הדפס עמוד זה
שבת, 20 פברואר 2021 10:57

זעקות ה"יצואנים" לייקור הדולר – לחץ על בנק ישראל להעברת עושר מהציבור אליהם

לאורך שנים, היצואנים מזהירים כי ירידת הדולר תוביל לפיטורים ולקריסת המשק. במציאות – השער יורד, היצוא עולה, והמשק משגשג. בנק ישראל הוא ועד העובדים של "היצואנים". בדרך, מייקרים לנו את חיי היום-יום.

ראשית, העובדות: בשנת 2002 התקרב שער הדולר ל-5 ₪ לדולר. לאחר כשנה ומשהו הדולר "התדרדר" לסביבות 4.3. "היצואנים" זעקו – "נפטר עובדים", אבל דבר חריג לא קרה. החופשה בחו"ל הוזלה, כך גם מוצרי ייבוא – האזרח לא התלונן.

בתחילת 2006 שוב עמד הדולר על כ-4.6 ואז החל מסע ארוך של כשלוש שנים במהלכן הדולר "צנח" חדות ל-3.3 שקלים לדולר (שקול ל"התדרדרות" במהלך 2021 ל-2.3 שקל לדולר). גם אז מחו "היצואנים": אוטוטו התעשייה נסגרת, ההיי-טק מתמוטט, והמתכנתים יורדים כאיש אחד לעמק הסיליקון. דבר מזה לא קרה, ולהפך – הייצוא שבר שיאים.

הריטואל ממשיך: בשנים 2009-2011 – למעלה משנתיים של ירידה בשער הדולר. שוב חזרו זעקות השבר: "הצילו, הדולר מתדרדר – היצוא בסכנה" – צניחה מ-4.20 ל- 3.40 – אבל מעשה שטן, התעשייה מסרבת לקרוס – מסתדרים וצומחים. ואז שוב זה קורה בין השנים 2012-2014.

20 שנים של ירידות חדות ומתמשכות בשער הדולר:

2591

בימים אלה ובשש השנים האחרונות, זעקות היצואנים שוב עולות השמימה, אל הוד רוממותו בנק ישראל: "נפטר רבבות עובדים", "ההשקעות מחו"ל ייפסקו, "מי יציל את התעשייה הישראלית"? וראה זה פלא: הייצוא חוזר ושובר שיאים, מוצרי ייבוא מוזלים, היקף ההשקעות בישראל ללא תקדים.

20 שנים של נדנדת שערים מלווה בתרחישים קבועים: קו מגמה של התחזקות השקל יחד עם זעקות שבר של "היצואנים". ומנגד, קורה ההפך מנבואות "סוף העולם" של תעשיינים ויצואנים: התוצר לנפש מוכפל ויותר (מתואם לכוח הקנייה – מ-18,000 דולר ל- 39,000 דולר), כמעט עשור של עודף קבוע בסחר החוץ – שכחנו את האיום המתמיד של "גירעון"; אבל "היצואנים" בשלהם: אוטוטו קורסים... כלכלת ישראל בדרך לשאול.

לוביסטים ו"מומחים" נוהרים לירושלים

"יצואנים" לענייננו, הם כל מי שמעבירים לישראל מטבע חוץ וממירים אותו לשקלים – בין אם קיבלו תרומה או בין אם ביצעו אקזיט.

מאחורי כל תקופה של התחזקות השקל עומדים יצואנים – אנשי עסקים ויזמים מוכשרים – הצלחתם היא שמחזקת את השקל באמצעות זרם הדולרים שהם מביאים לישראל. הם לא מקשה אחת, יש מוצלחים יותר ויש פחות. סביר שדווקא הפחות יעילים הם שמשמיעים את קולם המאיים בדרישה מבנק ישראל לכפות את כוח השלטון ולייקר לנו את חיי היום-יום באמצעות העלאה מלאכותית של שער הדולר וייקור הייבוא.

הם דורשים למעשה, שאזרחי ישראל לא ישתתפו בהצלחתם! להזכירכם, יבוא זה בין היתר: בשר מארגנטינה, חיטה מאמריקה, מחשבים מטאיוואן, מוצרי חשמל מקוריאה, חופשה ביוון, ריהוט של איקאה – וכל היתר מעלי-אקספרס...

דרישת "היצואנים" לכפות התייקרות על הציבור באמצעות השלטון אינה שונה מהתנהלות כוחנית של סקטורים אחרים במדינת ישראל שמנסים (ומצליחים) לזכות ב"הטבות" על חשבון כלל הציבור בעזרת הממסד הפוליטי. עובדי החשמל והנמלים – כדוגמה – משפרים את הכנסתם על חשבון הציבור באמצעות איום סמוי לכבות את האור או לסגור את נתב"ג. למונופולים הממשלתיים יש את וועדי העובדים ואת ההסתדרות, לחרדים יש את חרדת הקואליציה, ליצואנים יש את בנק ישראל.

בנק ישראל, כזרוע שלטונית, מתפקד כמנגנון עצום של העברת עושר לקבוצת לחץ. מייקר את חיי היום-יום ל-9 מיליון ישראלים ומעביר את התמורה לסקטור "היצואנים" המועדף. העדפת יצואנים על חשבון האזרחים היא מיסוי כבד. יתרות מטבע החוץ המטורפות שבנק ישראל מחזיק מקורן במיסוי נסתר של אזרחי ישראל.

רוב הציבור, ממשכילי "מקצועות הליבה", מוכן להעברת עשרות רבות של מיליארדים ל"יצואנים", אך מתמרמר כאשר הסקטור החרדי זוכה לחלוקת מיליארדים בודדים מידי שנה... מאותו ממסד מדינתי. לאלה יש את בנק ישראל ולאלה את המפלגות החרדיות. השיטה זהה – הפעלת לחץ והטלת אימה פוליטית על הממסד.

ככל שבנק ישראל מתמיד ב"תכנון המרכזי" של כלכלת ישראל באמצעות עיוות שער הדולר הוא מסכן אותנו יותר. תכנון הכלכלה על ידי פוליטיקאים או פקידים מרכזיים צפוי להצליח כמו תכניות החומש בברית המועצות ובוונצואלה – לבסוף, זה עלול לקרוס ברעש אדיר של אומללות.

שערי מטבע נקבעים בדומה למחיר העגבניות בשוק – ביקוש והיצע. ההנחה שבבנק בירושלים יושבים מלאכי שרת חכמים שיודעים לחשב מה צריך להיות שער הדולר "הנכון" – אין לה על מה לסמוך. הם לא חכמים מנגיד הבנק המרכזי של זימבבואה או ארגנטינה – אין להם כלים ייחודיים לקבלת החלטות. כל עיוות כלכלי, זורם כמו המים, אל המקום הנמוך ביותר – ובכלכלה, המקום הנמוך ביותר הוא מנגנון המחירים. אנחנו משלמים ונשלם.

להשקפתנו, לא מתפקידה של המדינה לקבוע את ההכנסות של יחידים וחברות, ובכלל זה "יצואנים". ההכנסות הן תוצאה ישירה של תוצרי הכישורים שאנחנו מוכרים למי שמוכן לקנות אותם מרצונו החופשי – כי הם מביאים לו תועלת.

כאשר מדינה "תומכת" ביצואנים או "מעודדת" הייטק – אנחנו נוטים לראות רק צד אחד של המטבע, את מקבלי התמיכה "החשובה". אנחנו נוטים להתעלם מהמחיר, מצדו השני של המטבע: כפיית יוקר מחיה מלאכותי על מיליוני אזרחים שמשלמים את מחיר ה"עידוד".

מי שמעוניין לעודד הייטק ימצא את הדרך להשקיע מכספו בחברות הייטק.

בנק ישראל חייב לחדול מוויסות שערי מט"ח, לאפשר לביקוש ולהיצע לקבוע את המחיר. ככל שכלכלת ישראל תשגשג – השקל יתחזק. אפילו שער של 1 שקל לדולר אינו מופרך – מי שיגרום להישג זה הם לא פחות מאשר "היצואנים". שגשוגם הוא שמחזק את השקל, אבל הפעם זה יקרה יחד עם הוזלת יוקר המחייה לכל הציבור.

מוטי היינריך                                                                                     

תקציר הכתבה פורסם במדור "דיעות" בגלובס

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

עודכן לאחרונה ב שבת, 20 פברואר 2021 18:03

פריטים קשורים