הדפס עמוד זה
שבת, 12 יוני 2010 15:40

השר צחי הנגבי, מינויים פוליטיים, ו"מיגור השחיתות הציבורית"

בקרוב, עם פרסום הכרעת הדין בעניין ה"מינויים הפוליטיים" של השר צחי הנגבי, תרעש התקשורת למשך מספר ימים – עד שאירוע מסעיר אחר יתפוש את הכותרות. מהי הדרך היחידה לצמצום התופעה? רמז: שום עיתון לא יפרסם זאת.

מאמר ארוך בעיתון ישראל היום (11.6.10) דן בהכרעת הדין הצפויה בעניין המינויים הפוליטיים של השר צחי הנגבי בהיותו השר לאיכות הסביבה (המכובד גם "כיהן" כשר המשפטים...). מדובר בעשרות מינויים פוליטיים שהעיתון מכנה כ"מדגרת השחיתות הלאומית". היועץ המשפטי לשעבר, מני מזוז, הבהיר את דעתו: "את הסרטן הזה צריך להרוג לפני שהוא יהרוג אותנו". 

בימים הקרובים, עם פרסום הכרעת הדין, תרעש ותגעש התקשורת למשך כ- 72 שעות – עד שאירוע מסעיר אחר יתפוש את הכותרות. המאמר בעיתון, ואחרים שיראו אור בקרוב, מספר את סיפורם של חלק מהמינויים הפוליטיים. מי שאוהב "סיפורים" – שיקרא. אותנו מעניינת ה"שיטה", אנחנו שואפים לרדת לרמת אבחנה שאינה מעניינת את התקשורת או את הפוליטיקאים כי הדיון בה "אינו מעשי" והמסקנות אינן "ישימות". 

נבחן שני מוסדות קיצוניים בתחרותיות: האחד – קבוצת כדורסל בליגה תחרותית, השני – משרד ממשלתי כלשהו. האם מישהו מעלה בדעתו שמאמן מכבי ת"א ישלב שחקן מסוים בחמישייה הפותחת, או אפילו בין שחקני הספסל – רק בגלל שהוא בן אחיו של ראש העיר, או בנו של עסקן ממרכז המפלגה? אפשרות זו נפסלת על הסף, אפילו במדינה דרום אמריקאית מושחתת. הסיבה פשוטה: הקבוצה שואפת לנצח בתחרות בשוק תחרותי ופתוח, בעל שקיפות מלאה למיליוני ה"קליינטים" של הקבוצה. עובדי משרד ממשלתי, לעומת זאת, אינם מייצרים מוצר או שירות כלשהו שצרכנים קונים מרצונם החופשי. המוסד הממשלתי אינו "מרוויח" מצרכנים ואינו מתמודד מול מתחרים. פעילותו ברוב המקרים, או אפילו עצם קיומו – מיותרים. קיומו ופעילותו נכפים על האזרח – וכאן, כבר לא קשה לנו לדמיין "מינוי מקורבים". 

שוק תחרותי ופתוח אינו מאפשר, בדרך כלל, אפליה או "מינויים פוליטיים". אם המתחרה לא ישאף לטוב ביותר – הוא עלול להפסיד בתחרות על כיסו וליבו של הצרכן. הדוגמה הקיצונית ביותר היא מדינת דרום אפריקה הגזענית בתקופת האפרטהייד: בענפי ספורט בהם היו שחורים מוכשרים, שילבה מדינת ההפרדה הגזעית, ספורטאים שחורים ללא היסוס. צריך לנצח. 

גם כאשר אנחנו קונים מחשב או מקלדת – לא מעניין אותנו מי חצב את עפרות הברזל, שאב את הנפט ממנו ייצרו את הפלסטיק, או מה צבע עורו או דתו של העובד שארז את החבילה – מעניין אותנו מחירו, תכונותיו ואיכותו של המוצר הסופי. אילו פוליטיקאים היו אחראים על ייצור מקלדות, בהנחה שהיו מצליחים לייצר אותן, התמונה הייתה שונה: מינויים פוליטיים היו מאיישים את שרשרת הייצור – המוצר היה יקר וגרוע. וכדי שהמוצר הממשלתי הנחות יימכר – צריך לשריין מונופול ממשלתי לייצור מקלדות, צריך לאסור על ייצור או מתחרה כך שלצרכן לא תהיה ברירה, אלא לקנות את המקלדת הממשלתית. כך מכריחים אותנו, לדוגמה, לרכוש מהמונופול הממשלתי שירותי חינוך. 

איזה "קריטריונים" ייתכנו במינוי עובדים מיותרים במשרד ממשלתי מיותר? הרי גם במשרדי ממשלה שקיומם הכרחי (כולל כמובן צה"ל) יש שפע של אגפים, מחלקות ומדורים שנולדו מתוך הכרח פוליטי לארגן למישהו "תפקיד ניהולי". איזה "שיקול דעת" אפשר לדרוש ממנהל שאינו מייצר דבר, אינו צריך להתחרות וגם בלתי אפשרי לפטר אותו או מי מהכפופים לו? בנוסף, יש להם "זכויות" שמעוגנות בחקיקת העבודה – וזו "מתקדמת" משנה לשנה בזכות שלי יחימוביץ' ועופר עייני. 

"מינוי מקורבים" הוא חלק בלתי נפרד מכל גוף ציבורי. חלקם הגדול של הגופים הציבוריים בכלל נוצר כדי לספק ג'ובים – ייעודם "הציבורי" הוא רק כיסוי פוליטי פורמאלי כדי שלא לקרוא לילד בשמו. כך היה וכך יהיה. 

הדרך היחידה "להילחם במינוי מקורבים" ובמניעת "השחיתות" בסקטור הציבורי היא להקטינו, לצמצם את היקפו לגודל מינימאלי. בנוסף, צריך לבטל חלק ניכר מ"חקיקת העבודה" ("קביעות" לדוגמה). אם ה"עשייה" הממשלתית תצטמצם לתחומים המעטים שהם מוצר ציבורי מובהק כגון משטרה, ביטחון, משפט ועוד מספר נושאים – תמוגר רוב השחיתות הציבורית. לא בגלל שהאופי האנושי ישתנה, אלא בזכות מיעוט הג'ובים, טובות ההנאה והמכרזים שיהיו זמינים לחלוקה. הוא אשר אמרתי – זו האפשרות היחידה, אך "בלתי מעשית" לצערנו. 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שלישי, 19 דצמבר 2017 19:37

פריטים קשורים