מעטים הנושאים בהיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל בהם טמטום העבר כה בולט ואינו שנוי במחלוקת – תחום התקשורת אחד מהם. הקורא הצעיר ודאי יפלוט – "לא יאומן", הקורא המבוגר ישמיע אנחה וייזכר בחלום השטויות. דרוש היסטוריון כלכלי כדי להעריך את היקפו הכספי של הנזק המצטבר לתוצר המדינה שנגרם ע"י מדיניות דיכוי ענף התקשורת במדינת ישראל כמעט עד לסוף שנות השמונים.
קול ישראל (גלי צה"ל היו גורם שולי, וגם הם "ממלכתיים"). הממסד הפוליטי שלט ביד רמה באוזנינו וקבע את קו השידורים ובמידה רבה את תוכנם. עד למלחמת ששת הימים היו כ- 4 מהדורות חדשות ביום: בוקר, צהריים וערב. השידורים פסקו בחצות, עם השמעת המנון "התקווה". דממה.
הממסד הפוליטי חשש מביקורת מצולמת. חששו היה מוצדק שהרי "תמונה אחת שווה אלף מילים"... החדשות המצולמות היחידות היו "יומני הקולנוע" שהוקרנו לפני הסרט בבתי הקולנוע – יומנים רשמיים מצונזרים ומסוננים כראוי (לא ידוע לנו על צנזורה פוליטית, ייתכן שהעורכים ידעו בעצמם מה "מותר" להקרין...). במהלך שנות השישים החלו ישראלים לרכוש את המכשיר האסור ולקלוט באמצעות אנטנה שידורי טלוויזיה מארצות ערב. כמעט בכל שכונה הייתה אנטנה בודדת, השייכת ברוב המקרים למשפחה מאושרת דוברת ערבית, סביבה הצטופפו בערב שכנים וקרובים וגם אשכנזים שלא הבינו מילה ערבית וצפו בתמונות מטושטשות ומרצדות בשחור-לבן. הממסד החל לחשוש מהשפעת התעמולה הערבית.
יתכן שהאיסור על שידורי טלוויזיה ואחר כך – השליטה הממשלתית בהם – נבעו יותר מהלך הרוח הסוציאליסטי הכללי שגרס שהממשלה צריכה לעסוק בכול. "סתם" אינרציה וטיפשות שנובעים מהשקפת עולם שגויה, יותר מאשר חשש מביקורת פוליטית.
בשנות השבעים נחנך הערוץ היחיד – ממשלתי ובפיקוח הדוק של הממסד הפוליטי. בשנים הראשונות השידורים היו בשחור-לבן ובערבית בלבד. הנימוק – למנוע חשיפתם של ערביי השטחים לתעמולה עוינת... כבר אז קשה היה למצוא בעולם ציוד לצילום והפקה בשחור-לבן כי בכל מדינה מתקדמת היו שידורים צבעוניים. הצבע בסרטים שהוקרנו נמחק כדי שהישראלי המדוכא יצפה במציאות בשחור-לבן. הנימוק הרשמי היה "חיסכון במטבע חוץ", כי מכשירים צבעוניים היו יקרים יותר.
בתגובה, המציא "המוח היהודי" מכשיר שנקרא אז "אנטי מחיקון" – מכשיר אלקטרוני שהחזיר לסרטים את הצבע שהפוליטיקאים מחקו... העשירים החלו לרכוש מכשירי טלוויזיה צבעוניים. איכות הצבע לא הייתה "מי יודע מה"... אבל מכשיר צבעוני היה ל- IN. כדי להקשות על רכישת מכשירים צבעוניים – הוטל עליהם מכס רצחני.
במשך שנים אסור היה לפרסם בטלוויזיה. כדי להבין בראיה לאחור, את הגיחוך שבטוטליטריות השלטון ראוי לצטט מתוך דו"ח ועדת בר-סלע (1982) שעסקה בסוגיית הפרסום בטלוויזיה – והמליצה לאסור: "...פתיחת ענף הפרסומת לגורם נוסף... [מעבר לפרסום ברדיו ברשת ב' בלבד] תגרום לתחרות באלה המתפרנסים כיום מפרסום ותפגע בהם.
הפרסום בטלוויזיה מוסיף מימד של אי-צדק חברתי, בכך שהוא מחזק את החזקים... תשדירי פרסום מסחריים באמצע התכניות המשודרות יפגעו מהותית ברציפות התוכנית ויגרמו לאי שביעות רצון מהתוכנית...".
ייתכן שיש צדק בקביעה שפרסומות מפריעות, אבל מדוע הממשלה צריכה להתעסק במידת ההנאה שהצרכן מפיק מהטלוויזיה?...
ערוץ מרכזי זה נראה כיום כמובן מאליו לכולנו. עם עליית הליכוד לשלטון, לאחר עשרות שנים של שלטון מפלגות הפועלים, החלו לחצים להקמת ערוץ נוסף. אין לחשוד בליכוד שהלחצים נבעו מהשקפת עולם ליברלית. הנימוק העיקרי היה שערוץ 1 הוא "שמאלני מידי" ונראה שגם גורמים עסקיים לחצו קצת...
נימוקים אלה כמובן שלא נכתבו בדו"ח ועדת קוברסקי שדנה בהקמת הערוץ הנוסף. במדינה חופשית אין צורך "בוועדה", היזם פשוט מקים ערוץ ומשדר. בדו"ח הוועדה ראוי לשים לב לנימוקים הנוטפים קשקוש מילולי המאפיין דיקטטורות ש"מחנכות את הציבור":
"...הקמת ערוץ נוסף תביא לפלורליזם מחשבתי, העשרת הביטוי התרבותי, הגברת הפעילות התרבותית, הקצאת זמן שידור נוסף לקבוצות מיעוט והגברת נוכחותה ההסברתית של ישראל באזור...". המלצות הוועדה הוקפאו ע"י שלטון מפא"י החדש (ממשלת הליכוד) וזאת בלחץ בעלי העיתונים. גדודי פובליציסטים ו"מומחים" לכלכלה, טענו, שהצריכה הפרטית תגבר ויגרמו עיוותים כלכליים... סוציולוגים טענו שהפרסום יעמיק את הקיטוב החברתי... מחנכים טענו שהנוער יושחת והדתיים טענו את היתר.
רק 14 שנים מאוחר יותר התחיל ערוץ 2 בשידוריו.
הממסד הפוליטי שמר בידיו את המונופול על שוק הטלפונים. אזרח שחפץ בטלפון היה צריך להזמינו ממשרד הדואר (התקשורת) הממשלתי, לחכות שנים בתור עד להתקנה המיוחלת. המונופול איפשר להעניק קו טלפון לקבוצות וליחידים שהממסד חפץ היה ביקרם. במשך שנות החמישים הוענקו (כן, "הוענקו" – ולא קשה לנחש למי) כ- 7,000 טלפונים בשנה בלבד ובשנות השישים כ- 30,000 קווי טלפון בשנה. בתחילת שנות השמונים הגיע תור הממתינים להתקנת קו טלפון (או להעתקתו) לכ- 258,000, מהם כ- 5,000 משפחות שחיכו בתור למעלה מ- 10 שנים! הרוב חיכו בין שנתיים לארבע שנים מיום הגשת הבקשה. באותה תקופה היו כמיליון קווי טלפון ישירים בישראל. מרכזיית בזק יכלה לתפעל 2000 קווים יוצאים בלבד. השיחה ה-2001 הייתה קורסת. תשדירי שירות ממשלתיים בטלוויזיה הציגו את המאריכים בשיחת טלפון כטיפוסים גועליים ואנוכיים...
הממסד על שלוחותיו, מקורביו, בניו ובנותיו זכה לקו טלפון מיידית וללא תור.
להסרת הלחץ קבע משרד התקשורת רשימה של מקצועות מועדפים להתקנת קו טלפון – בראש הרשימה עמדו שרים, חכי"ם, צה"ל, ובתי חולים. בתחתית סולם העדיפויות: קשישים בגילאים 71-80 וסופרים... האזרח מהשורה לא היה ברשימת "העדיפואים" (מטבע לשון של להקת "הגשש החיוור"). האיסורים והביורוקרטיה "הזמינו" שחיתות והצהרות כוזבות. גם עובדי בזק (בהיותה חברה ממשלתית) חגגו – צוות של 6 עובדים היה מגיע להתקנת קו טלפון בודד – התקנה "שנמרחה" על פני יום עבודה שלם...
השליטה על מונופול הטלפונים העניקה כוח רב לגורמים רבים בכל הדרגות ומכאן חשיבותו של המונופול לשלטון. התקנת שקע טלפון נוסף בבית ללא אישור וביצוע "בזק", היתה עבירה. המונופול שאף לשמור בידיו גם את אספקת מכשירי הטלפון ואסר על יבוא עצמי. אך הישראלי והשוק ניצחו את האיסורים.
ההצדקה האידיאולוגית לשליטת הממשלה בענף הטלפון הגיע מהאקדמיה הכלכלית – ענף טלפון נחשב ל"מונופול טבעי". ההשקפה הכלכלית השתלבה היטב באמונתם הסוציאליסטית של מקימי המדינה לפיה המדינה חייבת לשלוט בחברות התשתית הגדולות, ולא יזמים פרטיים נצלניים. כך יישמרו מקומות העבודה ולא יצטבר הון עתק בידי הקפיטליסטים. התוצאה כמובן הייתה ש"הבעלות" עברה למעשה לידי ועדי העובדים, התרבו אוכלי החינם, השרות התדרדר, הפוליטיקאים חגגו במינויים ושחיתות, העלויות למשלם המיסים הרקיעו שחקים והנזק לתוצר הכלכלי כתוצאה מהפיגור הטכנולוגי המצטבר היה שערורייתי.
אסור לייבא מכשירים? – אז הבריחו אותם – בזק טענה שהמכשירים המוברחים מזיקים לרשת...
אסור להתקין מכשירי טלפון עם לחצנים במקום החוגות? שוב טענו הפקידים שהמכשירים "הלא מאושרים" מזיקים... הברחות פתרו את הבעיה...
אסור לייבא משיבונים ("מזכירה אלקטרונית" )? ... הישראלי הנבון לא נכנע ובדרך לא דרך הגיעו המכשירים היעילים... "בזק" שוב נכנעה.
אסורים טלפונים אלחוטיים?המאבק הפעם היה קצר יותר. הג'ינג'י שוב ניצח את הממסד.
אסור לצפות בשידורי טלוויזיה צבעוניים?מתקינים מכשיר "אנטי מחיקון" שמחזיר לסרט את הצבע שהפוליטיקאים מחקו...
אסורים ערוצי טלוויזיה פרטיים?יזמים זריזים מקימים ערוצי כבלים פיראטיים, מקימים אולפן בתקציב צנוע ומחברים את כל השכונה לכבלים הפיראטיים.
אסור להעניק שירותי שיחות בינלאומיות שלא דרך ספק מורשה?
עשרות חברות טלפון פיראטיות לשיחות בינלאומיות פועלות דרך האינטרנט ומעניקות שיחות מוזלות לחו"ל בעיקר לעובדים זרים.
אסור יבוא חופשי של מכשירי טלפון סלולארי – כל מכשיר מחויב ב"אישור סוג" מטעם משרד התקשורת. לחברות הסלולאר יש זכות וטו (וכמובן, למשרד הביטחון). בכל העולם – כל מכשיר מותר. רק ב-2012 הותר יבוא חופשי של טלפונים, בוטלה הדרישה ל"אישור סוג", בוטלה הדרישה ל"אישור סחר" שהגבילה את יבוא המכשירים לחברות הסלולר בלבד.
אסור להשתמש באביזרי בלוטות' (bluetooth) – שידור אלחוטי לטווח קצר של מטרים ספורים. השימוש הנפוץ הוא באוזניות אלחוטיות לטלפונים סלולאריים. ישראלים הבריחו לארץ טלפונים עם תכונה זו. חברות הסלולאר חסמו את התכונה במכשירים המשווקים בישראל. נוצר שוק שחור של "פותחי כרטיסי סים" לבלוטות' ותמורת סכום קטן שוחררה המגבלה... עד שמשרד התקשורת נכנע בשנת 2004. ראוי לציין שבמקרה זה עיקר ההתנגדות נבעה מצה"ל. את אותו פיתרון שצה"ל מצא בשנת 2004 אפשר היה ליישם כבר מספר שנים קודם.
אסור פרסום משולב תוכן בטלוויזיה– שיטת פרסום שמשלבת בעלילת הסרט, באופן טבעי, מוצר ידוע; לדוגמה: השחקן הראשי לוגם בהנאה קוקה קולה ברגע המותח ביותר...
על איסור כזה לא שמעו בחו"ל. גם לישראל מגיעים סרטים שבעלילתם משולבים מוצרים מסחריים שנמכרים גם בארץ כגון קוקה קולה, מקדונלד, או חברת תעופה ידועה. כך נוצר יתרון פרסומי לא הוגן למפרסמים שמוצריהם מיובאים. למפרסם ישראלי אסור.
ובינתיים, הצטבר נזק של מיליארדי דולרים לכלכלת ישראל. הנזק הבולט לעין היה בתחום הטלפון: בשנת 1984 פורסם בעיתון הארץ כי ארבעים מתוך מאה ניסיונות חיוג נכשלים (גבי קסלר 27.4.84) וגם כאשר "משיגים" שיחה – ניתוקים ורעשי רקע היו לשגרה. אנשי עסקים נואשים היו מוכנים לשלם אלפי דולרים לרכישת קו טלפון "שחור" – חיבור "פיראטי" אל שכן בעל קו, בהסכמתו או רכישת קו טלפון ממשפחת מנוי שנפטר.
מיליוני שעות עבודה ירדו לטמיון בניסיונות חיוג כושלים. חברות עסקיות קבעו את מיקומן לפי הסיכוי לקבל קו טלפון וטלקס. חברת אופטרוטק בנס-ציונה שמנתה 175עובדים ב- 1984, לא הצליחה לקבל קו טלפון (אהוד שריג, הארץ 16.12.84). אריה פינגולד, איש עסקים ישראלי מצליח מקליפורניה, אמר בראיון למעריב כי הוא רוצה לשוב ארצה ומקווה "למצוא אולם ייצור עם קו טלפון" (מעריב 24.2.84)...
הסקטור הפוליטי ומקורביו נהנו מהשיטה: המונופול הממשלתי ושיטת האיסורים וההגבלות גררו שרות לא יעיל. שרות ממשלתי כושל גורם למחסור במוצר. כאשר יש מחסור נוצר תור. הממתינים בתור יודעים שאפשר לקפוץ לראש התור אם מכירים את האיש הנכון – ובצומת זו נבנה כוחו של הפוליטיקאי: לספק את המחסור שייצר במו ידיו, תוך קבלת טובת הנאה כלכלית או פוליטית.
...והציבור כולו – עיתונאים, כלכלנים, אקדמיה, מומחים וחכמים – כולם שתקו. במשך עשרות שנים כולם קיבלו בהבנה את הקשקוש ואת התעמולה הממוסדת ששלטון דיכוי התקשורת חיוני והכרחי... איש כמעט לא תהה ולא שאל אם אין דרך אחרת. כולם התיישרו עם הקו. בדיעבד מסתבר שה"עבריינים" של אז היו הנורמלים היחידים בשכונה – ממציאי ה"אנטי מחיקון", מבריחי מכשירי הקצה הבלתי חוקיים (כגון משיבונים...), מתקיני השלוחות הפיראטיות ואחרים.
ההיסטוריה חוזרת. כיום, כמעט כולם מקבלים כגזירה משמים וכמציאות הכרחית את המערכת המסובכת של פיקוח ומעורבות ממשלתית חונקת של ערוצי הטלוויזיה, הלוויין, שירותי אינטרנט וטלפוניה. שוב איננו מבחינים באבסורד שיפורט בהמשך ומשוכנעים שכך צריך להיות.
הטענה הייתה (ועדיין קיימת בחלקה) שתחום הטלפון הנייח הוא "מונופול טבעי". על פי התיאוריה הכלכלית (שאנחנו משתדלים שלא לצטט כדי שלא להכביד...) – "מונופול טבעי" נוצר כאשר חברה אחת מסוגלת לספק, בלעדית, מוצר לכל השוק במחיר נמוך מאשר שתי חברות מתחרות (או יותר). יתרון טבעי זה נוצר כאשר עלויות אספקת המוצר של החברה קְטֵנות ככל שהחברה גדולה יותר – יתרון לגודל. חברה חדשה שתנסה לחדור לשוק בו קיים "מונופול טבעי" לא תצליח למכור את המוצר כי עלויותיה יהיו גבוהות מאשר אלה של המונופול הקיים. התיאוריה (הנכונה) אינה מספקת כלים כדי לקבל החלטה באיזה שלב בהתפתחות חברה האיום הופך לממשי. אין כל הוכחה שמונופול ממשלתי, או מונופול פרטי בפיקוח ממשלתי, מזיקים פחות...
החשש היה שמונופול "דורסני" יכתיב מחירים גבוהים לצרכן. בהעדר תחליפים ותחרות נאלץ לרכוש רק מהמונופול. נשמע מפחיד (לא ברור מדוע זה מפחיד שהרי מחיר המוצר בו שולט המונופול חייב להיות די זול כדי להרחיק מתחרים פוטנציאלים). לכן, הממשלה צריכה להטיל פיקוח על המחיר המרבי שהמונופול רשאי לגבות.
התערבות ממשלות (לא רק בישראל) ובחישת הפוליטיקאים, בשווקים בהם לכאורה קיים מונופול טבעי – אירעו תמיד כבר בשלבים מוקדמים. הרגולציה השתלטה על הענף עוד בטרם נראה איום באופק, כאשר הנימוק השכיח (אם בכלל נדרשו לנמק...) הוא "ידוע שטלפון הוא מונופול טבעי". ומה התוצאה: הפכו את הטלפון למונופול פרטי או ממשלתי בו הצרכן אמנם משלם מחיר נמוך, אך משלם המיסים משלם מחיר גבוה ומשק המדינה משלם מחיר גבוה עוד יותר בגלל חוסר יעילות, שחיתות בלתי נמנעת ואיכות השרות אשר יחד פוגעים בתוצר הלאומי. במציאות לא קרה שענף הטלפון הפרטי, במדינה כלשהי, הפך ל"מונופול דורסני ומזיק" וזה גרר מעורבות פוליטית. אין בעולם דוגמה להשתלשלות מקרים היסטורית בסדר כרונולוגי זה.
הטלפון בישראל היה תמיד שירות ממשלתי וכך גם ברוב מדינות העולם. הטלפון נולד בארצות הברית בסוף המאה ה-19. גם שם לא היה ולא נברא "מונופול טבעי" – צרוף של אינטרסים פוליטיים וכלכליים, על רקע תיאוריה כלכלית שלא התממשה – הביא לשליטה מוחלטת של מונופול פרטי בשוק הטלפון (חברת בל) כמעט לאורך כל המאה העשרים. שוק הטלפון בארצות הברית סיפק לכל העולם "הוכחה" שענף הטלפון הוא "מונופול טבעי" – התיאוריה הכלכלית באקדמיה תמכה "מדעית" במודל. הפוליטיקאים במדינות השונות אימצו את הרעיון; ולכן, במקרה הטוב נדרש "פיקוח ממשלתי הדוק" ובמקרה הרע, כמו בישראל – בעלות ממשלתית על משק הטלפונים.
כפי שמוסבר באתר זה, תחת משטר של חופש כלכלי, בהעדר מכס וחסמי יבוא אין חשש ממיזוגים של חברות, תיאומי מחירים, "השתלטות" על השוק וכדומה. כל ניסיון, להעלאת מחירים לא מוצדקת, יזמין מתחרים להיכנס לענף ולאזן מחדש את המחיר.
בעיית "המונופול הטבעי" מתמקדת תיאורטית במספר מצומצם של תחומים בישראל: אספקת מים, אספקת חשמל, ואולי נמל תעופה. בעבר הלא-רחוק נחשב גם תחום הטלפון, שלא בצדק, ל"מונופול טבעי" אך חידושים טכנולוגים (כגון טלפונים סלולאריים) פתרו את הבעיה.
קשה למצוא בהיסטוריה הכלכלית בעולם, מונופול או קרטל שהצליחו לאורך זמן כאשר התאפשר סחר חופשי. כל המונופולים והקרטלים ש"הצליחו" נתמכו על ידי ממשלות. עם קום המדינה היה ברור, במסגרת ההשקפה הסוציאליסטית השלטת, שענפי תשתית כגון חשמל וטלפון צריכים להיות בבעלות השלטון המרכזי. השאלה כיצד צריך להתנהל שוק הטלפון בישראל – כלל לא עלתה לדיון.
חברת הטלפון מתאימה לכאורה לתיאור של "מונופול טבעי" קלאסי. כדי להבין מדוע מקובל להתייחס כך לחברות הטלפון בכל העולם – כדאי להרחיק לארצות הברית ולהיווכח כיצד ארצות הברית, מולדת הטלפון, חנקה את התחרות בענף. כדי לקרוא כיצד התפתח שד "המונופול הטבעי" – הקש כאן .
בפרוס המילניום השתנתה תמונת התקשורת בישראל פלאים: שלושה ערוצי טלוויזיה (בארצות אחרות יש הרבה יותר), מספר ערוצי רדיו, טלוויזיה בכבלים, חברות טלפון מתחרות ורוב בתי האב מחוברים לאינטרנט. חשיבות ענף התקשורת בולטת שבעתיים לנוכח ערכו המוסף הגבוה. היקף התעסוקה בענף מהווה כ- 6.6% מכלל המועסקים במגזר העסקי אך ענפי טכנולוגיות המידע תרמו אצלנו (1999) 15.4% לתוצר העסקי. אפילו בארצות הברית תרומת ענפים אלה הייתה 11% בלבד. כלומר, לכל שקל שמניב תחום התקשורת נדרש פחות ממחצית כוח האדם הנדרש בענפים המסורתיים כדי לייצר אותו סכום.
השינוי החל עם הקמת חברת בזק ב- 1984 והפרדת שוק הטלפונים ממשרד הדואר (משרד התקשורת). עצם ההפרדה ממשרד התקשורת והפיכתה למוקד כוח עצמאי העניק את התנופה להוצאת שוק הטלפונים מימי הביניים שלו.
החידושים הטכנולוגים המהירים היו גורם מאיץ. ההתפתחות ביתר תחומי התקשורת לא ארעה בזכות יוזמתם של הפוליטיקאים, אלא למרות הגבלותיהם. התפתחות התהליכים ראויה למחקר נפרד – תרמו לכך חידושים טכנולוגים, התרופפות המנטאליות הסוציאליסטית וכנראה גם לחצים של אנשי עסקים המקורבים לממסד.
הממסד הפוליטי הבחין מייד בתוצרי הלוואי הפוליטיים: מנגנוני הרגולאציה החדשים, עריכת מכרזים, הענקת זיכיונות, אישורים ורישיונות. כך הוקמה רשות השידור, הרשות השניה, מועצת הכבלים והלווין, מינהלת הסדרת השידורים לציבור, ועדת התקשורת בכנסת, ארגוני מפיקים ויוצרים ישראלים. רוב דפוסי הפעולה והפיקוח הועתקו ממדינות "מתוקנות" אחרות (בריטניה, ארה"ב – שגם שם בחשו פוליטיקאים בשווקים...). הממסד אימץ דפוסי פעולה שנוחים לו. המידיה החדשה אפשרה הקמת מועצות ודירקטוריונים חדשים בהם ניתן למנות מנהלים, דירקטורים ו"נציגי ציבור". מערכת מורכבת ומסובכת של חוקים מגבילים המאיימת שוב בעידן קרח חדש על תחום כה חשוב לכלכלה ולחברה.
ומי שסבור שהטמטום היה נחלת העבר הרחוק, מוזמן לעיין בטענת פרקליטות המדינה מהעבר הקרוב (2000) לפיה "אינטרנט מהיר יפגע בחופש הדיבור"... כך טענה פרקליטות המדינה בפני בג"ץ בעניין מתן רישיון לחברות הכבלים לספק שירותי אינטרנט מהיר... (הארץ 13.02.2000).
כמעט שאין גורם כלשהו בענף התקשורת אשר אינו מפוקח בצורה זו או אחרת על ידי משרד התקשורת ואין החלטה בעלת השלכות מבניות אשר אינה נדרשת לאישורו. תחום התקשורת רווי בגופים "מסדירים" ובגופים "מפקחים" וכפוף לאין-ספור תקנות, חוקים, הסדרים ומגבלות וכדברי עדי בירן סמנכ"ל פרטנר: "מרוב חובות קשה למצוא שם את ההיתרים" (אפי לנדאו גלובס 15.5.02). להלן חלק קטן מרשימת האיסורים :
לערוץ 10 אסור לרכוש תכני חדשות מערוצים אחרים.
אסור לערוך ניסיונות טכנולוגים ציבוריים בתחום התקשורת ללא אישור משרד התקשורת.
אסור להשתמש בכבלי טלוויזיה להעברת שיחות טלפון. חברת הוט קיבלה אישור ב-2005.
אסורים קישורים ישירים בין מרכזיות טלפונים בעסק אל המרכזייה של חברה סלולרית שלא דרך קווי בזק.
אסור לחברות סלולריות לשתף פעולה להקמת תשתית הדור השלישי בטכנולוגיה הסלולרית .
אסור להתחרות בתקשורת נתונים בבזק.
לחברת החשמל אסור לנצל את קווי החשמל ואת רשת הסיבים האופטים שלה להעברת שיחת טלפון ותקשורת (מוצדק כל עוד חברת החשמל לא הופרטה).
לרכבת ישראל אסור לנצל את רשת הסיבים האופטיים שלאורך המסילות להעברת תקשורת.
אסור להתחרות בבזק ובכבלים בשרות האינטרנט המהיר.
אסור לחברת סלולר לתת שירותי טלפון קווי (לא סלולרי).
לחברת מד-1 המספקת תקשורת נתונים ללקוחות עסקיים אסור לתת שירותי תקשורת קולית או אינטרנט מהיר.
לעיריית ת"א אסור להניח סיבים אופטיים לתקשורת בקווי הניקוז והביוב העירוניים.
אסור למנוי בחברה סלולרית להתקשר לקבלת שירותי תוכן (לדוגמה: שערי מניות או תחזית מזג אויר) מחברה סלולרית מתחרה.
אסור להתחרות ברשות הדואר במשלוח מכתבים (שינוי הדרגתי צפוי החל מ- 2006).
אסור לערוץ טלוויזיה להציע משחקים אינטראקטיבים על המסך ללא רישיון מיוחד.
לחברות הכבלים והלווין אסור לשדר חדשות אינטראקטיביות (בדומה לאינטרנט).
אסור להפיק שידורי חדשות ללא רישיון.
אסור לערוץ מסחרי לשדר, ללא אישור מראש, של לוח השידורים ע"י מועצת הרשות.
לחברת הלוויין YES אסור לשדר פורטל חדשות שישמש שער כניסה לערוצי החדשות שהחברה מציעה (yes news ).
לחברה סלולרית אסור לתת שירותי קישור לאינטרנט.
אסור לזכייני ערוץ 2 לסטות ממכסות השידור המוקצבות לדרמה, תעודה, הפקה מקומית וסרטי טלוויזיה.
אסור להעניק שירותי ספק אינטרנט ללא רישיון.
לחברת כבלים אסור לשדר פרסומות או חסויות.
לחברת כבלים או לוויין אסור לשנות את מספרו של ערוץ משודר.
לזכייני הטלוויזיה אסור להזמין "יותר מידי" הפקות ממפיק בודד מסוים. הגבול המותר עומד על 30% מההפקות המשודרות (2005).
אסור לחרוג מהחלוקה המוכתבת בין סוגי התוכניות. כלומר, רשויות הפיקוח מחליטות את הרכב השידורים; כמה זמן יוקדש לסרטי תעודה, חדשות, תוכניות תעודה, הפקות מקוריות, סרטים ישראלים וכדומה.
אסור לפרסם את אותו מוצר יותר מפעמיים בשעה.
אסור לגוף נותן חסות לתוכנית מסוימת להעניק גם פרסים.
אסור להעביר שיחות טלפון לחו"ל באמצעות האינטרנט (אין בעיה לעקוף את ההוראה...).
אסור בכלל לספק שרותי טלפון באמצעות האינטרנט (ניתנו מספר רישיונות לניסויים ב- 2006)
אסור לשדר בכבלים ובלוויין משחקי ספורט, בתשלום לפי צפייה, ללא אישור מיוחד (לדוגמה: הוט קיבלה ב-2006 אישור לשיווק חבילת ספורט תמורת 50 ₪ לחודש).
אסור להעניק שרותי טלוויזיה באמצעות האינטרנט.
אסור להתחרות בחברות הסלולאריות ביבוא מכשירי טלפון (הקלות ניתנו משנת 2005).
אסור ליזום ערוץ כבלים ללא אישור.
לערוץ כבלים אסור לשדר חדשות (ערוץ 20 ינואר 2016).
לערוץ אסור לשדר כתבה שניתן לפרשה כ"אקטואליה", אלא אם קיבל היתר (ערוץ 20 לדוגמה).
לערוץ כבלים אסור לשדר משחק כדורסל של הפועל ירושלים (על כך נקנס ערוץ 20 ב- 151,000 ש"ח ב-2014).
אסור.
כאמור, רשימה חלקית בלבד.
אין בעברית מילה מדויקת ל"רגולציה" או "רגולטור" – מונחים שגורים ושימושיים בתחום התקשורת בישראל. "רגולציה" היא אוסף המגבלות, החוקים, ההסדרים, האיסורים וההיתרים. ה"רגולטור" הוא הגוף הממשלתי האחראי על הפיקוח ויישום האיסורים – ממנו מבקשים את הרשיון, ההיתר או ביטול רוע-גזירה. ה"רגולטור" הוא לעיתים גוף ערטילאי הואיל והוא מורכב ממספר "מועצות", "ועדות" ו"מִנהלות" שבכוחן להשפיע.
סבך האיסורים דחק את חברות התקשורת למצב בו הן נאלצות להשקיע בהקמת מנגנון שכל תפקידו לדאוג שהתקנות והאיסורים לא יפגעו באינטרסים של החברות. חברות התקשורת הגיעו למסקנה שהמלחמה וההגנה מול "הרגולטור" חשובים לפעמים יותר מהפעילות העסקית השוטפת. טעות, או חוסר ערנות, עלולים לאפשר למתחרה להשיג "דיל" מה"רגולאטור" שיגרור נזק של עשרות מיליוני דולרים לחברה. כך נוצר תפקיד חדש בחברות התקשורת – "מנהל רגולציה". לחברת פרטנר יש סמנכ"ל לענייני רגולציה וכך גם בחברות האחרות.
מאמצים רבים מושקעים בהתמודדות מול הפוליטיקאים – אלפי שעות עבודה, דיונים ושכר טרחה לעורכי דין. עלויות שבסופו של יום משלם הצרכן. להלן קטעים מראיון (בגלובס, אפי לנדאו 15.5.02) עם מיכל רפאלי כדורי, סמנכ"ל הרגולציה בחברת YES: " ... אנחנו עובדים במסלול של אישורים. אני חושבת שזהו מסלול שצריך להעלם מהעולם... לכל פעולה... לכל פעולה שאנחנו רוצים לעשות, אפילו שינוי מספרי ערוצים, אנחנו צריכים את אישור המועצה. כאשר שינינו מספרי ערוצים ללא אישור, חטפנו קנסות... המועצה מורכבת מאנשי ציבור שאין להם לא הכלים ולא ראיית העולם העסקית".
ערוצים 2 ו-10 אמורים להיות ערוצים מסחריים שמקור הכנסותיהם - פרסום. אולם האידיאולוגיה הריכוזית השלטת נחרדה מעצמאות יתר ולכן הקימו הפוליטיקאים מפלצת ביורוקראטית שנקראת "הרשות השניה", שהרי "מישהו" צריך לפקח ולהחזיק במושכות. ה"רשות השניה" היא "קומיסר התוכן" - היא למעשה קובעת מה ישדרו הערוצים המסחריים.
הרגולאטור מחייב את הערוצים המסחריים, בלחץ שדולות אינטרסנטיות (כגון "ארגוני יוצרים") הפקות מקור, דרמות מקומיות וסרטי תעודה בעלות שנתית של מאות מיליוני שקלים. פקידי הרגולאטור כותבים הנחיות שמפרטות במאות עמודים את תנאי ההפקה ואפילו את גובה התשלום ל"שעת יצירה".
הערוצים המסחריים נאלצים לשלם למדינה תמלוגים ו"דמי זיכיון" עבור הזכות למכור לציבור תוכן מצולם. "זכות" שהמדינה ניכסה לעצמה. מודל זה יוצר מצב בו מתח הרווחים של הערוצים אינו תלוי בכשרונו של הערוץ להשביע את רצון הצופים, אלא בטוב ליבם של הפוליטיקאים. לדוגמה: במהלך השנים 2010/2011 "נקלע" ערוץ 10 לקשיים בגלל חוב מצטבר למדינה עבור דמי זיכיון שלא נפרעו (45 מיליון שקל). וועדת התקשורת בכנסת יכולה להחליט על עתידו של הערוץ - הם יכולים "להתחשב" בו או למצות את הדין. מנהל ערוץ "חכם" יכול "לבוא לקראת" הפוליטיקאים, ולהרחיק עיתונאי שאינו אהוד על השלטון - וכך "לסגור דיל" שיאפשר את המשך פעילותו של הערוץ. אנשי עסקים שתלויים בפוליטיקאים יודעים בדיוק היכן עובר הגבול של "חופש הביטוי" ו"זכות הציבור לדעת".
פרופ' דן כספי, ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון, היה חבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2000-2003. את מעורבותו ומסקנותיו סיכם בספר – סליחה, תקלה! – דעיכתה של רשות השידור. פרופ' כספי נותר חסיד של השידור הציבורי. מביקורתו הקשה על רשות השידור לא נובעת המסקנה הפשוטה שרשות השידור מיותרת – לסגור. פרופ' כספי, כמו חסידים רבים אחרים של מעורבות ממשלתית בכלכלה ובחברה, מזהה את הסימפטומים של המחלה אך לא את המחלה עצמה. מומחים אלה מטילים תמיד את האשמה ב"פוליטיזציה", ב"נוהלים שגויים", ב"מינויים קלוקלים", ב"מבנה ארגוני מעוות", ב"העדר חקיקה מספקת", או ב"מחסור בתקציב". מסקנתם השכיחה תהיה: "נדרשת רפורמה" במסגרתה ישונו נהלים וייבחרו האנשים הנכונים.
חסידי המעורבות הממשלתית מסרבים להכיר ששום רפורמה לא תעזור. התחלואים מובנים במערכת כאשר "המדינה" היא בעלת העסק. אין צורך לשנות את המערכת – יש לבטל אותה. ובתחום התקשורת – לסגור את רשות השידור ואת כל מוסדות הרגולציה.
להלן ציטוטים נבחרים מספרו של פרופ' כספי:
"ככל שהעמקתי לבחון את הדברים מקרוב כן הלכה והתחזקה הערכתי שמאז ומעולם היה השידור הציבורי משאלת לב שלא התממשה, או עיוות מכוון של רעיון נשגב... רשות השידור פועלת כשידור פוליטי בכסות ציבורית... כזרוע שלטונית...
[הפוליטיזציה של רשות השידור השפיעה גם על הערוצים המסחריים]... פיקוח פוליטי ויצירה סותרים זה את זה, על כן, אפילו בוגרי רשות השידור שעברו לאכסניות חדשות, ערוצי השידור המסחריים... התקשו להשתחרר מהאקלים של שידור פוליטי, ובמקרים מסוימים אף נאלצו להסתגל למערך משולב של לחצים כלכליים ופוליטיים...
...במרוצת השנים... השתלטה ההלכה, שהמליאה והוועד המנהל [של רשות השידור], צריכים לשקף את מאזן הכוחות בזירה הפוליטית... פיקוח פוליטי מתהדק... שימור סמלי העצמאות [של רשות השידור] מסייע להכשרת הפיקוח הפוליטי...
...חילופי ממשלות הנציחו את הצורך של השליטה בשידורים לקידום אינטרסים פוליטיים... התועלת הפוליטית הייתה לאמת המידה העיקרית לאיוש המשרות הבכירות ולמינויים... מרבית המתמנים למליאת רשות השידור ולוועד המנהל שלה מפתחים מחויבות גלויה לאינטרסים הפוליטיים של מי שמינה אותם או של מי שהם אמורים לייצג... חברות מוצלחת במוסדות רשות השידור משמשת קרש קפיצה לתפקידים בזירה הפוליטית.
...חברי מליאה... כאשר הם אינם משתפים פעולה עם פוליטיקאים או עם שליחיהם הם נחשבים ל'תאונה' בהליך המינוי... לפעמים השר ומקורביו מנתקים את הקשר עמם וממאנים לשתפם... לנטרל אותם...
...המפלגות הגדולות מחלקות ביניהן את שני התפקידים הבכירים – מנכ"ל מטעם הליכוד ויו"ר מטעם מפלגת העבודה... בתנאים שכאלה מלאכת הפיקוח על אמצעי השידור לא הוטלה ברך כלל על אנשים בקיאים בשידור... אמינים שקשה לבטוח בהם [מבחינה פוליטית].
...פוליטיקאי שמפנה בקשה לעורך חדשות יודע מראש שהקו ביניהם יישאר פתוח ודו-כיווני וגם מעוניין בכך. ולהיפך, שדר או חבר הנהלה שפונה לחבר כנסת או לשר כדי לקדם עניין כלשהו יודע שאין ארוחות חינם.
[עוצמת ההתערבות הפוליטית:] ...איוש המוסדות הציבוריים... הפסקת מינויים... הדחתם מתפקיד... פתיחה או סגירה של ערוץ שידור, צמצום היקף השידורים... שיפור תנאי שכר של שרים, הורדת תוכניות מן האוויר...
...המנגנון וכוח האדם השכיר הלכו ותפחו: ארבע חמישיות מתקציב רשות השידור מופנות לתשלום שכר המועסקים בה. שארית המשאבים אינה מאפשרת אלא הפקות מעטות, ואין די משאבים לפיתוח טכנולוגי ולרכישת ציוד... בעידן של שידור דיגיטאלי רשות השידור מוסיפה להפיק שידור אנלוגי בטכנולוגיה ההולכת ומתיישנת.
העיתון מקור ראשון מצטט בכירים ברשות השידור (יונתן ונדר 9.6.06): "...הרשות נופחה בגלל כל מיני הסכמים שנולדו בחטא... כל מנכ"ל שמגיע מכניס אנשים משלו והמערכת הולכת ותופחת... חלק מהעובדים קיבלו חוזים על שירותים שנתנו לפני מספר שנים ועל אף שהתוכנית ירדה מזמן – הם ממשיכים לקבל משכורת."
השידור ה"ממלכתי" הוא ירושה מהעבר הבריטי שלנו וגם מהעבר הסוציאליסטי של ראשי היישוב היהודי. כמו כל דבר מן העבר – קשה להפטר מזה. לפוליטיקאים אין אינטרס לסגור את העסק וגם לא אמביציה וכוח – לכן העניין נגרר מכוח האינרציה. ישנה כמובן גם ההצדקה האידיאולוגית לקיומו של שידור ציבורי, בנוסף לערוצים הפרטיים-מסחריים. ההיגיון של האליטות ששולטות בתקשורת, נובע מההנחה ששידורים פרטיים משרתים אינטרסים כלכליים של בעלי המניות באותן חברות תקשורת, ואילו שירות שידור ציבורי, כגון ערוץ 1 וקול ישראל, משדר תכנים אובייקטיביים, פונה לפלחי שוק קטנים שאינם מעניינים מפרסמים, מתמקד בתוכניות איכות ובתכנים בעלי חשיבות לאומית. במילים אחרות: השידור הציבורי משלים את הערוצים הפרטיים ופונה לקשת רחבה של טעמים וקהלים גם אם אין הצדקה כלכלית לשידור. לא הרייטינג קובע. מעניין שנימוקים דומים לא הועלו מעולם להצדקתו של עיתון ממשלתי "אובייקטיבי", נקי משיקולים מסחריים...
כבר בשלב זה בולטת הסתירה בעצם ההגדרה של השירות הציבורי: במצב האידיאלי השידור אמור לעלות לאוויר בעיקר אם הוא לא מעניין (כמעט) אף אחד... כלומר, יש הצדקה לשדר תוכנית (בערוץ ציבורי) אם היא נועדה מראש לקהל מצומצם מאד (רייטינג אפסי שאינו מעניין את השידור המסחרי), ראוי שהתוכן יהיה "איכותי" ואז מן הסתם יתאים בעיקר לשכבת עילית מסוימת, וכדאי שההשקעה תהיה גבוהה מאד ואז זה יתאים לקריטריון של "אין הצדקה מסחרית לשידור"... תיאורטית, צריך לאתר נישות רבות כאלה שמתאימות לקבוצות קהל מצומצמות וממוקדות (קהלים שהשידור הפרטי פוסח עליהם). אם הפקה של השידור הציבורי זוכה לרייטינג גבוה היא אמורה לכרות את הענף עליו היא נשענת – כי כל ערוץ מסחרי היה מסכים בשמחה לשדר תוכנית כזאת...
רשתות פרטיות חייבות להרוויח. כדי להרוויח צריך לרתק די צופים ומאזינים. כלומר, צריך לקלוע לטעם ולדרישה של הצרכן. ציבור הצרכנים מחליט מה ישודר ולאיזו תוכנית יש זכות קיום. כדי שחברה מסחרית תשיג יעד זה על הבעלים למנות את המנהלים המוכשרים ביותר, ואלה יבחרו באנשי מקצוע מוכשרים – יחד הם אמורים להפיק תוכניות שירתקו את תשומת ליבו של הצרכן שיושב בכורסה בביתו. המנהלים ישקיעו בהכשרת עובדים, בסקרים, בציוד משוכלל, במאמצים לייעול העבודה – הכול במטרה שהקהל בבית יהיה שבע רצון ויינעל על הערוץ שלהם במקום זה של המתחרים.
ערוץ ציבורי, לעומת זאת, אינו צריך להרוויח – הכנסותיו נובעות מאגרת שידור או ממיסים. כסף קל ש"לא שייך לאף אחד". בהעדר "בעל בית" כיצד ימונו מנהליו ועל ידי מי? אין מנוס מ"וועדה ציבורית" ומינויים פוליטיים, לא בהכרח "המנהל המוכשר ביותר". כיצד הוא ימנה את המנהלים הכפופים לו? – בדרך דומה ולאחר שיופעלו עליו לחצים מצד אלה שמינו אותו. איך יקבע לוח השידורים? הרכב התוכניות? איזה מהפוליטיקאים מראיינים? שוב – אין פטנט אחר: קשרים, לחצים, מינויים, שוחד. כאשר הצרכן אינו קובע וכאשר אין צורך להתחרות על הפרנסה – התוצאות צפויות מראש. נוסיף על כך את "קביעות" העובדים, 9 וועדי עובדים, מכרזים. שוב נקבל תוצאה בלתי נמנעת של בחישה פוליטית, בזבוז כספי ציבור, שחיתות. פשוט לא יכול להיות אחרת.
תוכן השידורים הציבוריים רחוק מאד מהאידיאל הנכסף של מהות השידור הציבורי. מנהלי רשות השידור משתדלים מאד שציבור רחב יצפה בתוכניות (אומנם לא בהצלחה מרובה). למעשה, כל רשת מסחרית הייתה שמחה לאמץ חלק ניכר מהתוכניות – אין להן שום אפיון שמתאים להגדרתו האידיאלית של "השידור הציבורי"...
מזה שנים רבות מקיימים הערוצים המסחריים, ובייחוד רשתות הכבלים, את האידיאל שלשמו מבוזבז הכסף על רשות השידור: כמעט כל קהל יעד קטן למדי יכול למצוא בכבלים ערוץ שמעניין רק אותו: ערוץ טבע, מדע, תגליות, היסטוריה, בישול, ספורט אתגרי, שיפוץ דירות או מכוניות, שידורים מרומניה וממרוקו, תוכניות ילדים ברמות שונות, הפקות איכות מושקעות ששום רשות שידור ציבורית אינה מסוגלת להפיק.
אין "שידור אובייקטיבי". אם יש משהו שמתקרב לכך – סביר שזה יקרה דווקא ברשתות פרטיות שמשתדלות להתאים עצמן לרצון הציבור ובוודאי שלא ברשות השידור הפוליטית. כאשר הצרכן אינו קובע – ממלאים את מקומו השדר, העורך, והמפקחים "הציבוריים" – בלתי אפשרי שהשקפותיהם הפרטיות לא יבואו לביטוי.
מאות חברות ישראליות בתחום התקשורת והאינטרנט נמצאות בחזית הקידמה הטכנולוגית בעולם. אלפי מהנדסים, מתכננים ויזמים ישראלים מוכשרים זוכים להכרה בינלאומית (בישראל יש את הריכוז הגבוה בעולם של מהנדסים יחסית לאוכלוסייה: 135 מהנדסים לכל 10,000 תושבים. בארצות הברית המספר עומד על 85 מהנדסים). מולם רובץ ממסד התקשורת הישראלי ההולך ומסתבך בקורי העכביש שטווה בעצמו ומאיים לבלום את צמיחת הענף ותרומתו לכלכלת ישראל.
מאות "רגולטורים" ובעלי אינטרס צר יושבים והוגים כיצד לאסור, איך להגביל או איזה "פיקוח" להטיל. כך נוצרה שכבה, חדשה יחסית, של פוליטיקאים ו"פקידי תקשורת" המפיקים תועלת מהשיטה הקיימת ומעוניינים בהנצחתה וביסוסה. הנימוק, כרגיל – טובת הציבור והצורך להגן עליו.