הלאומי קובע כי הרמה הנמוכה של קצבאות הקיום גוזרות עוני על מי שאינם מסוגלים להשתלב בשוק העבודה ­– ועל ילדיהם.
 
בכותרת של הכתבה בדה-מרקר מובלעות ארבע הנחות יסוד מקובלות: האחת – שניתן להגדיר אובייקטיבית מהו "קיום בכבוד", שלכל אחד מגיע "קיום בכבוד" – גם אם אינו נוקף אצבע לעזור לעצמו; ההנחה השלישית ­– אם כבר מגיע "קיום בכבוד" אז המדינה היא הגוף שצריך לדאוג לכך; ההנחה הרביעית – המדינה שולטת ברמת העוני באמצעות קצבאות – אם רק תגדיל אותן ימוגר העוני וכולם "יתקיימו בכבוד".
 

1464
 
 
המונח "קיום בכבוד" אינו מובן מאליו
 
הנה שתי דוגמאות המוכרות לי אישית:
 
דוגמה ראשונה: משפחה בת חמש נפשות בדירת "שיכון" של חדר וחצי בשטח של כ-45 מ"ר. בדירה אין מקרר חשמלי ולכן מעולם לא ליקקו גלידה בבית, מטבחון זעיר ללא גז – כיריים חשמליות קטנות בלבד. אין טלוויזיה, ללא טלפון קווי או אלחוטי, על מכונית או נסיעה לחו"ל – אין מה לדבר, אין מזגן ואפילו לא מאוורר. תפריט המזון בסיסי למדי: בשר, לחם אחיד (לפעמים חצי לחם כדי לא לבזבז), סוג אחד של גבינה, יוגורט, ירקות, פירות זולים. ביגוד – לפעמים אפילו יד שנייה.
 
דוגמה שנייה: משפחה בת 11 נפשות בדימונה מתגוררת בדירה בשטח של כ-80 מ"ר. רק אב המשפחה עובד – ובשתי עבודות. יש מקרר חשמלי, אין מזגן, אין מכונית, אין טלוויזיה, אין חופשות משפחתיות, אין קולנוע, ואין בריכת שחיה, או תיאטרון. בגדי חג – תפירה עצמית ומעבירים מילד לילד. המזון: בסיסי.    
 
הדוגמה הראשונה היא משפחתי – כך גרנו בשנות החמישים ותחילת שנות השישים. כך גרו גם שכנינו וידידי המשפחה. הדוגמה השנייה לקוחה ממשפחת אשתי שעלו לארץ בשנת 1961 ממרוקו.
 
בשנים האחרונות עולה הטענה, כמעט בכל שיח "חברתי", שהיו ימים – "פעם היה קל יותר". איך היה קל יותר? הרי לא היו אז דמי אבטלה, ולא קצבת הבטחת הכנסה ולא שלל הקצבאות האחרות. מדינה ריכוזית ומסוגרת בה כל מוצר, שווה לכל נפש היום, הוגדר רשמית כ"מצרך מותרות". לימודים בתיכון היו במחיר מלא – למרות זאת, אף אחד לא טען שאין "קיום בכבוד".
 
למשרד הרווחה קראו אז בשם מתאים יותר: "משרד הסעד", או "עזרה סוציאלית". אבל המילים "סעד" ו"עזרה" פוגעים בנפש הנזקקים, אז השם שונה בשנים מאוחרות יותר ל"רווחה" – למען התקינות הפוליטית. המדינה חדלה לספק סעד של "רשת ביטחון", המדינה צריכה לדאוג ל"רווחה", ל"קיום בכבוד".
 
השופטת דורית בייניש, נשיאת בית המשפט העליון, קבעה שגם מי שבבעלותו רכב יהיה זכאי לקצבאות הביטוח הלאומי. בהחלטות אחרות נקבע שאין לשלול קצבאות רווחה גם אם הנתמך נוסע לטיול לחו"ל מעת לעת. כלומר, בעלות על רכב ונסיעות לחו"ל הם חלק מה"קיום בכבוד" לעניין הקצבאות.
 
עולמה של נערה בת 15 יחרב אם לא תקבל ג'ינס אופנתי או נעלי מותג. אוי לבושה ולכלימה – חייה ממש יהיו בזבל – נעדרי כבוד.
 
"חיים בכבוד" זו תחושה סובייקטיבית שקשה לכמת ולהגדיר. חיים בעוני הם ללא ספק קשים, אך בהחלט אין חפיפה בין עוני לבין "אי קיום בכבוד".
 
"קיום בכבוד" – רק מי שמקיים את עצמו
 
הדרישה ל"קיום בכבוד" נותנת הכשר מוסרי ומעשי לחלק מהציבור לפגוע (באמצעות המדינה) בזכויות הפרט ובזכות הקניין של אחרים בשם "הצרכים שלהם". מכבסת המילים החברתית הוסיפה את הביטוי "בכבוד" להגדרה, כדי להלבין את שוד האדם העובד באמצעות המדינה. את החרמת רכושו באמצעות מיסוי כדי לתת לאחרים, על פי קביעה פוליטית ש"מגיע להם". זה נשמע חיובי.
 
אין שום כבוד בחיים על חשבון אחרים בכפייה. כלל לא חשובה ההגדרה של "קיום בכבוד" – לאף אחד אין זכות לכפות על שכנו שיממן את חייו, גם אם השכן עשיר. חוקי הכפייה של מדינת הרווחה המודרנית אינם מוסריים.   
 
חוקי הכפייה גם אינם הכרחיים. העוני של שנות החמישים והשישים אינו "קיום בכבוד" על פי התפישה הקיימת. למרות זאת, לא רעבנו לא חשנו שכבודנו נרמס. למדנו, עבדנו ונחלצנו מעוני ללא קצבאות. מיליוני מהגרים חסרי כל הגרו באניות לארצות הברית בגלי הגירה עצומים מאירופה. כמיליון וחצי יהודים עניים נחתו בחוף המזרחי בתחילת המאה העשרים. על הרציף בניו יורק לא היו דלפקים של עובדים סוציאליים, לא משרד רווחה, לא משרד שיכון, לא שכר מינימום, לא קצבאות וגם לא סל קליטה. במדינה חופשית עובדים ונחלצים מעוני. זה כבוד.
 
"מיגור העוני"
 
עוני הוא מצבו הטבעי של האדם. כדי לא להיות עני צריך להתאמץ. מכיוון שבני האדם שונים זה מזה הם מצליחים להתרחק מעוני כל אחד בהתאם ליכולתו, כישוריו ומזלו. אילו אפשר היה "למגר" את העוני באמצעות קצבאות ותשלומי העברה, מחלק אחד של האוכלוסייה אל החלק האחר, הרי שמזמן כולם היו מאושרים ו"מתקיימים בכבוד".

מזה עשרות שנים, חלקו הגדול של תקציב המדינה (למעלה מ-60%) מיועד לתקציבי העברה. חלק מהציבור מממן את עלויות הבריאות, החינוך, והקיום היום-יומי של החלק האחר. למרות זאת, שדולת העוני זועקת מהכותרות: הטילו עוד מיסים! 

בכל צורת משטר – לעולם יהיו עניים, כפי שתמיד יהיו עשירים.

"לא גומרים את החודש"

מידי פעם מראיינים בתקשורת משפחה "נורמטיבית", זוג עם שנים-שלושה ילדים ששני ההורים עובדים ולמרות זאת – "לא מצליחים לגמור את החודש". המסקנה המתלווית לכתבה היא בדרך כלל דרישה להכביד את עול החרמת הרכוש הפרטי על יתר האוכלוסייה (באמצעות מיסוי) ולהגדיל את העברת הגזל הממשלתי ל"נזקקים".

מתווסף לכך הכינוי התקין-פוליטית החדש: לא עוד "שכבות חלשות", אלא למען "הכבוד": "שכבות מוחלשות". מוחלשות על ידי מי? מי האשמים? יש כאן ניסיון לשוני (מוצלח) להצביע על יתר האוכלוסייה כאשמים בעוני המיעוט. ואם אתם אשמים – אז אל תבכו על המיסים הגבוהים שמטילים עליכם.

אם המשפחה "לא גומרת את החודש" (ולא נדון כאן בסיבות לכך) – שתחזור לרמת ההוצאות שהייתה לנו בשנות החמישים. שימכרו את הדירה ברמת גן ויעברו לגור בשכירות נמוכה בדירת שיכון זולה, צפופה, ורועשת מעל נתיבי איילון דרום. במדינה חופשית קיים סיכוי גדול שהם או ילדיהם ייחלצו משם. אין להם זכות לכפות על הזולת לממן את "צרכיהם" – אין "כבוד" בקיום על חשבון האחר.
 
שקר המוני הרעבים בישראל
 
אילו הביטוח הלאומי היה מפרסם באינטרנט את רשימת מקבלי הקצבאות, בשמם המלא, היינו מגלים שם את בעל המספרה השכונתית שגורף 40 אלף שקל בחודש, את הירקן הערבי מהשדרה, את עוזרת הבית שמחייבת אותנו ב-50 שקל לשעה, את "ניצול השואה" שגר בדירת 4 חדרים בצפון תל אביב.  

אין 900 אלף אנשים רעבים בישראל (ביניהם 360 אלף ילדים) כפי שכותב מבקר המדינה. לא בדימונה, לא בבני ברק, לא בכפרים הערביים ואפילו לא ברובע האפריקני בדרום תל אביב (הם כלל לא בסטטיסטיקה של המבקר). אין המוני אדם לבושים בלויי סחבות שמחטטים בפחי אשפה. יש עניים, יש גם פה ושם הומלסים חולי נפש, אבל זה סיפור אחר.  יש כמובן מוכי גורל – קשיש ללא רכוש ומשפחה, ילד נטוש, נכה חסר כל – לשמחתנו מדובר במיעוט זעיר ביותר. עזרה נדיבה למוכי גורל אלה יכולה בקלות רבה להתבצע על ידי עמותות לעזרה הדדית ואפילו על ידי המדינה תחת קריטריונים מחמירים.

אם המדינה מחלקת כסף "של אף אחד" – אין פלא שמספר העומדים בתור לקבלת כסף – תמיד צומח. מערכת הסעד הפוליטית תמיד תעדיף העברת כספים "לכל הזקנים", "לכל הילדים" ו"לכל הנכים" – כלל לא חשוב אם הקשיש הגלמוד, הנכה וניצול השואה גר בדירת 4 חדרים בצפון תל אביב.

בשנת 1982 קיבלו הבטחת הכנסה כ-9,900 אנשים. בשנת 2003 עמד המספר על כ-160,000 (מאז ירד המספר לכ- 112,000 "בגלל" נתניהו כשר אוצר). בשנת 1992 נספרו כ- 10,000 אימהות חד-הוריות זכאיות לקצבה, ב-2009 המספר כבר צמח ל-121,000.
 
על פי סקרי ההכנסות וההוצאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הוצאות העשירון התחתון גבוהות פי 2.5 ויותר מההכנסות המדווחות שלו. קסם ישראלי.
 
לא קיים כסף שמתגלגל ברחוב או צומח על העצים ומחכה שהממשלה תחלק עליו "זכויות". את הכסף מייצרים אנשים עובדים – אין כסף שמקורו אינו באנשים עובדים. לכן, חלוקת "זכויות" שלא תמורת עבודה היא תמיד על חשבון שוד של אדם עובד. קיום על קצבאות הוא "קיום" – אבל לפחות אל תוסיפו לזה את המילה "בכבוד".
 
מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שבת, 28 מאי 2016 07:29

פריטים קשורים