הדפס עמוד זה
שני, 09 ינואר 2017 03:54

מעשה בקיבוץ שרצה להשכיר מבנה למפעל – לנו זה עולה יותר

היו היה פעם קיבוץ שרצה להשכיר מבנה תעשייתי גדול והסתבך בביורוקרטיה מטורפת. הכלוב הביורוקרטי שעוטף אותנו ובולם את העלייה ברמת החיים.

2349

 

קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל, מספרת על תלאותיו של קיבוץ שרצה להשכיר לחברה תעשייתית מבנה בשטח של 6,000 מ"ר שנבנה בשנות ה-80 (תיאור מקוצר שלנו): 

כדי לקבל רישיון עסק דרוש אישור רשויות כיבוי אש. הקיבוץ נדרש להתקין ספרינקלרים (מתזים), מיכל מים עצום עצמאי של 1000 מ"ק, משאבת לחץ ועוד אחת לגיבוי. צריך גם גנרטור עצמאי ואחד נוסף לגיבוי. להצבת המערכת צריך לבנות משטח בטון גדול, אבל למשטח צריך היתר בנייה. 

להיתר בנייה צריך אישור מרשות העתיקות, מהמשרד לאיכות הסביבה, ממשרד הבריאות, ומפיקוד העורף. משרד הבריאות דורש תכנית סניטארית למיכלים. למה? ככה, כי לכל מבנה צריך. רשות הכיבוי דורשת בנוסף לספרינקלרים גם מערכת גילוי והתרעה, גם עמדת כיבוי, וגם פתחי שחרור עשן. פיקוד העורף דורש מרחב מוגן גדול כולל סינון גזים. 

במקביל להליך הרישוי שהתמשך, החל הקיבוץ לצקת משטח בטון למיכל המים. למרבית ההפתעה קיבל הקיבוץ צו להפסקת עבודות כי חטא ביציקת המשטח בטרם קבלת היתר הבנייה. סיבת העיכוב: טרם נכתבו תקנות סופיות למרחבים מוגנים גדולים. הספרינקלרים הותקנו אבל לא חוברו, כי אין מיכל. אין מיכל כי אין משטח. אין משטח כי לא הגיעו לסיכומים על התכנית הסניטארית המיותרת. 

מעל 3 מיליון שקל הושקעו, 3 שנים חלפו, אין מפעל.

סיפור אחר, אותו שמעתי ממקור ראשון רק אתמול. מעשה במשפחה תל אביבית ותיקה שבבעלותה בניין נמוך בצפון הישן של תל אביב. המשפחה הגישה תכנית אדריכלית לקבלת היתר בנייה ל- 6 קומות וקומת גג חלקית. תוכננו 23 דירות קטנות להשכרה להן נדרשו 23 מקומות חניה. לאחר כמעט שנה של תכנון על ידי אדריכל מנוסה (בהתייעצות מקובלת עם מחלקת מהנדס העיר) – הוגשה הבקשה להיתר בנייה. כ-5 חודשים לאחר הגשת הבקשה להיתר, הוחזרו המסמכים ליזמים. הסיבה: אי אפשר לחפור גישה לחניון תת קרקעי, הצמוד לגבול המגרש, כי בחצר הבניין הסמוך צומח עץ גדול. פקיד היערות העירוני אוסר על החפירה מחשש לפגיעה בשורשי העץ של השכנים (למרות ש"אנחנו בעניינים", לא ידענו על קיומו של ג'וב כזה, כבר החל משנת 2008). בבניין תוכננו ארבעה ממד"ים בכל קומה – ממ"ד לדירה בהתאם לתקנות. ממ"ד הוא חלק בלתי נפרד מיסודות הבניין, חיזוקיו טמונים בעומק הקרקע ומגבילים את יכולת התמרון במרתף חניה. 

הרגולציה על השורשים של עץ השכנים מחייבת עכשיו להקטין את מספר הדירות בבניין, כדי להקטין את מספר הממד"ים בקומה ואת מספר החניות – כך אפשר יהיה להתרחק מגבול המגרש כדי להתרחק מהשורשים של השכנים. הפרויקט הוחזר לתכנון מחדש, העלויות בשמים. 

סיפורים יש בשפע. "הפניות" לסיפורים נוספים ראו בתגובות לסיפור של קרנית פלוג בדה מרקר: "...כך בדיוק מתנהל הפיקוח על הבנקים מול הבנקים... והיכן את?..."; "...אני סוחב על הגב סיפור דומה... ניסיון להקים סככת אחסון פשוטה..."; "נסו להשיג אישור יבוא למזון עם כל ההיתרים [של רשויות המזון בעולם]..."; "גב' פלוג, תנסי להקים גן ילדים...".

מהנדס רישוי

גב' פלוג מספרת שהקיבוץ נתקל בכל התלאות למרות שהם מעסיקים "פקיד רישוי". הנגידה ממש לא בעניינים, לפקיד הזה קוראים "מאכער". זה תפקיד המקביל בערך לסמנכ"ל רגולציה בחברות גדולות... 

עומס החוקים, התקנות והתקנים יצר פקעת רגולציה שאנשי עסקים בכל התחומים מתקשים להתמודד מולה. לרוב אפילו מתקשים לדעת ולהבין. ההתמודדות קשה שבעתיים במדינת חוק בה האזרחים והיזמים משתדלים לציית לחוק, וישראל היא מדינת חוק. אנחנו לא דומים לאפריקה, רוסיה, מזרח אירופה או דרום אמריקה. ישראל אינה מדינה מושחתת במובן המקובל בעולם. ברוב מדינות העולם (באזורים שהזכרנו ובאחרים), בעיית "עומס רגולציה" נפתרת על ידי מערכת משוכללת של שוחד – אפילו המחיר ל"פיתרון בעיה" ידוע. לא כך במדינת חוק. השילוב בין רגולציה מטורפת לבין מדינת חוק הוא קטלני – פעילות כלכלית "נסחבת" על פני שנים, ולפעמים נעצרת (שום בנק חדש לא קם בישראל במשך 47 השנים האחרונות, וקרנית פלוג מזועזעת מהמבנה בקיבוץ...).

הניסיון להתמודד מול הרגולציה יצר מציאות שמחייבת "מומחים לרגולציה". הרצון להיות מדינת חוק מחייב מקצועות מוזרים של סמנכ"ל רגולציה, קצין ציות ומהנדס רישוי. ברוב מדינות דרום אמריקה ומרכזה "סוגרים עניין" בעזרת מעטפה לפקיד ואז לא צריכים "מהנדס רישוי", בישראל קשה מאד לנהוג כך למרות שיש חריגים. לפני שנים סיפר לנו ידיד, עולה חדש מרוסיה, שנתקל בבעיה בעירייה:  "ברוסיה נותנים משהו לפקיד והבעיה נפתרת. בישראל אין למי לשלם אז הבעיה נשארת".

זה רע, כי אחת התוצאות מתבטאת בפריון העבודה הנמוך בישראל. המשמעות: "עובדים על ריק", מגיעים לעבודה, אבל התפוקה לשעת עבודה נמוכה מידי. הח"כים שמעמיסים עלינו מאות חוקים ותקנות חדשים מידי שנה, הם גם אלה שמייללים לאחר מכן ש"עבודה לא מחלצת מעוני".   

גם גופים בבעלות פרטית יוצרים ביורוקרטיה כחלק בלתי נפרד מהעסק. אבל בעסק פרטי יש מנגנון בלימה ואיזון – אם העסק לא יפעל ביעילות, המתחרים יחסלו אותו. מנגנון פשיטת הרגל לא קיים בסקטור הציבורי ולכן מערבולת הרגולציה והביורוקרטיה גדלים עם הזמן והופכים לנטל של ממש על האזרח. איך? כל העיוותים זורמים, כמו מים, אל המקום הנמוך ביותר. ובכלכלה, המקום הנמוך ביותר הוא מנגנון המחירים – הכול מתייקר.

"הגמל אינו רואה את הדבשת שלו" קובע הפתגם הבדואי. קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל, משוכנעת כמו בכירים אחרים בסקטור הציבורי, שהביורוקרטיה והרגולציה במינון "מוגזם" מזיקים – אבל במוסד "שלהם" החוקים והתקנות ממש הכרחיים. בנק ישראל רואה חובה לעצמו לנהל את הבנקים המסחריים בכל היבט אפשרי: ריביות, קביעת עמלות, מינוי מנהלים, משכורות, טפסים, שעות פעילות ואפילו דיווח על הטרדה מינית

אי אפשר להילחם בביורוקרטיה מבלי לחסל את "החטא הקדמון" – חוקים מיותרים. חקיקת-יתר נובעת מאידיאולוגיה שרואה במדינה את הפתרון לכל בעיה – על המדינה להתערב בכל תחום מחיינו ו"להסדיר" כל דבר. ולכן הצהרתו של נתניהו כי "נילחם בעודף הרגולציה בגרזנים" היא אולי משאת נפש, אך בהחלט מילים ריקות אם לא מבטלים חוקים, אם לא מאמצים תפנית אידיאולוגית. 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שני, 09 ינואר 2017 04:22

פריטים קשורים