הדפס עמוד זה
שבת, 03 אוגוסט 2013 19:11

מה באמת שלילי ב"הון העצמי השלילי" של בנק ישראל?

כלל לא קשור לפרופסורים הנכבדים פרנקל וליידרמן: המושג "גרעון בהון העצמי" בהקשר של בנק ישראל – מטעה. הגדרה שנלקחה מהעולם העסקי, אך אינה מתאימה לבנק מרכזי.

ההון העצמי של בנק ישראל שלילי. ההון העצמי של בנק ישראל נמצא במינוס של כ-40 מיליארד שקל! אילו בנק מסחרי, או חברה עסקית, היו במצב זה הם כבר מזמן לא היו קיימים כ"עסק חי".

"הון עצמי" מבטא את ההפרש שבין הנכסים של חברה לבין התחייבויותיה. קל יותר להבין את המושג ברמת המשפחה: יש לנו, ברוך השם, נכסים במשפחה שכוללים דירה, שווי תכולת הדירה, מכונית, תוכנית פנסיה, תיק מניות צנוע וחסכונות בבנק. מנגד יש לנו התחייבויות לאחרים: משכנתא, הלוואה על האוטו, חוב בכרטיסי האשראי. הנכסים שלנו פחות ההתחייבויות הם ה"הון העצמי" של המשפחה. מצבנו בדרך כלל טוב – אם נמכור את כל הנכסים ונכסה את כל החובות – יישאר לנו כסף. זה ההון העצמי של המשפחה והוא לשמחתנו חיובי. אילו ההתחייבויות שלנו היו גבוהות משווי הנכסים שלנו, דהיינו – כאשר נמכור את כל הנכסים ולא יהיה לנו די כסף לכיסוי החובות – נגלה שההון העצמי של המשפחה הוא שלילי לדאבוננו.

הון עצמי שלילי אינו בהכרח אסון מיידי. לא נעים, אבל לא נורא כל עוד אנחנו "נזילים". כלומר, מרוויחים משכורת טובה שמאפשרת לנו לפרוע את החובות מידי חודש ולהקטין את הגירעון בהון העצמי. גם בעסק לא תמיד צריך להיתפס לפאניקה במצב של הון עצמי שלילי. כל עוד העסק צובר רווחים שוטפים – יש סיכוי שמצב ההון העצמי ישתפר. לעומת זאת, אם ההון העצמי השלילי גדל באופן עקבי לאורך שנים – זה סימן מובהק לצרות – העסק מתקרב למצב של חדלות פירעון ופשיטת רגל.

הגירעון בהון העצמי של בנק ישראל גדל משנה לשנה – אז מדוע אף אחד אינו מודאג? הרי בכל עסק פרטי עם "הישגים" כאלה המנהל היה כבר מזמן בבית. ב- 2009 עמד הגירעון בהון העצמי על כ- 16 מיליארד שקל. בסוף 2011 רשם בנק ישראל גירעון של כ- 37 מיליארד שקל בהון העצמי, ובסוף 2012 כ- 39 מיליארד שקל. הבנק המרכזי שלנו מפסיד מידי שנה מיליארדי שקלים. הסיבה העיקרית היא מימון רכישות הדולרים (יתרות שמתקרבות ל-80 מיליארד דולר). הבנק קונה דולרים באמצעות הלוואות שקליות קצרות מועד שהבנק לוקח מהציבור (מק"מ) ומשלם למחזיקי המק"מ ריבית גבוהה יחסית; ומנגד – יתרות מטבע החוץ של הבנק מושקעות בריבית אפסית. נתעלם מההוצאה הכבדה של אחזקת הבנק המרכזי (כ-730 מיליון שקלים ב-2012 שרובם מיועדים לתשלומי שכר ולפנסיה של עובדי הבנק).

אילו בנק ישראל היה עסק פרטי, הוא היה מגיע לחדלות פירעון, כונס הנכסים של הבנק היה מוכר את נכסי הבנק: 80 מיליארד הדולר שביתרות היו נמכרים, הבניין המכוער של הבנק בירושלים (שעובר שיפוץ בסכום שאפשר לבנות בו בניין חדש...) וגם יתר הבניינים המכוערים של הבנק בתל אביב היו נמכרים, אולי אפשר היה גם לקבל משהו על הציוד המשרדי והמחשבים... בכסף שיתקבל, היה כונס הנכסים מנסה לשלם את חובות הבנק: משלם לאזרחים שנתנו הלוואה לבנק וקנו מק"מים, גם לעובדי הבנק מגיעים פיצויי פיטורים וכנראה גם לספקים של הבנק. מהר מאד היה מסתבר שחסרים לפחות 40 מיליארד שקל כדי לכבד את חובות הבנק. במצב כזה, עסק פרטי היה מבצע "תספורת" למחזיקי המק"מ. ריקי כהן מחדרה הייתה מפסידה נניח רבע מחסכונותיה.

אבל בניגוד לעסק פרטי, בנק ישראל אינו מועמד לפשיטת רגל. אז מה משמעות הגירעון בהון העצמי? 

אילו היו לבנק ישראל רווחים הם היו מועברים אל תקציב המדינה וניתן היה להסתפק במיסים נמוכים יותר. אבל מה קורה במצב ההפוך? בנק ישראל מפסיד המון כסף ובתקציב המדינה אין סעיף של "הפרשה לכיסוי החובות המסופקים של בנק ישראל". הבנק שלנו מפסיד כסף גדול ואנחנו לא נדרשים לשלם יותר מיסים כדי לכסות את הפסדי בנק ישראל. איך ייתכן הקסם שתקציב המדינה יכול רק להרוויח מעסקי בנק ישראל, אבל אף פעם לא להפסיד? "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג' 2)?

מנהל סניף הבנק שלי אומר ש"בנק ישראל אינו צריך לחשוש מחובות כי הוא תמיד יכול להדפיס כסף וכך לשלם את החובות". נכון. הדפסת הכסף "מפזרת" את החוב של הבנק המרכזי על כל "עם ישראל" באמצעות הורדת ערך הכסף – אינפלציה. מכאן שהשימוש במושג "גירעון בהון" בהקשר של בנק מרכזי חסר משמעות. כלומר, יש טעות במינוח איפשהו. עסק פרטי שרושם התחייבות במאזנו – מחויב לפרוע ביום מן הימים את ההתחייבות. כך שגם מהיבט זה השימוש במינוח "התחייבות" בהקשר של בנק מרכזי הוא מצג שגוי.

מעניין, הדפסת כסף תעזור לבנק לשלם את התחייבויותיו העודפות, אבל הדפסת כסף לא תשפר את מאזן הבנק ואת הגירעון בהון העצמי! "כסף במחזור" (השטרות שבארנקינו) נרשם כהתחייבות במאזן הבנק המרכזי, כך שהדפסת כסף לתשלום חובות הבנק תקטין את ההתחייבות למחזיקי המק"מ (כי חלקן ייפרע באמצעות הכסף שיודפס) אבל תגדיל בסכום זהה את ההתחייבות בסעיף "שטרי כסף במחזור" ו"התחייבויות במטבע מקומי". הדפסת כסף לפירעון חובות הבנק לא משפיעה על צד הנכסים במאזן הבנק, ואילו בצד ההתחייבויות משתנה רק הרכב ההתחייבויות אך סכומם הכולל אינו קטן. הדפסת הכסף יכולה להקטין את הפסדי הבנק השוטפים בגין ההלוואות שהבנק לקח (מק"מ) כי היקף ההלוואות קטן (בהנחה שהבנק אינו ממשיך לקנות דולרים). אכן "הגירעון בהון העצמי" של בנק מרכזי מתנהג באופן מוזר.

בהדפסת כסף, הבנק המרכזי נוקט פעולה של החרמת חלק מהעושר הריאלי שהציבור מחזיק באמצעי החליפין – כסף – על ידי הורדת ערכו. הדפסת כסף היא מעין "הלוואה" שהבנק לוקח בכוח מהציבור. גם מבחינה חשבונאית, הזרמת הכסף הטרי למשק נרשמת כ"התחייבות" של הבנק, רישום זהה לצורת רישום הלוואה שהבנק לוקח...

במקום המינוח החשבונאי היבש "גירעון בהון העצמי" (שמטעה בהקשר של בנק מרכזי) ראוי היה להשתמש במונח ברור יותר: "פוטנציאל התספורת לערכו של השקל" – מונח בלתי נאות פוליטית.
"חסרה" שורה במאזן הבנק בצד הנכסים – שורה שתשקף את המציאות ללא מסך עשן. צריך לרשום במאזן את "פוטנציאל התספורת לערכו של השקל" כ"נכס" של הבנק המרכזי וכך לעולם לא יהיה לבנק המרכזי "גרעון בהון העצמי". במקום שתופיע בתקשורת כותרת בלשון "הגירעון בהון של בנק ישראל צמח השנה ב-2 מיליארד שקל", תופיע כותרת: "פוטנציאל התספורת לערכו של השקל גדל השנה ב-2 מיליארד שקל". מונח עממי ומובן...    

חוק מרפי גורס כי "כל דבר שיכול להשתבש, אכן ישתבש". ביום מן הימים הציבור בישראל עלול להידרש לכסות את הפסדי בנק ישראל באמצעות "תספורת" של ערך הכסף.

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שבת, 23 יולי 2016 17:19

פריטים קשורים