הדפס עמוד זה
שישי, 03 נובמבר 2017 16:22

איך לחלק "עודפי גביית מיסים"? אבל אין עודף בתקציב המדינה – יש גירעון!

בתקשורת מתווכחים איך לבזבז את "עודפי הגבייה" של מיסים. העובדה המדהימה היא שאין עודף, יש גירעון של מיליארדים בתקציב המדינה! 

זה התחיל בפרסומים, לא רשמיים, שמקורם במשרד האוצר: שנת 2017 תסתיים "באופן מפתיע" בגביית-יתר של מיסים – עודף של כ-4 מיליארד שקלים. שבועות חלפו וההערכות צמחו ל"עודף" של כ-17 מיליארד שקלים.

הידיעות בהחלט משמחות. הפוליטיקאים מצליחים לחלוב מיסים כבדים מאותו חלק קטן של הציבור הישראלי שמייצר עושר עבור כולם, ולמרות עניבת החנק – הנישום הישראלי מצליח לנשום ואפילו לצמוח. נותר לנו רק לדמיין לאיזה שיאי עושר עולמיים יכולה להתפתח מדינת ישראל, אם תוסר אותה לפיתת חנק של הממסד המדינתי.

התקשורת הכלכלית דנה בצפיפות-יתר ב"עודפי הגבייה", דיון פוליטי סוער בשאלה מה לעשות עם הכסף שהתגלה לקראת סוף השנה. בגדול, כאשר פוליטיקאי מריח כסף הוא רואה בו פוטנציאל לביצור מעמדו הפוליטי. "הבאג הדמוקרטי" יוצר תמריץ, שקשה לעמוד בפניו, לחלק הטבות וכסף של ממש לציבור הבוחרים הפוטנציאלי שלו על חשבון יתר הקבוצות באוכלוסייה. הממסד הפוליטי מקבל רוח גבית מקבוצות ה"מגיע לי" הרגילות: השוטרים, הנכים, סגל האוניברסיטאות, מערכת הביטחון וכמובן – "השירותים החברתיים" – תמיד צריך עוד כסף. עובדי החשמל והנמל מקבלים באופן קבוע ללא קשר ל"עודפי תקציב".

האם בכלל יש עודף כסף בתקציב המדינה?

העובדה המדהימה היא שאין עודף, ממש אין עודף בהכנסות המדינה על פני הוצאותיה. אין. יש גירעון של מיליארדים בתקציב המדינה! חגיגת העודפים דומה לחולה שמרותק למיטתו, חום גופו ירד ברבע מעלה ומציעים לו לצאת למסיבה. אף אחד לא כותב שהאיש עדיין חולה. קשה למצוא דיווח בתקשורת שמציין כי תקציב המדינה אינו בעודף!

תקציב המדינה חולה במחלה כרונית של גירעונות תמידיים. ההוצאות גבוהות מההכנסות ואת הפער משלימים בהלוואות – המדינה לוקחת הלוואות בחו"ל ובישראל באמצעות הנפקת אגרות חוב (אג"ח).

הנה קצת מספרים (מעוגלים) מתקציב 2017:

סך ההוצאה הממשלתית: 447 מיליארד ₪.
מסכום זה מורידים את הסכום המיועד לפירעון חובות (למעט חובות המדינה לביטוח הלאומי), כי חייבים לפרוע חובות שיצרו פוליטיקאים בשנים קודמות.

כך מקבלים את תקציב ההוצאה "הרגיל" שעומד על 360 מיליארד ₪. זה הסכום אליו מתייחסים כאשר מחשבים גרעון או עודף בתקציב המדינה. את הסכום הזה צריכה הממשלה לגייס באמצעות הכנסות.

אבל ההכנסות ממיסים (כל המיסים יחד) מגיעות רק ל- 295 מיליארד ₪. אז מאיפה יגיע יתר הכסף? טוב, לממשלה יש גם הכנסות אחרות כמו רווחים (אם יש) מחברות ממשלתיות, מכירת קרקעות מדינה, תמלוגים מרשות שדות התעופה וגם הלוואות שהמדינה לוקחת מהכסף שהביטוח הלאומי גובה מאתנו. כך נוצרות "הכנסות אחרות" של 28 מיליארד ₪.

עדיין חסרים 37 מיליארד ₪ לכיסוי ההוצאות בתקציב המדינה. מה עושים? ובכן, לא עושים! לסכום זה קוראים "הגירעון בתקציב המדינה". בכל דור ודור יושבים בכירי הפוליטיקאים באותו רגע מול המיליארדים של הגרעון הצפוי וממלמלים את מה ששר האוצר לשעבר יאיר לפיד העז לומר בפה מלא: "אף פוליטיקאי לא נבחר מחדש בזכות הצלחתו לצמצם את הגרעון" (ציטוט מהזיכרון).

"ההכנסות הנוספות" שגילו באוצר בסך 17 מיליארד שקל אפילו לא מכסות את מחצית הגרעון. האיש עדיין חולה והגרעון יעמוד על 20 מיליארד שקלים גם אחרי "עודפי הגביה". אבל פוליטיקאים מעדיפים לקבל את מחצית הכוס הריקה כעובדת יסוד מוגמרת, לקחת את היקף ההלוואות כפי שתוכנן וכבר אושר מראש – לא לצמצם את החוב, אלא להגדיל אותו כרגיל. הם כולם "יאיר לפיד" – בזבוז כספי ציבור יניב אולי רווח פוליטי, אז למה לא לנסות?

פוליטיקאים (ברוב מדינות העולם) מתייחסים לגרעון כמצב נורמאלי. טוב שתקציב המדינה יהיה בגרעון, תקציב מאוזן – OUT. את הגרעון מכסים בהלוואות. הגרעון בתקציב המדינה מתוכנן השנה לעמוד על 2.9 אחוזי תוצר. זה "המצב הנורמלי".

משפחה לעומת מדינה

כמעט ואין משפחה שמקיימת גרעון שהולך וגדל באופן קבוע מידי חודש... כי זה ייגמר "על הקרשים". יש הרבה משפחות עם "אוברדראפט" מטריד שגם מדיר שינה, אבל הוא אינו יכול לצמוח בקביעות מידי חודש. לא כך המדינה.

קיים הבדל גדול בין הגרעין המשפחתי לבין המדינה: במשפחה יודעים שבעתיד הם עצמם יהיו חייבים לפרוע את החוב; "מדינה", לעומת זאת, היא גוף ערטילאי – פוליטיקאים שבשלטון היום, לא יהיו מחר – אלה שהיום חותמים על הלוואה, בטוחים שלא הם יצטרכו לפרוע את החוב בעתיד. כחלון ונתניהו יכולים להגדיל את החוב ולקחת עוד הלוואות – הם בטוחים שפשיטת רגל של המדינה, כמו במקרה של יוון, לא תיפול בקדנציה שלהם. מסתבר שמדינות מחזיקות מעמד בדרך כלל (למרות החוב) – הרבה מעבר לתחזיות אפוקליפטיות של כלכלנים.
משקולת החוב כבדה

כל שנה פורעת מדינת ישראל חובות עבר. השנה אנחנו פורעים (קרן בלבד ללא הריבית) בערך 100 מיליארד שקל! סעיף פירעון חובות הוא הגדול בתקציב המדינה: ב-50% גבוה מתקציב הביטחון המנופח שלנו. הריבית שאנחנו משלמים על החוב הלאומי העצום עומדת על כ-34 מיליארד שקל נוספים! החזרי הקרן והריבית כפולים מתקציב הביטחון. איך פורעים את החוב העצום הזה? הטריק פשוט: לוקחים הלוואות חדשות למימון פירעון החובות השוטפים. "מגלגלים" הלוואות.

יאיר לפיד צדק. פוליטיקאי צריך להיות אידיוט כדי לפעול (ממשית) לצמצום החוב הלאומי העצום. השיטה הפוליטית מעודדת צמיחה תמידית בהיקף החוב. לשם כך המציאו את מדד המקרו המקובל של היחס בין החוב לתוצר הלאומי. היחס בישראל עומד על כ-62%. כלומר, זה היקף החוב יחסית לתוצר של מדינת ישראל. התוצר (התמ"ג) כולל את סך ערכם הסופי של המוצרים והשירותים שמיוצרים בישראל, או מזווית אחרת: סך הערך המוסף שתושבי מדינת ישראל יוצרים בעבודתם. התוצר הוא הבסיס לגביית מיסים. הטענה היא שככל שהתוצר גדל, יכול גם החוב לצמוח כי המדינה תוכל לממן את פירעונו בעזרת גביית המיסים שגם היא תצמח.

התיאוריה המלומדת היא כסת"ח זמני בלבד. זה התירוץ "המדעי" המקובל לקיום גרעון ש"אינו מזיק". בתקופות של צמיחה כלכלית (כמו בשנים האחרונות), עול פירעון החוב אינו מורגש ולא פוגע ברמת החיים שלנו. אבל כאשר הפעילות הכלכלית מתכווצת והצמיחה יורדת – האם מקטינים את הגרעון בהתאם לירידה בתוצר? להיפך, מגדילים את הגרעון כדי "לעודד" את הכלכלה.

גם בתקופות של צמיחה כלכלית הגרעון מזיק לנו, אלא שהנזק אינו מורגש. אנשים בדרך כלל לא מתמרמרים על רמת חיים שאינה מזנקת (בגלל עול החוב) די להם "שלא יהיה גרוע יותר".

 

2417

הפגם המוסרי שבחובות מדינה

יצירת חובות מדינה פוגעת ברווחת הפרט. זו הפעלה של כוח ברוטלי ונסתר על חלק מהאוכלוסייה. כאשר עסק לוקח הלוואה באמצעות הנפקת אגרות חוב. בעלי הממון קונים את האג"ח וכך מלווים כסף לאותו תאגיד מסחרי מרצונם החופשי. הם מודעים לסיכון שבמתן הלוואה לתאגיד.

כאשר המדינה נוטלת הלוואה באמצעות מכירת אג"ח, בעלי הממון קונים את אגרות החוב של המדינה, אבל הכסף שגויס על ידי המדינה לא תורם בהכרח לרווחתו של החלק האחר באוכלוסייה (אלה שלא השקיעו בקניית האג"ח). חלק ניכר של הכסף שגויס הולך בדרכם של המיסים האחרים ומממן את ח"כ פאינה קירשנבאום, את ח"כ אריה דרעי וקבוצות רבות של "אוכלי חינם". רובו של החלק באוכלוסייה שפירעון החוב נכפה עליו – לא נהנה מהכסף שגויס כחוב. המדינה מגייסת חוב "עבורכם" מבלי שביקשתם כלל לקחת הלוואה.

העיוות הנוסף הוא שיבוש מוחלט של מנגנון השכר והעונש הפוליטי. כל ראש ממשלה צריך להתמודד עם החובות שיצרו קודמיו. הוא בתורו מגדיל את החוב ומגלגל את העונש אל ראשי הממשלה הבאים. אף אחד אינו נושא בעונש הפוליטי של התנהלות לא-אחראית. כסף של אחרים תמיד מבוזבז בקלות. הם כופים עלינו עול הולך וגדל של מחזור חובות מבלי לשלם את מחירו של החטא.

מדינת חופש – מדינה ללא "חוב לאומי"

זה אמנם חלום רחוק, אבל אפשרי.

תקציב המדינה יחויב להיות מאוזן. דהיינו, הכנסות המדינה חייבות לכסות את הוצאותיה. כל שר יישא באחריות לתקציב משרדו – משרד שיסיים עונת תקציב בגירעון, יתפטר השר מיד. אם תקופת תקציב-מדינה של שנתיים תסתיים בגירעון, יראו בכך התפטרות של הממשלה.

הוצאות הממשלה ימומנו ממיסים ואגרות בלבד, אסור לקחת מלוות. חובות המדינה הנוכחיים (חובות פנים וחובות חוץ) יחוסלו וייפרעו בהדרגה, על פני תקופה סופית, לאורך 10 או 15 שנים. קצב חיסול החוב ייגזר לפי נוסחה ידועה מראש ויהיה תלוי בעיקר בשיעור צמיחת המשק בשנה שחלפה. כלומר, ההכנסות השוטפות של הממשלה יצטרכו להיות בעודף, זאת בנוסף להכנסות אחרות שינבעו ממכירת קרקעות אינטנסיבית של המדינה ונכסים אחרים.

ממשלה לא תוכל לקחת חוב חדש, אלא באישור משאל עם ברוב מיוחס. אל תכפו עלינו לקחת הלוואות.

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה באתר

לעיון נוסף:

הדוחות הכספיים של מדינת ישראל.

הכלכלן פול קרוגמן ממליץ בניו יורק טיימס לחדול מלהילחם בצמיחת החוב הלאומי, התחממות כדור הארץ מדאיגה יותר.

עודכן לאחרונה ב רביעי, 20 דצמבר 2017 06:52

פריטים קשורים