הדפס עמוד זה
שני, 19 מרס 2018 04:43

פה זה ארץ ישראל, יא סאלח – אפשר היה אחרת (חלק ג')

גלי ההדף של הסדרה "סלאח" מתפשטים – חשיפת היחס קשה של פקידי מדינה וסוכנות אל עולי מרוקו. אף אחד לא משיב לשאלה "מה הייתם עושים אחרת?" אז הנה התשובה לפניכם – כתבה שלישית.

התגובה המידית להקרנת הסדרה בערוץ 13 הייתה הלם. עכשיו מתרחב הפולמוס ויש גם מעשים. ראש עיריית נתניה, מרים פיינברג, משנה את שמו של רח' גיורא יוספטל בעיר, בעקבות לחץ "הקשת הדמוקרטית המזרחית" שדורשת לבטל גם את הנצחתם של פרופ' חיים שיבא, זלמן ארן (שר חינוך) ואולי עוד. עו"ד אלי מויאל, ראש עיריית שדרות לשעבר, בוויכוח סוער ברדיו דרום, מול יעל בן יפת, מהקשת הדמוקרטית המזרחית (כינתה אותו "גזען" ו"משת"פ"), נוקט עמדה אמיצה נגד הזרם: "כדאי שנשים מראה מול הפנים שלנו – כמה אוניברסיטאות היו במרוקו? מה ידענו על העולם המתקדם?... טוב שהאשכנזים קיבלו את הספרדים, ולא להפך, כי אחרת היו מקימים במזרח התיכון עוד מדינה ערבית...", אומר מויאל.

גלי ההדף של סדרת סלאח גואים. במוסף לשבת של ידיעות אחרונות ( 16.03.18), מספר יועז הנדל, על הקרנת הסרט במושב שלו, נס הרים – מושב עולים של יוצאי כורדיסטן ופרס, בהקרנה נוכח דוד דרעי יוצר הסדרה. כאן, וותיקי המושב דווקא תקפו את דוד דרעי: "איך רצית שיבנו מדינה?... בלי פיזור אוכלוסייה?... ומה אתה היית עושה אחרת?"

"ומה אתה היית עושה אחרת?"

זו שאלת מפתח שגם למפיק הסדרה דוד דרעי אין מענה. הדיון בשאלה אינו שעשוע לחובבי היסטוריה חלופית – "מה היה קורה אילו?..." כי אותה מדיניות ואמונה שהובילו לאכלוס בכפייה של עיירות הפיתוח, קיימת ושולטת גם כיום – כמעט בכל תחומי חיינו.

כמעט כל הישראלים שבויים באותה קונספציה ולכן לאף אחד בדיון על סדרת סלאח אין מענה לשאלה. לדעת כולם, הכול בסדר מלבד ה"אפליה" והיחס ל"מרוקאים". אבל הכול לא בסדר. אריזת המרוקאים במשאיות ופריקתם בשום מקום היא רק תוצאה בלתי נמנעת של השקפת עולם סוציאליסטית-ריכוזית (הכינוי העכשווי לסוציאליסט הוא "חברתי").

2438 5

 

הבסיס היישומי של סוציאליזם, בין אם מדובר בדיקטטורה קומוניסטית או במשטר "סוציאל דמוקרטי" כמו אצלנו, הוא משטר ריכוזי כוחני של המדינה – המדינה מעורבת כמעט בכל דבר בחיינו. הצבת המדינה מעל לרצונותיו של הפרט וזכויותיו. קיים ייצור קולקטיבי דמיוני כגון "מעמד הפועלים", או "המדינה". אופיו והתנהלותו של הקולקטיב מעוצבים על ידי פוליטיקאים נבחרים (או פוליט-בירו קומוניסטי) והם שקובעים מהי "טובת הציבור", ומה טוב ל"עם". קביעתם ומעורבותם חורגים הרבה מעבר להגנה על זכויות האדם הבסיסיות לחיים, לחופש, לקניין. פעילותם של הנציגים חורגת בהרבה מעבר להגנה על ביטחונם השוטף של האזרחים.

בשם העם הם ממציאים "זכויות" רבות נוספות, ו"יעדים לאומיים" שלרוב אין דרך לממש אותם, אבל ניסיון המימוש עצמו מלווה בכפיה, בעוול ובפגיעה בזכויות האדם הטבעיות של קבוצות באוכלוסייה. הפגיעה היא תמיד בקבוצות בהן קל פוליטית לפגוע באותו פרק זמן. הפגיעה בזכויות הפרט אינה דווקא ב"חלשים", אלא בחלשים פוליטית בעת הפגיעה – היא יכולה להתבצע גם נגד יצחק תשובה, או רשת שופרסל.

"פיזור אוכלוסייה" – עריצות כ"יעד לאומי"

"היעד הלאומי" בשנות השישים היה "פיזור אוכלוסייה". באותה עת, היה קל פוליטית לפגוע ב"מרוקאים" שזה עתה עלו לארץ – מינימום התנגדות, מינימום רעש – ולכן הגשמת "היעד הלאומי" נכפתה עליהם. היה כבר מאוחר מידי "להגלות" עיראקים, תימנים, רומנים או את תושבי תל אביב אל עיירות הפיתוח. הקבוצה היחידה שהייתה אז "זמינה" ל"פיזור אוכלוסייה" היו בעיקר ה"מרוקאים". גם כיום קיימת אחידות דעים בציבור בצדקת "מדיניות לאומית" – צריך וצודק לשעבד למענה את הפרט – אבל רק לא אותי ולא בחצר שלנו. חשוב "לפזר אוכלוסייה" – אבל לא אותנו, כך חושבים כמעט כולנו.

ברוסיה הקומוניסטית השלטון הכריז על "יעדים לאומיים" במסגרת תכניות חומש (ל-5 שנים). תכניות החומש תמיד נכשלו, אבל התעמולה הרשמית הציגה אותן תמיד כהצלחות.

כפיית "מדיניות לאומית" נגמרת בדרך כלל לא טוב, ולפעמים באסונות (70 שנים של קומוניזם). גם "פיזור האוכלוסייה" בישראל נכשל. בעיירה ירוחם גרים היום כ-9,000 תושבים. מוערך שכ- 80,000 תושבים "עברו" דרך ירוחם. זו התמונה גם בעיירות הפיתוח האחרות.

מאז 1961 חלפו 55 שנים עד לדו"ח 2016 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (לוח 2.15). השינוי ב"פיזור האוכלוסייה" זניח. כך לדוגמה גרו במחוז הצפון בשנת 1961 10% מיהודי ישראל, היום גרים באותו מחוז רק 9.4% מהיהודים. בנפת באר שבע (ללא העיר באר שבע עצמה, אבל כולל אילת) גרו ב-1961 2.1% מיהודי ישראל, ואילו כיום 3.2% בסך הכול. כמעט ואין שינוי בחלוקת האוכלוסייה בין אזורי המרכז לבין האזורים "הרחוקים".

קשה להעריך את הון העתק המצטבר שהושקע ועדיין מושקע בעיירות הפיתוח, שרובן טרם סיימו "להתפתח" עד היום. הפוליטיקאים המקומיים זועקים כבר 60 שנים על "אפליה", "אוכלוסייה מוחלשת" ו"מחסור במשאבים"...

לחשבון העלות של עיירות הפיתוח צריך להוסיף את עשרות (או מאות) ה"יזמים", רובם מקורבי השלטון באותה עת, שקיבלו מענקים כבדים, סובסידיות והטבות מס. במסגרת החוק לעידוד השקעות הון, הוזרמו כספי משלם המיסים להקמת "תעשיות" ומיזמים דמיוניים ב"אזורי הפיתוח". חלק גדול מ"היזמים" לקחו את הכסף ונעלמו בנבכי ההיסטוריה. ה"מפעלים" נמוגו, נותרו רק חשבונות בנק בשווייץ... סיפור עיירות הפיתוח הוא סיפורם של עשרות רבות של מפעלים שקמו על חשבון משלם המיסים ונסגרו לאחר שנים ספורות.

לא כך נבנים יישובים – חנק ההתיישבות הפרטית

ראשיתה של ההתיישבות בארץ ישראל תחת השלטון הטורקי הייתה בקבוצות יהודים שקנו קרקעות בכספם, או בתמיכת פילנתרופים יהודים. כך קמו פתח תקווה, ראשון לציון, ראש פינה, רחובות ועוד. 60 המשפחות הראשונות בתל אביב, בהנהגתו של מאיר דיזנגוף, קנו אדמת דיונות צפונית ליפו במימון עצמי (ובהלוואה מבנק).

כך קמו מושבות וערים עד תחילת שנות השלושים – התיישבות פרטית. באותו עשור השתלט הזרם הסוציאליסטי בציונות על מוסדות היישוב (ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית). כמעט כל היישובים החדשים שנוסדו מאז היו יישובים שיתופיים (סוציאליסטים) – קיבוצים ומושבים שיתופיים שהוקמו בחסות ריכוזית של מפלגות השמאל. התיישבות חדשה פרטית נבלמה. המדיניות הממוסדת החדשה הייתה להביא לארץ ישראל "כסף בלי יהודים" (כתרומות) ומצד שני להעלות לארץ "יהודים בלי כסף" (צעירים שעברו הכשרה סוציאליסטית באירופה בתנועות נוער ובמחנות הכשרה לעלייה).

"השיטה" הצליחה. מפלגות השמאל הציוני ביססו את מעמדן ביישוב היהודי וצברו עוצמה שלטונית לשנים רבות, גם לאחר קום המדינה. כסף שגויס, בעיקר מתורמים בחו"ל, אמנם הוקדש "לבניין הארץ", אבל במקביל – לביצור שלטון השמאל ביישוב היהודי ולחיזוק מוסדותיו. רכישת קרקעות מאפנדים ערבים הפכה למונופול ריכוזי של מוסדות ציבור שדחקו מהשוק, ברוב המקרים, רוכשים יהודים פרטיים.

עם הקמת המדינה והרחבת גבולותיה במלחמת השחרור הפכו שטחים גדולים ל"אדמות מדינה". אם לפני קום המדינה כבר היה קשה ליזום התיישבות פרטית, ולכן כמעט ולא קמו מושבות חדשות; הרי שלאחר קום המדינה, ההתיישבות הפרטית פסקה לחלוטין – הפכה לבלתי אפשרית.

נאמנים לאידיאולוגיה הסוציאליסטית שרואה בשלטון הריכוזי ערך עליון, נבנו מוסדות מדינה שתפקידם להחליט היכן יקומו יישובים, מי יגור בהם, איזה דירות ייבנו, מי יגור בהן, כיצד ייראה היישוב, ואפילו במה יעסקו התושבים. המדינה היא האלוהים. המדינה זה "אנחנו", "אנשינו". האזרחים "נבערים", השליטים תמיד יודעים טוב יותר מה מתאים לעם.

המדינה החדשה קמה בדמות מנהיגיה הסוציאליסטים. הם האמינו שזו הדרך – עשייה ממשלתית מונופוליסטית ומעורבות עמוקה של המדינה בחיי הפרט "לטובת הכלל" (שנקבעת על ידם). האידיאולוגיה הכתיבה את הדרך – ההמשך בסדרה "סלאח" בלתי נמנע.

אפליה

אפליה היא תופעה אנושית נפוצה. אנחנו חשים קרובים יותר לאנשים שדומים לנו, נראים כמונו, מדברים כמונו, בעלי מורשת ומנהגים דומים – אפליה ברמה האישית. אבל כאשר פקידי מדינה אחראים על קליטת עלייה, התיישבות, עבודה ואפילו אספקת מזון – האפליה עולה מדרגה והופכת לממלכתית, למדיניות. גם זה בלתי נמנע.

כוחניות

סוציאליזם הוא, בין היתר, שלטון ריכוזי עם "יעדים לאומיים" – אין דרך להגשמתו זולת כוח. נחזור לשאלה של וותיקי מושב נס הרים שציטטנו בתחילת הכתבה: "איך רצית שיבנו מדינה?... בלי פיזור אוכלוסייה?... ומה אתה היית עושה אחרת?". צודקים! אם מניחים שתפקיד המדינה הוא התיישבות – אין דרך אחרת זולת "פיזור" המרוקאים והכורדים בכוח. אם תפקיד המדינה לקיים את ההתיישבות, אז אל תתלוננו שלוקחים מכם מיסים רצחניים בכוח ומזרימים 40 שנים עשרות מיליארדי שקלים לקיבוצים – כדי שלא יתמוטטו כלכלית. גם הקיבוצים היו "יעד לאומי", "הגשמה" קראו לזה.

השלטון היהודי במדינת ישראל מנע הקמת יישובים על ידי יהודים

ערים וכפרים צריכים לקום ולהתפתח באופן טבעי. פוליטיקאים ופקידים ("מדינה") לא יודעים להקים עיר, זה מורכב מידי – מעל לכישרונם המוגבל. ייתכן, עם הרבה מזל, שעיר ממשלתית תמשיך להתפתח – אבל זה נדיר, בזבזני ויקר.

את קרקעות נתניה רכשה משייח' ערבי ב-1928 קבוצה בראשות עובד בן עמי, בעיקר בתרומת נדבן יהודי אמריקאי. הנהגת היישוב וההסתדרות הציונית מנעו עזרה ממייסדי נתניה משיקולים מפלגתיים ואידאולוגיים. כך נוסדה 4 שנים קודם לכן הרצליה – הקרקע נקנתה מאפנדים ערבים של הכפרים הסמוכים. קרקעות רמת גן נרכשו ב-1920 מתושבי הכפר הערבי סלמה. חולון הוקמה על ידי סוחר יהודי מיפו שלמה גרין שקנה חולות ריקים דרומית ליפו ובנה לעצמו צריף ב-1929. משפחתו התגוררה לבדה, באמצע הדיונות, במשך כ-3 שנים עד שהציע מגרשים למכירה – זולים בהרבה מהמגרשים בתל אביב המבוקשת, משפחות נוספות הצטרפו. הרשימה ארוכה ומתחילה 40 שנה לפני כן עם ייסוד פתח תקווה וראשון לציון. כך נבנו והתפתחו הערים והמושבות בהם גרים רוב תושבי ישראל כיום. אף אחד לא חיכה לתב"ע (תכנית בניין עיר), אף אחד לא יילל ש"חסרות תשתיות", איש לא התלונן שלא הקימו "אזור תעסוקה". הסולטן הטורקי או הנציב הבריטי לא בנו יישובים ליהודים.

ההתיישבות הפרטית הלכה ונחלשה עם השתלטות מפלגות העבודה על התנועה הציונית, עד שפסקה כמעט לגמרי עם קום המדינה. מעכשיו יש "סדר" – סדר בולשביקי. מאז הקמת מדינת ישראל נאסר על יהודים להקים יישובים בעצמם. הבדואים לעומת זאת, התעלמו מהשלטונות – הקימו ומקימים יישובים "לא מוכרים". הנה דעה "מהפכנית" – אולי דווקא הבדואים הם היחידים "הנורמליים" בסביבה?

..."ומה אתה היית עושה אחרת?" (ותיקי מושב נס הרים)

לא היה צריך להקים את ירוחם, לא את דימונה ולא את חצור הגלילית. מדינת ישראל שזה עתה נולדה הייתה צריכה למכור קרקעות במרחבים החדשים והישנים לכל המרבה במחיר... והמחיר היה נמוך מאד בזכות ההיצע הגדול. למכור בנגב, בגליל, במרכז הארץ.

יהודים מישראל ומכל העולם היהודי היו נוהרים הנה ובלהט הקמת המדינה היו קונים ומשקיעים כפי שעשו שנים רבות קודם לכן. במקום לקרוא ליהודים לתרום למדינה "המסכנה" – היה צריך לשווק קרקעות לעולם היהודי. את ההכנסות ממכירת הקרקעות היה צריך להשקיע מיד בתשתיות תחבורה, ובעיקר – כבישים מהירים.

ייתכן שירוחם בנגב לא הייתה קמה, שום אסון לא היה קורה. היו קמות 100 "ירוחם" אחרות. אילו המדינה לא הייתה מתערבת בהתיישבות, היו קמים "סוחרים יהודים" כמו שלמה גרין שהקים במקרה את חולון, או עובד בן עמי שהקים את נתניה ומקימים שכונות, חוות יחידים ומושבות בכל רחבי הארץ. דימונה כנראה לא הייתה קמה כשיכוני רכבת קומוניסטים, אלא כשכונה של בתים פרטיים. בהתחלה, כנראה, רק של עובדי הכור הגרעיני ועובדי מפעלי ים המלח ומתפתחת בהתאם. דימונה הייתה קמה מאליה כי יזם זריז היה מגלה שיש מאות עובדים שמעדיפים לגור בקרבת מקום העבודה. את קרקעות דימונה אפשר היה לקנות בפרוטות – אילו הוצעו אז למכירה על ידי המדינה. אבל דבר לא השתנה – גם כיום אי אפשר להיכנס למשרד תיווך מקומי ולקנות קרקע בדימונה או במקום כלשהו אחר בנגב.

טוב עשתה המדינה שפתחה שעריה לעולים. מדינת ישראל ייחודית בכך שנוסדה בעיקר עבור אנשים שלא גרו בה. הסוכנות היהודית היא במקורה ארגון וולונטרי שמתוקצב מתרומות יהודים. מטרתה המקורית – עזרה ליהודים מכל העולם לעלות ולהיקלט בישראל.

אילו שלטה בציונות השקפת עולם קפיטליסטית, הסוכנות הייתה נותנת לכל משפחת עולים, עם הגעתה לנמל חיפה "מענק קליטה" ובכך היה מסתיים תפקיד המוסדות. עולים היו יכולים בעזרת המענק לשכור צריף או חדר בעיר עד שהיו מוצאים מקום עבודה. אילו היה צורך במעברות – היו יזמים מקימים שכונות צריפים על קרקעות שבבעלותם ומשכירים לעולים החדשים. הייתה נוצרת תחרות על היצע של "מגורים זמניים", במקביל לתנופת בנייה והתיישבות פרטית בכל הארץ. בתנאים של ראשית המדינה – היצע הקרקעות היה אינסופי.

ארץ ישראל, גם לפני הקמת המדינה, הייתה משופעת ביזמים חרוצים, חלק משמעותי מהיישוב הוותיק היה מבוסס כלכלית, מקורות מימון והשקעה פרטית בארץ ובעולם לא חסרו. המדינה לא הייתה צריכה להתערב – ומרגע שהתערבה, נטלה את המונופול על הקרקעות וקליטת העלייה וכך ניתקה למעשה את הקשר בין התושבים הוותיקים לעולים החדשים. כך נמנעה השתלבות טבעית כמו בארצות הגירה מובהקות – אמריקה, אוסטרליה או הונג קונג בהן שום ממשלה לא "קלטה עלייה".

גם כיום, 40 שנה לאחר תום שלטון מפא"י, השיטה לא השתנתה. 97 אחוזים מהקרקעות הן בבעלות השלטון המרכזי, כמו בצפון קוריאה ובקובה. ישראלי לא יכול לקנות סתם כך קרקע ולבנות יישוב או חווה. אין גם ממי לקנות, כמעט כל הקרקעות בבעלות השלטונות (הגוף הווירטואלי שמכונה "לאום").

האבות המייסדים האמינו בלהט בהגשמת סוציאליזם ציוני. (רובם) לא רצו מהפכה קומוניסטית, אבל הקומונה נחשבה להגשמת האידיאל הסוציאליסטי, על ברכיו גדלו וחונכו. האידיאליסטים הקומוניסטים ברוסיה לא הבינו למה החלום מתנפץ ולמה רוסיה הפכה לבית כלא ענק. יש להניח שגם גיורא יוספטל, ליובה אליאב וזלמן שז"ר לא הבינו למה כוונותיהם "הטובות" מתנפצות נוכח התנגדות העולים החדשים ליישבם בכוח הזרוע. סלאח שבתי צריך היה לקבל "פתקה" מהאשכנזים כדי לקבל שיכון. היום צריך לקבל הגרלה מכחלון.

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה באתר

עודכן לאחרונה ב שני, 02 יולי 2018 04:04

פריטים קשורים