הכשל

תעשייה ועסקים – צמיחה למרות הכול

החל מראשית שנות התשעים של המאה שעברה חל שיפור דרמטי במצבה של התעשייה בישראל. הסכמי סחר בינלאומיים עם אירופה וארצות הברית, הסרה הדרגתית של הפיקוח על מטבע חוץ, הנמכת חומות מכס והסרת מגבלות אחרות אפשרו לתעשייה להתמקד בתחומים עתירי ידע בהם המעורבות הממשלתית מינימאלית. 

לפתע הסתבר שהעובד הישראלי בסקטור הפרטי והתחרותי אינו נופל מהעובד הגרמני, הצרפתי והאמריקאי – וקרוב לוודאי אף עולה על מרביתם בנכונותו לעבודה קשה, עמידה באתגרים, תחרותיות, כישרון המצאתי ויוזמה. זאת בניגוד למיתוסים שגדלנו עליהם בתקופת השליטה הממשלתית המוחלטת בתעשייה. אז התרגלנו לחשוב ש"מוסר עבודה ירוד" הוא חלק בלתי נפרד מה"אופי הישראלי". 

התשתית המדעית והטכנולוגית שלנו ניצבת בין המדינות המתקדמות בעולם יחסית לגודל האוכלוסייה: 

ישראל מדורגת במקום ה-19 בעולם במדד הפיתוח האנושי של האו"ם (HDI 2013) לפני צרפת, בלגיה, אוסטריה ופינלנד. המדד משווה רמת התפתחות של מדינות על פי מספר קריטריונים. מספר המאמרים המדעיים וההנדסיים (ממוצע 2006-2011) שמפורסמים בישראל בשנה אחת, גבוה מכל מדינות ערב גם יחד. וביחס לגודל האוכלוסייה בישראל אנחנו במקום השישי בעולם (במקום הראשון: שווייץ וסינגפור). ישראל מובילה בעולם במספר העובדים היחסי במחקר ופיתוח: 140 לכל 10,000 תושבים, ארה"ב במקום השני עם 85 עובדים לכל 10,000.

copetitveness

מדד התחרותיות הכללית של הפורום הכלכלי הבינלאומי (2015) מציב את ישראל במקום ה-27, בתחתית מדינות המערב. אפילו מלזיה וערב הסעודית ממוקמות לפנינו. לעומת זאת, במדד-משנה של "גורמי חדשנות ותחכום" ישראל בהחלט בין 10 המדינות המובילות בעולם. ישראל ממוקמת במקום הראשון בעולם בהוצאה על מחקר ופיתוח אזרחי יחסית לתוצר (2010). 

Articles

מספר עובדי תעשיית ההיי-טק בישראל עומד על 269,000 (2013), כ-10% ממספר העובדים בישראל. כחמישית מעובדי תעשיית היי-טק הם מתכנתים, כ-11% הם אנשי חומרה. מספר חברות ההיי-טק צמח מ-3,600 חברות ב-2010 ל- 5,900 חברות ב-2014. שנת 2014 הייתה שנה מוצלחת לגיוסי הון באמצעות הבורסה – 2.3 מיליארד דולר. 

הערך המוסף בכלל המגזר העסקי (בנק ישראל 2011) עמד על 196,069 ש"ח למשרה, ואילו בענף המחשוב – 303,189 ש"ח למשרה.

שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בישראל צומח בעקביות ומתייצב ברמה גבוהה יחסית למדינות אחרות (בשנת 2014 עברנו את שיעור התעסוקה בארצות הברית!):

taasuka

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

יצוא תעשיית ההיי-טק עומד על כ-22 מיליארד דולר בשנה (2012) והוא מהווה כ-46% מסך יצוא הסחורות (ללא יהלומים). מתוך סכום זה אחראיות חברות טבע ואינטל ל-9.5 מיליארד דולרים!

heigh tech export

ההשקעות הזרות בישראל שוברות שיאים למרות מצבנו הביטחוני. מאזן התשלומים הישראלי נמצא בעודף זה מספר שנים – מדינת ישראל הפכה למדינה שמלווה כסף (נטו) לחו"ל. בשנת 2013 גדל העודף בחשבון השוטף עם חו"ל ב-3 אחוזי תוצר (החשבון השוטף מבטא את סך כל תזרים מטבע החוץ לישראל וממנה מכל המקורות כולל יבוא ויצוא). התעשייה צומחת בקצב מהיר, עודף במאזן השוטף וגרעון מסחרי שהולך וקטן. 

madad yetsu

הנתונים מדהימים, בייחוד כאשר בוחנים את הדברים על רקע תמונת המצב העגומה בכל התחומים המתוארים באתר זה. על רקע מספר העובדים הגדול בסקטור הציבורי, השחיתות שאינה מרפה, מערכת החינוך הכושלת, ומערכת הבריאות המקרטעת. בזבוז כספים על ידי פוליטיקאים בכל התחומים; חלוקה גורפת של כספי ציבור לסקטור נרחב של בטלנים ולרשימות של זכאים שאינן נגמרות. פריון העבודה הנמוך, מיסוי גבוה פתלתל ומסובך, מעורבות הדרג הפוליטי בכלכלה, נזקי המונופולים הממשלתיים, העסקים מוגני השלטון וקבוצות האינטרס, רגולציה חונקת ועוד רשימת תארים שליליים ארוכה. 

  

 

 

למרות מגרעות המשטר הפוליטי-כלכלי בישראל, למרות הקשיים הניצבים מול הסקטור העסקי, למרות אבני-הרחיים הכבדות של הממסד והמגבלות על החופש הכלכלי, ולמרות המצב הביטחוני – מצליח הסקטור העסקי להגיע להישגים. לא קשה להסיק שתחת מערכת כלכלית-חברתית אחרת, שמוגדרת אצלנו כ- עידן החדש – ישראל יכולה להיות המדינה העשירה בתבל. 

בהמשך נמצא תיאור חלקי של העבר המדכא בו נולדה התעשייה הישראלית – התיאור נועד להזהיר לאן אפשר להתדרדר. 

איך נוצר עושר אמיתי ומוסרי על ידי יזמים

עושר נוצר מעבודתו ומאמציו של היזם הבודד שמזהה צורך ודרישה למוצר (או שרות) ונותן מענה לאותו צורך. הצרכן מוכן לשלם מרצון עבור המוצר שמקל על חייו, מייעל את עבודתו, מעניק לו הנאה או חוסך לו כסף. 

אין דרך מוסרית אחרת ליצירת עושר. גם מי שהתעשר מירושה, זכייה בלוטו, או נהנה ממענק ממשלתי – מקור הכסף בעבודה של יזם בודד בבסיס "שרשרת העושר".  

כדי להיות יזם לא די ברעיון – צריך גם להוציאו לפועל – לייצר ולשווק. כדי לגייס את ההון הנדרש להקמת מפעל צריך היזם לשכנע משקיעים באיכות הרעיון. המשקיעים בוחנים את הרעיון בקפדנות שהרי הכסף מושקע מכיסם. לעתים צריך היזם לשכנע את חוג מכריו, חבריו, או משפחתו להשקיע. אלה, על סמך היכרותם, מוכנים לתת אמון ברעיונותיו ולהסתכן באובדן חסכונותיהם. תהליך הסינון הקפדני, "האכזרי" לפעמים, הוא המנגנון שיוצר השוק למיון יזמים בעלי פוטנציאל להצלחה. תהליך מיון הכרחי זה אינו מבטיח את הצלחת הרעיון, אך בהחלט מגדיל את סיכויי הצלחתו. 

לפעמים היזם הוא אדם בודד ומוכשר, לעתים היזמים הם קבוצה, ולעתים עלה המיזם במוחו של מהנדס שהציג אותו למנהליו. מיזם (סטארט- אפ) אינו רק רעיון בתחום ההיי-טק, אלא גם עסק חדש להרכבת צעצועים בדרום תל אביב, או מסעדה חדשה בירושלים. המקור תמיד זהה – מוחו וכשרונו של אדם. 

משהצליח מיזם נוצרים מקומות עבודה אמיתיים, נוצר עושר ליזמים ולמשקיעים. העושר נוצר מפיתוח, ייצור ומכירת פרי רוחו של האדם – השקעה מרצון, מכירה וקניה מרצון והעדר כפיה של המוצר על הצרכנים. תעשייה שקמה על בסיס זה היא תעשייה מוסרית; יש לה סיכוי להתחרות, לשרוד, לייצר עושר, מקומות עבודה ורווחה. 

לא כך קמה רובה של התעשייה בישראל עד לאמצע שנות השמונים. 

איך מחלחל העושר אל תחתית הפרמידה

בעיית היסוד בטבע בכלל ובחברה האנושית בפרט היא בעיית המחסור. תמיד חסרו ויחסרו משאבים כדי לספק את "הצרכים" של כולם. הצרכים הם אינסופיים. אילו כל רצונות האדם היו מתמלאים לא היו סכסוכים, מחסור במזון, במים, במוצרים. בעיית המחסור מאלצת את האדם לאמץ את מוחו כדי לייצר מוצרים בדרכים היעילות ביותר, להוזילם וכך לספק צרכים הולכים וגדלים. התפיסה הסוציאליסטית מתמקדת יותר ב"חלוקה" של המוצרים ושל הרווח, מאשר בייצור העושר. 

עושר נוצר בזכות כישרונם של אזרחים. מיצוי הכישרון ומסחורו לעסק אפשרי רק במדינה חופשית. מנגנון מחירים חופשי לכל מוצר ושרות מסמן למשקיעים וליזמים היכן כדאי להשקיע כדי לספק את הביקוש. איש איש ומומחיותו מייצרים תפוקה ומקבלים תמורה כספית. במדינה חופשית מצליחים רוב האזרחים לייצר תפוקה העולה על צריכתם השוטפת ואת היתרה לחסוך. כספי החיסכון הם מקור ההשקעות במשק. ההשקעות (במכשור, מחשוב, השכלה וכו') מגדילות את פריון העבודה של האזרחים אשר שוב מעלים את תפוקתם,משכורתם וחסכונותיהם. כתוצאה מההשקעות אנחנו מצליחים לייצר יותר מוצרים ושירותים בשעת עבודה בודדת. הצמיחה בעיצומה. כך נוהג רובו של הציבור במדינה חופשית וזו תרומתו לעצמו, ממנה נהנה גם הזולת. 

חלק קטן בלבד של אזרחים ניחן בתכונה יוצאת דופן – הכישרון לזהות הזדמנויות עסקיות בשילוב עם אופי שמאפשר להם להתמקד במימוש הרעיון, לקחת סיכון, לוותר על אורח חיים שגרתי, לדבוק במטרה ולהקים מיזם שמצליח. מזל לא מזיק... חלקם מתעשר. חלקם פושט רגל. 

המעטים שהצליחו להתעשר בזכות כישרונם, בין אם בתעשייה, מסחר, אמנות, ספורט, או המצאה ייחודית, משתמשים בחלק קטן מאד מכספם לצריכה עצמית – יתרת הכסף מושקעת על ידם, ובזכות היותם מוכשרים מטבעם – ההשקעה, בדרך כלל, גם מניבה הצלחה נוספת. ההון שמושקע מקים מפעלים, חברות שירותים, מיזמים. כך נוצרים מקומות עבודה בכל רמות ההשתכרות, גם עבור עניים שבתחתית הסולם. בדרך זו מחלחל העושר ומעלה את רמת החיים של כל האזרחים. אין דרך אחרת. 

תרומתו של עובד הניקיון בחברת היי-טק, להצלחת החברה, זניחה יחסית לתרומתו של מתכנת ראשי. קל לגייס עובד ניקיון. קשה לגייס מתכנת ראשי מתאים. השוק קובע את פער השכר ביניהם. כישרונו של המתכנת הראשי עלול לקבוע אם החברה בכלל תתקיים, אם מקום העבודה של עובד הניקיון ישרוד. חברת ההי-טק זקוקה לשניהם. כדי שרמת החיים של עניים תתבסס על הכנסה של 1,000 דולר לחודש, צריכים אזרחים מוכשרים אחרים להגיע להכנסות של 10,000 דולר או 100,000 דולר לחודש! ואם כללי המשחק באותה מדינה אינם מאפשרים זאת – יאלצו העניים באותה מדינה להסתדר עם 30 דולר לחודש בלבד. 

לממשלה אין תפקיד בשיווי משקל עדין זה. כל התערבות שלה תקטין את המשאבים העומדים לרשות המשקיעים ותקטין את מספר מקומות העבודה שהשוק יכול ליצור לאורך שרשרת התעסוקה. התערבות הממשלה מגדילה את העוני. תפקיד הממשלה במעגל זה מוגבל: בעיקר – לא להפריע! לא לשבש את מנגנון חלחול העושר אל תחתית הפירמידה. 

דימונה לא לבד

החל מתחילת שנות השישים הוקמו בעיירות הפיתוח עשרות מפעלים. הקרקע ניתנה ליזמים בחינם, כך גם פיתוח התשתיות. כמעט בכל המקרים מימנה המדינה בפועל את מלוא ההשקעה. בנוסף להשקעה הממשלתית הישירה וה"כאילו" השתתפות של היזם, נאלץ האזרח להשתתף בהשקעה בעקיפין באמצעות הטלת מכס גבוה על יבוא שעלול להתחרות במוצרי המפעל. המכס אפשר ל"משקיע" לכפות מחיר גבוה על הצרכן הישראלי ולגרוף רווחים שלא בתמורה להצלחה, איכות ושרות, אלא בזכות הזרמת כסף מתמשכת של משרד האוצר, על חשבוננו, אל יזמים מקורבים. מפעלים בודדים מתוך אלה קיימים היום. 

זו, פחות או יותר, תמונת התעשייה לאורך כמחצית שנות המדינה (ולא רק התעשייה – גם חקלאות, בתי מלון ועוד), ובחלק מהענפים עד עצם היום הזה. הממסד הפוליטי החליט מי יזכה באשראי, מי יהיה תעשיין, מי יוכל לייבא ומי לייצא. מאות רבות של "תעשיינים" התעשרו על חשבון האזרח והסיוע הציבורי. המפעל מת, והכסף – חזר בחלקו הקטן כתמיכה בממסד הפוליטי ובחלקו הגדול, כפי הנראה, לשווייץ. 

בין מאות הכישלונות יש מספר מועט יחסית של הצלחות. אלה המפעלים שהוקמו בידי יזמים שבכוח אישיותם יוצאת הדופן, שרדו והצליחו למרות השיטה. גם המצליחים קיבלו מתנות מהשלטון. אין ספק שרובם הגדול היה מצליח, לא פחות ואולי אף יותר, תחת משטר כלכלי אחר שאינו מחלק מתנות על חשבון הציבור. 

שיבוש מנגנון השוק ע"י הממסד הפוליטי

פוליטיקאים אינם יוצרים עושר אלא מכלים אותו, שורפים כסף ! 

ממשלה אינה יכולה ליזום, להקים ולנהל מפעל תעשייתי אמיתי משום שאין לה כישורים להתחרות ביזם פרטי. ראשית, המיזם הממשלתי אינו נדרש לעבור את מסננת השוק, אינו נדרש לגייס משקיעים ולשכנעם ברעיון. שנית – הכסף המושקע אינו פרטי ולכן אין "משקיע מודאג" שחושש לאובדן כספו. שלישית – אף אחד לא מסתכן. אם המיזם ייכשל, איש מ"היוזמים" לא יפסיד כסף מכיסו ושום פקיד ממשלתי לא יאבד את מקום עבודתו. ולבסוף, התפעול השוטף – גם בכך אין סיכוי שמפעל ממשלתי יצליח – שיקוליו של השר במינוי מנכ"ל שונים (איזה ביטוי עדין...) משיקולי משקיע פרטי שבוחר מנהל למפעלו. 

ממשלה שמקימה מפעל תעשייתי פוגעת בתעשייה. הכסף המושקע במפעל מופקע מהאזרחים באמצעות מסים, מקטין את כוח הקניה שלהם ומקטין את כמות ההון הפנוי להשקעות פרטיות בתעשייה. התעשייה נפגעת פגיעה מרובעת: 

1. מוקם מפעל ממשלתי שנדון לכישלון מראש, אך בינתיים יגרע עובדים ומכירות מהתעשייה האמיתית.

2. המסים שהממשלה גבתה כדי להקים את מפעלה מקטינים את האמצעים העומדים לרשותו של היזם הפרטי להשקעה בתעשייה. 

3. המסים שהממשלה גבתה כדי להקים את מפעלה מקטינים את הכנסתו הפנויה של הציבור ומקשה עליו את רכישת מוצרי התעשייה. 

4. במפעל הכושל צריך לתמוך – שוב נקרא האזרח לשלם מכיסו את הכישלון השוטף. 

מפעלים שקמו ונפלו בדימונה ובחצור הגלילית, ומאות אחרים בכל הארץ, הם עדות לכישלון. התעשייה בברית המועצות ובארצות מזרח אירופה, שהוקמה תחת שלטון הקומוניסטי, היא המצבה הבינלאומית ל"תעשייה הממשלתית". 

שיבוש שוק העבודה על ידי הממשלה ואיך בכל זאת "מעודדים" עבודה

שוק העבודה מפתה מאד פוליטיקאים לבחוש בו. קל להצדיק זאת "אידיאולוגית" והתמורה הפוליטית מהירה: קביעת שכר מינימום, פגיעה בחופש העיסוק על ידי דרישה לרישוי ממשלתי כתנאי לעבודה (עורכי דין, נהגי מוניות, שמאים, שיפוצניקים וכו'), חלוקת קצבאות המותנות באי-עבודה (דמי אבטלה, הבטחת הכנסה ועוד), מיסוי גבוה על עבודה, איסור על פיטורי עובדים ("קביעות"), קדושת נשק השביתה, הגנה על מונופולים וחקיקה אחרת, לכאורה "לטובת העובד". 

ככל שמתרבים החוקים ש"עושים סדר" בשוק העבודה כן מתייקרת עלות העבודה למעסיק: יש תקופות ומדינות בהן מכל שקל שיוצא מכיסו של המעסיק מגיעים לעובד, נטו לכיס, 30 אגורות בלבד! ההפרש נעלם בדרך עבור "זכויות סוציאליות" ומיסים. אחת התוצאות היא השתתפות נמוכה בכוח העבודה – בישראל, שיעור המועסקים עמד עד שנות האלפיים על כ- 55% – היתר לא עבדו או עבדו "בשחור". כאשר יש תמורה גבוהה לאי-עבודה אז למה לעבוד? אבל גם 55% שמועסקים לא בדיוק עובדים: חלקם מיותרים שקשה לפטר, חלק נעדר תכופות מהעבודה (בשבדיה לדוגמה, תופעת ההיעדרות היא מכת מדינה כרונית). 

שיבוש שוק העבודה, הקרוי על ידי כלכלנים "הקשחת שוק העבודה", גורם לתעשיות לנדוד לארצות בהן השוק פחות משובש. מעסיקים מעדיפים לא לשכור עובדים חדשים – גם אם המכירות צומחות הם מעדיפים לשלם שעות נוספות לעובד ותיק במקום לשכור עובד חדש מהחשש שיקשה עליהם לפטרו. כך נפגעים עובדים פחות מיומנים, צעירים ובעלי מוגבלויות שמבקשים להיכנס לשוק העבודה – האבטלה ביניהם גבוהה. בתחתית סולם התעסוקה נוצר מחסור בעובדים כי למעסיק לא כדאי לשלם אפילו שכר מינימום עבור כישורים שמניבים תפוקה נמוכה. אזרחי המדינה לא מוכנים לעבוד כי הפער בין השכר הנמוך לבין הקצבאות קטן, כדאי יותר לקבל הבטחת הכנסה. את החלל הריק שנוצר ממלאים עובדים זרים לא חוקיים. 

בשלב זה, אותם "האידיאולוגים" שגרמו לשיבוש שוק העבודה קוראים לפוליטיקאים "לעודד" השתתפות בעבודה, ו"ליצור מקומות עבודה". נאמנים להשקפת עולמם הם קוראים להגברת המעורבות הממשלתית בשוק העבודה באמצעות יצירת עיוותים חדשים: הרחבת הסקטור הציבורי, סבסוד שכר עבודה (לעולים חדשים, נשים דרוזיות, מענקים למפעלים שיעברו לאזורים "מוכי אבטלה"), הקמת מנגנונים ציבוריים נוספים באמצעות הגדלת המיסוי (מעונות יום, בלוף ההסבה המקצועית). בקיצור, כל האמצעים אשר ייקרו עוד יותר את עלות העבודה למעסיקים – כך מתהדקת העניבה על צוואר המשק. 

קיימת דרך אחת בלבד "לעודד" תעסוקה: לבטל את התערבות "קברניטי המשק" בכלכלה ובשוק העבודה בפרט. בשוק חופשי "המדינה" לא מפריעה לאזרחים לעבוד, ליזום, לייצר – כאשר לא משבשים אין צורך אחר כך "לעודד". 

שיבוש המוטיבציה לעבודה על ידי מדינת הרווחה

מערכת הרווחה מאפשרת לשכבה מסוימת באוכלוסייה להתקיים (רק להתקיים!) ללא מאמץ רב, מצב זה קל יותר מאשר השקעת מאמץ רב כדי להגיע לרמת חיים טובה יותר. מלכודת העוני. עיקורו של תמריץ המצוקה על ידי מנגנוני סעד אוטומטיים – העברת קצבאות לחשבון הבנק – מדכאת את הכורח לעבודה קשה. בקבלת קצבה אין צורך להשקיע מאמץ, אפילו לא נפשי. (קבלת תרומה מגורם פרטי מחייבת לפחות להתאמץ כדי לשכנעו; מתווסף לכך המאמץ הנפשי והבושה לבקש טובות). 

אך לא די במוטיבציה פנימית ובעבודה קשה. בקובה ובצפון קוריאה, בעלי המוטיבציה שעובדים קשה, מגיעים להכנסה חודשית של 60 דולר. חסרה שם המסגרת הארגונית-כלכלית שמאפשרת לפרט לעבוד, ליזום, לבצע עסקאות, לצבור רכוש ועושר – להשקיע באופן שהמדינה לא תחרים את פרי עמלו בצורת מיסים. במדינות סוציאליסטיות חסרה המסגרת שמגינה על האדם מפני פגיעה ברכושו ומאפשרת לו ליהנות מפרי עמלו. גם מדינת הרווחה משבשת מסגרת הכרחית זו – כדי לממן את מדינת הקצבאות צריך מיסוי כבד וביורוקרטיה ממשלתית חונקת שמחרימה חלק גדול מידי של הרכוש (לצורך "חלוקה מחדש") וגם מפריעה לייצר עושר חדש. 

"עידוד התעשייה" – מתכון להרס התעשייה

ממשלה ש"מעודדת" תעשייה מפרסמת ברבים שבמדינה זו לא כדאי להקים תעשייה, שכן אחרת לא היה צורך ב"עידוד". במילים אחרות, אם לא תצליח לזכות ב"עידוד" – אל תחשוב על השקעה במדינה זו. 

עידוד התעשייה בישראל התבצע מאז שנות ה-50 בדרכים מגוונות ומקבילות להלן עיקרן:

קרקע – הקרקע רובה בבעלות הממסד הפוליטי. ללא הקצאת קרקע ע"י הממשלה קשה ליזם להקים מפעל. "היזם המאושר" קיבל קרקע חינם. חברו, ללא הקשרים המתאימים, לא יכול להקים מפעל אלא אם ירכוש קרקע פרטית יקרה – אבל אז לא יוכל להתחרות ברעהו ה"מאושר". 

הון – מענקים והלוואות מסובסדות "ליזם המאושר" . היזם לא צריך להתמודד מול משקיעים פרטיים חקרניים ומציגי שאלות מציקות. עליו למלא טפסים, לרוב בעזרת "מעכאר", להפעיל קשרים ולחצים ולזכות בכסף. מנגנון השוק שמסנן רעיונות אוויליים נבלם. אפשר לחגוג. 

הגנה מתחרות – משהוקם "המפעל המאושר", משקיע פרטי אמיתי לא יעז להסתכן ולהקים על חשבונו ומכיסו מפעל מתחרה. גם אם ינסה לבקש אישור להקמת "מפעל מאושר" נוסף, כמו המשקיע הראשון – סביר שיתקל בהתנגדות ובלובי מאורגן נגדו. 

כפיית הצרכן – לקנות את תוצרת ה"מפעל המאושר" – מכס רצחני הוטל על יבוא מתחרה. הצרכן הישראלי נאנס לקנות את תוצרת "המפעל המאושר" במחיר גבוה פי כמה.

כך הפך החוק לעידוד השקעות הון, למעשה, לחוק "למניעת השקעות הון". 

מדוע התערבו הפוליטיקאים בתעשייה?

לא הייתה כאן קונספירציה מתוכננת מראש שנמשכה עשרות שנים... אלא תערובת של אידיאולוגיה סוציאליסטית שגויה, מבנה פוליטי, השלכות של חקיקה מתחומים אחרים, טעויות תמימות וגם כוונת זדון. 

הבעלות הממשלתית על הקרקע העניקה לפוליטיקאים את הכוח לחלק קרקעות וגם יצרה את השחיתות הנלווית. האידיאולוגיה הסוציאליסטית, בה דגלו תנועות העבודה שהיו בשלטון, תמכה בבעלות ממשלתית או "ציבורית" על מפעלי תעשייה. הבעלות "הציבורית" יצרה מפעלים כושלים. כדי להגן עליהם מפשיטת רגל צריך היה לבנות מערכת שמגינה עליהם מתחרות פנימית – ע"י אי-אישור הקמת מפעלים מתחרים, והגנה מתחרות חיצונית – ע"י מכסים ותקנים חוסמי יבוא. 

האידיאולוגיה המרכסיסטית, הייתה קו המחשבה המוביל בהנהגת היישוב היהודי. לפיה, עדיף מפעל בבעלות ממשלתית שהוא כאילו ב"בעלות הפועל", או "נציגי הפועלים" (שקראו לעצמם "מפלגות הפועלים") על פני מפעל בבעלות "קפיטליסט נצלן" פרטי. בעלות "ציבורית" כזו אמורה הייתה להבטיח תנאי עבודה משופרים לפועל ומניעת ניצולו. מהר מאד עברה הבעלות המעשית לידי הפוליטיקאים ומקורביהם שהתמנו למשרות בכירות. הפועלים, בייחוד בתאגידים שבכוחם לשתק את המדינה, אכן זכו לתנאי שכר ועבודה פנטסטיים (שכר גבוה תמורת עבודה מועטה) אך את המחיר משלמים יתר האזרחים. "ניצול הפועל" נמנע במחיר של ניצול העם כולו. 

טעויות שהובילו להקמת ערי פיתוח (ראה פרק הקרקעות) גררו הוספת טעות על טעות וגרמו "לצורך" בעידוד הקמת מפעלים בעיירות. משניתן הכוח לממסד קשה ליטול אותו ממנו. 

כך נוצרה מערכת שבה הכשרון הוחלף בקשרים. הסיכון העסקי הוחלף במערכת טפסים שמוגשת לפקידים. רוחו של היזם הוחלפה בכשרון מסוג אחר – הכשרון לנצל את המערכת הפוליטית, ובתירוץ של הקמת "מפעל תעשייתי" – להוציא כסף קל מהקופה הציבורית. 

רק לחלק קטן מהיזמים האמיתיים יש כשרון וגם יכולת לנצל את המערכת הפוליטית – אלה היזמים שהצליחו למרות השיטה הקלוקלת ולא בזכותה. היתר הרימו ידיים. 

הממסד הפוליטי נבנה מהשיטה שהעניקה לו את הכוח לחלק הטבות, להחליט מי יהיה תעשיין ומי מלונאי, מי יקבל רשיונות יבוא ומי יוגן מתחרות ע"י מכס גבוה. הכוח נועד לביצור שלטון המפלגה, ובלא מעט מקרים – לחשבון הבנק הפרטי. 

מי ב"חוגגים" ? 

במסע הבחירות לכנסת בשנת 1965, בכנס אנשי משק וכלכלה, נטען נגד שר האוצר פנחס ספיר שהוא מכשיל את היוזמה הפרטית. ספיר הרעים בקולו על השואל ואמר "אני עשיתי בארץ הזאת 2000 מיליונרים"! (עזרה זהר "בצבת המשטר"). 

אכן, גם "הסקטור הפרטי" ברובו, היה חלק מהשיטה – יציר ידי הפוליטיקאים. אין ספק ש-2000 המיליונרים שספיר "עשה" ידעו למי הם חבים את עושרם ולפי איזה קו להתיישר ביום פקודה. 

במשך כ-40 שנים התחלקה רוב הבעלות על התעשייה בישראל בין בעלות ממשלתית ישירה, בעלות ההסתדרות וחברת העובדים (כולל כור), ומפעלים בבעלות התעשייה הקיבוצית ובעלות משפחת רקאנטי. כ-30% מהתעשייה היה בידיים פרטיות (ביניהם 2000 המיליונרים של ספיר...). הסקטור התעשייתי הפרטי ה"אמיתי" היה מצומצם וביניהם מפעלים שנוסדו לפני קום המדינה, תחת השלטון הבריטי. כל סקטור הגן בחירוף נפש על "זכויותיו" – כלומר הזכות לחלוב את הקופה הציבורית. היו שכינו את התופעה "אנגינה סקטוריס" (בדומה למינוח הרפואי של מחלת הסתיידות העורקים: אנגינה פקטוריס...). 

החוק למניעת השקעות הון

ראוי לפתוח בקטע מספרו של פרופ' עזרה זהר "סדום או חלם": 

"...התוצאות של חוק זה היו בדיוק כפי שאפשר היה לצפות במחשבה תחילה – הרות אסון. המתנות שחילקה הממשלה... משכו בין היתר אנשים שהתכוונו לרמות. או בעלי קשרים, חסרי ניסיון, שביקשו להתעשר במהירות. במקום ציוד חדיש הביאו ישן או מיושן ורשמוהו במחירי חדש... במקרים אחרים הובא ציוד יקר שלא נוצל אלא בחלקו, ולרוב במשמרת אחת. במקרים רבים לא מומשו הבטחות היצוא, או שהתברר שהערך המוסף הוא אפסי. נוצרו מפעלים בעלי טכנולוגיה מיושנת, חלשים, שנזקקו ללא הרף לתמיכה ממשלתית והיוו נטל מתמיד על כספי הציבור. השפעתם על התפתחות עיירות הפיתוח הייתה תכופות לא רצויה, כיוון ששילמו בהם שכר עלוב שהרי נזקקו לפועלים בלתי מיומנים. נוצר תהליך שלילי מבחינת האוכלוסייה בהשפעת מפעלים ללא כוח חיות, שבזכות המענק הוקמו באזורי פיתוח. 

החוק השיג את מטרתו רק בתחום אחד: הוא מנע למעשה הקמת מפעלים ללא אישור הממסד הפוליטי... הוא הקים תעשייה כושלת על סף התמוטטות, בחלקה הלא מבוטל פרימיטיבית ומיושנת. תעשיות רבות, ובייחוד בעיירות הפיתוח, קפאו על שמריהן ופיגרו אחרי הפיתוח הטכנולוגי של שלהי המאה העשרים. 

מסתבר שכאשר מחזיקים בחיים באופן מלאכותי מפעלים מיושנים, מונעים בדרך זו הקמת מפעלים בעלי טכנולוגיה מודרנית. אין ספק שלו היו הפוליטיקאים מוותרים על אינוס התעשייה באמצעות החוק האומלל, ולעומת זאת היו בונים תשתית ראויה, מפחיתים מן המיסים ומאפשרים מתן אשראי על פי בדיקת הכדאיות של מומחים כלכליים בבנקים [מתן אשראי כלל אינו נושא שמדינה ופוליטיקאים צריכים לעסוק בו, אלא הסקטור הפרטי] – הייתה התעשייה הישראלית תופסת את מקומה הראוי בין תעשיות העולם... המדיניות שבאה לביטוי בחוק עודדה אבטלה סמויה... מפעלים רבים הוחזקו ע"י מענקים שונים והממשלה לא הרשתה לפטר עובדים... אנשי מנהל לא מעטים התקבלו לעבודה על פי בקשת משרד ממשלתי זה או אחר – נעדר כל תמריץ להתייעלות...".(עזרה זהר) 

החוק לעידוד השקעות הון שקיים כבר למעלה מ- 60 שנה מגלה כושר עמידות מדהים למרות הנזק הרב שגרם. שלושה סקטורים עיקריים מגינים על החוק: האחד – תעשיינים ו"כאילו" תעשיינים שזוכים להטבות מפליגות ללא קשר לייצור, השני – פוליטיקאים ברשויות המקומיות ששמחים לגזור סרט פתיחה של מפעל חדש שהוקם "בזכותם" (לגבות ארנונה ולסדר עבודה לקרוביהם). כלל לא חשוב אם תוך 5 שנים המפעל ייעלם, העובדים יפוטרו והמשקיע המאושר יבלה על גדות אגם בשוויץ... 

הסקטור השלישי הוא הממסד הפוליטי ומערך הפקידות הממשלתי – אלה נהנים מהכוח שבחלוקת התקציבים והג'ובים למקורביהם – תוצר לוואי של "עידוד התעשייה"... 

מאז 1953, השנה בה נולד החוק לעידוד השקעות הון, מתנהל הדיון הקבוע – "קביעת קריטריונים להעברת כספים". כולם, בינם לבין עצמם, יודעים שהחוק מיותר ויש לחסלו, כולם יודעים שעיקר הזרמת המיליארדים, הבלתי פוסקת, חוזרת ומגיעה לאותו מספר מצומצם של "יזמים" ולמספר מאות אחרים סביבם. בכל פעם מחדש יורד הנושא מסדר היום: השר חושש מאיבוד כוחו הפוליטי כתוצאה מהקטנת התקציב, ה"חברתיים" מוחים, ראש עיירת הפיתוח זועק על הזנחת התושבים ומיליארדי הדולרים מתנדפים אל כיסי "היזמים". המצב בדימונה לא משתנה וגם לא מחאת הלובי החברתי. 

עידוד תעשיית ה"קומבינות"' 

במשך עשרות שנים מופיעים בעיתונות תיאורים של כישלונות והונאות שנעשו במסגרת החוק האווילי, נזק של מיליארדי דולרים נגרם למשלם המיסים, אך נראה שלובי הנהנים מהחוק חזק יותר. הנה תקציר: 

התעשייה הקיבוצית: "...באותן שנים היה הון זמין ונסחפנו [מהיכן הגיע לקיבוצים ה"הון הזמין"?]. קיבוצים שנכנסו להקמת פרויקטים תעשייתיים באזורי פיתוח קיבלו הלוואות פיתוח בתנאים מועדפים. שבעים אחוז הגיעו מהממשלה ושלושים אחוז מהספקים של הציוד והמבנים. כך קרה שכל כניסה לפרויקט תעשייתי הביאה לעודף מימון של כמה עשרות אחוזים. אין מה להסתיר: העודף הופנה לצרכנות..." מתוך ראיון עם אחד מראשי התעשייה הקיבוצית (עיתון "על המשמר" דצמבר 1986). 

השאלה המעניינת היא האם הקיבוצניק המתראיין אינו יודע חשבון? הרי 70% ועוד 30% הם 100% – אז כיצד נוצר עודף של "עשרות אחוזים"?... הקיבוצניק אכן שולט בחשבון בסיסי היטב. העודף נובע מניפוח התחשיבים שהוגשו לממשלה באופן שהסכום שהתקבל היה גבוה מהנדרש. 

קשה להאמין שיש צדיק אחד בסדום התעשייתית שלא ניפח חשבונות ולא "עיגל פינות" – ואם יימצא הצדיק הרי שיכול היה להסתדר גם ללא חוק זה. חלק זניח מהכישלונות והשחיתויות הגיע לבתי המשפט, אך מהם ניתן ללמוד על מקצת מהשיטות שבחלקן אפילו לא הייתה הונאה, אלא סתם טמטום של הרשויות: 

הונאת המיקום: הפרויקט האמיתי מתבצע במרכז הארץ, צוות קטן וזמני יושב באזור המועדף בו ניתנות ההטבות... 

הונאת מחיר הציוד והמכונות: בשיתוף עם ספק הציוד מחו"ל מנפחים את מחיר המכונות למפעל, מקבלים חשבונית מנופחת המוגשת למרכז ההשקעות. אחר כך מקבלים זיכוי מהספק. הזיכוי מופקד לחשבון התעשיין המאושר בשווייץ. בגרסה אחרת מקימים חברת קש לציוד ומכונות שרוכשת את הציוד בזול ומוכרת ביוקר למפעל בארץ... רווחי חברת הקש נשארים כמובן בלוקסמבורג... 

הונאת תוספת הציוד: מוסיפים למכונות המיובאות חלקים שאינם הכרחיים להשקעה כגון חלקי חילוף בכמות מוגזמת או חלקי ציוד שניתן למכור בשוק החופשי. 

הונאת המכס: רוכשים ציוד בכמות מוגזמת שבארץ מוטל עליו מכס גבוה. עודפי הציוד (הפטורים ממכס) נמכרים בארץ בשוק החופשי ברווח ניכר. כך נעשה בבתי מלון בחופי תל אביב שהוכרו כמפעל מאושר בתקופה ששטיחים ופריטים דומים סבלו משיעורי מכס גבוהים. חלק ניכר מהשטיחים מצאו דרכם לשוק המקומי... 

הונאת העברת בעלות: המפעל המאושר עובר למעשה לבעלות אחרת, אם כי לא תמיד באופן רשמי. חברות היי-טק מתמזגות עם אחרות או מתפצלות. בדרך זו מממש היזם הראשון את שכר קשריו וחריצותו בחליבת הכסף מהמדינה... 

שיטת הריקוד בשתי חתונות: כפל סיוע בתירוץ זהה; לדוגמה – קבלת סיוע להכשרת עובדים ממשרד התמ"ס והגשת בקשה חופפת, עבור אותם העובדים למשרד העבודה ואולי גם לרשות המקומית... 

תכנית "הרחבת כושר הייצור": מגישים תכנית ל"הרחבת כושר הייצור" במפעל קיים, עם תיאורים מפליגים בדבר תוספת מועסקים והרחבת ייצוא... הכסף מועבר למפעל ומושקע בהחלפה וחידוש ציוד קיים (במקום תוספת ציוד). השיטה מאפשרת לבעלים לחסוך הפרשות שנתיות לצורך חידוש ציוד כמקובל בתעשייה. במקום ההפרשות נכנס הכסף לכיסי הבעלים... לשיטה יתרון נוסף: ההשקעה המאושרת מאפשרת תקופה נוספת של פטור ממס הכנסה. המפעלים הסמוכים לשולחן הממשלה גילו את סוד האושר הנצחי... 

שיטת התנועה הסיבובית: המדינה אמורה להשקיע 30 מליון דולר במפעל והיזם, נניח, 15 מליון דולר. המדינה משקיעה את חלקה, את הכסף הממשלתי מוציאים מהחברה ו"בתנועה סיבובית" חוזרים לחברה 15 מליון דולר כ"השקעת הבעלים"... לא פשוט אבל אפשרי. 

שיטת מצג השווא: "משקיע זר" מקים מפעל בארץ. הפרויקט שהוגש למשרד המסחר והתעשייה מגובה במסמכים שמעידים על ניסיון בענף, חוזי שיווק שמנים, המלצות וכדומה. "המשקיע" קונה מפעל שלם שבפשיטת רגל בחו"ל, חוזר ומרכיב אותו בישראל. לאחר נאומי פתיחת המפעל, גזירת הסרט על-ידי השר וראש העיר וקבלת הכסף מהממשלה "המשקיע" נעלם... 

שיטת "כשלון הפיתוח": מקבלים מענק מהמדען הראשי לפיתוח מוצר מסוים. מדווחים על "כשלון הפיתוח". נפטרים מהצורך להחזיר את הכסף בתשלומי תמלוגים. 

שיטת "מוצר הקש": מגישים תוכנית מו"פ פנטסטית על מוצר מדהים שעשוי לפרוץ לשוקי העולם בהצלחה מסחררת. המענק המתקבל משמש לייצור מוצר אחר, או להשקעה אחרת במפעל. פיתוח ה"מוצר המדהים" נכשל כמובן ואין צורך להחזיר את הכסף למדינה...

הברחת הידע לחו"ל: מקבלים מענק בארץ. המוצר מצליח אך המפעל בארץ מקפיד לייצר כמות קטנה של מוצרים בלבד. רוב המוצרים מורכבים במפעל מקביל בחו"ל. תמלוגים למדען הראשי משלמים מתוך המכירות הנמוכות בארץ... 

שיטת ה"דלת המסתובבת": מקבלים מענקים עבור השקעה בציוד רב, מוגזם ומנופח. חלק מהציוד שהגיע מוחזר לספק... ולפעמים באריזה המקורית... הספק מזכה את חשבון היזם הישראלי בשוויץ...

שיטת "שינוע" מס ההכנסה: המפעל המאושר זכאי לפטור ממס הכנסה. ליזם הזריז יש מספר חברות שקשורות ל"מפעל המאושר" (לדוגמה, חברת שיווק שמשווקת מוצרים אחרים, אך גם את מוצרי המפעל המאושר). החברות הקשורות לא מראות רווחים, כל הרווחים מועברים ומוצגים בדוחות המפעל המאושר, שפטור כאמור ממס והופך למפעל "מעושר מאד"... 

שיטת "שינוע" המס אל המפעל החדש: מפעל מחליט לייצר מוצר חדש (אפילו פטנט אמיתי). מפרידים את המוצר החדש מהמפעל הוותיק בחיפה ומקימים מפעלון שיתמקד בייצור אותו מוצר בלבד. מגישים תוכנית למרכז ההשקעות לפיה המפעלון החדש יוקם ברמת הגולן – אזור פיתוח א' ומקבלים פטור ממס הכנסה שאפשר לנצלו למשך 14 שנים. המוצר אמיתי, השוק אמיתי, המכירות אמיתיות – אבל הנהלת החשבונות – בלוף. המפעל המאושר ברמת הגולן הופך להיות מוקד הרווח המפתיע של כל העסקים הקשורים לאותם הבעלים. רוב הוצאותיו נרשמות על המפעל בחיפה ואילו תוצרתו נמכרת במחיר גבוה מאד לחברות קשורות. כך מתנקז הרווח אל המפעל המאושר וכולו כמובן פטור ממס. איזה אושר. 

שיטת צוות המחקר המנופח: פרויקט המו"פ מעסיק באמת רק 3 חוקרים. בתוכנית שהוגשה למדען הראשי "עובדים" 30 חוקרים. בפועל כולם עובדים, אבל במחלקות אחרות במפעל שכלל אינן קשורות לפרויקט המסובסד... לך תבדוק... 

שיטת הזיוף הפשוט: רוכשים חשבוניות פיקטיביות ותלושי שכר פיקטיביים. אלה מאפשרים מצג שווא של היקף פעילות או רכש פיקטיבי. 

שיטת הסיפור הפנטסטי: "משקיע" שבדרך כלל פועל בתחום בו הוא מגיש את בקשת הסיוע, "תופר" סיפור השקעה מלהיב כגון הקמת מפעל הבלמים הגדול ביותר באסיה (מפעל כזה באמת הוקם בדימונה...) או הקמת מפעל למטוסי מנהלים בקרית שמונה... גודל המענק כגודל ה"סיפור". 

שיטת "יצירת מקומות עבודה": השיטה מנצלת את חולשתם של הפוליטיקאים להפגין "יצירת תעסוקה". כאן למעשה לא תמיד יש הונאה מצד היזם ובמקרים רבים אכן נוצרת תעסוקה, זמנית לרוב. מפעלי הטקסטיל שהוקמו בשנות השישים בעיירות הפיתוח סיפקו "תעסוקה" אך המשכורת שולמה למעשה על-ידי המדינה כשהיזם גוזר את חלקו... בשנות ה-90 נוצרו אלפי מקומות עבודה על-ידי חברת אינטל האמריקאית בירושלים וקריית גת אך סכומי העתק שניתנו כמענק לאינטל מכסים קרוב לוודאי את שכר העובדים לתקופה העולה על 5 שנים... 

שיטת האיום בסגירה: פשוטה ביותר. המפעל בשדרות בקשיים (אלא מה...). הבעלים מאיים שאם לא יקבל תוספת סיוע, מעבר למיליוני הדולרים שכבר בוזבזו או "נעלמו" הרי שיסגור את שערי המפעל ויפטר את 120 עובדיו... בסוף מגיעים ל"הסדר" – העיקר שהמפעל לא ייסגר לפני הבחירות... 

שיטת העברת המפעל ממרכז הארץ לעיירת פיתוח: כאשר עננים שחורים מצטברים באופק מעל שמי המפעל ברמת גן, עוד בטרם חשיפת הקשיים הצפויים, עולה הרעיון הציוני – להעביר את המפעל לירוחם שבנגב. המענק מתקבל, נוצרים מקומות עבודה, והקרקע היקרה ברמת גן נמכרת בסכום נאה. אלא ש"העננים השחורים" מגיעים גם לנגב הצחיח לאחר תקופת מה... 

לא מתוחכם אבל מצליח: רשות ממשלתית אחת "עובדת" על האחרת. חלק מכספי הסיוע של המדינה מועברים ל-27 מינהלות של אזורי תעשייה. המינהלות הן שמשקיעות את הכספים לפי תוכנית שהוגשה. קיים חשד שבמקרים לא מעטים לא הוקמו כלל מפעלים. הכסף שימש למטרות נעלות אחרות... 

 

תעשיית העידוד – פנים רבות לה

החוק לעידוד השקעות הון הזרים כספים בעיקר למפעלים חדשים. המדען הראשי הזרים כספיו למו"פ. אך מה יעשו יתר התעשיינים? כיצד הם יתחברו לקופה הציבורית? הרי לא יתכן שפשוט רק יעסקו בייצור ובמכירת תוצרתם... 

שיטות עידוד רבות פותחו וחלקן עדיין מופעל כיום. כל שקל שהופנה לעידוד התעשייה הצריך מנגנון לגביית הכסף מכיסי האזרחים ומנגנון לחלוקת הכסף לתעשייה. המנגנון עצמו על פקידיו ולשכותיו – יקר. בתהליך מפותל זה קשה למנוע "דליפת כסף" למטרות "נעלות" אחרות לפי שיקול דעתו של הפוליטיקאי שאחראי לחלוקה... באופן זה – כל שקל שנלקח מהאזרח לצורך "עידוד התעשייה" מגיע מקוצץ לכיסי התעשיין. אותו שקל מקוצץ ממשיך במסעו ובדרך ל"עידוד התעשייה" מקוצץ פעם נוספת ע"י התעשיין עצמו שגם חשבון הבנק הפרטי שלו זקוק מידי פעם לעידוד. ולבסוף, במבחן התוצאה, מסתבר שהתעשייה לא כל כך מתעודדת... 

הסובסידיות והמענקים הגיעו לשיאם בתחילת שנות השמונים – כמעט 15% מהתל"ג (הירחון הסטטיסטי לישראל מאי 1988). נסקור בקיצור שיטות עידוד רשמיות שלא הוזכרו עד כה: 

ערבויות להלוואות – ערבות ממשלתית לתעשיין לצורך גיוס מימון מבנק פרטי. הסיכון להלוואה מועבר, בדרך זו, מהתעשיין אל גב' כהן מגדרה. ערבות מדינה. 

פיצוי על שער חליפין – משפחת גולדברג מגבעתיים רוכשת מקרר חדש בסכום עתק, בגלל שער דולר גבוה ומכס רצחני. חלק מהכסף ששילמה עבור המקרר (המיסוי), עובר כפיצוי לתעשיין, על שער חליפין שגבוה מידי לדעתו ומקשה על יבוא חומרי הגלם לתעשייה. חלק אחר מכספי המקרר של משפחת גולדברג מיועד ליצואן שטוען ששער החליפין נמוך מידי והיצוא אינו משתלם... 

ערובות לסיכוני יצוא – אם ממשלת ניגריה אכן תשלם ליצואן הישראלי הוא ירוויח. אך אם הצ'קים של ממשלת ניגריה יוחזרו ע"י הבנק (בהעדר כיסוי)... תשלם משפחת ממן מדימונה ליצואן. 

מענקי שיווק – וכיצד אפשר לשווק בחו"ל מוצרי תעשיה ללא "מענקי שיווק"... 

סיוע למפעלים בקשיים– סיוע שנועד לדחות את קץ המפעל אל הקדנציה של הממשלה הבאה, או ראש העיר הבא. הסיוע ניתן בהלוואות מיוחדות, ערבויות מדינה, ולעיתים השקעה ממשלתית ישירה במפעל. 

הלוואות להון חוזר– אותה גברת בשינוי אדרת. הלוואות.

הטבות מס – במסגרת החוק לעידוד השקעות הון ניתן פטור ממס למפעלים ש"עומדים בקריטריונים" (בנוסף למסלול המענקים). בשנים 2008 - 2013 עמד היקף ההטבות על למעלה מ-5 מיליארד שקל לשנה (בשנת 2003 עמד סך ההטבות על 2.3 מיליארד שקלים). כ-70% מכלל ההטבות הועברו לארבע חברות ענק: טבע, אינטל, צ'ק פוינט וכימיקלים לישראל. מבקר המדינה בדו"ח 2014 מציין: "אין וודאות לגבי הערך המוסף של ההטבות לפיתוח התעשייה". נו... עם "אין וודאות" כולם חיים בשלום.

מגוון דרכים אחרות לעידוד התעשייה כגון הקמת מכוני מחקר תעשייתיים, פיתוח תשתיות על חשבון הממשלה, העדפת רכישות לצורכי בטחון מהתעשייה המקומית, השתתפות בהעסקת עולים חדשים, פחת מואץ על השקעות, וכמובן – הגנה מיבוא מתחרה. 

ריבוי שיטות העידוד מעלה (בהגזמה) את השאלה הבלתי נמנעת – אם תעשיין צריך לעסוק חלק ניכר מזמנו במגעים עם השלטונות, אז למי יש זמן גם לייצר?... מהם סיכויי השרידות של תעשיין שלא לקח חלק בחגיגה? אין ספק שמערכת מסובכת זו היא מהסיבות העיקריות לכך שמשקיעי חוץ לא הקימו תעשייה אמיתית בישראל במשך עשרות שנים. כמעט שאין שנה שדו"ח מבקר המדינה אינו עוסק במערך העידוד לתעשייה, בכספים שאינם מוקצבים כהלכה, במעורבות פוליטית בהחלטות ובהעדר ביקורת על כספים שהוזרמו.

עו"ד דוד גבאי, היה עד מדינה של הפרקליטות במספר תיקי הונאת מרכז ההשקעות על ידי אנשי עסקים. להלן קטע מעדותו (צבי הראל, הארץ 22/2/98): "...עסקתי בהקמת פרויקטים בישראל, שחלקם היו מרמה והונאת מרכז ההשקעות... הייתי צריך להמציא משקיע. פניתי לרודמן וביקשתי את הסכמתו [להיות משקיע קש]... סיפרתי על התנאים המופלגים שישראל נותנת למשקיעים ועל האפשרויות להונאה בהשקעות הקיימות בארץ. סיפרתי לו על ניפוח חשבוניות... למעשה, בלי שום השקעה אתה מוציא כסף מהמדינה... מפעל לנורות... 10 חוות רוח ברמת הגולן שמייצרות חשמל...

מנזקי הסבך הביורוקרטי

ננסה לתאר בדמיוננו תעשיין יהודי חם משיקגו, בעל מפעל משגשג לתנורי מטבח המעסיק כ- 2,000 עובדים. לאחר שנים של תרומות בהיקף מצטבר של מיליוני דולרים עולה בדעתו הרעיון: במקום לתרום לישראל – להקים בישראל מפעל לתנורים. אילו היה מתכנן להקים מפעל תנורים נוסף בפלורידה ההליך היה פשוט – שוכרים מבנה, קונים ציוד, מגייסים עובדים, מייצרים, משווקים ומוכרים. כמובן, נעזרים במימון מבנק מסחרי. תוך מספר חודשים המפעל החדש בפלורידה מייצר ומוכר. 

לצורך הקמת המפעל בישראל הזמין אליו התעשיין האמריקאי את הנספח המסחרי בשגרירות ישראל. הנספח תיאר בהתלהבות את השלבים שעליו לעבור, את הבקשות שיש להגיש, את מגוון צינורות העידוד להם יהיה זכאי. ראשו של התעשיין הסתחרר, הוא בסך הכול רצה לייצר תנורים... 

מומחה נוסף, שגייס ליתר בטחון, פרט את עשרות השלבים שיש לעבור בישראל בדרך להקמת מפעל. החל מהקצאת קרקע ע"י מנהל מקרקעי ישראל ואישורי עירייה ועד לסבך מערכת העידוד הממשלתית. הדו"ח העריך גם את כמות שעות הייעוץ להם יזדקק – עורכי דין, רואי חשבון, מעכארים. לבסוף, המומחה המליץ להקים את המפעל בשיתוף עם מפעל תנורים ישראלי שבעליו מקורב לשלטון וזאת כדי שלא לעורר את זעמו. המפעל הנוסף הוקם לבסוף בפלורידה... 

התמונה המתוארת הייתה נכונה בשנות השישים, שנות השמונים ובחלקה גם כיום. זו הסיבה העיקרית להעדר השקעות זרות ישירות של תושבי חוץ במשך עשרות שנים. שוב חזרה הנוסחה הידועה: להביא לארץ כסף בלי יהודים (תרומות) ומאידך – יהודים בלי כסף (עולים). הממסד הפוליטי העדיף תמיד תרומות של מאות מיליוני דולרים על פני השקעות ישירות של מיליארדי דולרים. תרומות מגיעות לפוליטיקאים והם כבר יודעים מה לעשות עם הכסף... 

"הנוסחה הידועה" לא תוכננה מראש בדרך של קונספירציה רבת שנים, אלא זו תוצאה בלתי נמנעת של יישום השקפת עולם סוציאליסטית-ריכוזית. השיטה הסוציאליסטית יצרה סביבה ותנאים בלתי אפשריים לקיום תעשייה וכדי לפצות את התעשיינים על נזקי השיטה נוצרו מנגנוני הסיוע והעידוד שתרמו את חלקם להגדלת הסבך הביורוקראטי, השחיתות הבלתי נמנעת והברחת ישראלים מוכשרים לחו"ל. 

כך אבדו לתעשייה כמעט 40 שנים...

במשך כמעט 40 שנה שלט הממסד הפוליטי (הממשלה, ההסתדרות, הבנקים שהיו בשליטת הממסד) בתעשייה בשיטות שתוארו ואחרות. אי אפשר היה להקים מפעל רציני ללא מגע הדוק וחיבוק הדוב של הפוליטיקאים. אך ה"דוב" לא אהב את כולם – ומקורביו זכו לחיבוק יתר... כך התבססו מונופולים וקרטלים. תעשיין ונחלתו, מגזר ותעשיותיו. אסור להקים מפעל שיתחרה, אסור מפעל שיתחרה בתעשייה קיבוצית מסוימת, אסור מפעל שטיחים שיתחרה בשטיחי כרמל שבבעלות ח"כ אברהם שפירא ז"ל, אסור מפעל זכוכית שיתחרה בפיניציה, או מפעל לבידים שיתחרה בזה של קיבוץ אפיקים (מפלגת העבודה) ועץ לבוד שבעלות משפחת קרמרמן (ממנהיגי תנועת החרות). 

דומה שמאות ואולי אלפי יזמים שברו ראשם כיצד "לגלגל" רעיון שיתקבל על דעת הממסד, לארגן את הלובי לקבלת התקציבים – לגזור "קופון". מבחנו של רעיון לא היה השוק והצרכנים, אלא היכולת "להאכיל" בו את השלטונות. כך נוצר בישראל מעמד מיוחד של "קפיטליסטים" – אלה שנבנו ע"י השלטון הסוציאליסטי – לו הם חבים את עושרם. ה"קפיטליסטים המפאייניקים" היו למגיניה של השיטה שיצרה אותם. כך ניתן להסביר שדווקא בשכונות העשירות והמבוססות, תמיד היה רוב מוחץ בבחירות למפלגות הפועלים והעבודה... 

"הפטנט" לא הומצא על ידי פוליטיקאים ישראלים: מגבלות על החופש ליזום, לייצר, לייבא ולסחור הם מנת חלקם של כל המדינות הנחשלות בעולם (גם במדינות המערב "הנאורות" יש מעט מגבלות) ביניהן מדינות ערב, אפריקה, ועד לאחרונה גם מזרח אירופה. כל שליט מוצא את התירוץ למה מדינתו מיוחדת ויוצאת דופן; התירוץ להגבלת החופש והצורך במעורבות השלטון. בישראל מכרו לנו את האיוולת שהמגבלות על סחר חופשי נובעות מהיותנו "עם קטן מוקף אויבים", שאסור מסחר חופשי במטבע חוץ כי "אנחנו מדינה קולטת עלייה", היבוא החופשי אסור "כדי שלא להגדיל פערים חברתיים", הבנקים צריכים להיות מרוכזים בידי שניים וחצי גרעיני שליטה והתעשייה בידי שלושה אחרים "בגלל המצב הביטחוני" המיוחד, כי הקרקעות צריכות להיות בשליטת הפוליטיקאים בגלל "השייחים הערבים בערב הסעודית" ועוד... 

"תקופת המדבר" בתעשייה אכן נמשכה כ-40 שנים, במהלכה דוכאה היצירתיות הישראלית, הכישרונות הושחתו. הלב החם של עשירי העולם היהודי בתפוצות נסגר להשקעות – הם העדיפו לתרום קצת במקום להשקיע הרבה. קשה לחשב את פוטנציאל עשרות מיליארדי הדולרים שאבדו למשק בדרך זו. קשה עוד יותר להעריך את מיליארדי הדולרים שאבדו כתוצאה של בריחת יזמים ישראלים מוכשרים שירדו מהארץ. 

ומקץ 40 שנה...

"המצב הביטחוני" לא השתנה, נשארנו "מוקפי אויבים", ואפילו המשכנו "לקלוט עלייה" – אך פני התעשייה כיום שונים ללא הכר מהתמונה שתוארה. ענף היצוא העיקרי מתבסס על אלקטרוניקה, מחשוב, טלקומוניקציה וענפי היי-טק אחרים. גם ב"תעשייה המסורתית" יש מפעלים שהגיעו להישגים בינלאומיים. שיעורי המכס נמצאים בהליך ממושך של הנמכה ומעורבות משקיעי חוץ בעלייה. 

האופטימיות מסויגת, הואיל וחלק לא מבוטל של "רוחות העבר" עדיין מנשב בתעשייה ומחבל בסיכויי הפריצה הגדולה קדימה. מלחמת השחרור של התעשייה הישראלית לא תמה. 

...והתוצאה המצטברת:

pirion2
אין ארוחות חינם. כל העיוותים במשק מתנקזים, כמו המים, אל המקום הנמוך ביותר. ובכלכלה, "המקום הנמוך ביותר" הוא מנגנון המחירים – החיים בישראל יקרים מאד. הפער בפריון העבודה של העובד הישראלי לבין עמיתו במערב הולך ומתרחב. וכך גם ההכנסה. ראו את הגרף. התמ"ג לשעת עבודה כולל גם את מגזר ההייטק הישראלי בו פיריון העבודה גבוה מאד. אילו עורכי הגרף היו מנטרלים את תעשיית ההייטק מהנתונים ומשווים רק את פיריון העבודה ביתר המגזרים במשק (תעשייה מסורתית, עובדי שירותים פרטיים וציבוריים ועוד) התמונה הייתה קודרת הרבה יותר. פיריון ההייטק הגבוה מאד מעלה את ממוצע הפיריון בישראל באופן שאינו משקף את הפיריון הנמוך ביתר המגזרים – ברובו של המשק. פריון נמוך גורר הכנסה נמוכה, ולכן ההכנסה החציונית בישראל כה נמוכה, מחצית מהישראלים מרוויחים פחות מ-6,700 ש"ח ברוטו לחודש (2015).

איך חמקה התעשייה (בחלקה...) מידי הפוליטיקאים

הרצון לזכות בהקלות יצוא לארצות הברית, גרר לחצים מצד תעשיינים על הפוליטיקאים, והוליד הסכם סחר עם ארצות הברית. במסגרתו, נאלצה ישראל להפעיל הליך של הורדת מכסים. בשנת 1985 חזר התסריט עם השוק האירופאי המשותף. גם כאן "נאלצו" הפוליטיקאים הישראלים להוריד מכסים תמורת הקלות יצוא לאירופה. התרחבות היצוא חשפה תעשיינים לרמות חדשות של איכות ותחרות ולאימוץ סטנדרטים חדשים. במקביל, גרמה הורדת המכסים בישראל, לגידול ביבוא ואילוץ התעשייה המקומית להתייעל, כדי לעמוד בתחרות עם היבוא המוזל. תנועת מלקחיים זו, שהלכה וגברה עם השנים, חישלה תעשיות כדאיות וחיסלה מפעלים שמלכתחילה לא היה בסיס כלכלי לקיומם. 

ראוי גם לציין את הירידה בלהט האידיאולוגי-מרכסיסטי. גם את עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 – למרות שלא הנהיג שינויים מרחיקי לכת, הרי שאלה חלחלו אט-אט, אבולוציה טבעית... 

איך חמק ענף ההי-טק מידי הפוליטיקאים

התסריט שתואר, למרות חשיבותו, לא היה הגורם היחיד בהעלאת התוצר לנפש מכ- 5,000 דולר בתחילת שנות השמונים, לכ- 23,000 דולר לנפש בשנות האלפיים וכ- 35,000 דולר החל מ-2013 (התוצר נמדד בשקלים ותלוי מאד בשער הדולר הממוצע). התפתחות בלתי צפויה אחרת ארעה!

באמצע שנות השמונים נולד כוכב בשמי קליפורניה – המחשב האישי. החל עידן ההי-טק. "הרך הנולד" תפס את הממסד הפוליטי הישראלי לא-מוכן. אף אחד מהמגזרים המסורתיים בכלכלה, או לובי אינטרסנטי קיים, לא ראה בהיי-טק, שזה עתה נולד, איום קיומי על מיקומו בסמוך לפטמות הכסף של משרדי הממשלה. אילו היה עולה רעיון להקמת מפעל שטיחים או צמיגים נוסף, היתה מתרחשת "מלחמת עולם" – בידי מי תיפול השליטה – ההסתדרות וחברת העובדים, סקטור אחר או אולי סתם "משקיע פרטי" שמקורב לשר... אבל בהיי-טק למזלנו הם לא הבינו ולא ראו בו איום על קבוצות האינטרס הקיימות. 

הענף החדש לא היווה חזקה מסורתית של שום קבוצה ותיקה ולא איים על אף סקטור. לכן, לא נוצר לובי של ותיקים שעלול היה ללחוץ על הממסד לחקיקה להגנת הותיקים. חדשנות הענף וגילם הצעיר של מועסקיו מנעו את השתלטות הממסד. לא התפתחו לחצים ל"הסדרת הענף", ל"הגנה על האזרח", או להסכמי עבודה "קיבוציים". הפוליטיקאים בממשלה, בכנסת ובהסתדרות נרדמו. כך ניתנה הזדמנות לענף ההי-טק להתפתח כמעט באין מפריע. 

ענף ההיי טק אינו מאופיין בהשקעות כבדות בקרקע, ציוד, מבנים. מכונות, תשתיות חשמל ומים כבדות. הענף גם לא נדרש לרישיון ייבוא לתשומות וגם לא רישיון תפעול מיוחד. אופי הענף עזר להתחמקות מהביורוקרטיה הממשלתית-מפלגתית. 

לא קשה לתאר היכן היינו היום, אילו כבר בשנות השמונים כל מתכנת היה צריך להצטייד ב"תעודת מתכנת מורשה" מטעם משרד המדע, כל בית תוכנה וחברת סטארט-אפ היו נזקקים לרשיון ולרישום במשרדי "רשם התוכנה והמחשוב" הממשלתי. שיווק תוכנה ומוצרי היי-טק לחו"ל היה נתון בידיה הבלעדיות של "מועצת המחשוב הלאומית". כל השקעה בהיי-טק הייתה צריכה אישור של המועצה (כדי למנוע כפילויות וכדי לדאוג ל"שיוויוניות"...) ובמליאת המועצה היו יושבים נציגי מפלגות ו"נציגי ציבור"... 

בזמן קצר יחסית, תוך כ-15 שנים, הפך הענף ל"קטר המוביל" של הכלכלה הישראלית. 

עדכון: לא אלמן ישראל... עו"ד חנינא ברנדס יוזם חקיקה להקמת "רשות לאומית להיי-טק" (גלובס 4.9.2007). העניין מתקדם ויש כבר טיוטת חוק. "יש להכפיף את כל הגורמים העוסקים בתחום" אל הרשות המוצעת... אלמלא פורסם שמו של יוזם ההצעה, אחד מעורכי הדין המובילים בישראל, היינו משערים שהיוזם הוא פוליטיקאי שבאמתחתו מונחת כבר הצעה לאיוש יו"ר הרשות החדשה וחברי מועצת הרשות... על כך כבר נאמר שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות... 

תחילת הסוף של תעשיית ההייטק הישראלית?

בשנת 2014 חל מפנה היסטורי מדאיג בענף ההייטק: הווירוס הסוציאליסטי חדר לגוף בהצלחה והתמקם לתמיד – ההסתדרות. חברות כמו נס, קומברס, ו-SAP, גם אחרות בדרך. הפליאה היא כיצד הענף החזיק מעמד ללא ההסתדרות במשך למעלה מ-25 שנים. הנזק לא יהיה מיידי, אבל הוא בלתי נמנע. זה רק שאלה של זמן שפעילי הוועד יפסיקו לעבוד בהייטק, יקבלו שכר מלא ויעסקו "פול-טיים" בהגנה על "זכויות העובדים". נזכה לראות במהרה בימינו בשביתות מלאות ושביתות האטה בחברות הייטק. גם "הסכמים קיבוציים" יגיעו – שכר אחיד ללא קשר ליוזמה ותרומה לחברה. מינוי ראש צוות תוכנה יהיה באישור הוועד ועובדים זועמים על "פגיעה בזכויותיהם" יכלאו את המנכ"ל במשרדו. זה טבעם של "חוקי עבודה מתקדמים".  

איפה הם היום? הדינוזאורים של אז

עיון במדורים הכלכליים של העשורים עד לסוף שנות השמונים חשף אותנו לשמות של אנשי העסקים והחברות שכיכבו אז בחדשות: חברת העובדים של ההסתדרות על עשרות מפעליה וקונצרן כור של חברת העובדים; משפחות של אנשי עסקים כמו מרק מושביץ', ישראל סחרוב, יוסף פקר, ישראל פולק, שביט, שפירא; חברת ההשקעות דנות, משפחת חכמי, אייזנברג, משפחת רקנאטי ועוד לא רבים אחרים; מפעלים ממשלתיים, הסוכנות היהודית – לכולם היו עסקים משגשגים וכולם כיכבו מידי יום במדורים הכלכליים, בדרך כלל לצידם של שרי אוצר ופקידי ממשלה. הון ושלטון. 

די היה לפתוח במקצת את המשק הישראלי לעולם (גלובליזציה), די היה לשחרר קצת את רסן המעורבות הממשלתית במשק, די היה בליברליזציה איטית של שוק המט"ח, שוק ההון וחומות ההגנה העבות על התעשייה המקומית. והתוצאה: הגברת התחרותיות ו"הרס" מבורך של התעשייה הישנה – כמעט כולם נעלמו מדפי העיתונות הכלכלית הם ומשפחותיהם – חלקם פשטו רגל, חלקם הקטין את פעילותו הכלכלית, אחרים נמכרו ונבלעו, או שנעלמו מהארץ. השינויים המבניים במדינת ישראל אינם אחראים בלעדית לשינוי פני התעשייה. גם בעולם העסקים יש אבולוציה טבעית... 

הרכב אנשי העסקים והחברות כיום שונה לחלוטין. עושר חדש, פיזור העושר בין מספר גדול של יזמים במקום "תריסר המשפחות המובילות", רעיונות שונים, טכנולוגיות חובקות עולם. כדי להבין את הסיכוי והפוטנציאל הטמון במשק הישראלי בעידן החדש – די להביט קצת אחורה בזעם. 

לשכת המדען הראשי – הפסד מצטבר – למעלה מ- 4 מיליארד דולר

במשך עשרות שנים מממן המדען הראשי במשרד המסחר והתעשייה פרויקטים אזרחיים-עסקיים של מחקר ופיתוח (מו"פ). תקציב המימון השנתי עומד בשנים האחרונות על כ-400 מליון דולר לשנה. הליך קבלת המימון מתחיל ממילוי טופסי בקשה המפרטים את ההיבטים הטכנולוגים, הכלכליים והתקציביים של המיזם. לאחר הליך של בדיקה ואישור מתקבל המענק. אם המחקר הניב תוצאות ומוצרים נמכרים – יידרש המפעל לשלם תמלוגים שנתיים לממשלה מתוך המכירות. 

סכום ההפסד המצטבר, כתוצאה ממענקי המדען הראשי, בניכוי תמלוגים שהתקבלו עד שנת 2002 חוצה את קו 4 מיליארד הדולר (במחירי 1999). הפסד מצטבר מכספי משלם המיסים. התחשיב אינו כולל את עלות מנגנון משרד המדען. למען ההגינות יש לציין שחישוב ההפסד אינו כולל "רווח למשק" כתוצאה מהתועלת שהניבו פרויקטים שנעזרו במענקים והצליחו. מאז 2002 לא נערך (או לא פורסם) יותר שום נתון על הפסדי המדען הראשי. הכול טוב.

התעלמנו מהרווחים העקיפים מהסיבה הפשוטה שאין כל דרך להעריך אותם. רובם ככולם זורמים לכיסי בעלי המניות בחברות בעוד שההפסד יוצא תמיד מכיסו של משלם המיסים. מאידך, קשה גם להעריך את הנזקים העקיפים, הנגרמים ע"י סבסוד המו"פ, שמסיט משאבי אנוש חיוניים מפרויקטים פרטיים לפרויקטים מסובסדים. קל יותר "למכור סיפור" לפקידי ממשלה ולזכות במימון מאשר לקרן השקעות פרטית. הסבסוד מגביר מלאכותית את הביקוש לעובדי הייטק, גורם להעלאת השכר בענף, ויוצר אפקט של מעין מס מעסיקים על חברות ההייטק. נזק עקיף נוסף נובע מהמיסוי שמוטל על אזרחי ישראל למימון המענקים. המיסוי מקטין את המקורות הכספיים שעומדים לרשות מיזמים אחרים. 

עריכת טופסי הבקשה למדען הראשי וההליך כולו הוא "כאב ראש" לחברות. הבעיה נפתרת בסיוע יועצים ו"מעכארים" שזו התמחותם – הגשת בקשות וקידומן. היועץ יודע כיצד "לבשל" את הבקשה כדי לקבל את מקסימום המענק האפשרי (לעתים "היועץ" מקורב לאדם הנכון ויודע מה להבטיח לו כדי שהבקשה תאושר). 

בתחילת שנות השמונים הגיע מידע אל עורך אתר זה על מפעל אלקטרוניקה בעיירת פיתוח בצפון הארץ אשר הגיש בקשה למענק מו"פ של למעלה מ-2 מיליון דולר. בתכנית המחקר והתקציב פורטו כ- 23 בעלי תפקידים שייקחו חלק במחקר וכן פרוט ציוד ומכשור נדרשים. בפועל היה מדובר בפיתוח שכבר היה בשלבים מתקדמים למדי... הפיתוח בוצע בעיקר ע"י מהנדס אחד... וכמעט כל הציוד שנרכש נועד לפעולתן השוטפת של מחלקות אחרות במפעל שכלל לא היו קשורות ל"פרויקט"... המענק אושר. 

כל מי שאי פעם היה מעורב בעריכת בקשה מכל סוג שהוא, שמוגשת לממשלה, מכיר את השיטה. מענקי המדען הראשי חשופים ל"קומבינה כפולה" – האחת, כאמור, בעת קבלת המענק; והשנייה – בעת תשלום תמלוגים על המכירות, אם היו. לרשות החברות העסקיות עומדות מספר דרכים להקטנת תשלומי התמלוגים למדינה, חלקן בשיתוף פעולה עם הלקוחות רוכשי המוצר. אריה אבנרי חושף (מעריב 15.10.02) את אפס קצהו של הקרחון: 

"...המדען הראשי ...מהווה מקור לא אכזב ל'קומבינות' למיניהן... חברה ישראלית ידועה... דיווחה למדען הראשי על אי הצלחתה לייצר את המוצר... כאשר נודע לבעלי החברה שתרמיתם נחשפה, הפעילו לחצים כבדים על האוצר והתמ"ס לסיים את הפרשה תמורת 'כופר'..." 

דר' אורנה ברי שכיהנה כמדענית ראשית בשנים 1997- 2000 סיפרה באותה כתבה: "...העברתי לרשות לניירות ערך ולשלטונות מס הכנסה מקרה חמור של חברה ציבורית ידועה, שהוציאה כספים מאתנו במרמה, אך להפתעתי הם לא טיפלו בפרשה – אולי בגלל קשרים או לחצים." 

במקרה אחר, סיפרה המדענית הראשית לשעבר, כי חברה ישראלית שבשמה לא נקבה – איימה על חייה בשל סירובה להעניק לה מענק כספי גדול... האיום התבצע בביקור לילי בביתה... אין לי הגנה משפטית... אבל יש כאלה שיודעים במי מדובר". 

נראה שכותרת הפרק, על הפסד מצטבר של 4 מיליארד דולר, מהווה אומדן זהיר כי אינה מביאה בחשבון "קומבינות" בהסכמת המדען הראשי... מסתבר שלעיתים מוחזרים תמלוגים למדען בשיטת ישראבלוף טיפוסית כפי שכותב דר' מאיר פלד (גלובס 17.05.01): 

"...כדי להעניק תמריץ ללקוח לשלם תמלוגים, מאשר לו המדען מידי שנה מימון נדיב נוסף. למעשה, המדען משלם את התמלוגים לעצמו ממימון חדש זה, כאשר נשאר גם משהו ללקוח. עכשיו ברור, מדוע לשכת רואי החשבון רואה במימון המדען – הכנסה". 

שיטות רבות לקומבינות – נימוק "כישלון הפיתוח" רק אחת מהן. התפצלות חברות, איחוד, מיזוגים ורכישות, הנפקות, העברת פעילות לחו"ל הופכים את מעקב הפקידים אחר היזמים המוכשרים לבלתי אפשרי... 

על הבזבוז הכלכלי בתהליך המימון הנהוג בלשכת המדען הראשי עומד אדם רסקין במחקר שפורסם ע"י המכון ללימודים אסטרטגים ופוליטים מתקדמים (סבסוד מו"פ בחברות הייטק בישראל 8/99): 

"...בקרנות הון סיכון בעמק הסיליקון בקליפורניה... רק 2 אחוזים בערך מכל הבקשות, נענות בחיוב... המגזר הפרטי המונע ע"י רווח, שוקל היטב את סיכוני הסטארט-אפ מול פוטנציאל הרווח שלו... לעומת זאת, לשכת המדען הראשי אישרה יותר מ- 75 אחוזים מבקשות המימון שהוגשו לה בחמש השנים האחרונות. הסיבה לפער העצום היא שמשקיעי הון הסיכון אחראים כלפי המשקיעים שלהם בכל הנוגע להחלטות המימון שלהם, ואילו עובדי המדינה המועסקים בלשכת המדען הראשי אינם אחראים ל'שורה התחתונה' של השקעותיהם. אנשי הלשכה יודעים שהם לא יאבדו את מקום עבודתם אם החלטות המימון שלהם לא יהיו מוצלחות, ואין להם איפה שום תמריץ להיות זהירים כמו עמיתיהם במגזר הפרטי. הלחץ היחיד... הוא כנראה הצורך לנצל את כל התקציב הממשלתי, גם אם במגזר הפרטי פוחת העניין בקבלת המימון... בשנת 1999 ביקשה המדענית הראשית ממשרד האוצר שירשו לה להגדיל את המימון לחברות גדולות, כדי למנוע היווצרות עודף כלשהו בתקציב הלשכה...". 

גורם אפשרי נוסף למספר הגבוה של הבקשות המאושרות הוא סינון מוקדם טרם הגשת בקשה – סינון שמתבצע כפי הנראה על ידי היועצים המתווכים. היועצים מכירים את הנהלים, את התנאים והקשרים הנחוצים לאישור הבקשה. לא תמיד מוגשת בקשה רק בזכות רעיון טוב... 

כאשר קרן השקעות (או משקיע פרטי) דנים בהשקעת הון סיכון, השיקול הבלעדי הוא סיכויי ההצלחה העסקית של המיזם החדש. כאשר מוסד ממשלתי, כמו המדען הראשי, משקיעים כסף שאינו-מכיסם, באופן בלתי נמנע מעורבים שיקולים פוליטיים, כפי שמעיד בכתבה בגלובס (24/02/19) שוקי גלייטמן, המדען הראשי לשעבר (1993-1996). לדבריו, רשות החדשנות עוסקת במגוון נושאים שאינה צריכה לעסוק בהם עקב לחצים פוליטיים, כגון: סבסוד חברות, "עידוד הפריפריה", סבסוד חממות של חברות רב-לאומיות. באותה כתבה מצוטט שר הכלכלה אלי כהן שאמר: "מיליארד שקלים מתוך תקציב המדען הראשי של 1.6 מיליארד מבוזבזים לריק".

מקסם השווא – שכר מינימום

הכנסה נמוכה של עובד נובעת מתפוקה נמוכה, מאיכות תפוקתו וממיעוט כישוריו יחסית לכישורים מבוקשים יותר. למעסיק לא שווה לשלם יותר, כי ברוב המקרים השוק מכתיב מחיר נמוך למוצר שמייצר אותו עובד – אם שכרו של העובד יעלה – אי אפשר יהיה למכור את המוצר. בנוסף, ברמת הכישורים והתפוקות שהעובד המסוים מציע – יש היצע רב של עובדים חלופיים שישמחו למלא את מקומו. 

אם כך, גובה השכר שניתן לשלם לעובד אינו נובע מהחלטה ממשלתית אלא מוכתב על ידי השוק. אילו שכר מינימום גבוה יכול היה לפתור את בעיית העוני, אפשר היה בקלות לפתור את בעיית העוני בעולם – מציון תצא תורה לכל המדינות העניות – לחוקק חוק שכר מינימום של 2,000 דולר לחודש (למה רק 2,000 ? אולי 5,000 דולר?) – וחסל סדר עוני. 

ממשלה שקובעת שכר מינימום מאלצת מעסיקים לוותר על שירותיהם של עובדים שתפוקתם וכישוריהם לא מצדיקים תשלום שכר מינימום. לכן, ככל ששכר המינימום יגדל – תתרחב האבטלה, בייחוד בקרב צעירים חסרי ניסיון מקצועי, בעלי מוגבלויות, אנשים חסרי השכלה יישומית וכדומה. מפעלים שלמים עלולים להיסגר כפי שקרה למתפרות בכפרים דרוזים וערבים בהן עבדו בעיקר נשים (שהיו מוכנות להמשיך לעבוד בפחות משכר המינימום!). קיום שכר מינימום גורם אם כך לאפליה נגד עובדים בעלי תפוקה נמוכה. 

שכר מינימום גורם לצמצום הפעילות הכלכלית: סגירת מפעלים, גידול באבטלה, הגדלת הוצאות הממשלה (מיסוי) לצורך תשלום קצבאות, הקטנת מספר העוסקים בפעילות יצרנית (גידול בסקטור הציבורי). אין ארוחות חינם, מישהו צריך לממן את "שכר המינימום": הקטנת יכולת הממשלה לממן שירותים אחרים כגון כבישים וביטחון והעלאת הנטל על האזרח שעובד. 

בדרום אפריקה, בתקופת שלטון האפרטהייד הגזעני, תמכו איגודי העובדים הלבנים בהנהגת חוק שכר מינימום, למרות שכמעט לא היו לבנים, חברי איגוד, שהשתכרו שכר נמוך. אין לחשוד בהם בחיבה יתרה לשחורים... 

גרט ביטג' (Gert Beetge), מזכיר איגוד פועלי הבניין, גזען ידוע, התנגד למגמה של קבלנים לגייס עובדים שחורים זולים לענף. באחת מהפעמים התבטא בזכות הנהגת חוק שכר מינימום: "יש מעט מקומות עבודה בענף הבניין, בנסיבות אלה אני תומך בהנהגת חוק שכר מינימום כאמצעי חלופי להגנת מקומות העבודה של חברינו הלבנים..." ("The second best way of protecting our white artisans"). הגזענים הלבנים הכירו והבינו את אפקט האפליה שיוצר חוק שכר מינימום! 

מונופולים וקרטלים – הממשלה יוצרת אותם... ומכריזה עליהם מלחמת חורמה...

ממשלות ישראל השונות, במסגרת דאגתן וחרדתן לטובת האזרח והצרכן, הטילו מכס רצחני על מוצרי יבוא כדי למנוע תחרות במוצרי תעשייה ישראלים וכך איפשרו לתעשיינים וחקלאים לחייב את הצרכן במחירים גבוהים. במקביל, פשוט אסרו על יבוא חופשי של מוצרים אחרים כדי לאפשר לקרטלים ישראלים לבזוז את הצרכן בחסות החוק ובאין מפריע – מלט, שמן, מוצרי דלק, קמח, מוצרי חקלאות ועוד. במסווה של הצהרות קולניות לטובת הצרכן ובזכותה של התחרות, דאגו הפוליטיקאים להגבלת התחרות – לטובת סקטורים המקורבים לצלחת. כך נוצרו בארץ מונופולים וקרטלים (מספר מצומצם של יצרנים המחלקים ביניהם את השוק תוך תאום מחירים) בחסות הממסד. להסוואת החטא הוקמה הרשות להגבלים עסקיים (מונופולים וקרטלים) שמטרתה המוצהרת ל"עודד תחרות", למנוע מיזוגים בין חברות שעלולות "להשתלט" על השוק, למנוע "תיאום מחירים" בין יצרנים ונותני שירותים. במקביל, שומרים לעצמם הפוליטיקאים את הזכות לאשר, לחפצים ביקרם, את אותן פעולות אסורות. 

אחד מהמיתוסים המקובלים הוא שמתפקידה של ממשלה להגן על האזרח מפני מונופולים. דעה כלכלית מקובלת – למרות שיסודה בטעות. "הממונה על ההגבלים" נולד – לא בגלל שקיימים מונופולים ממשלתיים (או בחסות הממשלה). הוא נולד ללא קשר אליהם – כי זה מה שנהוג במדינות אחרות. המוסד לא הוקם בגלל שזוהה צורך ממשי – אלא בגלל שכלכלנים למדו באוניברסיטה שצריך דבר כזה (כי מונופול עלול להזיק) – והפוליטיקאים כמובן שמחים על כל נחלה חדשה שמצטרפת לרשימה שלהם... 

הרשות הממונה על ההגבלים העסקיים מעסיקה למעלה מ- 140 עובדים יקרים (בשנת 2014, לעומת כ-70 עובדים בשנת 2005)– רובם כלכלנים ועורכי דין ותקציבה השנתי מגיע לכ- 41 מיליון ₪ (2013) לעומת כ-25 מיליון ב-2005. מעורבותה ההולכת וגוברת בפעילות העסקית במשק מהווה נדבך ביורוקרטי נוסף במגעים בין הסקטור העסקי לבין השלטון. קיומה המיותר של הרשות להגבלים עסקיים בולט כאשר בוחנים בעיון את החסמים לתחרות בישראל הנובעים כמעט כולם מאופי המשטר הכלכלי – יציר ידי הממסד. כלומר, רק בכלכלה ממשלתית-ריכוזית מעוותת צריך לכאורה רשות ממשלתית שתפקח על התחרות... 

בעידן החדש תהיה מדינת ישראל אזור חופשי ממכס וממגבלות יבוא. לא יהיו קרטלים ומונופולים המוגנים ע"י החוק, לא תהיה חקיקה מונעת יבוא בתירוץ של "מחירי היצף" ו"הגנה על התעשייה". מפעלים ומיזמים עסקיים אחרים יקומו ללא מעורבות וצורך באישורים מהשלטונות. 

בתנאי משק חופשי ופתוח לתחרות, הופכת הרשות להגבלים עסקיים למיותרת.

אם לדוגמה מפעל אוסם ירצה להתאחד עם תלמה – שיתמזגו. יהיו עשרות יבואני מרקים, שימורים ופסטה שיוכלו להתחרות בחברה המאוחדת. 

אם לדוגמה, ברגר קינג מתאחד עם בורגר ראנץ' – אל לפוליטיקאים להתערב ולהפריע. קרוב לוודאי שהעסק המאוחד יהיה יעיל יותר, רווחי יותר, ויתחרה בעשרות עסקי מזון אחרים. השוק קובע את המחיר הנכון לכל מוצר וברוב המקרים מונע עליות מחירים באמצעות מנגנון התחרות ובתנאי שהפוליטיקאים לא משבשים מנגנון זה. 

אם אגד ודן "יתאמו מחירים" ביניהם – שיתאמו! (זה המצב החוקי כיום בחסות הממונה על ההגבלים...). אם כתוצאה מכך יעלו המחירים, ידע הצרכן לשקול חלופות אחרות שיהיו זמינות בתנאי התחרות בעידן החדש. 

דווקא בחסות הממסד הנוכחי נוצרים תיאומי מחירים מזיקים בענפים שונים, אשר מגובים בחסמי תחרות כפויים ע"י הממשלה. 

מסחר חופשי

רשת מרכולים, שופרסל לדוגמה, רשאית לדחוק ספקים מהמדף, להחליט בלעדית ממי לקנות וכמה לקנות. להעדיף מוצר אחד על פני מתחריו. לסדר את המדפים כראות עיניה. הרשת היא הקניין של בעלי מניותיה. ספקים יכולים להגיע עם הרשת להסכמים מסחריים – ככל שיסכימו. כל צד זקוק למשנהו. אם לא מגיעים להסכמה, סימן שלפחות לאחד מהצדדים יש חלופה עדיפה. הרשת עושה כמיטב יכולתה להתחרות ברשתות אחרות – לפתות את הצרכן באיכות המוצרים, חוויית הקנייה, השרות, המחירים. אם הרשת תרצה לרכוש רשת מרכולים אחרת – "להשתלט" עליה – זכותה. הצרכן יחליט אם לרשת המאוחדת הענקית יש זכות קיום. לא פקידי הממשלה. 

זכותו של האדם החופשי לדרוש את המחיר הגבוה האפשרי עבור תוצרי עבודתו. זכותו להתאחד ולהתאגד ("מיזוג חברות") עם אחר ככל שיחפוץ, להחליט יחד ולחוד על מחיר מוצריו ושירותיו ("תאום מחירים") כל עוד אינו כופה בכוח על הזולת לקנות את המוצר. מי שלא רוצה – שלא יקנה את המוצרים. זכותו של האדם החופשי למכור את מוצריו במחיר נמוך מ"מחיר השוק", להביא כך ל"חיסול" מתחריו ("תמחור טורפני"), לפעול כ"מונופול" יחיד בשוק ולהמשיך ולשמר את ה"מונופול". הדרך היחידה לשמר כוחו של "מונופול" לאורך זמן היא למכור מוצרים במחיר נמוך מספיק ובאיכות גבוהה כדי שלמתחרים לא יהיה כדאי להיכנס לשוק.

זכותו של היזם כאדם חופשי לתמחר את מוצריו כרצונו, להתנות קניית מוצר במוצר אחר, לסבסד ולהוזיל מוצר על חשבון ייקור מוצרים אחרים ("סבסוד צולב"). זכותו של העסק הגדול להגיע להסכם עם הקניון למניעת הכנסת עסק מתחרה לקניון ("ניצול מעמד לרעה").    

מונופול אינו יכול לשרוד בתנאים של משק פתוח ותחרותי

תחת משטר של כלכלה חופשית ומשק פתוח לסחר חופשי – לא יהיה בישראל ענף כלכלי שיוכל להתפתח בו "מונופול דורסני" (למעט אולי תעשיית החשמל בה נדון בהמשך). 

תעשיית המלט, לדוגמה, היא כיום מונופול בבעלות חברת נשר. יצרן בלעדי של מלט. יבוא מתחרה של מלט מצומצם ומוגבל באמצעות מכס ואיסורים אחרים. כמונופול, נקבעים מחירי המלט במו"מ בין נשר לבין הממסד הפוליטי ומחירו גבוה מאשר בארצות אחרות. מחיר המלט הגבוה מהווה קנס על האזרח. קנס שמשולם כאשר אנחנו רוכשים או משפצים דירה. בעידן החדש לא תהיה מגבלה כלשהי (למעט בטיחותית) על יבוא מלט. לא יהיה מכס ומפעלי נשר יצטרכו להתחרות ביבואנים או יצרנים מקומיים אחרים של מלט זול. ייתכן שהמפעל יצליח להתייעל בזכות צמצום מתח הרווחים, או ארגון מחדש ובזכות הוזלת מרכיבי הייצור בעידן החדש. אם מפעל נשר לא יצליח להתייעל – ייסגרו שעריו לטובת מיליוני הצרכנים בישראל שייהנו מהוזלת מחירי הדיור. 

אין זה מתפקידה של הממשלה במשק פתוח וחופשי "לעודד תחרות", לתמוך בחברות קטנות, או לדאוג ל"מתחרים רבים" בכל ענף. כוחות השוק ממלאים תפקידים אלה ביתר יעילות וצדק מאשר קבוצת פוליטיקאים. תפקיד הממשלה להגן על זכויות הקניין ולהגן על אכיפת הסכמים מסחריים בין צדדים לעסקה באמצעות מערכת המשפט. נסתפק אם הממשלה לא תפריע לתחרות. 

גם אם נניח שיצרן ישראלי יצליח "להשתלט" באופן מלא על תעשייה מסוימת – אין בכך שלילה, ובתנאי שלא עשה זאת בעזרת הפוליטיקאים ובגיבוי חקיקה מפלה, שהעניקה לו יתרון ומחסה מתחרות. ייתכן שבאותו ענף קיים יתרון למפעל גדול ואיחוד התעשייה, תחת קורת גג אחת, מאפשר הוזלת עלויות ועמדת מיקוח טובה יותר כלפי ספקים, משווקים ויבואנים. זאת כמובן בתנאי שאין מגבלות יבוא. אין כמעט ענף בישראל שלא יהיו בו מספר ספקים מתחרים. 

רכבת ישראל היא לכאורה גוף מונופוליסטי – חברת רכבות יחידה בישראל. היא מה שנקרא לכאורה "מונופול טבעי". האם שליטתה המונופוליסטית במסילות הברזל מאפשרת לרכבת להכתיב מחירים כרצונה (בהנחה שהרכבת חברה פרטית וללא פיקוח ממשלתי על מחיריה)? ניסיון להעלאת מחירים, מעבר למקובל על הצרכן, יגרום למעבר נוסעים לאוטובוסים, מוניות ורכב פרטי. הרכבת תאלץ מהר מאד להתאים את מחיריה לתכתיבי השוק. 

גם אם נניח מצב תאורטי קיצוני, שיהיה בישראל מוצר בו יש יצרן יחיד; ובאורח נדיר, לא יהיה כדאי לייבא את המוצר ונקבל "מונופול מושלם" – כלומר, תעשיין יחיד ומאושר ייצר את המוצר התיאורטי. אפילו מונופול כזה חשוף לאיומי השוק. המונופול יוכל להעלות את מחירי המוצר הבלעדי עד למצב בו הצרכנים יקטינו את הקניות והכנסותיו של המונופול ירדו. גם זאת בהנחה תאורטית מחמירה שאין מוצרים חליפיים. המונופול הזמני הופך מיד למטרה נוחה להתקפות מצד יזמים שיגייסו את מיטב כשרונם ואת אחרון החידושים הטכנולוגים כדי לחדור לענף המונופוליסטי הנהנה מרווחיות גבוהה. בדרך זו מטפל השוק במונופולים פוטנציאלים ללא צורך ב"עזרה" ממשלתית. 

האם יכול להיווצר קרטל של מספר יצרנים בתנאי שוק חופשי?

קרטל דומה למונופול. הוא מורכב ממספר יצרנים או נותני שירותים שמתאמים מחירים ביניהם במטרה לשלוט בשוק. הצידוק התיאורטי, למספר יצרנים לחבור יחד לקרטל, נובע משאיפתם למנוע תחרות ביניהם כך שיוכלו לחייב את הצרכן במחיר גבוה מהמחיר שהיה נקבע בתנאי תחרות חופשית. 

נניח שמנהלי שלוש רשתות ההמבורגר המובילות בישראל – מקדונלד, ברגר קינג ובורגר ראנץ' ייפגשו ויחליטו לתאם ולהשוות את המחירים ביניהם (כיום – עבירה חמורה שאינה ניתנת לאכיפה). הסיבה היחידה לצעד כזה, כאמור, הוא הרצון לחייב את הצרכן במחיר אחיד וגבוה מאשר המחיר בתנאי תחרות. נניח שהפגישה הסתיימה בהצלחה ומעתה מחיר ההמבורגר אצל כולם זהה וגבוה (אחרת אין טעם בתאום המחירים). העלאת מחיר ההמבורגר תקטין ללא ספק את הצריכה. חלק מקוני ההמבורגר יעברו לקנות פיצות וחלק אחר יאכל שווארמה... 

ההקטנה בכמויות ההמבורגר הנמכרות תגרור פגישה בהולה של שלושת המנהלים שיצטרכו להחליט איזו מבין הרשתות תספוג את הירידה בכמויות הנמכרות – במילים אחרות: הם יצטרכו לחלק מכסות ייצור בין השותפים לקרטל. תמיד יהיו סניפים שירגישו מקופחים בקביעת המכסות השרירותית ויתחילו למכור "מתחת לשולחן". זה סופו של הקרטל. 

הבה נניח שבין שלושת המנהלים קיימת תקשורת אישית מדהימה ותאום המחירים מצליח, למרות הקטנת הכמויות הנמכרות. הצרכן משלם עבור ההמבורגר מחיר גבוה מאשר בתנאי תחרות. הרווחיות המוגזמת בענף ההמבורגרים לא נעלמת מעיני יזמים אחרים – מסעדות המבורגר ורשתות חדשות יצוצו בכל פינה – מתח הרווחים הגבוה יעודד שחקנים חדשים לעלות למגרש ולהציע המבורגר במחיר נמוך ממחירי הקרטל (ולא קשה לעשות זאת). מה יעשה הקרטל? האם ירכוש את כל המתחרים החדשים? – רעיון לא מעשי. גם כך יגיע סופו. 

הניסיון ההיסטורי מוכיח שקרטלים אכן מתמוטטים. כל הניסיונות ליצירת קרטלים בארצות הברית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נכשלו. זאת למרות שמאחוריהם ניצבו אלי הון כגון רוקפלר, שניסה להשתלט על תעשיית הנפט ולהכתיב מחירים גבוהים, ו-ג'יי. פי. מורגן שניסה להשתלט על מסילות הברזל. גם מונופול יצרניות הנפט אופק לא מצליח להכתיב מחירים ולמעשה מתאים בסופו של דבר את מחיריו למצב השוק. 

לעומת זאת, ישראל משופעת בקרטלים – כולם נוצרו על ידי הממסד הפוליטי ונהנים מהגנתו. קרטל יכול להתקיים רק בחסות הפוליטיקאים. 

למי באמת חשובים המונופולים והתאגידים הממשלתיים

רוב החברות והתאגידים הממשלתיים הוקמו לפני עשרות שנים כדי להגדיל את כוחו של הממסד הפוליטי. היה גם רקע אידיאולוגי: על פי האידיאולוגיה הסוציאליסטית הממשלה צריכה להחרים (להלאים) את התאגידים הגדולים מידי הקפיטליסטים רודפי הבצע, ולנהל אותם לטובת כלל הציבור... ברוב המקרים – בראשית היה האינטרס – האידיאולוגיה הפומבית להצדקתו אומצה אחר כך. המחשבה הייתה (אחת מהן...) שהשליטה במקום עבודתו של הפועל תיצור תלות של הפועל במפלגה וזו תתבטא בהצבעה ביום הבחירות. בין בחירות לבחירות ניתן יהיה להשתמש בתאגיד לחלוקת ג'ובים למקורבים להבטחת נאמנות פוליטית. לביצור שרידותו של התאגיד, נטול זכות קיום אובייקטיבית, אושרו חוקים האוסרים תחרות באותן חברות ממשלתיות כך שמנגנונן יוכל לתפוח ללא הפרעה וההון המושקע בהן יתבזבז (רווחיות נמוכה להון המושקע בעסקים ממשלתיים) ללא עונש. את גירעונות חוסר היעילות תכסה הממשלה מכספי המיסים. 

התפקיד שיועד לחברות הממשלתיות במשחק הדמוקרטי-סוציאליסטי המכור השתבש. בחלוף השנים צבר הזנב עוצמה והתחיל לקשקש בכלב – במקום שהפוליטיקאים ישלטו בלעדית בתאגידים, החלו אלה לשלוט בפוליטיקאים. כותבת על כך סטלה קורין ליבר (גלובס 24.3.05): 

"...כידוע, עובדי בזק, כמו עובדי המונופולים והתאגידים הממשלתיים הגדולים האחרים, נוהגים מימים ימימה לארגן לעצמם נציגות יפה במרכזי המפלגות הגדולות. את הקולות המאוחדים שלהם, את ה'בלוק' שלהם, אסור להפסיד. בטח לא חודשיים שלושה לפני הפריימריס. בלוקים כאלה יש לעובדי בזק, חברת חשמל, בז"ן, מקורות ועוד." 

עסק ממשלתי מול עסק פרטי – התורה על רגל אחת

נניח שמונופול ממשלתי היה מספק שירותי טלפון סלולרי. כלומר החברה הסלולרית שייכת למדינה, אך מעשית העסק "בבעלות" הפוליטיקאים. כדי להפיק רווח פוליטי מהעסק (וזה בדרך כלל הרווח היחיד שמעניין פוליטיקאים), צריך להנהיג "צדק חברתי" ולחייב את חברת הטלפון להעניק הנחות לקשישים, אלמנות ויתומים. כתוצאה מכך יצנחו הכנסות החברה תוך גידול בעלויות הביורוקרטיות (יש גם "מינויים"). כדי לשמור על רווחיות – צריך יהיה לקצץ בעלויות. איך יקצצו? פיטורי עובדים אינם באים בחשבון בגלל ועד העובדים והתנגדות פוליטית (זה צעד "לא חברתי"). 

הקיצוץ היחיד שבא בחשבון הוא בהשקעות, רכישת ציוד חדש, שדרוג וכדומה. צעדים אלה אינם מורגשים מייד על ידי הצרכן. התקלות והברדק יתחילו בעוד מספר שנים – בינתיים הפוליטיקאים הנוכחיים רק מרוויחים פוליטית. מי שיפסיד הם אולי הפוליטיקאים בקדנציה הבאה. גם זה לא בטוח – הם תמיד יוכלו לטעון כי הם לא אשמים – הם ירשו חברת טלפונים מבורדקת (זה למעשה מה שטענו אולמרט ופרץ אחרי מלחמת לבנון השנייה – הם שילמו את מחיר ההזנחה הבטחונית של העשור שחלף... וזה תמיד נכון). בינתיים, הפוליטיקאים הנוכחיים כבר יכהנו בתפקידים אחרים, חלקם יפרשו בכבוד – מי מהאזרחים יזכור את אשמתם. 

חברת סלולר פרטית אינה יכולה לנהוג כך. ברגע שמנהליה ינסו לדפוק את העתיד – ערך המניות של החברה בבורסה יקרוס עכשיו. השוק יעניש את המנהלים מייד. 

הרגולציה הגרועה בעולם (המפותח) 

"רגולציה" היא שם כולל לאוסף ההגבלות והפיקוח על פעולותיהן של חברות ויחידים במשק. הגבלות שמוטלות על ידי הממשלה – כדי לשמור על אינטרסים או לכאורה על טובת הציבור. הרגולציה מיושמת מכוח חקיקה. ההגבלות מוצאות לפועל על ידי רשויות ממשלה שונות המעורבות בפעילות הכלכלית במשק – ברוב המקרים – רשויות עצמאיות, מועצות וועדות שמוקמות לצורך ביורוקראטי זה בלבד ופועלות כמעט בכל תחום. לעיתים זו רשות עצמאית כמו רשות השידור או הרשות השנייה או הרשות להגבלים עסקיים ולעיתים זה משרד ממשלתי כמו משרד הבריאות או רשות מקומית. פעמים רבות כולם יחד מעורבים. הרגולאטור (המפקח-המנחה-המורה) הוא שמעניק את הרישיון, קובע את המחירים, מעניק את הזיכיון, מחליט מי יועדף (באמצעות מענק), קובע כמה עסקים ותאגידים ישתתפו בתחרות, קובע תהליכי ייצור (באמצעות תקנים), מתערב בדרכי מסחר, שיטות שיווק, רכישת חברות, ייזום עסקים. בלעדיו לא יקום ולא יהיה. 

יסודות הרגולציה באידיאולוגיה הסוציאליסטית שהמדינה צריכה להלאים את אמצעי הייצור, לתכנן באופן ריכוזי את הכלכלה כדי למנוע הצטברות רווחים בידי אנשים פרטיים ובדרך זו להבטיח רווחה ושוויון לכל. המודל הקומוניסטי נכשל כבר בצעדיו הראשונים והפך את מדינות מזרח אירופה וברית המועצות, בהן הושלט, למדינות דיכוי ומשטרה אשר בנוסף גם מפגרות (מבחינת רמת החיים, טכנולוגיה ואיכות סביבה) למרות איכותן האנושית. במערב שולט דגם מרוכך מאד של סוציאליזם-דמוקראטי שירש את מקורותיו מהוגי הדעות הראשוניים וזוכה לרוח גבית אידיאולוגית בעיקר מהאקדמיה ה"חברתית" – מדינת הרווחה. הקרקע האידיאולוגית חרושה. הפוליטיקאים מושכים, משיקולים אינטרסנטים שלהם, את העגלה לכיוון ריכוזיות שמעניקה להם כוח. מידי פעם, כאשר מגיעים מים עד נפש, נערכות רפורמות שמטרתן יתר חופש ופחות רגולציה. 

הצידוק התיאורטי-אקדמי לרגולציה מקורו בהנחה (של חלק מהכלכלנים) שקיימים מצבים שהשווקים לא יכולים לטפל בהם, נוצר "כשל שוק" שעלול לפגוע בצרכנים. ובידי מי מפקידים התיאורטיקנים את הטיפול ב"כשל השוק" התיאורטי – לא יאומן... בידי פוליטיקאים... בידי וועדות ומועצות שממונות על ידם. מעניין שאף פעם לא נותנים ל"כשל שוק" להתפתח, להוכיח כמה הוא רע ואחר כך לתת את התרופה לחולה. הם מלעיטים את הציבור בכל התרופות (נגד "כשל שוק")... ומראש. התרופה גרועה מהמחלה. כך נוצר כשל חדש – "כשל ממשלה ודאי" שמחליף את כשל השוק התיאורטי. התערבותם מיותרת. השווקים יכולים לתקן את עצמם ביתר יעילות וללא אוכלי החינם. 

רגולציה לעולם תהיה לא-יעילה ובאופן כרוני. בלתי ניתנת ליישום וטוב שכך. אילו הייתה יעילה היה נזקה גדול יותר... חוסר יעילותה הוא הצלה כלשהי... הבעיה שהרעיון מוטעה מיסודו! קביעה נחרצת זו מסתמכת על היתרון המקצועי הרב שיש לתאגידים המפוקחים על פני הרגולאטורים. השוק חכם מהמפקחים וימצא את הדרך "להסתדר". כיצד אפשר להשוות את הכוחות המתמודדים: ועדה ממשלתית בירושלים שמתכנסת פעמיים בשבוע שלחבריה אין מה להפסיד (שכר ופנסיה מובטחים) צריכה להתמודד מול תאגיד תקשורת עם מיטב המוחות ואנשי המקצוע (לפעמים התאגיד מעמיד מולם "סמנכ"ל לענייני רגולציה במשרה מלאה!). די אם התאגיד יבטיח לחבר מרכזי בוועדה הממשלתית מקום עבודה "אחרי שיפרוש מהשרות הממשלתי" כדי לפתור את מכשול הרגולציה... 

באמצעות רגולציה ממשלתית מתיימרים פוליטיקאים להחליף את הרגולציה שיוצרים כוחות השוק ולבוא במקומם. הם מתערבים בחופש הבחירה, זכות הקניין וחופש העיסוק של אזרחי המדינה; שיקול דעתם רחב, נעדר שקיפות וקשה למנוע את ניצולו לרעה. בדרך, מסתבכת הביורוקרטיה, גדל הקושי בייזום עסקים, מתרבים "אוכלי החינם" והמיסוי שצריך לממן אותם, הצמיחה מואטת והשחיתות מואצת. רע. רגולציה ממשלתית מתבססת על כוח הכפייה של הממשלה. זו רגולציה כוחנית, ולכן – הפוטנציאל לגרימת נזק גדול מאד. 

במהלך החודשים הראשונים של הכנסת ה-20 (2015) הונחו על שולחנה כ-70 הצעות חוק פרטיות – רובן עוסק בדיני עבודה, הנה קמצוץ:

HUkim Hadashim

 

מספר גופים בינלאומיים מדרגים את נטל הרגולציה, התמונה פחות או יותר דומה. בראש רשימת המדינות בעלות נטל רגולציה נמוך (יחסית) ניצבות תמיד אותן מדינות משגשגות עם תוצר גבוה לנפש: סינגפור, הונג קונג, שוויץ שבדיה. בתחתית הרשימה נמצא את קונגו, מצרים וצפון קוריאה. ישראל מצויה ב"ליגה" של המדינות שבמשבר כלכלי או על סף משבר כזה (ספרד, יוון, צרפת). הנה מבחר מדינות:

Regulation

מדד אחר שפורסם על ידי הבנק העולמי – הקלות בה ניתן לעשות עסקים (Ease of doing business), הגרף מופיע בתחילת עמוד זה ומדרג את ישראל במקום ה- 27 הלא-מכובד (2014). קשה יחסית לעשות עסקים בישראל. בראש הטבלה ניצבות תמיד אותן מדינות, במקום ה- 155 האחרון נמצאת קונגו. מכון פרייזר הקנדי – מציב את ישראל במקום ה-52 בדרוג החופש הכלכלי בעולם (2012). בעידן החדש תדלג ישראל לראש הטבלה. 

Economic freedom

הדרוג הכללי של מכון פרייזר מורכב מחמישה דירוגי-משנה: מעורבות הממשלה בכלכלה (ישראל במקום ה-109 בעולם), מערכת החוק והגנה על קניין פרטי (ישראל במקום ה-38), המערכת המוניטארית (ישראל במקום ה-54), החופש לייבא ולייצא (מקום 13), ונטל הרגולציה. מקור הגרף: אתר "מידה".

נזקי הרגולציה ובלימת התחרות

הערכת הנזק היא משימה קשה. צריך לחקור כל ענף בנפרד, לנסות להעריך את מחירי השוק של מוצריו ושירותיו, לחשב את סך העלויות העודפות שנגרמות לאזרחי ישראל. צריך לחשב את עלות כוח האדם העודף שמועסק בכל הענפים, כולל משאבי האנוש המיותרים המושקעים על ידי הממשלה והאזרחים שנאלצים להתמודד עם המבנה המעוות. חייבים להתחשב בתפוקה האבודה של כל אוכלי החינם, ברווחיות הנמוכה (תשואה להון מושקע) של חלק מהגופים המשקיים הגדולים (כגון נמלים וחברת החשמל), ובנזק המצטבר של המיסוי הגבוה הנדרש למימון המערכת. 

דר' אלדד שידלובסקי מאגף הכלכלה והמחקר במשרד האוצר (נובמבר 2003 ונכון עקרונית גם ל-2015) הרים את הכפפה, למעשה רק "אצבע קטנה" מהכפפה. די בהערכותיו החלקיות כדי להצביע על נזקים כבדים של עשרות מיליארדי שקלים כתוצאה ממבנה לא-תחרותי של ענפים מרכזיים במשק הישראלי. 

* הפגיעה במשק כתוצאה מקיומו של מבנה לא תחרותי מתבטאת בין השאר בתפוקות נמוכות, בניצול לא יעיל של תשתיות, בהיקף גדול של אבטלה סמויה, בפערי שכר לעומת מערכת תחרותית, בשימוש של העובדים בכוחם המונופוליסטי להשגת טובות אישיות ובכלל זה שכר גבוה, בכוח אדם עודף, בתשואה נמוכה להון המושקע ועוד. 

* הפגיעה בציבור הצרכנים כתוצאה מכך מתבטאת בפערי מחירים בין התוצרת בארץ לתוצרת דומה בחו"ל ו/או בתשלום גבוה של מיסים על מנת לממן את העלויות הגבוהות הנובעות מהמבנה הלא תחרותי ואת הרווחיות הנמוכה (רמה נמוכה של תשואה להון) של חלק מהחברות. 

* הניסיון בענפי משק אלה בישראל מוכיח כי פיקוח מחירים אינו תחליף טוב לתחרות אמיתית. רשויות הפיקוח מתקשות בדרך כלל לקבוע מחירים התואמים שוק תחרותי, המחירים בפועל עלולים להיות גבוהים מדי, ורק תחרות יכולה לפעול באמת לטובת הצרכנים והמשק. 

שידלובסקי סוקר מספר ענפים מרכזיים ומנסה להעריך את נזקם. המונופול הממשלתי של רשות הנמלים שמונע כל תחרות בתחום, משלם שכר מופקע עבור נוהלי עבודה קשיחים שגוררים נזקים כבדים ללקוחות. המונופול של חברת החשמל שגורר הפסדים למשק בגלל אבטלה סמויה של אלפי עובדים, עלויות שכר מופקעות ותשואה נמוכה להון הממשלתי המושקע בה. העדר היעילות והתחרות בענף הדלק. המונופול הבלתי יעיל של מקורות על משק המים ומערכת הבנקאות הריכוזית. 

שידלובסקי כלל לא דן בנזקים שנגרמים בענף התקשורת רווי הרגולציה, ענפי החקלאות והחלב המוגנים, והנזק שנגרם לתעשייה ולמסחר כתוצאה מעודף מעורבות ממשלתית.