הדפס עמוד זה
שבת, 06 דצמבר 2008 15:43

איך לא מניעים את גלגלי המשק

אובמה הודיע בחגיגיות שיעשה מה שצריך כדי לקדם את הכלכלה. יפה מאד, אבל מה צריך?... אפילו הנשיא הטוב ביותר, ושר האוצר המוכשר ביותר לא יכולים לעזור אם אין איש יודע מה צריך לעשות...

כולם צועקים: צריך תכנית ממשלתית להצלה. צריך יותר רגולציה. צריך להחזיר את האמון המוסדות הפיננסיים. צריך לצאת מהמשבר. השאלה היא איך. איש אינו יודע. צריך יותר רגולציה ממשלתית, אבל מה בדיוק היא צריכה לעשות אין יודעים. זה בערך הרעיון במאמר מעניין בפורבס [אנגלית], שנכתב על ידי אדם נבון בעל פרצוף מטומטם [ראו בלינק].

''אובמה הודיע בחגיגיות שיעשה מה שצריך כדי לקדם את הכלכלה. יפה מאד, אבל מה צריך?... אפילו הנשיא הטוב ביותר, ושר האוצר המוכשר ביותר לא יכולים לעזור אם אין איש יודע מה צריך לעשות... תסתכלו על שר האוצר פאולסון. הוא משתדל, אבל כל יום משנה את דעתו ומשנה את תכניותיו. זה לא שהוא אדם רע, הוא פשוט לא יודע מה לעשות, ואיש אינו יודע יותר ממנו. יורשו בתפקיד יהיה לו יתרון אחד גדול, הוא ידע מה לא לעשות [אותם הדברים שפאולסון, לפניו, ניסה וזה לא עזר...].

ההצעה המעשית היחידה של אובמה הייתה לתמוך בתכנית שדיברו עליה בקונגרס – תכנית תמריצים בשיעור 100 מיליארד דולר, לקידום פרויקטים של תשתיות וכאלה [רעיון שמיד העתיקו אצלנו...]. זה מה שיחזיר את האמון והיציבות לשווקים? ספק גדול. אז מה לעשות?

אולי מישהו ינסה לחדול ממעשי הכוונה, רגולציה, סימולציה, עידוד, הצלה וכאלה? אולי מאמצי היתר של הממשלות, והתכניות המשתנות חדשות לבקרים, הם שמעצבנים את השווקים? אולי צריך להניח להם להירגע כמיטב יכולתם, לבד?

רוני בראון, אצלנו, יחד עם מערכת פוליטית משותקת עד הבחירות, הולכים בדרך הנכונה – לא עושים כלום. 
הוא שאני אמרתי מספר פעמים: הרגולציה וה''הצלה'' הממשלתית אינם אפשריים. מוטב לשבת בשקט ולתת לעניינים להסתדר לבד. הם תמיד מסתדרים מוקדם או מאוחר.

ראוי לקרוא מאמר טוב של מגן מקארדל [אנגלית] על חוסר ההסכמה, חוסר הפתרונות וחוסר האונים של המומחים:

פאולסון כבר שינה את דעתו ואת תוכניות ההצלה שלו מספר פעמים במשך המשבר הנוכחי [מתחילת ספטמבר]. הסיבה לכך היא שאיש אינו מבין אל נכון מה קורה, ומה צריך לעשות כדי לצאת מהמשבר. חוסר הקונסנסוס או ההסכמה בין המומחים הוא מדהים. בדרך כלל, כאשר שואלים מומחים או אנשי מקצוע, מתפתח במהרה קונסנסוס, כולם מסכימים על תכנית פעולה או על שתיים או שלוש אלטרנטיבות. אח''כ הפוליטיקאים מסרסים את התכניות בהתאם לאינטרסים הפוליטיים, אבל בין אנשי מקצוע אין התלבטויות רבות מדי. ההסכמות המסתמנות כעת הן כלליות ונבובות, ללא תוכן או תועלת של ממש: צריך לחזק את הבנקים [איך? לא יודעים], צריך לשחרר את האשראי [איך? לא ידוע], צריך להמריץ את הכלכלה [איך?], כלבים צריכים לנבוח, וחתולים לילל.

''השתתפתי בדיונים רבים עם מיטב מומחי הכלכלה [אומרת מקארדל], כולם אומרים שצריך יותר רגולציה על ידי כלכלנים מאד חכמים. אבל מה בדיוק צריך לעשות? מה צריכים הרגולטורים לעשות? 'לפקח יותר מקרוב על הבנקים', איך לפקח? על מה בדיוק לפקח? יוק. המפקחים צריכים יותר סמכויות. אבל מה יעשו עם סמכויותיהם? אין תשובה. הממשלה צריכה לעזור לבנקים הטובים [שיש להם סיכוי לשרוד] כדי להציל את המערכת הפיננסית. אבל מי הם הבנקים הטובים? איך יודעים? [יש 15,000 בנקים בארה''ב]. הממשלה צריכה לדאוג שהבנקים [וקרנות הפנסיה] לא ייקחו סיכונים גבוהים מדי. בסדר. מה זה גבוה מדי? יש למישהו הגדרה?''

כל המומחים שמקארדל שמעה אותם אינם עיתונאים או פרשנים, או בלוגרים כמונו. הם מיטב המוחות הכלכליים שיש בוואשינגטון. בסוף היא שואלת את שאלת המפתח: מאיפה צץ הרעיון שהרגולטורים שלנו אמורים להיות כל יודעים וכל יכולים [omniscient ]?

אולי, אם אלוהים הכול יכול היה רגולטור – הוא היה מסתדר. בני תמותה פשוט חסרי אונים מול רמת הסיבוך של המערכת.

יעקב

עודכן לאחרונה ב שני, 06 נובמבר 2017 04:54

פריטים קשורים