הדפס עמוד זה
חמישי, 09 פברואר 2017 19:04

"העושר אינו מחלחל למטה". האם הקצבאות כן מחלחלות?

קצבה חודשית של 20,000 שקל נטו לכל משפחה ענייה בישראל. זה הסכום שמתקבל אם מחלקים את כל תקציבי הרווחה למספר המשפחות העניות בישראל. 

תכופות שומעים את הטענה "העושר אינו מחלחל למטה – מי שעשיר מתעשר יותר". טענה מתוקשרת זו היא אחת מההצדקות לדרישה שהמדינה צריכה לחלק מחדש את העושר. ואיך "מחלקים מחדש"? גובים מיסים כבדים מ"העשירים" ומחלקים את הכסף ל"עניים" באמצעות מנגנוני מדינת הרווחה (בעיקר הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה). הפעם ננסה לברר את השאלה ש"חברתיים" נמנעים לשאול: האם הקצבאות כן "מחלחלות למטה"? האם מנגנון הענק של "החלוקה מחדש" מתפקד?

על פניו, עיון בדוחות העוני שמפורסמים מידי מספר חודשים, מעיד שרעיון מדינת הרווחה הוא כישלון חרוץ. דוחות הארגונים החברתיים עצמם מעיד על הכישלון: אחרי שנים-שלושה דורות בהם חלק עיקרי של תקציב המדינה מיועד ל"מלחמה בעוני" – אנחנו שומעים השכם והערב כי העוני רק מתגבר.

הארגון הענק שמכונה "המדינה" (וכלל לא משנה מי עומד בראשה) לא מצליח לנהל מערכת רווחה כפי שאינו מצליח לנהל מערכת חינוך או מערכת בריאות. ניהול מערכות מורכבות אלו הוא מעבר לכוחם של אנשים כאשר הם חוסים תחת המטריה המוגנת של ה"סקטור הציבורי".

ועכשיו למספרים...

על פי דוח הביטוח הלאומי האחרון (2015) יש בישראל 460,000 משפחות עניות. מספר המשפחות בישראל עומד על 1,985,100 ("משקי בית"). בערך רבע מהמשפחות נחשבות ל"עניות".

באותה שנה עמד היקף תשלומי ההעברה של הביטוח הלאומי על כ-75 מיליארד שקלים והוצאות המנהלה היו 1.2 מיליארד. לא כל הכסף שהביטוח הלאומי גובה מאתנו מוחזר באותה שנה כקצבאות. תקציבו הכולל של הביטוח הלאומי עומד על 98 מיליארד (וכולל "גידול בקרנות" לתשלומים עתידיים). אך לא רק הביטוח הלאומי מטפל בעניים. תקציב משרד הרווחה לדוגמה עומד על 6 מיליארד לשנה – בהחלט לא כסף קטן.

תקציבי סעד ורווחה נוספים מסתתרים כמעט בכל סעיף ותת סעיף של תקציב המדינה. משרד התחבורה מסבסד את אגד ודן בשם הרווחה, ומשרד הביטחון מקצה מאות מיליונים לתשלומי משפחה למשפחות חיילי חובה עניים. תקציבי רווחה נכללים גם בתקציבי משרדים אחרים: חינוך, דתות, תמיכה בעמותות, בריאות, סובסידיות והנחות לאוכלוסיות מיוחדות, שיכון, רשויות מקומיות. מרכז טאוב העריך שכבר ב-2014 עמדו הוצאות הרווחה על כ-90 מיליארד.

תקציב המדינה (2015) עמד על כ-400 מיליארד שקלים – לא נגזים אם נניח שרבע עד שליש מתקציב המדינה הן הוצאות רווחה. הערכת היקף תקציב הרווחה כ- 110 מיליארד שקל לשנה לא תיחשב כמוגזמת. שימו לב, התעלמנו לחלוטין מ"בריאות חינם" ו"חינוך חינם" שגם הם בעצם תשלומי רווחה. השליש העני במדינה לרוב גם פטור מתשלומי מסים. מימון ה"חינם" מכוסה באמצעות מיסים על יתר האוכלוסייה. איך שלא נביט על המספרים – תקציב הרווחה גדול מאד יחסית לתקציב המדינה – הרבה יותר גבוה מתקציב הביטחון ותקציב החינוך גם יחד!

כמה תקבל כל משפחה ענייה אם נחלק את כל תקציב הרווחה רק לעניים?

נניח שנחלק את כל הוצאות הרווחה הנוכחיות בישראל רק לעניים ונתעלם מהוצאות המנגנון. קריטריון אחד בלבד יהיה לחלוקה: עוני. לא קצבאות לפי גיל (קצבאות זקנה או ילדים), לא קצבאות לפי מצב משפחתי (אם חד-הורית), ולא קצבאות על פי מצב בריאותי (נכות, אוטיזם וכדומה), אלא אך ורק לפי עוני. זוג קשישים שגרים ברמת אביב ונוסעים פעמיים בשנה לחו"ל – לא יקבלו קצבת עוני ולא קצבת זקנה, כי אינם עניים. כיום הם זכאים לפחות לקצבת זקנה ולהנחות רבות נוספות (ארנונה, תחבורה ציבורית ועוד).

נחלק את הוצאות הרווחה במספר המשפחות העניות. אם נחלק 110 מיליארד לשנה לכל המשפחות העניות (460 אלף משפחות לפי הדוחות) נקבל תקציב של 239,000 שקל לשנה ל"משפחה עניה" בישראל. כלומר, לכל משפחה עניה "מגיע" כבר היום כ-20,000 ₪ לחודש נטו. 

זהו סכום אמיתי ומטורף! מדובר בכנסה חודשית עצומה. כמה מאתנו מרוויחים 20,000 שקל נטו בחודש? ההכנסה הכספית הממוצעת נטו למשק בית במדינת ישראל, נכון להיום, עומדת על 15,149. ההכנסה נטו של משפחות בשלושת העשירונים הנמוכים עומדת על 4,400 – 8,600 ₪ לחודש.

כ-20,000 שקלים מתקציב המדינה יכולים היו להגיע, בתנאים האידיאליים, מידי חודש לכל משפחה ענייה במסגרת ה"מלחמה בעוני". כמה מתוך סכום זה מחלחל לבסוף אל תחתית הפירמידה?

 

2358

 אז לאן הכסף נעלם?

כיצד, אחרי עשרות שנים של תקציבי עתק לרווחה – מספר העניים על פי הדוחות רק עולה משנה לשנה? הכסף הגדול הזה יוצא מתקציב המדינה, אך אינו מחלחל למטה אל "הנזקקים". רובו של תקציב המדינה מורכב מ"תשלומי העברה" – לוקחים כסף מרוב האוכלוסייה ומעבירים אותו אל רוב האוכלוסייה. למרות זאת, הדוחות של "הארגונים החברתיים" דומעים כל שנה על "העוני הגובר".

מדובר במכונה ענקית של כסף. מערבל בטון ענק ששופכים לתוכו הרים של כסף שנעשק מאנשים יצרניים ועובדים, אבל רק זרם דקיק מחלחל אל "הנזקקים". יתר הכסף נטחן במערבל עצמו ולא מחלחל החוצה. אז היכן נטחן הכסף?

ראשית, את מערבל הענק מפעילים עשרות אלפי עובדים וזה מאד יקר. כל אחד "שם אצבע" ומזיז נייר, אבל בסוף החודש מקבל משכורת, הטבות ופנסיה. פרנסות "אוויר"; אפילו אם הם באמת עובדים – הם לא מייצרים דבר. מזיזים כסף שנלקח בכוח מאחרים.

שנית, חלק גדול מהכסף פשוט נגנב. עשרות אלפים מרמים את הוועדות, אלפי דיווחי שקר של עמותות עם "סיפור" טוב, והזרמות למקורבים. הכסף נגנב ללא נקיפות מצפון, כי כאשר כסף מסומן כ"ציבורי" הוא הופך לכסף של אף אחד. מותר לשלוח אליו יד – גונב מגנב פטור. חלק אחר נבזז באופן חוקי ומסודר: כל גוף שמתוקצב על ידי המדינה תחת הדגל "החברתי" מגיש תחשיבים מנופחים. זה כלל הברזל להגשת תקציב לגוף ציבורי – שוב, "כסף של אף אחד". מדובר בגופים ציבוריים ופרטיים שניזונים מתקציב המדינה. משרד הביטחון מגיש תקציב של תמיכה במשפחות חיילים עניים, אגד מגיש חשבון על הנחות לקשישים באוטובוסים, עיריית ירושלים מגישה בקשה לתמיכה בשם ריבוי העניים בעיר.

שלישית, מערכת רווחה ממשלתית יודעת לפזר כסף אל "כולם". זה נוח פוליטית (כולם זכאים לקצבת ילדים וכולם זכאים לקצבת זקנה) זה גם פשוט ביורוקרטית. רוצים להבין את גודל האבסורד של "מדינת הרווחה"? גשו בבוקר אל מגדל מגורים יוקרתי ברמת אביב ג'. למה בבוקר? כדי שתוכלו לרשום כמה ילדים יוצאים מהבניין אל הגן ובית הספר, תוכלו גם לספור את מספר הקשישים שיוצאים ל"סידורים" או למכון הכושר. תכפילו בגובה קצבת הזקנה וקצבת הילדים, סכמו את המספר ותדעו כמה כספי רווחה זרמו רק אל בניין אחד ברמת אביב ג'.

כך וגם כך הכסף נטחן במערבל החברתי. כסף שצריך היה להישאר בכיסו של האדם העובד באמת. כסף שצריך היה להגדיל את החיסכון במשק, מקור ההשקעות ליצירת מקומות עבודה אמיתיים – הדרך היחידה לחילוץ משפחות מעוני אבסולוטי אמיתי.

למרות התקציבים האדירים שמקורם בגזל האדם העובד, הארגונים החברתיים (כגון "אדווה", "טאוב", הביטוח הלאומי ורבים אחרים) חופרים לנו מידי שנה על "העוני המחפיר" שמתרחב. הם תמיד דורשים עוד מיסים, עוד כסף – ועוד עובדים כדי לסובב את מערבל הענק. רשימות ה"מגיע לי" לעולם אינן נגמרות.


מוטי היינריך

 

עודכן לאחרונה ב חמישי, 09 פברואר 2017 19:26

פריטים קשורים