הדפס עמוד זה
רביעי, 02 ינואר 2019 05:55

מחאת הזונה הבדואית נגד החוק האוסר צריכת זנות

כולם משבחים את החוק "החברתי" החדש האוסר צריכת שירותי זנות. אנחנו לא שותפים להתלהבות. רשות הדיבור לסאמאר – זונה בדואית מתל אביב.

עוד חוק "מתקדם" התווסף אל ספר החוקים העמוס של מדינת ישראל. לפני כשבוע אישרה וועדת הכנסת לחקיקה את הצעת החוק לאיסור צריכת זנות, השבוע החוק אושר בקריאה שלישית. כל אמצעי התקשורת והתבטאויות של פוליטיקאים הרבו לשבח את החוק "החברתי". אנחנו לא שותפים להתלהבות.

אל הדיון באולם ועדת החוקה הגיעו עשרות נשים שעוסקות בזנות כדי למחות ולנסות לשכנע נגד החוק המוצע. החוק מטיל קנסות מדורגים על גברים, צרכני זנות, שייתפסו עם מכנסיהם המופשלים. הקנס יתחיל מ- 1,500 ₪ ועלול להגיע גם ל- 75,000 ₪. תיתכן גם ענישה טיפולית: חיוב ב"סדנה חינוכית" (עדיין לא מחנה "לחינוך מחדש" כמו בסין או ברוסיה הקומוניסטית).

החוק המתחסד אינו אוסר על יצאניות לעבוד בזנות, אלא נועד לחסום את פרנסתן – איסור על גברים לצרוך שירותי זנות. דברי ההסבר לחוק ארוכים בערך פי עשרה מלשון החוק עצמו... המחוקקות החסודות שקידמו את החוק מכירות בעובדה כי "סיבות ההיקלעות לזנות קשורות במצוקות כלכליות, נפשיות וחברתיות, אשר מקשות על היציאה ממעגל הזנות". מכיוון שבלתי אפשרי למנוע את "הנסיבות החברתיות והכלכליות" המדרדרות לזנות (תמיד יהיו אנשים שלא שפר עליהם גורלם), קידמה "השדולה המתקדמת" חוק אשר יקשה עוד יותר על חייהן הקשים ממילא של היצאניות.

ח"כ עליזה לביא (יש עתיד), יו"ר ועדת הכנסת למאבק בסחר בנשים וזנות, הכריזה: "השנה הקרובה תהיה שנת הבשורה לקרבנות הזנות... עבור אלפי נשים וגברים שהם קורבנות התעשייה ההרסנית הזאת".

2486 1

רשות הדיבור לאחת מ"קרבנות הזנות": סאמאר – צעירה בדואית, מוסלמית וטרנסג'נדרית:

קרן נויבך בתכנית הבוקר, "סדר יום" ברשת ב' (26/12/2018), העלתה לשידור את סאמאר, העובדת בזנות בתל אביב. סאמאר היא צעירה בדואית בת 24, עוסקת בזנות מזה 4 שנים. הנה תמצית דבריה (בתמלול חופשי):

"אין לכם מושג מה זה טרנסית, בדואית ערבייה ומוסלמית... מעמד קשה ביותר שקשה לאדם רגיל להבין... אין לכם מושג מה זו החברה הערבית – אנשים שמרנים וקשים, אין צחוקים אי אפשר לסטות ימינה או שמאלה, אנשים קשים מאד".

בבית התעללו בה, מאז ומתמיד היכו אותה: "...שיניים לא היו לי ממכות של בני משפחה – אנשים רעים וקשים. הגעתי לתל אביב בגיל 18 עם פה ללא שיניים. גרתי בהוסטל והתחלתי ב'עבודה רגילה', אך כולם צחקו עלי".

סאמאר מעידה כי נתקלה בעוינות מהסביבה גם בתל אביב. המבטא הערבי היה בעוכריה. נמאס לה מההשפלות ותחושת הדרך ללא מוצא, המחשבה להתאבד עלתה לא פעם. גם בנות ערביות אחרות סבלו וסובלות כמוה.

המפנה בחייה חל כאשר ישבה על ספסל בדיזנגוף סנטר ורצתה "רק להתאבד". מישהו הגיע והחמיא למראה החיצוני שלה. מישהו שדיבר אתה "בלשון נקיה"... זו הייתה הדלת אל הזנות. סאמאר מספרת שעולם חדש נפתח לפניה, דרך שהיא בחרה בה. היא גילתה עיסוק בו מרבית הלקוחות מדברים אליה הרבה יותר יפה מאשר בעולמה הקודם, לא משפילים אותה יחסית למצב חסר התקווה הקודם. הזנות קידמה אותה בחיים, ההכנסה מזנות החזירה לה את שיניה, הוציאה אותה מאשפות אל העולם הרחב, למרות שכל רגע היא עלולה להירצח על ידי משפחתה.

הזנות העניקה לה חיים. סאמר מסבירה כי "צריך חוק רק נגד אנשים שמכריחים בכוח נשים לעבוד בזנות". חוק גורף שיקשה על נשים שבחרו לעבוד בזנות מרצונן החופשי – מזיק ואינו הוגן. החוק עלול להיות גזר דין מוות לנשים רבות!

"אני נשבעת לך באלוהים, אני יודעת שהקול שלי לא חשוב ולא חזק... אני יודעת שאני בסך הכול ערבייה, טרנסג'נדרית מוסלמית ובדואית – צרוף שלא יכול לעניין אף בן אדם. אני מתה מפחד עכשיו לצאת לרחוב (יהיה קשה יותר לשכור דירה). זו העבודה היחידה שכיבדה אותי וקידמה אותי בחיים שלי. קליינטים לא התעללו בי, כיבדו אותי עשו מה שאני מבקשת".

היצאניות שנכחו בדיון הוועדה בכנסת חשו שהשפילו אותן ולא התייחסו אליהן במסגרת 10 הדקות שהרשו להן לשהות באולם הוועדה. המחוקקים מעולם לא היו במקום שלהן ולכן הם לא מבינים אותן. עדיף להיות זונה ולחיות בכבוד כי החלופה המעשית היא לגנוב כדי להתקיים.

סמאר ממשיכה בהתרגשות: "אני רוצה לחיות כבת אדם, להתקדם בחיים שלי איך שאני רוצה. זה הגוף שלי ואני אחליט מה לעשות עם הגוף שלי. אני מדגישה: אני לא בעד להכריח נשים לעבוד בזנות. אם זה קורה... שיעצרו את אלה שכופים ושיוטל גזר דין מוות על אנשים שמכריחים נשים לעבוד בזנות".

"מה אתם רוצים? להוציא אותנו לכבישים שנמות? אסור להוציא חוק כזה. זה חוק נוראי. אין לכם מושג כמה נוראי".

קרן נויבך, המראיינת, שואלת: "סאמאר, אילו ידעת שבחוק יש תקציב לשיקום הקהילה הטרנסית, כגון הכשרה מקצועית, תמיכה כספית, אילו נתנו לך מסלול של חיים ומקצוע אחר – האם היית רוצה בזה?

תשובתה של סאמאר כנראה הדהימה את קרן נויבך, שלא הוסיפה לשאול:

"עד גיל 18 למדתי בבית ספר וכל יום קיבלתי מכות. למבחנים בכיתה י"א י"ב לא הלכתי כי הרביצו לי, כי קיללו אותי. אני לא רוצה ללמוד, יש לי טראומה מלימודים ואף אחד בעולם לא יכריח אותי מה לעשות בחיים שלי. להתפרנס מהגוף שלי זה דבר שטוב לי. זו דרך שנתנה לי הישגים שהגעתי אליהם עד היום. לא רוצה רחמים מאף אחד. רק עזבו אותי בשקט. בעבודה הזאת אני יכולה להתחפש שלא יזהו אותי, אחרת מישהו ילשין עלי וירצחו אותי".

אלישע ישי אלכסנדר מנכ"ל עמותת "מעברים" אומר: "16% מהנשים הטרנסיות עוסקות בזנות. החוק יפגע באוכלוסיות הכי פגיעות: עולות חדשות, פליטות, נפלטים אחרים מאוכלוסיות שמרניות – אפילו בנות ש'יוצאות בשאלה'. תכניות השיקום הן בדיחה. חלק ניכר מהנשים בזנות נמצאות שם בגלל שוק תעסוקה עוין... לשקם את הזונות? צריך לשקם את כל החברה. הפללת לקוחות פוגעת בנשים שעיסוקן זנות".

סאמאר חוזרת לשיח: "כל אחד מפרש את המילה זנות בצורה אחרת. מי אמר שזנות זה דבר נוראי. גם סבתא שלי, שמנקה דירות בגיל 50, זה מצב נוראי. היא מנקה לאנשים שמשפילים אותה ודורשים ממנה וגוערים בה בשביל להרוויח 20 שקל בשעה (זה כנראה השכר בנגב הרחוק... בתל אביב משלמים 60 שקל לשעה... מ.ה.). זו עבודה פסיכית".

מי בא ואומר שזנות זה דבר לא טוב? אתם מציגים רק את החסרונות ולא את היתרונות. אתם לא מבינים. אני מכירה המון בנות ערביות שעובדות בזנות וגם מתקדמות ולומדות. בנות שאבא שלהן רצה לרצוח אותן כי סרבו להתחתן עם גבר ששידכו להן, אפילו בגיל צעיר".

קרן נויבך מסכמת: "...כמה נורא שהמפלט היחיד שלהן זו הזנות ושאין להן דרך אחרת... אולי צריך למצוא להן פתרונות אלטרנטיביים".

גם סאמאר מסכמת: "...אם יבוא לי שוטר כשאני נמצאת עם לקוח, ערומה לגמרי. את יודעת כמה זה ישפיל אותי, יפגע בי ויכניס לי מוטיבציה לרצוח את כל השוטרים שבעולם".

לובה פיין פעילה פמיניסטית בעמותת "כולן" ופעילה מרכזית למען החוק החדש, הוזמנה לשיחה: "אנחנו פועלים למען חברה אידאלית ללא זנות. ברור לנו שהעולם לא יעמוד מלכת בעקבות החוק, ברור לנו שהזנאים לא ייעלמו (כינוי "מתקדם" לגברים שצורכים שירותי זנות). במישור הפרקטי אנחנו יודעים שיישארו מספיק זנאים לפרנס זונות ואנחנו לא מאיימים באמצעות החוק על פת הלחם האחרונה של הזונות. החוק לא הופך את הזונה לעבריינית, ולא מחייב אותה לשיקום. במישור התיאורטי: זו אוכלוסייה הכי מוחלשת. הזנאים, באמצעות כספם, קונים את הזכות להשתמש בגוף של נשים אלה. מנצלים את העובדה שאין להן דרך אחרת להתפרנס. האלימים הם הגברים שהולכים לזונות. המצב הקיים לא הגיוני, אומרים: יש נשים מוחלשות... אז ניתן לזנאים לפרנס אותן".

לובה הפמיניסטית טוענת שרק 24% מהזונות רוצות להמשיך בזנות מבחירה (על פי סקרים של מוסדות הרווחה והמשטרה). להן תהיה מספיק פרנסה.

ח"כ עליזה לביא יו"ר ועדת המשנה נגד סחר בנשים וזנות, חתומה על הצעת החוק מסכמת בסלנג פוליטי אופייני: "בעוד שנה וחצי החוק ייכנס לתוקף, יתבצע מחקר מלווה. יש תקציב של 85 מיליון שקלים ל-3 שנים. התקציב יממן חינוך, שיקום ואכיפה. מעכשיו תהיה כתובת לנשים, ניתן מענה". מריחת מילים.

סאמאר לא נופלת בפח הפוליטי ועונה: "אילו היית במקומי לא היית מדברת ככה".

הריאיון המוקלט המלא עם סאמאר (החל מדקה 23:40):

2486 2

הדיבור הכן והשכל הישר של סאמאר מדברים אלינו יותר מתבניות הדיבור המדוקלם של הפמניסטית, וחברות הכנסת. הן יודעות בהתנשאות אופיינית מה טוב לסאמאר ולחברותיה, הן רוצות לחנוק את סאמאר "רק כדי לעזור לה".

נשים שעוסקות במקצוע אינן "קרבנות הזנות". הן קורבנות של נסיבות חיים אישיות קשות, ושל תרבות ערבית מפגרת (במקרה של סאמאר וחברותיה). יהודים נאורים לא מבקרים "תרבות אוטנטית" של אחרים – לערבים מותר להתעלל בערבים, אף מילה שלילית על "החברה הערבית".

"נסיבות חיים קשות" קשה למגר, לא באמצעות חוק ולא בעזרת ג'ובים לחברים של חברי הכנסת סלומיאנסקי ושולי מועלם (אין ספק לאן יגיע "התקציב"). אין תרופת פלא נגד צרוף של עוני, משפחה מופרעת, וילדות קשה. כל זונה והסיפור האישי שלה. הזנות עבורן היא המקטע האחרות בתולדות חייהן, אולי הקטע היחיד של בחירה מרצון בתוך רצף של חיים קשים, כפייה, התעללות וסבל מתמשך. דווקא "המייל האחרון" בתולדות חייהן נובע מבחירה מרצון כי מצבן הקודם היה גרוע בהרבה.

לפעמים הבחירה בזנות כעיסוק אינה דווקא בגלל "נסיבות חיים קשות", אלא מפלט נוח להכנסה גבוהה שעדיף על חלופות של עבודה "מקובלת". כנסת ישראל הצבועה בוחרת לחסום ולהקשות על דרך המפלט היחידה לאותן נשים.

הרוב הגדול בכנסת, באקדמיה ובציבור מצדד בדיקטטורה של המדינה. להבנתם זו ה"דמוקרטיה" ומותר להפר את זכויות הפרט "לתכלית ראויה". הרוב מאמין במיתוס על כוחה של המדינה לפתור כל בעיה בדרך של כפיה על הפרט. הרוב מאמין בדיכוי חופש הפרט כי לובה הפמיניסטית והח"כיות המתקדמות מועלם ולביא מטיבות לדעת מסאמר מה טוב עבורה.

לכל אדם החופש לעסוק בכל דבר כל עוד אינו כופה את רצונו על השני. תפקיד המדינה להגן על חופש הפרט וזכויות הקניין – על המדינה להגן רק על נשים שנכפה עליהן בכוח לעסוק בזנות תוך פגיעה בזכויות הפרט של הנשים. תפקיד המדינה להתערב אם ב"הסכמה" מעורבים מקרי גבול של קטינים, חסרי ישע או מוגבלים בשכלם וגם כאן לעיתים ההבחנה קשה.

אם מועלם, לביא ולובה רוצות לעזור לנשים שנסיבות החיים התאכזרו אליהן – שיקימו עמותה לעזרתן, יגייסו תרומות ויתנו דוגמה אישית בתרומה צנועה ממשכורתן הגבוהה.

במקטע הסופי בשרשרת הנסיבות המובילות לזנות, המפגש בין זונה ללקוח, אם הוא מתבצע בהסכמה בין שני הצדדים – אל למדינה להתערב. אפילו לא "להסדיר את הזנות". רק זה חסר לנו, עוד רשות ממשלתית לחלוקת רישיונות לזונות, טפסים, אגרה שנתית וטסט.

מוטי היינריך

מומלץ לקריאה נוספת: כתבה של לוי כאן באתר – האם נדרשת התערבות המדינה במקצוע העתיק?

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

עודכן לאחרונה ב רביעי, 02 ינואר 2019 06:19

פריטים קשורים