הדפס עמוד זה
חמישי, 28 יולי 2016 03:35

"היללנים המקצועיים מן המזרח"

לא יכולה להיות "חלוקה צודקת של משאבים" – כאשר יש "חלוקה" היא לעולם לא צודקת.

גידי אורשר, מבקר הקולנוע של גל"צ כתב משהו בפוסט וכתוצאה – מסביב יהום הסער.

1648

 

האקטיביסטים המזרחיים שהרכבם משתנה מדור לדור (רובם פוליטיקאים ו"אישי ציבור") אכן מתלוננים מאז ומתמיד על "חלוקה לא צודקת" של "זמן התרבות" בצינורות הפצת התרבות להמונים. זה מזכיר את הטענה של השמאל ל"חלוקה לא צודקת" של המשאבים, גם הערבים טוענים ל"חלוקה לא שוויונית של משאבי המדינה". ידיעות אחרונות טוען ל"חלוקה לא שוויונית של כספי עיזבונות" – "עמותות חרדיות מקבלות יותר". הורי ילדים בגבעתיים מלאי טענות על חלוקה לא צודקת של תקציב למימון קייטנות. גם בג"צ פסק נגד "חלוקה לא צודקת של זכויות בקרקעות המדינה" בעתירה של "הקשת המזרחית" (הפשרת קרקע חקלאית למגורים ביישובים כפריים). אפשר בקלות למלא עמודים רבים בלינקים על טענות ל"חלוקה לא צודקת". מסתבר שלא רק האקטיביסטים המזרחיים יללנים.

כאשר יש "חלוקה" היא לעולם לא צודקת. קיימת שוֹנוּת במישור הייחוס ל"רמת הצדק" כמשתקף מעיני המתבונן – כל אדם שונה מחברו בהשקפותיו ובסדרי העדיפות. הורים לילדים מכירים את הטענות השכיחות של אחים על צעצועים שקיבלו במתנה, או אפילו על 2 פרוסות עוגה שקיבלו: "למה הוא קיבל עוגה גדולה יותר?". עדות לסובייקטיביות של הטענה היא שלל הנימוקים של שני הזאטוטים הנהנים מחלוקת העוגה, וביניהם הנימוק המנצח: "אני רעב יותר ממנו"...

טענות האקטיביסטים המזרחיים, והמבקרים אותם – לא מופנות לאשם הנכון. הבעיה אינה ב"חלוקה לא שוויונית", אלא בעצם קיום ה"חלוקה". כאשר נדבן פרטי תורם בניין חדש לבית חולים, קשה לטעון נגדו למה לא תרם את הבניין לפקולטה למדעי התיאטרון באוניברסיטה – זה רצונו אלה העדפותיו. אבל אם המדינה היא זו שתתקצב את הבניין החדש של הפקולטה – הטענות המנומקות לכאן ולכאן יסעירו את הרשתות.

המדינה לא צריכה לעסוק ב"חלוקת משאבים". יתר על כן – לא צריכים להיות בידה "משאבים לחלוקה". מדינה לא מייצרת מוצרים בעלי ערך שמישהו מוכן לקנות מרצונו החופשי, היא לא מוכרת דבר ולכן היא נטולת משאבים מלכתחילה (אפילו הגז אינו קיים, אלא אם יזם פרטי יגלה ויפיק). מקור "המשאבים" של המדינה הוא בהחרמה בכוח של פירות שיוצרים אנשים בעבודתם. לכן, "המשאבים" שהמדינה מחלקת הם תוצר של אנשים פרטיים שעוקל באמצעות מיסים. אפילו על תהליך ריכוז המשאבים בידי המדינה – גביית המיסים – יש ויכוח לא-פתיר  כמה צריך לקחת וממי?

אם כך, בהחרמת "המשאבים" מידי יוצריהם אין נוסחה "צודקת" וגם בחלוקה מחדש של אותם "משאבים" אין ולא יכול להיות "צדק". שתי הפעולות אינן מוסריות בהיותן כפיה בכוח על הפרט למסור את רוב קניינו הפרטי לישות ערטילאית ("המדינה"). הממסד הפוליטי שמורכב מישויות מאד ממשיות עוסק בחלוקת השלל לפי שיקולים פוליטיים (אין אחרים) ולא לפי "צדק".

הציבור בדרך כלל מתקשה להבחין באי הצדק שבהחרמת פירות עמלו וקניינו של אדם ומוכן בחפץ לב ש"רק העשירים ישלמו", אבל כאשר המיסוי המטורף והרגולציה הסבוכה שההמון דורש מתנקזים אל המקום הכי נמוך ב"כלכלה" – מנגנון המחירים – מקימים אוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב.

על המדינה לצמצם למינימום את החרמת קניינם של אזרחיה ומאידך – לא לעסוק בחלוקה. ובהעדר חלוקה, יישמט הנימוק שמצדיק יללות של מזרחיים ואוהלים של אשכנזים.

מוטי היינריך 

עודכן לאחרונה ב חמישי, 28 יולי 2016 04:08

פריטים קשורים