הדפס עמוד זה
שבת, 15 נובמבר 2014 15:48

פקודת העיתונות 1933

הוויכוח על "חוק ישראל היום" אינו ממוקד בבעיה. מי שמסכים שהשלטון רשאי להחליט מי רשאי לשדר, ומי להוציא עיתון – לא יכול להתנגד לחוק המקומם. ל"מדינה" מותר להוסיף עוד קריטריון לרגולציה - לא בחינם.

"פקודת העיתונות" היא חלק בלתי נפרד מספר החוקים במדינת ישראל. מקורה בחקיקה מנדטורית-בריטית שנועדה לתת סמכות בידי השלטון הבריטי לפיקוח ו"הסדרה" של הקמת עיתונים, ניהולם וסגירתם בהוראת הנציב העליון. אין להוציא לאור עיתון במדינת ישראל אלא אם התקבל רישיון משר הפנים. שר הפנים רשאי בהליך משפטי לקנוס, לאסור הפצה, לסגור בית דפוס, לשלול רישיון של עורך.

אי אפשר במדינת ישראל להקים ערוץ טלוויזיה, חברת שידורי כבלים או תחנת רדיו ללא אישור ממשלתי וביקורת ממשלתית צמודה לתוכן השידורים, מקורם, מינון סוגי התכנים ועוד. רק לבניית אתר אינטרנט אין צורך ברישיון ואין רגולציה. רק התכנים באינטרנט הם בינתיים "ענף פרוץ" וללא "הסדרה". כל אחד רשאי לכתוב, לפרסם, לשדר חדשות טלוויזיוניות, להעלות מבזקים – והכול ממש חינם, כמו באתר וואלהלדוגמה. ממש שערורייה באוּמַת הרגולציה.

"הכוונה הטובה" שביסוד הרגולציה על התקשורת היא הצורך להבטיח את חופש הביטוי; פלורליזם בדעות, בדיווחים, ובהשקפות – לכל רובדי האוכלוסייה כולל מיעוטים ועולים חדשים. ומי המועמד להרמת נטל כבד זה ולעשות סדר ב"שוק הרעיונות"?

בהעדר מלאכים על פני הארץ – התפקיד הנכבד מוטל על הממשלה, אוסף מקרי של פוליטיקאים. הם שצריכים לקבוע את "האינטרס הציבורי", למנוע "כשלי שוק", למנוע "ריכוזיות", "לקדם תחרות", להגן על "האינטרס הצרכני", להבטיח איכות ו"סוגה עילית", לעודד יצירה מקומית, להבטיח שירות אוניברסאלי עד לאחרון הכפרים בגליל הנידח, לחשב בקפידה צדק חלוקתי של תדרים ותשתיות (וגם צדק במינון הנכון של מוסיקה מזרחית, מורשת ישראל, שידורים באמהרית וברוסית). וכמעט שכחתי את "צורכי הביטחון".        

כך נולדו "חוק התקשורת", חוק הבזק, פקודת הטלגרף האלחוטי, וגופי רגולציה כמו משרד התקשורת (פעם היה רק "משרד הדואר"), המועצה לשידורי כבלים ולוויין, הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, רשות השידור, ועדת התדרים ואולי עוד.


1506
 
מסתבר שכל מגוון אמצעי הרגולציה האלה לא הביאו בחשבון הסתננות יחידים של "ישראל היום" אל ליבת אמצעי התקשורת במדינת ישראל. לכך נדרש חוק מיוחד שכותרתו מנוסחת חיובית, "לטובת העם", כמיטב המסורת הסטליניסטית – החוק לקידום ולהגנת העיתונות הכתובה בישראל; עיקרו: "לא יוציא לאור אדם ולא יהיה אחראי להפצה של עיתון יומי בעל תפוצה רחבה בחינם, לתקופה העולה על שישה חודשים מיום תחילת הפצתו בחינם".

אנחנו בעידן שלאחר חקיקת "חוק הספרים" שקבע מחירי מינימום לספרים כדי לרסן "תחרות פרועה", אז למה לא לחייב מחיר מינימום לעיתון שמשווק במחיר "טורפני"?

חוק "ישראל היום" נועד לחסום לכאורה מספר "עוולות": השפעה של גורם זר (שלדון אדלסון) על "שוק הרעיונות" בישראל. לעומת זאת, מותרת בעלות זרה על עיתון הארץ של קונצרן גרמני השותף לאוליגרך רוסי ולמשפחת שוקן; "עוולה" אחרת שהחוק רוצה לתקן היא חסימת עיתון עם אג'נדה לטובת נתניהו, כאילו שכל יתר העיתונים נטולי אג'נדה, כמו "ידיעות אחרונות" שמוביל קמפיין עקבי נגד נתניהו, עיתון "הארץ" שמייצג את פלסטין השדודה, ועיתון "מקור ראשון" שמייצג את הכיפות הסרוגות ומתיישבי יהודה ושומרון.

העיתונות הכתובה בצרות מאז שממשלת לוי אשכול אישרה שידורי טלוויזיה בישראל ובייחוד מאז פרוץ שירותי החינם של האינטרנט. צעירים רבים מעדיפים לקרוא חדשות על מסכי המחשב והטלפון על פני העיתון הכתוב. גם עוגת הפרסום בעיתונות נחתכה חדות על ידי הפרסום באינטרנט, לאחר שנפגעה כבר על ידי הפרסום בטלוויזיה.

האם זה סופה של העיתונות הכתובה? אי אפשר לדעת, כפי שהנבואות על מות אולמות הקולנוע בעקבות חדירת הטלוויזיה, הוידיאו והאינטרנט היו מוקדמות מידי – הקולנוע שינה פניו, הקטין נפח – אבל הוא חי.

הויכוח המתוקשר על "חוק ישראל היום" אינו ממוקד בבעיה האמיתית. מי שמסכים שהשלטון רשאי להחליט מי רשאי לשדר, ומי להוציא עיתון – לא יכול להתנגד לחוק המקומם נגד "ישראל היום". אם ניתן באמצעות "הליך דמוקרטי" לקבוע כמה ערוצי טלוויזיה יהיו, מי יפיק חדשות, כמה שעות שידור מותרות, הרכב התוכן ואת גובה הקנס שערוץ ישלם כ"דמי זיכיון" – מצביע בהכרח בעד קיומו של "הליך דמוקרטי" לסגירת עיתון. אז הפעם זה "ישראל היום". הלובי שמקדם את סגירת העיתון הצליח במערכה הראשונה של ה"הליך הדמוקרטי" – אישור במליאת הכנסת בקריאה טרומית.

על מה אתם מתלוננים? הרי אתם גורסים שהמדינה צריכה לקבוע "קריטריונים" להתנהלות אמצעי התקשורת – ומי שלא עומד בהם עלול לצאת מהמשחק. "המדינה" היא חבורת פוליטיקאים, לוביסטים וקבוצות לחץ – אין פטנט אחר. הם שקובעים מהי "טובת הציבור" ומהם "צרכי הציבור". אז "המדינה" גם רשאית להוסיף קריטריון – אסור לחלק עיתון חינם.

מי שתומך בחופש הפרט, בזכות הקניין ובחופש הביטוי צריך לפעול לשחרור התקשורת מעול השלטון: לסגור את גופי הרגולציה יחד עם ה"מועצות" ומשרד התקשורת, לבטל את חוק התקשורת – לשלוח הביתה אלפי עובדים מיותרים שלא עוסקים כלל בתקשורת אלא ב"פיקוח והסדרה". בדרך – גם מחיר המילקי יוזל כתוצאה מהקטנת המיסוי הנדרש למימון סבך הרגולציה.

כל יזם יוכל להקים ערוץ טלוויזיה, רדיו או עיתון – בתשלום או בחינם. הסיכון כולו של היזם, יצליח – ירוויח, ייכשל – יפסיד. בעלי העיתון או הערוץ רשאים להחליט אם לתמוך פוליטית במפלגה, באיזה אזורים לשדר והיכן לא, אם ישדרו חינם או בתשלום, אם ישדרו פרסומות או יסתפקו בדמי מנוי. עשירי תבל רשאים לממן עיתוני חינם לנתניהו, עשירים אחרים רשאים באמצעות הקרן החדשה לישראל לממן עיתון לארגוני "שלום" שיחולק חינם.

הציבור אינו טיפש – הציבור "חיסל" בעבר את כל העיתונים המפלגתיים ("דבר" של מפא"י, "על המשמר" של מפ"ם, "חירות" של הליכוד, "הבוקר" של הליברלים, "קול העם" של הקומוניסטים, "הצופה" של הדתיים) – בערוב ימיהם, רובם היו למעשה "עיתוני חינם". פוליטיקאים לא יוכלו לאשר או לסגור עיתונים, רק הציבור יקבע למי יש זכות קיום באמצעות לחיצה על שָׁלַט הטלוויזיה או קריאת העיתון.

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שבת, 28 מאי 2016 07:16

פריטים קשורים