הדפס עמוד זה
שישי, 14 יוני 2013 07:54

יש מה ללמוד מיוון - סגירת רשות השידור

יוון סגרה את השידור הציבורי. כל ערוצי הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים - נדמו. כ-2,500 עובדים פוטרו ויתחילו לחפש עבודה אמיתית. היוונים מתחילים לחסוך מידי שנה לפחות מיליארד שקל.

יוון סגרה את השידור הציבורי. ביום שלישי בחצות נדמו כל ערוצי הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים. כ-2,500 עובדים פוטרו ויתחילו לחפש עבודה אמיתית. היוונים מתחילים לחסוך מידי שנה לפחות מיליארד שקל (זה תקציב רשות השידור אצלנו).
 
אם נחליף בידיעה את השם "יוון" ב-"ישראל" – נבחין מייד בדמיון הלא-מפתיע: "השידור הציבורי עולה פי 3 עד פי 7 יותר מרשתות אחרות ומחזיק פי 4 עד פי 6 יותר כוח אדם. שיעורי הרייטינג שלו הם כמחצית מאלה של תחנה פרטית ממוצעת" – כך אמר דובר הממשלה סימוס קליקוגלו, איש רשות השידור היוונית בעברו, והוסיף: רשות השידור היוונית היא "גן עדן לבזבוזי כספים"... מצב השידור הציבורי ביוון טוב בהרבה מאשר בישראל: בערוץ 1 צופים פחות מ-5% בשעות השיא.
 
 לסגור את רשות השידור בישראל – לא רק כדי לחסוך מיליארד שקלים בשנה. 
 
ממשלה אינה צריכה לספק שירותי בידור. תפקיד הממשלה צריך להצטמצם למתן שירותים שיזמים פרטיים אינם יכולים לספק ובראשם – שירותי ביטחון.
 
אספקת שירותי בידור על ידי הממשלה אינה מוסרית – היא מבוססת על כפיית מימון השירות על ציבור שאינו מעוניין בו. ציבור זה מעדיף חלופות אחרות שהשוק מספק חינם (תמורת צפייה בפרסומות), או תמורת דמי מנוי לכבלים. חלק גדל והולך מעדיף צפייה בשירותי בידור באינטרנט.
 
השידור הציבורי תורם את חלקו לנורמות שחיתות וביזה שהן חלק בלתי נפרד מכל שירות ציבורי. כאשר מיליארד שקלים נלקחים בכוח מכיסם של אזרחי ישראל מידי שנה והופכים לסעיף בתקציב המדינה – נוצר באופן בלתי נמנע, שדה קרב על הכסף. קבוצות ויחידים מתחרים זה בזה על "חלקם בעוגה".
 
הלהקות נלחמות על הכסף בלבד, וכל היתר סיפורים. 
 
גם יזמים פרטיים נלחמים על כסף, אבל הדרך היחידה שלהם לרווח מוסרי טמונה ביכולתם לספק את צרכיו והעדפותיו של ציבור גדול שמשלם מרצונו החופשי. שידור פרטי מרוויח את כספו ביושר ישירות מהצרכנים, אף אחד לא "מחלק" לו כסף. אין "חלוקה" מתוך סעיף תקציבי כמו בשידור ממשלתי.
 
המלחמה על הקופה הציבורית של רשות השידור שונה לחלוטין. מקור הכסף בקופה אינו מאזרחים שבעי רצון ששילמו מרצונם החופשי. מקור הכסף אינו תלוי בשביעות רצון הצרכן – ולכן בשידור הציבורי הצרכן כלל אינו חשוב. הכסף ב"סעיפי התקציב" לא מגיע מקליינטים מרוצים.
 
זו התמונה בכל שירות ציבורי. נחיתות רשות השידור נחשפת ברבים כי אין לה מונופול על בידור-משודר, יש לה מתחרים וניתן להשוות רייטינג – ובטבלאות רואים שאין קונים לסחורה. אין שירות ממשלתי אחר עם סרגל מידה אובייקטיבי כזה. המונופול הממשלתי בשירותים ציבוריים אחרים כמו חינוך, אינו מאפשר לציבור לדעת עד כמה המצב באמת גרוע.
      
עסק פרטי אינו מתבייש במטרתו – רווח. לעומת זאת, קרבות על הכסף שבקופה ציבורית תמיד מוסווים בעשן צבעוני – "לא נעים" לספר את האמת; ייתכן שאפילו הבוזזים יודעים בסתר ליבם שהכסף אינו מגיע להם ביושר. לכן הקרב על הכסף מוסווה במילים מפוצצות שאיש לא יודע בדיוק את פשרן, כדוגמת "ז'אנר עליון", "סוגה עילית" ו"הפקות מקור"; או מתובל במשפטים "ציוניים" כגון: "ביטוי להשקפות ודעות שונות הרווחות בציבור" וגם: "[מטרת השידור הציבורי] לשקף את חייה­ם ונכסי התרבות­ של כל חלקי העם"­.    
 
חולבים את "הקופה הציבורית" בשם "טובת העם"
 
הקמפיין לטובת השידור הציבורי שוטף אותנו במשך עשרות שנים בסיסמאות וורודות קליטות, כמיטב המסורת הקומוניסטית. להבדיל מסיסמאות מכונת התעמולה הקומוניסטית שאורגנו על ידי ממשלות – שטיפת המוח למען השידור הציבורי בישראל יעילה הרבה יותר כי אינה מאורגנת על ידי קומיסרים ממשלתיים. היא זולגת אל תוך ראשינו בכל הזדמנות בה אינטרסנט ניצב לפני מיקרופון או מצלמה ומדקלם על "חשיבות השידור הציבורי". והמיקרופונים לרוב בחזקתם. לא פלא שרוב עצום באוכלוסייה שכלל אינו צופה ב"שידור הציבורי", ידקלם בנשימה אחת עד כמה "השידור הציבורי" חשוב...
 
"ארגוני יוצרים" (כגון ארגון השחקנים בישראל, איגודי הבמאים, התסריטאים, העורכים, ואיגוד העובדים בקולנוע ובטלוויזיה) מפעילים לחצים להגדלת תמידית בהשקעת המדינה ב"הפקות מקור". הם כמובן לא דואגים לכיסם, אלא רק לציבור הרחב שיוכל ליהנות מקידום­ היצירה הישראלית והעברית... 

"הטלוויזיה החינוכית" קיימת אך ורק כדי לחנך את ההמונים הנבערים. תקציב של קרוב ל-100 מיליון שקל מחולק רובו כמשכורות וכ"הוצאות הנהלה וכלליות" – ולבסוף כמעט שלא נשאר כסף לחינוך העם... (החינוכית הקפיאה הפקות מקור חדשות).

גם האחות השמנה – "רשות השידור" שייכת לאותה משפחה מושחתת: "העסקה של אלפי עובדים בשכר גבוה, הוצאות הנהלה מנופחות, עלויות גבוהות למחלקות השונות – ומנגד, השקעה דלה בתכנים". גם כאן, מרוב הוצאות שכר ומנהלה לא נשאר כסף כדי "לעודד יצירה מקורית"... אפילו מנכ"ל הרשות הודה בראיון לגלובס ש"ברשות ישנה תרבות של משמרות פיקטיביות, ושהרשות מעסיקה 700 עובדים מעבר למספר שהיא צריכה".

ההצדקה הנצחית לכל גוף ממשלתי מיותר מעוגנת תמיד ב"טובת העם"... תכופות אנחנו שומעים ש"ערוץ ציבורי אינו למטרות רווח, אלא מטרתו לשדר תכנים חשובים שערוץ מסחרי לא משדר בגלל שיקולי רייטינג..." כלומר, ככל שיהיו פחות צופים – הערוץ יצדיק את קיומו... 

אחרים טוענים ש"שידור ציבורי מחזק את הדמוקרטיה מכיוון שהוא אינו תלוי בבעלי הון". הם רק שוכחים שבעלי הון צריכים להרוויח ולכן הם חייבים לספק את העדפות הציבור ולא להיפך. מה יותר "דמוקרטי" מסיפוק העדפות הציבור?
 
ואם כבר מנפנפים ב"דמוקרטיה", אז שידור ציבורי רק משחית את הדמוקרטיה: מאז הקמתה היא קן צרעות של מעורבות פוליטית במינויים ובתכנים. כל ממשלות ישראל הקפידו למנות לניהול רשות השידור אנשים פוליטיים, שהתמחותם היא קירבה לשלטון. ולא ייתכן אחרת. למרות הכול, מתעקשת ח"כ שלי יחימוביץ' כי "מדינה דמוקרטית בלי שידור ציבורי היא לא מדינה דמוקרטית". היפוכה של מציאות.
 
אין צורך ברפורמה ברשות השידור. אין צורך בייעול ולא בתיקון חוק רשות השידור. אנחנו ממליצים על רפורמה אחת פשוטה וזולה – הרפורמה היוונית. כולם הביתה.
 
מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שבת, 23 יולי 2016 16:18

פריטים קשורים