הדפס עמוד זה
שבת, 24 יולי 2010 15:39

הצלחת הסקטור העסקי בישראל – כנגד כל הסיכויים

הישגי הסקטור העסקי בישראל מדהימים, בייחוד לאור מגרעות המשטר הכלכלי-פוליטי בישראל. איך הצליח הסקטור העסקי בישראל כנגד כל הסיכויים? איך קרה המהפך?

 שתי הכתבות הקודמות ניסו להציג את חצי הכוס המלאה של המשק הישראלי. מענה חלקי לקיטורים המקובלים. במבט לאחור, אין ספק שהתקדמנו רבות. ננסה להראות איך קרה המהפך.

מהפך 

חלפו בסך הכול שניים-שלושה עשורים מאז. ואנחנו חיים כיום בתמונת ראי של המשק המפגר של אז. בכל תחום נעשתה קפיצה גדולה קדימה. מאזן התשלומים של מדינת ישראל נמצא מזה מספר שנים בעודף: המשק הישראלי מלווה לחו"ל עשרות מיליארדים יותר מאשר ההלוואות שאנחנו מקבלים מחו"ל. השקעות מחו"ל זורמות למשק הישראלי בהיקף שאף אחד לא חלם עליו בשלושים השנים הראשונות שלנו. ענפי תעשיה ושירותים ישראליים מתחרים בהצלחה בכל העולם, חברות ופיתוחים שמקורם בישראל נמכרים לענקי תעשייה בעולם ומזרימים הון עתק למשק. 

התשתית המדעית והטכנולוגית שלנו ניצבת במקומות הראשונים בעולם יחסית לגודל האוכלוסייה: במספר המאמרים המדעיים בתחומי הנדסה ומדע, במדד התחרותיות הטכנולוגית, במספר הפטנטים הזרים שאושרו בארה"ב, ברישום פטנטים ביו-טכנולוגיים בארה"ב, ובמספר החברות הישראליות הנסחרות בבורסת הנאסד"ק באמריקה. התעשייה צומחת בקצב מדהים, עודף במאזן השוטף וגרעון מסחרי שהולך וקטן. 

יש עניים, אבל גם העוני של היום אינו העוני של אז. ל- 22% מהמשפחות בעשירון העני ביותר בישראל יש מכונית, ל-45% מהמשפחות בעשירון התחתון יש מחשב, כמעט לכולם יש טלפון סלולארי אחד לפחות. ההוצאה המשפחתית הממוצעת לצריכה במשפחה בעשירון התחתון עומדת על כ- 7,000 ₪ לחודש. 

הנתונים מדהימים, בייחוד כאשר בוחנים את הדברים על רקע תמונת המצב העגומה בכל התחומים המתוארים באתר זה: מספר העובדים הגדול בסקטור הציבורי, השחיתות שאינה מרפה, מערכת החינוך הכושלת, ומערכת הבריאות המקרטעת; בזבוז כספים על ידי פוליטיקאים בכל התחומים; חלוקה גורפת של כספי ציבור לסקטור נרחב של בטלנים ולרשימות של זכאים שאינן נגמרות. השתתפות נמוכה של אזרחים בשוק העבודה (וצידו השני של המטבע – ריבוי אוכלי החינם); מיסוי גבוה פתלתל ומסובך, מעורבות הדרג הפוליטי בכלכלה, נזקי המונופולים, רגולציה חונקת ועוד רשימת תארים שליליים ארוכה. 

איך קרה המהפך? 

הרצון לזכות בהקלות יצוא לארצות הברית ולאירופה, גרר לחצים מצד תעשיינים על הפוליטיקאים, והוליד הסכמי סחר עם ארצות הברית ואירופה. במסגרתם, "נאלצו" הפוליטיקאים הישראלים להוריד מכסים תמורת הקלות יצוא לאירופה. התרחבות היצוא חשפה תעשיינים לרמות חדשות של איכות ותחרות ולאימוץ סטנדרטים חדשים. במקביל, גרמה הורדת המכסים בישראל, לגידול ביבוא ואילוץ התעשייה המקומית להתייעל, כדי לעמוד בתחרות מול היבוא המוזל. תנועת מלקחיים זו, שהלכה וגברה עם השנים, חישלה תעשיות כדאיות וחיסלה מפעלי-חסות ממשלתיים שמלכתחילה לא היה בסיס כלכלי לקיומם. מפעלים שחלקם הגדול נוצרו בעזרתו של "בונה המשק" המנוח פנחס ספיר (שר אוצר). 

ענף ההיי-טק שנולד בשנות השמונים, במקביל להמצאת המחשב האישי, לא היווה חזקה מסורתית של שום קבוצה ותיקה ולא איים על אף סקטור. לכן, לא נוצר לובי של ותיקים שעלול היה ללחוץ על הממסד לחקיקה להגנת הותיקים. חדשנות הענף וגילם הצעיר של מועסקיו מנעו את השתלטות הממסד. לא התפתחו לחצים ל"הסדרת הענף", ל"הגנה על האזרח", או להסכמי עבודה "קיבוציים". הפוליטיקאים בממשלה, בכנסת ובהסתדרות נרדמו. כך ניתנה הזדמנות לענף ההי-טק להתפתח כמעט באין מפריע. ענף ההיי טק אינו מאופיין בהשקעות כבדות בקרקע, ציוד, מבנים. מכונות, תשתיות חשמל ומים כבדות. הענף גם לא נדרש לרישיון ייבוא לתשומות וגם לא רישיון תפעול מיוחד. אופי הענף עזר להתחמקות מהביורוקרטיה הממשלתית-מפלגתית. הפכנו למעצמת היי-טק. 

די היה בהסרת חסמי סחר חוץ, ביטול הדרגתי של הצורך ברישיונות יבוא ופתיחה כמעט מוחלטת של שוק מטבע החוץ כדי לאפשר לתעשייה להתמקד בתחומים עתירי ידע בהם המעורבות הממשלתית מינימאלית. לפתע הסתבר שהעובד הישראלי בסקטור הפרטי והתחרותי אינו נופל מהעובד הגרמני, הצרפתי והאמריקאי – וקרוב לודאי שאף עולה על מרביתם בנכונותו לעבודה קשה, עמידה באתגרים, תחרותיות, כישרון המצאתי ויוזמה. זאת בניגוד למיתוסים שגדלנו עליהם בתקופת השליטה הממשלתית המוחלטת בתעשייה. אז התרגלנו לחשוב ש"מוסר עבודה ירוד" הוא חלק בלתי נפרד מה"אופי הישראלי".

מוסר העבודה הגבוה בסקטור הפרטי, יחד עם הפתיחות לחו"ל, התפתחות התקשורת והמחשוב – כל אלה שינו לחלוטין גם את מוסר העבודה אפילו בסקטור הציבורי. אין להשוות את היחס לאזרח, אפילו במוסדות "ידועים לשמצה" כגון הדואר, ביטוח לאומי והרשויות המקומיות – ליחס המזלזל והמתנשא לו הורגלנו בעבר הלא-רחוק.

די היה לפתוח במקצת את המשק הישראלי לעולם (גלובליזציה), די היה לשחרר קצת את רסן המעורבות הממשלתית במשק, די היה בליברליזציה איטית של שוק המט"ח, שוק ההון וחומות ההגנה העבות על התעשייה המקומית. והתוצאה: הגברת התחרותיות ו"הרס" מבורך של התעשייה הישנה. הרכב משפחות העושר המסורתיות השתנה לחלוטין. העיתונות הכלכלית בקושי מזכירה כיום את השמות של אז: מושביץ', סחרוב, פקר, פולק, שביט, שפירא, אייזנברג, ואפילו משפחת רקנאטי. הרכב אנשי העסקים והחברות כיום שונה לחלוטין וגדול לאין שיעור מ"תריסר המשפחות המובילות" של אז. העושר החדש מתפזר בין אלפים רבים של יזמים, אנשי עסקים, מנהלים בכירים, ממציאים ואנשי היי-טק – אלפים רבים של אזרחים (ואולי עשרות אלפים) שהונם האישי שווה מיליוני דולרים (ואני לא מתכוון למיליארדרים כגון תשובה, שרי אריסון, לבייב ודנקנר). אני כן מתכוון לשמות כמו שי אגסי, רמי לוי, אבי סופר, איציק אורן (שילב); ועוד מאות שאת שמם אני לא זוכר כרגע, כגון: בעלי יד2, הומלס וגם וואלה ובבילון, בעלי רשתות פוקס, קסטרו ארומה ואחרים; מאות מנכ"לים ובעלי זיכיונות של סניפי חברות רב לאומיות בישראל כגון: מיקרוסופט, אינטל, איקאה, מקדונלד, סמסונג. הרשימה ארוכה מאד! 

מי בישל את ה"נס הישראלי" כנגד כל הסיכויים? 

חלק מהגורמים נמנו. יש כמובן גם משקל למהפך הפוליטי בשנת 1977 בו הפסידו מפלגות הפועלים את השלטון. חשיבותו אינה בשינוי אידיאולוגי-כלכלי קלוש ביותר. אבל, לראשונה מאז השתלטות תנועות העבודה על מוסדות היישוב היהודי בשנות השלושים, נוצר איום ממשי על הגופים שבאופן מסורתי היו מחוברים לפרה החולבת של התקציב הציבורי. שכבה חדשה של עסקנים ופוליטיקאים טענה למעשה: "עד עכשיו רק אתם בזזתם – עכשיו תורנו"... ההגנה ההיסטורית על סקטורים שנקראו עד אז "ארץ ישראל העובדת" כבר לא הייתה מובנת מאליה. בהדרגה נוצרו לחצים לאפשר יוזמות חדשות. 

קשה להאמין שיוזמות לשינויים מאקרו כלכליים הגיעו מהדרג הפוליטי. קשה להאמין ששר אוצר או מסחר ותעשייה, שמכהנים בפועל כשנה וחצי בתפקידם, יזמו ביטול מכסים או את הסרת הפיקוח מעל המסחר במטבע חוץ. כנראה שמאחורי הקלעים פועלים כוחות יצירתיים עלומים שהתקשורת אוהבת להשמיץ. אפשר להעלות על הדעת אנשי עסקים מקושרים ואינטרסנטים שלחצו על שר מסוים, בשעת כושר פוליטית, להסרת מגבלה מסוימת בסחר החוץ – מגבלה שהפריעה להם בעסקים. לא קשה לדמיין את אנשי המקצוע במשרד האוצר, אלה שמכונים "נערי האוצר", מציגים בחוכמה את חצי הכוס המלאה או את החצי הריק – בהתאם לצורך. אלה שמבשלים במקצת את נתוני התקציב המוצג, כדי לחסום את הרחבתו חסרת הכיסוי על ידי פוליטיקאים. או מאיימים בנתוני גירעון מוגזמים במקצת וכך מונעים את פריצת הסכר. להם יש כנראה תרומה נכבדה להגנבת רפורמות וחצאי רפורמות, תוך ניצול חכם של מיקח וממכר פוליטיים. לזכותם יש כנראה לזקוף רפורמות שהתגבשו באיטיות במשך שנים, בדרך של תיחמונים וקומבינות שהיו נדחים על הסף, אילו הועלו בהצבעה "דמוקרטית" ישירה בועדות הכנסת. 

למרות מגרעות המשטר הפוליטי-כלכלי בישראל, למרות הקשיים הניצבים מול הסקטור העסקי, למרות אבני-הרחיים הכבדות של הממסד והמגבלות על החופש הכלכלי של הפרט, ולמרות המצב הביטחוני – מצליח הסקטור העסקי בישראל להגיע להישגים מדהימים. לא קשה להסיק שתחת מערכת כלכלית-חברתית אחרת, כמו זו שמפורטת באתר זה – מדינת ישראל תוכל להיות המדינה העשירה בתבל. 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שלישי, 19 דצמבר 2017 05:39

פריטים קשורים