הדפס עמוד זה
רביעי, 19 דצמבר 2018 06:54

"האם פאריס בוערת?"

יותר מידי צרפתים התרגלו להתפרנס מהמדינה ופחות מעבודה. ולכן, את האש בפאריס לא יכבו עם מים, אלא באמצעות הגדלת החוב הלאומי וגלגולו לעתיד. 

בסוף אוגוסט 1944 התקשר אדולף היטלר אל המושל הנאצי של פריז, גנרל דיטריך פון קולטיץ, ושאל אותו : "האם פריז בוערת?" פון קולטיץ הפר פקודה מפורשת של היטלר להחריב את פריז ערב שחרורה מהכיבוש הנאצי.

הגרמנים לא שרפו את פריז, אבל מפגיני "האפודים הצהובים" בדצמבר 2018 מצליחים להבעיר אש ברחובות פריז בהצלחה פוטוגנית מרשימה.

2484 1                                                                                   צילום EPA כתבה ב- Ynet

ידועה הבדיחה היהודית הוותיקה על גבר נשוי שהתייעץ עם רב העיירה: "כבוד הרב" הוא אמר, "אני רוצה להתגרש מאשתי". שאל הרב: "מה רע באשתך? האם היא לא מבשלת טוב?", "חלילה", ענה הגבר – "היא בשלנית מעולה". "האם היא מזניחה את הילדים?" הקשה הרב. "נהפוך הוא" ענה היהודי, "היא אם מסורה ודואגת". לאחר סדרת שאלות תהה הרב ושאל: "אז למה אתה רוצה להתגרש?"... "אני פשוט רוצה אישה אחרת" – ענה הגבר.

צרפת למודת ניסיון מהפגנות המוניות אלימות שדורשות "משהו אחר". במאי 1968 פרצו הפגנות סטודנטים, ממש מרד אלים עם הרוגים ופצועים. סטודנט יהודי בשם דניאל כהן בנדיט ("דני האדום") הצית אש מכלום ומיליוני צרפתים הצטרפו: פועלים, קומוניסטים, אנרכיסטים, "פעילים חברתיים", וסתם חובבי "אקשן". הנשיא שרל דה גול, שהיה אז בשיא כוחו, נמלט אל בסיס של הצבא הצרפתי בגרמניה (לזמן קצר).

לכל פרשן היה הסבר אחר לפרוץ המהומות. כתב עיתון "הארץ" בפריס, עמוס אילון, טען שהמהומות החלו בגלל "סכסוך אבסורדי על זכותם של הסטודנטים, בסורבון, לבקר במעונות הסטודנטיות בשעות הערב"... הסטודנטים שבתו, המשטרה הגיבה, הסטודנטים הקימו בריקדות והבעירו אש, השבאב הצרפתי בזז חנויות. המשטרה הגיבה "באלימות", עכשיו אפשר היה כבר להפגין גם נגד המשטרה. נהגי מוניות ועובדי הדואר שבין כך ובין כך תכננו שביתה "רגילה" – הצטרפו בשמחה. כל איגוד מקצועי שתכנן שביתה מתישהו בהמשך השנה – הקדים את האירוע לנוכח ההזדמנות. קראו תיאור באתר הישראלי: "המאבק הסוציאליסטי". פוליטיקאים מהשמאל קפצו על רכבת המהומות ונולד כינוי הגג למניעי הבלגן: "השמאל החדש".

2484 2גם "מחאת האוהלים" בשדרות רוטשילד של 2011 נשאה אופי דומה, אם כי לא-אלים. ההפגנה שראשיתה במחאה של צעירה תל אביבית בשם דפני ליף שהתקשתה לשכור דירה, ככל הנראה, ליד תיאטרון הבימה בתל אביב... התגלגלה להפגנות המונים בכיכר העיר נגד הכול. נגד "יוקר המחייה", "השחיתות", "שלטון התאגידים", מחיר גבינת הקוטג'. סיסמת הגג הייתה – "העם דורש צדק חברתי". גם אצלנו הצטרפו להפגנות גופים רבים החל מ"מגמה ירוקה" שמחו נגד רפורמה בחוק התכנון והבנייה, ועד ל"מחאת העגלות" של אימהות שמחו נגד משהו אחר. גם גופים ממוסדים הצטרפו לחגיגה כמו ההסתדרות בראשות עופר עייני, התאחדות הסטודנטים בראשותו של איציק שמולי, פעילי חד"ש הקומוניסטית ועוד.

את הפירות העיקריים של "המחאה החברתית" קטפו איציק שמולי וסתיו שפיר שזכו לג'ובים משודרגים בכנסת עד לעצם היום הזה, כך כנראה נפתרה להם הבעיה כיצד לשכור דירה בשדרות רוטשילד. סתיו שפיר גם זכתה לכבוד השמור למוחים חברתיים בכירים והוזמנה עם תום המחאה, לכנס במלון פאר במינכן בגרמניה, כולל הסעות ברכב שרד וקוקטיילים בשפע. מטרת הנסיעה, לדבריה, הייתה: קידום "הצדק החברתי" באמצעות "פיתוח פלטפורמה אינטרנטית שתשמש תנועות מחאה"...

גם מיודענו הג'ינג'י, דניאל כהן בנדיט ממחאת 1968 בצרפת, הוא חבר וותיק בפרלמנט האירופאי בשטרסבורג ובבריסל... מטעם "הברית החופשית של הירוקים האירופאים"... אחלה ג'וב למוחה חברתי מזדקן.

המפגינים גם פה, גם שם, דורשים את הבלתי אפשרי: כפור חם – דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת. תוספת חוקים שיבטיחו מתנות "חינם". דפני ליף, כסמל מייצג, דרשה דירות ברוטשילד במחיר "בר השגה", ובצרפת מוחים על מיסים כבדים שעיקר מטרתם מימון קצבאות ומימון המנגנון הממשלתי המסועף שמארגן את "החלוקה מחדש" של הכסף. המפגינים דורשים בנשימה אחת לקצץ מיסים, אבל להמשיך ואף להגדיל קצבאות. אף אחד לא מתעניין בסתירה המובנית, כפור חם.

הנשיא מקרון נגד "אוכלי החינם"

הנשיא מקרון שנבחר במאי 2017 הוא בהחלט חריג בהשקפותיו ולא רק בצרפת. הכלכלה הצרפתית בצרות כבר שנים רבות, אבטלה גבוהה, סקטור ציבורי ענק של אוכלי חינם ובראשו – הפרלמנט שמונה 900 נבחרים; ועדי עובדים ששודדים באופן חוקי את הקופה הציבורית במשכורות עתק ובחסות חוקי עבודה "מתקדמים"; מדינת רווחה "נאורה" שחיסלה את האחריות האישית של האזרח כלפי עצמו. את הצרות של צרפת אנחנו מכירים היטב בישראל, אם כי בהיקף מצומצם יותר. מקרון הבטיח להילחם ולקצץ.

יישום רפורמות שכרוכות בהקטנת מדינת הרווחה, צמצום רגולציה, והקטנת הסקטור הציבורי קשות מאד במדינה דמוקרטית. האם צריך להוביל רפורמה גדולה ומקיפה בבת אחת? האם לנקוט בצעדים מדורגים ומתמשכים לאורך זמן? קשה מאד לבצע רפורמה מקיפה במדינה שלא נמצאת (עדיין) בתחתיתו של משבר כלכלי עמוק (הרבה יותר מ-9 אחוזי האבטלה שבצרפת). מיליוני צרפתים התרגלו לחיות מכסף שלא מגיע להם בזכות עבודתם.

החלופה של רפורמות הדרגתיות חלקיות, שמקרון בחר ליישם מציפות את השאלה במה מתחילים? מקרון ביטל את מס היתר על עשירים שגרם נזק לכלכלת צרפת (אלפי בעלי הון עזבו את צרפת, אחרים הבריחו רק את כספם). במקביל הוא נאלץ גם לצמצם את הגרעון בתקציב המדינה ולכן העלה מיסים על דלק.

מקרון גילה, כמו כל נשיא דמוקרטי שחושש מרפורמה גדולה (ואולי בצדק מבחינה פוליטית), שהוא זקוק לתקציב נוסף. תקציב מגייסים באמצעות מיסים. מיסים גובים בכוח כי אין מתנדבים לשלם. גזרות על העם צריך לעטוף יפה ולתת להם כותרת מרככת – לאומית, ביטחונית, ירוקה. מקרון ויועציו בחרו להעלות את המס על הדלק כי הם צריכים "עוד כסף". להערכתם המוקדמת, עטיפה ירוקה לגזרה תרכך את שנאת המס. כך נולד התירוץ שהגדלת המס נועדה להציל את כדור הארץ מזיהום אוויר.

הצרפתים, כמו רוב העולם המערבי, מתים להציל את כדור הארץ, עד הרגע שדורשים מהם לשלם. שייקחו את הכסף להצלת האקלים מהעשירים – לא מז'אן פול מהפריפריה ולא ממרסל מהרובע הלטיני בפאריס.
הצרפתים כמו כולם, כמו "הפגנת המיליון" בברזיל, כמו דפני ליף הנשכחת וסתיו שפיר שבכנסת – רוצים שפע קצבאות, דירות מסובסדות, לימוד חינם ובריאות חינם, שבוע עבודה קצר עם קביעות בעבודה, וואקאנס (חופשה) ארוך, סובסידיות לחקלאות ודלק זול. מישהו צריך לשלם עבור מתנות. מישהו צריך לשלם את משכורות שפע עובדי המדינה שעוסקים במלאכת ה"חלוקה מחדש של העושר". אבל המימון אינו בעיה של המפגינים, הם דורשים כפור חם. שמישהו אחר ישלם.

אין "מישהו אחר" שישלם עבור סוציאליזם להמונים

למי ששכח את העבר, לומדים את זה כיום בוונצואלה – עבור "סוציאליזם להמונים" משלמים לבסוף ההמונים.

שימו לב, המחאה פורצת בצרפת, המדינה "המתקדמת" בעולם בהישג ה"חלוקה מחדש" של העושר. הוצאות הממשלה בצרפת מתקרבות ל- 57% מהתוצר, הגבוה בעולם (כ-39% בישראל, ופחות מכך בארצות הברית ושווייץ ואפילו שבדיה). כלומר, ממשלת צרפת מלאימה 57% משווי המוצרים והשירותים שמייצרים אזרחי צרפת, "מחלקת מחדש" את הכסף, חלק ניכר כמשכורות לפקידיה. והצרפתים מאד לא מרוצים.

כאשר ממשלה מחלקת כסף, אפילו אם תתגשם האוטופיה של חלוקת כסף יעילה: רק לחלכאים, נדכאים ולעשירון התחתון – "הציבור" לעולם לא יהיה מרוצה, הארגונים "החברתיים" לא יכריזו שמטרתם הושגה ויסגרו את המועדון.

תחת משטר של חלוקת כסף – הרוב תמיד לא יהיה מרוצה. תמיד יהיו עניים ש"מגיע להם" יותר, תמיד יהיו "פערים". לכן תמיד תהיה הצדקה לאפודים צהובים. רוב הציבור גדל והתחנך על ברכי מוסר "החלוקה מחדש" – חלק גדול מהאוכלוסייה הפנים כי הכנסות המשפחה תלויות יותר בשלטון מאשר בעבודה אמיתית. על השלטונות לוחצים באמצעות הפגנות ואלימות. זה מצליח ועובד על פוליטיקאים.

שהעשירים ישלמו יותר

מוסר "החלוקה מחדש" תמיד מגיע לכתובת האולטימטיבית: "שהעשירים ישלמו יותר". כולם חולמים להצליח ולהתעשר. למרות זאת, מי שמצליח נחשב תחת אמות המידה המקובלות לפושע שצריך להלאים את פרי הצלחתו. את פירות כשרונו צריך "לחלק מחדש" לאחרים.

מוסף כלכליסט מביא ראיון עם אוליבייה בלנשאר ("מבכירי המאקרו-כלכלנים בעולם"). בלנשאר טוען שהדרך למנוע מחאות והפגנות היא מיסוי גבוה יותר על עשירים וחברות כדי לממן את "רשת הביטחון" לחלשים. הוא ממשיך: "...אבל העשירים מרחיקים את הכסף שלהם או מסכלים העלאות מיסים, מה שלא מאפשר צמצום של הפערים והרגעה של חוסר הביטחון הכלכלי בקרב אוכלוסייה רחבה יותר".

כלומר, לא די שהוצאות הממשלה הצרפתית מהוות 57% מהתוצר. הממשלה לדעתו צריכה להשתלט על כמעט כל התוצר ואז יהיה טוב לכולם. ל"הישג" זה הגיעו כבר בעבר ברוסיה הקומוניסטית. הצרה (אחת מהן...) שהרעיון לא יכול להתגשם ללא גדרות תיל וחומת ברלין סביב צרפת כדי למנוע בריחה של תושבים, לא רק של עשירים.

אי אפשר להגשים את האידיאל של "בכיר המאקרו-כלכלנים" ללא קג"ב, שטאזי, וסקוריטטה. בגן עדן סוציאליסטי לא תיתכן הפגנה של אפודים צהובים. לובש האפוד הראשון יואשם במחשבות קונטרה-רבולוציונריות, יוכרז כ"אויב העם" וייעלם בסיביר. סוציאליזם וחופש זה כפור חם.

פאריס, גם הפעם, לא ממש בוערת. לא תמיד צריך מים כדי לכבות אש. ממשלות במערב מוכיחות בהצלחה כי אפשר לכבות אש באמצעות הגדלת הגרעון בתקציב המדינה, הגדלת החוב הלאומי. גם מקרון לומד כי דחיית הקץ לעתיד קלה יותר (מבחינה פוליטית) מאשר ביצוע רפורמה מקיפה.

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

פריטים קשורים