קזינו הוא עסק לכל דבר המתמחה במכירת שירותי בילוי והימורים לצרכני השירות. פוטנציאל השוק וקהל הצרכנים הוא סופי. ההשקעה בהקמת קזינו גבוהה, ובשוק תחרותי ופתוח, בו הממשלה אינה מחלקת "זיכיונות" ומעניקה מונופולים, יגדל הסיכון העסקי בהשקעה. התחרות בשוק היא מצד עסקי הימורים אחרים כגון מפעל הפיס והגרלות אחרות וגם מצד בתי קזינו בחו"ל.
במדינה קטנה כמו ישראל ייוותרו לבסוף מספר מצומצם של בתי קזינו. אלה שיצליחו לשרוד את התחרות ויציעו לציבור את השירותים האיכותיים והמהנים ביותר ואת יחס-החזר ההשקעה הגבוה ביותר.
"...בין 40% ל- 50% מהנאשמים בפלילים אינם מיוצגים בידי עורכי דין..." פרופ' קנת מן ממקימי הסנגוריה הציבורית ומי שעמד בראשה (טל זלמנוביץ', גלובס 14/11/02). הסנגוריה הציבורית הוקמה בשנת 1996.
שרותי סנגוריה על חשודים כעבריינים אינם נכללים בהגדרה של "מוצר ציבורי". לפיכך, משלם המיסים אינו צריך לשאת בהוצאה זו. בהעדר סנגוריה ציבורית, מצב שהיה במשך כ- 50 שנה, וכאשר עורכי דין צעירים לא יאלצו לשרת משרדים ותיקים במסגרת שנות "ההתמחות", אין ספק שיקומו ארגונים לסעד משפטי התנדבותי שיספקו שרותי הגנה לחשודים חסרי אמצעים. זו גם הדרך היעילה ביותר לסטאז' (התמחות) אמיתי ומועיל לעורכי דין חדשים. אז יסתבר בוודאי שהמספר האמיתי של פושעים "חסרי האמצעים" עומד על 5% ולא 50% מהנאשמים...
זה קורה רק בסרטים האמריקאים... למשטרה יש מונופול על חקירות פליליות. כמו כל גוף מונופוליסטי, ללא מתחרים, אין למשטרה ולחוקריה כל תמריץ לעבוד קשה. המשכורת והפנסיה מובטחים.
הדרך הקלה היא להחתים חשוד על תצהיר הודאה באשמה. אומרת על כך שופטת בית המשפט העליון, דליה דורנר (בכנס שנערך בראשון לציון, נובמבר 2002, תחת הכותרת "האם מורשעים חפים מפשע בישראל?"):
"...מירב המאמץ המשטרתי בחקירות המשטרה מופנה להשגת הודאות מנאשמים... הראיות שהוצגו כדי להביא למעצרו של הנאשם לא נכללות בחומר החקירה, ולעיתים אף יש סתירות בין החומר שנאסף לבין ההודאה. הצלחת המשטרה בהשגת התוצאות נובעת מתנאי המעצר הבלתי נסבלים... בהנחה שאין נוקטים אמצעי חקירה בלתי נאותים, אדם מוסר הודאה רק על מנת לסיים את מעצרו. הוא מקווה שבבית המשפט הכול יסתדר, וזה לא קורה... מחזיקים אנשים בתנאי מעצר מחפירים תוך הפרת החוק..."
עו"ד פלדמן שהשתתף באותו כינוס הוסיף:
"...ב- 99% מהמקרים שבדקתי, בית המשפט מרשיע על בסיס ההודאה המשטרתית, ויהיו בה קשיים רבים ככל שיהיו..."
השחיתות היא חלק בלתי נפרד של כל שלטון. ככל שהממשל "גדול" יותר כך מתרחבת השחיתות. משטרים סוציאליסטיים זוכים באליפות ליגת השחיתות בזכות מעורבותם הנרחבת בחיי האזרח – משטר של חלוקת כספים ומעורבות הממסד הפוליטי בכלכלה. רק ביטול מערכת החקיקה הענפה שביסוד המשטר הקיים והחלפתה במשטר המבוסס על שיטה קפיטליסטית חופשית ישים קץ לרוב תופעות השחיתות.
ועדת-שימרון לבירור נושא הפשיעה בישראל (1977) דנה בנושא ולא הצליחה אפילו להמליץ על דרך חוקית למלחמה בתופעה:
"...בירורינו העלו שיש יסוד לסברה, כי אכן, שחיתות חברתית זו פשטה במימדים לא מבוטלים בארצנו. אין בידנו להמליץ על דרך חוקית למלחמה בתופעה זו..."
אורח החיים הישראלי, תחת המשטר הכלכלי הקיים, הפך כמעט כל אזרח ישראלי לעבריין או פושע בצורה זו או אחרת. אווירה זו, שבה ידוע לכל ש"כולם גונבים", יצרה אמות-מידה מוסריות מעוותות, לפיהן יש עבירות לגיטימיות שהן נחלת הכלל. בחברה בה יש עבירות "מותרות" ועבירות "אסורות" – הגבול ביניהן מטושטש.
הנוער רואה, שומע ומחקה. אין חדש תחת השמש למרות שתמיד נדמה לנו שההידרדרות חלה "רק בשנים האחרונות"... דר' כרמי יוגב, מנהל גימנסיה הרצליה בתל אביב, המחיש היטב עקרון זה בראיון לידיעות אחרונות כבר ב- 4.5.1979 (המראיין: דב עצמון):
"...שאלה: כיצד אתה מסביר את מכת הגניבות והבריונות?...
תשובה: זו בראש ובראשונה, תוצאה של עיוות בנורמות של התנהגות. כאילו לגנוב זה כבר לא פשע. תלמיד שנתפס אינו מביע, בדרך-כלל, אפילו חרטה. הוא רק מצטער שבמקרה לכדו אותו. ויש שעוד מוצאים למעשה צידוק: מה יש? אתם גונבים ממס-הכנסה – אז אנחנו גונבים מכם".
הזנות קיימת. תמיד הייתה, וכנראה תישאר לעַד. דווקא האיסור על הזנות מכער את המדינה. האיסור הופך את ישראל למרכז של סחר-אדם. האיסור ומחתרתיות הזנות יוצר תלות של היצאניות בסרסורים ובפשע המאורגן. עבדות.
כאשר הזנות תהיה חוקית, תחרותית וגלויה – תקטן כדאיות הענף לפושעים (בענף לא-חוקי התשואה על ההשקעה גבוהה בגלל הסיכון). אופי העבודה בבית בושת יהיה דומה יותר ליחסי מעסיק-עובד מאשר יחסי התלות-הגנה שבין סרסור לזונה.
אין משטרה בעולם שהצליחה במלחמתה בסמים. למשטרת ארצות-הברית לא חסרים משאבים. לממשלות טורקיה ותאילנד לא חסרים עונשים חמורים...
כבר אמר על כך דר' מנחם הורביץ, מנהל האגף לשירותי תיקון במשרד הרווחה (מעריב 3/9/80):
"...בכל מה שהמשטרה עושה לתפיסת סמים וסוחריהם – היא רק מקטינה את היצע הסמים בשוק [זמנית]. אולם אז עולה מחיר הסמים, והדבר גורר גידול ותחכום-יתר של הפשיעה מצד הזקוקים לסם, הנוקטים כל צעד אפשרי כדי להשיג את האמצעים לשלם תמורתו. זהו מעין מעגל-קסמים טראגי, שלפיו ככל שההיצע קטן עולים הביקוש והמחיר, ועולה היקף הפשיעה כדי להשיג אמצעים."
מלחמתה של המשטרה אבודה מראש וגם מיותרת. "סמים קלים" אינם מזיקים לבריאות יותר מאשר משקאות חריפים או סיגריות-טבק. מחקרים שנעשו מוכיחים שחשיש אינו מעודד לאלימות, אלא להיפך – להפנמה, שלא כמו משקאות חריפים המעודדים לפעילות-יתר ואף לאלימות. ואילו "סמים קשים", אם מחירם יהיה זול והשגתם לא תהיה כרוכה בפשע, יזיקו רק למשתמש בהם וירתיעו אחרים. זמינות הסם אינה גורמת להתמכרות כפי שזמינות הוודקה אינה הסיבה לאלכוהוליזם כבד. אלו נובעים מבעיות נפשיות, אופי ורקע מתאים. משקאות חריפים נמצאים בכל בית בישראל ואיש לא מעלה בדעתו להוציאם אל מחוץ לחוק.
כל נער או מבוגר הרוצים להשתמש בסמים יכולים לרוכשם ללא בעיה. חלק ניכר מהמבוגרים של היום, עשו זאת עשרות שנים קודם לכן. הסבים והסבתות של היום התמסטלו כבר בשנות השישים העליזות... אי-חוקיות השימוש אינה מפריעה כלל למי שחפץ בסמים. השלכות האיסור חמורות הרבה יותר: השימוש בסמים בקרב נוער הופך לפעולה מחתרתית-טקסית שרב האתגר להתנסות בה ולוּ רק מחמת האיסור; הסמים מתייקרים מעבר למחירם הריאלי (ייצור חשיש אינו יקר מטבק) ומדרדר משתמשים לפשע כדי לממן רכישה.
האפשרות לקנות סיגריות-מריחואנה בחנויות תוזיל את מחירן וקִסמן המחתרתי יפוג. מספר המשתמשים לא יעלה משמעותית מעבר לציבור ש"יעלה מהמחתרת", וייתכן שאף יקטן כפי שקרה בארצות הברית – לאחר ביטול איסור שתיית האלכוהול ירד מספר השיכורים...
האפשרות לרכוש סמים קשים במרפאות-חלוקה אזוריות, תחת השגחה רפואית תשמוט את הקרקע מתחת לרגלי סוחרי הסמים. לא יהיה בהם צורך מאותה סיבה ש"סוחרי סיגריות" היום אינם חלק מעולם הפשע. לא יהיה מקום ל"סוחרים". חוקי האיסור יצרו את סוחרי הסמים והעניקו להם מונופול (הפשע המאורגן דואג לאבטחת אזורי הפצה כדי למנוע תחרות). המתמכר תלוי, כמעט בלעדית בספק הסם. כאשר יהיו הסמים חופשיים לא תצמח תועלת ישירה לאף אחד אם אדם מסוים יתמכר לסם. דעה דומה הביע כבר לפני עשרות שנים דר' מנחם הורביץ, מנהל האגף לשירותי תיקון במשרד הרווחה (מעריב, 3/9/1980):
"יש לשקול בכובד ראש אפשרות לתת למתמכרים לסמים תחליף-סם בצורה מבוקרת ובמחיר זול ביותר, כדי להפחית את תלותם בשוק השחור ובעולם הפשע... כדי לשבור את מעגל-הקסמים הזה ייתכן שיהיה צורך לנתק את מכורי הסמים מן השוק השחור והבלתי-חוקי, על ידי היצע חוקי".
כותב על כך ירון לונדון (ידיעות אחרונות, 11/11/04):
"... למכור אקסטזי כמו המבורגר... דברים אחרים שאנחנו דוחסים לגופנו, כגון אוכל עתיר קלוריות... ממיטים על האנושות צרות גדולות לאין שיעור... שמנים נוטים לנמנום ולתאונות... כושרם הגופני ירוד והם מייצרים פחות מאחרים... הם נוחרים בשנתם, מפריעים לבני זוגם... מעמיסים משקל עודף על קברניהם...
...מחיר ייצורה של טבלית אקסטזי הוא כ- 2.5 שקלים, אבל סכנת ההפללה מעמידה את מחירה הסיטונאי על 30 – 17 ₪ ואת המחיר הקמעונאי על 50 – 100 ₪. מחירה עולה ככל שאמצעי האכיפה משתכללים... גורם להופעתם של [עבריינים]... ביצירת המרווח הזה אשם הרעיון המשיחי לגמול את בני האדם מהרגליהם הרעים ולוּ גם בכוח... לוּ הייתה האנושות מפנה לחינוך ולפיתוח של תרופות גמילה אפילו עשירית ממה שהיא משקיעה באכיפת חוקים מיותרים, היה מצבה טוב בהרבה... [יש לאמץ] תפיסה מצמצמת לגבי אחריותה של החברה כלפי מי שמתעקש לחבל בעצמו... לכן צריכים החוקים וארגוני האכיפה להסתפק בתפקיד אחד: עליהם לדאוג לכך שיצרני סמים יעמדו בתקנים המגדירים את הרכבה של מנת הסם, כפי שהם מקפידים על הרכבה וניקיונה של קציצת המבורגר. כל השאר על אחריותם של הצרכנים. אם רצונך לדפוק לעצמך את השכל, או לקרב את מותך בסיועו של מזון שמן, זה העסק שלך."
סוחר גדול משתלט על השוק, בדרך כלל באזור מסוים, מפעיל ארגון הפצה מסודר ופועל כמונופול לכל דבר. כדי למקסם את רווחיו הוא מעלה מחירים ומונע באלימות חדירה של מתחרים לאזור. מונופול בתחבורה הציבורית מושג באמצעות הפוליטיקאים; מונופול בשוק הסמים בשכונה ביפו מתבסס בעזרת סכין (כאמור, לאחר שהחוק "העביר" את המסחר לעולם הפשע).
אם המשטרה תפעל ב"יעילות", תעסיק סוכנים סמויים ותבזבז את מיטב כספנו בחיסול הסוחר הגדול, בעל המונופול, יקרה אחת מהשתיים: ראש הכנופיה המתחרה יתפוס מייד את מקומו... או לחילופין יחדרו לשוק עשרות "סוחרים קטנים" התחרות בעסקי הסמים תגדל והשוק יוצף בסחורה במחיר נמוך לתפארת מדינת ישראל... אין ואקום.
אם המשטרה תמשיך לבזבז את כספינו וגם תצליח ב"תפיסה" מתוקשרת היטב של כמות סמים גדולה ומשמעותית... ינסוק מחיר הסמים זמנית לשמים והנרקומנים יצטרכו לפרוץ כל ערב לארבע מכוניות במקום לשתיים, כדי לממן את צריכתם השוטפת.
עלות אחזקתו של אסיר גבוהה... ושוב מוטל העונש על משלמי המיסים... מישהו צריך לספק את הסם לנרקומנים; ממשלה שאוסרת על מסחר חוקי יוצרת את סוחרי הסמים. על כל סוחר שייכלא, יצמח אחר במקומו בשכונות לוד ויפו. אין ואקום. הישיבה בכלא היא קונגרס מקצועי עבור סוחרי הסמים: אפשר להחליף מידע, ללמוד שיטות, ליצור בריתות וכנופיות חדשות, ולפעמים אפילו לשלוט במסחר דרך הכלא...
על פי הרשות למלחמה בסמים יש בישראל כ- 300,000 אזרחים שמשתמשים באופן מזדמן או קבוע בסמים כלשהם. לעומת זאת, מספר הנרקומנים עומד על כ- 20,000 בלבד. אילו הטענה הייתה נכונה הרי שמספר הנרקומנים היה צריך להיות גדול פי עשרה. ההתמכרות לסמים קשים או לאלכוהול נובעת מסיבות ונסיבות אחרות ואין לכך קשר לצריכה או להתנסות מזדמנת בסמים קלים.
מחקר מקיף שנעשה בארצות הברית על ידי מכון ראנד, רב-המוניטין (מכון לחקר מדיניות השימוש בסמים) מפריך גם הוא טענה בסיסית זו. במסגרת המחקר לקחו החוקרים נתונים משנת 1982 של בני נוער שהשתמשו בסמים קלים, והראו שאין קשר בין שימוש במריחואנה לבין התנסות בסמים קשים. לדבריהם, 50% מבני הנוער בארצות-הברית נחשפים למריחואנה עד גיל 16, בעוד שמרביתם לא נחשפו לסמים קשים עד גיל 20.
(הילה אלרואי דה-בר, מעריב 4/12/02)
בעיה מספר 1 היא ההתמכרות לטבק. כ- 10,000 איש בישראל מתים טרם זמנם כתוצאה מעישון, מתוכם כ- 1,500 איש מתים כתוצאה מנזקי עישון פסיבי. העישון הוכח כגורם למחלות רבות כגון סרטן ריאות, סרטן הגרון, מחלות לב, מחלות בדרכי הנשימה ועוד (מנתוני האגודה למלחמה בסרטן).
בעיית ההתמכרות השנייה בחשיבותה היא האלכוהול. כ- 50,000 מכורים לאלכוהול. מתוכם רק כ- 2,100 מטופלים במסגרות מסודרות. הנתונים נמסרו על ידי עמותת אפשר המטפלת במכורים לאלכוהול והוצגו לנשיא המדינה, משה קצב (אוקטובר 2002).
מספר האלכוהוליסטים בישראל עומד על פי שלושה לערך ממספר הנרקומנים, אך איש אינו מתכנן להוציא את האלכוהול או את הסיגריות אל מחוץ לחוק...
הפשע הוא חלק מההימורים מאותה סיבה שהוא חלק בלתי נפרד מעולם הסמים והזנות – איסור ממשלתי על עיסוק חופשי בענפים אלה, ומנגד, קיומו של שוק צרכנים המוני בקרב האזרחים.
אם הממשלה תמשוך ידיה מענף ההימורים ותבטל את האיסורים, יגדל היצע ההימורים ומתח הרווחים יקטן. הימורים הם עסק לכל דבר ויזמים רבים יכנסו לתחום זה. הפשע ינטוש את ענף ההימורים בדיוק כפי שאינו מוצא פרנסה במסחר בנעליים...
הממשלה לא צריכה "למסד" אלא למשוך ידיה מענף ההימורים. גם מהלוטו ומהטוטו. מאחורי המילה "מיסוד" מסתתרים אלפי ג'ובים ומינויים למקורבים, תקציבים, מכרזים וזיכיונות למקורבים.
"מיסוד" פירושו הקמה של "המועצה להסדר בתי-הימורים" עם דירקטוריון שמן, מנכ"ל שמבלה בכנסים בחו"ל ויו"ר שמקורב לבתו של ראש הממשלה וזוכה למענק פרישה של 5 מיליוני שקלים...
"מיסוד" פירושו הדחתן של משפחות הפשע מענף ההימורים והחלפתן בשחיתות חוקית של משפחות העסקנים הפוליטיים. הציבור ישלם את המחיר.
עסק ממשלתי אינו יכול להתחרות בשוק פתוח וחופשי מול עסקים בבעלות פרטית. כדי "להגן" על העסק הממשלתי, כלומר לאפשר לו להמשיך ולפעול בחוסר יעילות ולדפוק את לקוחותיו צריך למנוע ממתחרים להיכנס לשוק. קצת צדקנות "מוסרית" והרבה חוקים נגד הימורים פותרים את הבעיה.
עכשיו יש לפוליטיקאים ולעסקנים כלי נוסף להזרמת תקציבים, למינויים ולג'ובים. זו תכליתו האמיתית של העסק הממשלתי. גורם בכיר במפעל הפיס מצוטט בידיעות אחרונות (16.12.02):
"...חמור שמפעל הפיס הפך ללשכת עבודה לפוליטיקאים... הפיס זה לא חנות מכולת". זו הייתה תגובת "הגורם הבכיר" ללחצים למינויים פוליטיים.
על פי נתוני הבנק העולמי (2005), איכות השלטון נמדדת בחמישה מדדים מרכזיים:
יעילות השלטון– מבטא את איכות הספקת השירותים הציבוריים. המדד בישראל עומד על 80.8 אחוז. במערב: 89.7 אחוז.
אכיפת חוקים– מודד את אמון הגורמים במערכת המשפטית. המדד בישראל עומד על 74.4 אחוז. צרפת: 88.9 אחוז. ארצות הברית: 92.3 אחוז. הולנד: 95.2 אחוז.
מדד שחיתויות השלטון– הפעלת כוח שלטוני לצורך השגת רווחים פרטיים ואישיים. ישראל: 80.8 אחוז. הממוצע במדינות המפותחות: 91.4 אחוז. רק באיטליה המדד נמוך מאשר אצלנו...
מדד המסגרת הרגולטורית– מודד עד כמה מדיניות הממשלה פוגעת במנגנוני השוק החופשי. ישראל במקום הנמוך במערב: 71.9 אחוז. ממוצע המדינות המפותחות מגיע ל- 90.6 אחוז.
מדד היציבות הפוליטית– מודד את הסיכונים ליציבות השלטון מגורמים לא חוקיים לרבות טרור ואלימות. ישראל במקום נמוך במיוחד: 15 אחוז בלבד. הממוצע בעולם המפותח: 83.5 אחוז. [יציבות השלטון בישראל נמוכה לא בגלל טרור ואלימות].
לא מלחמה ולא משבר כלכלי משפיעים על מדדים אלה. הדרוג הנמוך נובע ישירות ממבנה המערכת הדמוקרטית בישראל, ומאופיו של המשטר הכלכלי. ישראל לוקחת חלק במדד זה רק בשנים האחרונות. המצב בישראל בעבר לא היה שונה בהרבה... גם בתקופות רגיעה ביטחונית וגם בתקופות של גאות כלכלית...
מתוך ראיון עם פרופ' דני גוטוויין מאוניברסיטת חיפה על פשיעת נוער בישראל (ענת כהן, גלובס 8.6.05). ניתן להסיק מדברי פרופ' גוטוויין שאילו הממשלה הייתה מלאימה את התעשייה ואולי גם את הבנקים ואולי אפילו את "העסקים הגדולים": רשתות הסופרמרקטים, הקניונים, את רשת סטימצקי ואת רשת הסופר-פארם – אלימות הנוער הייתה פוחתת. ואילו היו מעמיקים את מדינת הרווחה – דהיינו, הממשלה הייתה מכפילה ומשלשת את הקצבאות תמורת אי-עבודה משלל סיבות ואולי מוסיפה על כך תוכניות רווחה נוספות כגון נסיעה חינם בתחבורה ציבורית, ארוחות חינם למשתכרים שכר מינימום, וכרטיסי קולנוע חינם לנזקקים – שארית האלימות בקרב הנוער הייתה נעלמת...
גוטוויין רק שוכח שלא יהיה ממי לגבות מיסים כדי לממן גם את "הרווחה לכול" וגם את העסקים הממשלתיים הגירעוניים. בברית המועצות ובמזרח אירופה כמעט כל העסקים היו מולאמים. התוצאה: חיי "רווחה" שמתבססים על הכנסה של 60 דולר בחודש ועם שהפך כולו לגנבים. גונבים כדי לשרוד. מדינת ישראל אינה מדינה קפיטליסטית ורשימת קבוצות "המגיע לי" ארוכות כמו גם רשימת אוכלי החינם ש"כאילו" עובדים – רובם ככולם בשרות המדינה ו"הציבור". מדינת הרווחה לא התערערה לצערנו. רובו של תקציב המדינה מיועד לתשלומי העברה: מהציבור שמייצר את העושר אל קבוצות "המגיע לי". גם הפרטה ממשית ונרחבת בקושי זזה והמדיניות השלטת היא של פיקוח, ביורוקרטיה, רגולציה ומעורבות ממשלתית במשק ובכלכלה – אין שני לה במערב.
סוציאליזם ושלטון הפקידים הם הסביבה שמייצרת פשע ואלימות (כמובן שיש סיבות נוספות). לא הכישרון, העבודה האמיתית, המאמץ והיצירתיות קובעים – אלא הפרוטקציה, השוחד, הקשרים, והלחצים הפוליטיים. כדי לקבל כסף צריך להיות "נזקק", למלא טפסים, להפוך שולחן. כסף מקבלים כי "מגיע לנו" – לא תמורת עבודה. הנוער גדל באווירה של "כולם גונבים". אתם גונבים ממס הכנסה אנחנו נגנוב מכם.
עשרה משרדי עריכת דין "מובילים" פרסמו מודעה "לכולנו יש זכות לסבירות". התוכן – אוסף סיסמאות מנותקות מהמציאות. אם אלה מיטב הנימוקים שידידנו המלומדים הצליחו ללקט, אכן אין מקום ל"עילת הסבירות"!
פרופ' שלוה וייל, מומחית בנושא רצח נשים, ממליצה לאסור מכירה של סכינים גדולות. האם נדרש תואר אקדמי כדי להגיע למסקנות חכמות כאלה?
המחלוקת על דרך מינוי השופטים היא בין השיטה הקיימת לבין רפורמה שמגדילה את כוחם של הפוליטיקאים בוועדה. האם קיימת דרך אחרת? אולי כלל לא צריך וועדה לבחירת שופטים? קיימת גם דרך שלישית וזו אינה "פשרה".
"מדינת חופש" – משטר שלא מתערב בחקלאות, בתעשייה, בתקשורת, ובכל תחום כלכלי. שאול אלוביץ' מבעלי בזק, לא היה נדרש לאישור משרד התקשורת (שלא קיים) ולא ל"קשרים" עם שר תקשורת (אין שר). "תיקי נתניהו" לא היו נולדים.
מאז קום המדינה הורשעו לפחות 24 פוליטיקאים רמי-דרג (ח"כים, שרים) בעבירות שחיתות וגניבה של "כספי ציבור", המספר אינו כולל לפחות 60 ראשי ערים. ספר שפורסם (2012), מציג 95 אנשי ציבור שהיו מעורבים בשחיתות לפני שנות ה-90.
מתחילת השנה פשטה משטרת ישראל לפחות 10 פעמים על מועדוני הימורים בסביבת עפולה... אם הימורים הם פשע ואינם מוסריים, למה המדינה מעודדת להרחיב את מעגל המהמרים באמצעות הפיס והטוטו?
כלפי מי הייתה "הפרת אמונים"? קבוצת "רק לא ביבי" – לא רחשו לו "אמונים", הם מעולם לא האמינו למילה מפיו. רק החלק בעם שתמך בנתניהו ורחש לו אמונים רשאי להתאכזב – אך הם ממשיכים להצביע "רק ביבי". אז אין "הפרת אמונים"!
אני, בנימין נתניהו, החלטתי לפרסם הערב כתב הגנה באשמה המיוחסת לי, הידועה בכינוי "תיק 4000". למה דווקא תיק זה? כי אומרים שהוא הכי קשה, הכי כבד ומבוסס על יחסי שוחד.
משטרת ישראל אינה אשמה בלעדית בחוסר הביטחון של האזרח וברמת הפשיעה אליה הורגלנו. מה צריך לקרות כדי שאזרחים יהיו מוגנים מאלימות? לפניכם מתווה חדש.
לרמי מבאר שבע גנבו את הרכב מתחת לאפו, גם לאחרים. רמי זועם: "הגיע הזמן שמישהו יילחם כאן בפשיעה הזו! בשביל מה יש כאן במדינה, מערכות צדק ואכיפה לעזאזל?" התשובה לרמי כאן.
"יש שופטים בירושלים", אמר מנחם בגין. ואכן, לעיתים נדירות ביותר, בניגוד לארצות אחרות, נחשף שופט מושחת, משוחד או הפועל בשליחות עבריינים. מערכת המשפט, היא כפי הנראה המערכת המתוקנת בישראל, מבחינה ערכית ואיכותית. כישלונה אינו איכותי, אלא ביורוקראטי-מנהלי. עינויי הדין אינם בגלל פסקי הדין או מערכת הערעור, אלא נובעים משתי סיבות עיקריות: האחת – חוסר יכולתה של המערכת להתמודד עם שטף העבודה המיותרת שמעמיסה השיטה הכלכלית-חברתית בישראל. והסיבה השנייה – המערכת אינה מוּנַעַת משיקולים כלכליים ונעדרת תמריצים לעבודת שיפוט והוצאה לפועל יעילים. אין זה אומר כי כל פסקי הדין חכמים, צודקים והגיוניים ויש להביא בחשבון ששופטים אינם מלאכים.
בעידן החדש יפחתו נקודות החיכוך שבין האזרח לשלטון וממילא יקטנו העברות הנובעות מחקיקה מיותרת. להלן מספר דוגמאות:
מקרקעין – ביטול תוכניות בניין-עיר (תב"ע) במתכונתן הקיימת, ביטול רוב מגבלות הבנייה הקיימות, ביטול היטלי השבחה ומס שבח ישמטו את השטיח מתחת לרוב הסיבות לתיקי העבריינות הנפתחים בתחום המקרקעין.
מיסוי – ביטול מע"מ, מכס ומס-הכנסה והחלפתם במס יחיד – מס-מחזור נמוך ובעל בסיס רחב, יהפוך את רוב עברות המס והמכס לנחלת העבר.
תחבורה – השקעות ענק בתשתית כבישים, רכבות, מחלפים, מנהרות ושילוט בדרכים, יקטינו את הצפיפות בכבישים, ויצמצמו את מספר תאונות הדרכים לרמה המינימאלית האפשרית. מספר עברייני התנועה נמצא ביחס הפוך לאיכות תשתית התחבורה – העלאת רמת התשתית תצמצם משמעותית את מספר העבריינים.
פלילי – לגליזציה של זנות, סמים והימורים תרוקן את חדרי המעצר מרוב ה"פושעים" הנוכחיים. רוב עברות הרכוש מתבצעות כדי לממן רכישת סמים. לגליזציה של הסמים תכווץ גם את היקף עברות הרכוש לחלק זעיר מהיקפן הנוכחי.
התרת חסמים – האזרח, בין אם הוא תעשיין, חקלאי או מורה כמעט ולא יזדקקו לשלטון ולפקידיו – לא לקבלת אישור ולא לצורך רישיון. רוב המונופולים והקרטלים יתפוגגו, כמעט כולם, מאליהם בזכות יבוא חופשי. חסמים גורמים לחיכוכים בין האזרח לשלטון. חיכוכים אלה "מזמינים" עבריינות. רוב הסיבות לעברות מסוג זה ייעלמו.
שחיתות ממסדית – צמצום כוחו של הממסד הפוליטי. לא יהיו ג'ובים לחלוקה כי הממשלה והסקטור הציבורי יהיו זעירים; לא יהיו מענקים לחלוקה כי לרשות הפוליטיקאים כמעט שלא יעמדו תקציבי העברה לחלוקה – לא לתעשיינים, לא לאמהות חד-הוריות ולא לקטגוריות אחרות של "מגיע לי"; לא תהיינה קרקעות לחלוקה למקורבים, כי קרקעות המדינה יופרטו ולרשות הממסד הפוליטי לא תהיה קרקע. ביצת שחיתות נרחבת שנובעת ממעורבות עמוקה של הממסד הפוליטי בחיי האזרח – תתייבש.
כך יקטן למינימום מספר התיקים הנפתחים בבתי המשפט. אם כיום נפתחים מידי שנה כ- 724,000 תיקים חדשים מידי שנה, נחזה בעידן החדש לצמצום דרמטי. העומס על בתי המשפט ירד פלאים והתשתית הקיימת תוכל לטפל במעט התיקים האמיתיים בקלות וביעילות. עשרות אלפי אזרחים שמתפרנסים מהמערכת המעוותת החל בעורכי דין וכלה במכאערים ושתדלנים ישתלבו בעבודה יצרנית שתתרום להעלאת רמת החיים של כלל האוכלוסייה. משפטים יסתיימו תוך חודשים ספורים מיום הגשת התביעה וכך גם ההוצאה לפועל של פסקי דין.
אין אזרח במדינת ישראל שאינו יכול להשיג סם, אילו רצה להתנסות: החל בתלמיד תיכון בחיפה, דרך כוכב הבמה וכלה באחרון הסטלנים ביפו. חוק הפוגע בזכות הפרט לנהוג כרצונו, כלפי עצמו וגופו, אינו מוסרי. האזרח חש באי-מוסריות חוקים מסוג זה, ולכן מוכנים מיליוני אזרחים הגונים להפר חוקים אלה, כמעט ללא עכבות.
האיסור על מכירה ושימוש בסמים מזיק בראש ובראשונה למיליוני האזרחים התמימים שאינם משתמשי סמים. נזק כבד ויום-יומי שמתבטא, כאמור, בתשלום מיסים למימון מערכת שיטור, אכיפה, ומלחמה חסרת תוחלת ותוצאות בסמים, בתשלומי פרמיות ביטוח גבוהות, ובנזק גופני וכספי כתוצאה מהגנבות וההתפרצויות של מכורי הסמים.
מחיר הסמים מרקיע שחקים בגלל איסור המכירה והשימוש. אילו הסם היה חוקי, ניתן היה לרוכשו בכל בית מרקחת במחיר של חפיסת סיגריות. לא היה צורך לפרוץ לבתים כדי לממן את הצריכה.
אילו אפשר היה לרכוש סם בכל קיוסק, היו נמוגים מיד כל סוחרי הסמים, ענף פשע מרכזי היה מתמוטט לחלוטין. בדיוק כפי שפושעים אינם סוחרים בוודקה וטקילה. האם ראיתם פעם פּוּשר מנסה לדחוף וודקה לתלמידי בתי-ספר?
אלפי שוטרים היו בטלים מעבודה, לשופטים יתפנה זמן לחיסול תיקים אמיתיים. מספר עבירות הרכוש היה מתכווץ, פרמיות הביטוח יצנחו ומאות מיליוני שקלים יחסכו לאוצר המדינה בזכות ביטול "המלחמה בסמים" – מלחמת סרק שנכשלת כישלון חרוץ כבר מזה עשרות שנים.
ביטול האיסור על סמים יסיר מהם את הילת המסתורין, הייחודיות והמחתרתיות שהופכים את העישון ל- IN ו"גזעי" בקרב צעירים ומבוגרים כאחד. לקחת סם לא יהיה "קוּל"...
ארגונים ועמותות ימשיכו לפעול לחינוך הציבור שלא להזיק לעצמו באמצעות סמים, שתיית אלכוהול וסיגריות. פעולתם חיובית.
בעידן החדש יבוטל האיסור על שיווק ומכירת סמים קלים וניתן יהיה לרוכשם בכל מקום, בדיוק כפי שקונים וודקה וסיגריות. הרוכש המשתמש עושה זאת על אחריותו.
היחס למכורים לסמים קשים וממכרים יהיה כמו אל חולים במחלה כרונית קשה. היקף אוכלוסיה זו קטן יחסית ומונה מספר עשרות אלפי מכורים. בכל עיר תוקם מרפאה לחלוקת סמים נרקוטיים בפיקוח רפואי. מכורים יוכלו לגשת למרפאה, לקבל מנת סם לשימוש עצמי ולהתמסטל כרצונם בין כותלי המרפאה תמורת תשלום סמלי (ואולי מלא). המרפאה תנהל רישום, תערוך בדיקות רפואיות, תציע טיפולי גמילה. מכורים כבדים לא יצטרכו לפרוץ לבתים, או לעבוד בזנות כדי לממן סמים. חלקם יוכל לחזור ולהשתלב במעגל העבודה. כיום הם אינם יכולים לעבוד – המשכורות אינן גבוהות מספיק למימון עלויות ההתמכרות האדירות. הסטיגמה של מחלה כרונית שתדבק בהם תרחיק אחרים מלהיכנס למעגל ההתמכרות פי כמה מאשר האיסור הנוכחי. זה לא "גזעי" ו- COOL להתייצב במרפאת המסוממים.
במספר מדינות נערך ניסוי בו חולק הרואין טהור תחת פיקוח רפואי למכורים. חלוקת ההרואין התקיימה בתוך מבנה בו ישנם חדרי חלוקה, חדרי הזרקה, חלוקת מזרקים, טיפול סוציאלי ורפואי. לדוגמה, דיוויס (יוני, 2001) בכתבתו מדבר על ניסוי שנעשה בסוף שנות השמונים כאשר משרד הבריאות הבריטי החליט לתת הרואין לקבוצה של מכורים כבדים בליברפול. במסגרת הניסוי חלה ירידה של 96% במעורבות המשתתפים בפשיעה, ובמשך עשר שנות קיום הפרויקט לא מת ולו מטופל אחד כתוצאה מאיידס או מנת יתר. בעקבות לחץ ממשלתי נסגר הפרויקט כאשר בתוך שנתיים מיום הסגירה מתו 41 מהמשתתפים.
בשנת 1997 פרסמו חוקרים שוויצרים מחקר לגבי פרויקט חלוקת הרואין שהחל 5 שנים קודם לכן: מכורים קיבלו כ-500-600 מ"ג הרואין ליום, כאשר לא דווח על סבילות והעלאה בכמויות. אחוז התמותה היה כ-1% בשנה, נתון נמוך באופן דרמטי מהנתונים בקרב אוכלוסיות של מכורים שאינם בפרויקט דומה. לא היה ולו מטופל אחד שמת כתוצאה ממנת יתר. מצבם הבריאותי והחברתי של 1035 המשתתפים השתפר באופן דרמטי, חלה ירידה בדיכאונות ובחרדות שלהם, כמו גם בפשיעה. בעקבות זאת החלו להיערך ניסויים דומים בלוקסמבורג, בהולנד, בנאפולי ובאוסטרליה (Farell, 1998).
משאל עם שהתקיים בשוויץ על מימוש הניסוי לכדי מדיניות אישר את התכנית ברוב של 68% והרואין מחולק במרשם ברחבי שוויץ. התוצאות החיוביות של ירידה משמעותית בפשיעה, שיפור חייהם של המכורים והיעלמותם של קבוצות הזרקה בפארקים ציבוריים, הביאו את הציבור לתמוך בתכנית זו. בישראל פורסם ב-YNET לפני כשנה על כך שעיריית תל אביב מתעתדת להפעיל תכנית דומה. פורסם ש-75% מעבירות הרכוש באזור תל אביב מבוצעות על ידי מכורים, דבר שתכנית שכזו יכול לצמצם יחד עם שיפור חייהם של המכורים עצמם. נכון להיום תכנית זו לא הקרימה עור וגידים. הגוף היחיד שמצהיר על תמיכתו בתכנית שכזו היא מפלגת "עלה ירוק" שבמצעה מופיע נושא מזעור נזקים וחלוקת הרואין למכורים על פי המודל האירופי. (מקור הקטע המודגש)
כיום יש אינטרס כלכלי לסוחרי סמים לשדל ולגרום להתמכרות של לקוחותיהם ולהרחיב את מעגל המשתמשים. המתמכר יוצר תלות בסַפַּק הסמים ומגדיל את רווחיו. השיטה המוצעת תשמוט את השטיח מתחת לסוחרי הסמים. המתמכר האומלל לא יהיה תלוי בהם יותר וייחלץ מאחיזתם.
ענף הפשע העיקרי – מסחר והברחת סמים יתמוטט לחלוטין יחד עם התופעות הנלוות – פריצות, עבירות רכוש ואלימות. |
לעומת ביטול החקיקה האוסרת שימוש בסמים, יוכבדו העונשים על ביצוע עבירות בהשפעת שימוש באלכוהול או בסמים. אזרח שעומד להשתמש בוודקה או בהרואין צריך לעשות זאת בצנעה ומתוך ידיעה מראש שדעתו תשתבש לאחר מכן. רובצת עליו אחריות כבדה יותר. הנימוק "הייתי שתוי" לא יהיה נסיבה מקילה, אלא עילה להכבדת העונש.
העבירה לא תהיה עצם השימוש בסם עצמו, אלא בתוצאות השימוש: גרמת לתאונת דרכים עקב שתייה, או לנזק לזולת תחת השפעת סם – על כך תכנס לכלא לשנים רבות. תורחק מהחברה.
ממשלת ישראל תחדל מלעסוק בהימורים. הטוטו והפיס יופרטו ויבוטל המונופול שלהם בשוק ההימורים. עמדת כוח פוליטית נוספת תישמט מידי עסקני המפלגות – מינויים, דירקטורים, ג'ובים, זיכיונות, תחנות הימורים וישיבה על ברז חלוקת כספי מונופול ההימורים. החברים הנכבדים של המועצה להסדר הימורים בספורט, דירקטוריון מפעל הפיס והכפופים להם ייאלצו לחפש פרנסות מועילות יותר. לא תהיה מגבלה על עיסוק בהימורים, הקמת בתי קזינו, או משחקי הימורים כלשהם, כל עוד הם מוסריים. דהיינו, שני הצדדים משתפים פעולה מרצונם החופשי, ללא כפייה ואינם גורמים לנזק לזולת. השתתפות קטינים תיאסר.
הימורים הם עסק ככל העסקים וקיים ביקוש נרחב בציבור לשירות זה ברמות שונות. החל מהקשישה מנהריה שרוכשת מזה 50 שנה כרטיס פיס מידי שבוע ועדיין חולמת; ועד למהמר הטוטו הכפייתי ששולח מידי שבוע 1000 טורי טוטו. עשרות או מאות אלפי ישראלים מהמרים בבתי קזינו בחו"ל. יזם שישקיע בעסק בענף ההימורים יסתכן כמו בכל עסק אחר. שוק המהמרים אינו אינסופי בדיוק כמו שוק קוני הנעליים. התחרות בעידן החדש תיאלץ את בעלי עסקי ההימורים להעלות את שיעור הפרסים ולבסס את אמינותם. שולי הרווח, המונופוליסטים כיום, יצטמצמו.
האיסור להתחרות בהימורים הממשלתיים, דחף את העוסקים בענף אל עולם הפשע. שוב נוצרה הזדמנות לפשע מאורגן בזכות הפוליטיקאים: הנוסחה של איסור בחוק, על רקע ביקוש ציבורי רחב, בתחום מוסרי-רצוני וללא כפיה יוצר חממה לצמיחת פשע מאורגן.
יזמים רבים ישקיעו בבתי קזינו והימורים, רובם יפשטו את הרגל ויוותרו בשוק הטובים והאיכותיים. מוסדות רבים ינסו כוחם בשיווק הגרלות מתחרות לפיס ולטוטו. רובם הגדול יפסיד כסף וייסגר. הפשע המאורגן יפסיד ענף עיסוק נוסף. ביטול האיסור על הימורים יחסל את הסיכון הפלילי (להבדיל מסיכון עסקי) שקיים בעיסוק. התחרות תקטין את התשואה הכלכלית הגבוהה שגורף הפשע כיום. תלות המהמרים בארגוני הפשע לצורך הימורים, תנותק. כך גם ייפסקו התופעות הנלוות אל הימורים לא-חוקיים: קרבות בין כנופיות פשע על אזורי שליטה, העלמת הכנסות משלטונות המס, נזק לאזרחים נפגעים שהדרך להתלונן חסומה בפניהם. מאות שוטרים, שופטים ועורכי דין שעוסקים בתחום יתפנו לעיסוקים מועילים יותר. מדינת ישראל תגבה מיסים מענף ההימורים, כמו מכל עסק אחר, בסיס המס והכנסות המדינה יגדלו.
אין צורך "למסד את הזנות" כהצעתם של פוליטיקאים, מידי פעם. "מיסוד הזנות" משמעותו שהפוליטיקאים יתערבו גם בתחום זה... הניסיון במדינת ישראל מלמד שבמסגרת ה"מיסוד" תוקם הרשות לפיקוח על יצאניות. לכל "רשות" יש כמובן "מועצת רשות", מנכ"ל, מנגנון, לשכה ורכב צמוד. אין ספק שיוקם גם משרד "רשם היצאניות" שיעניק היתר לעיסוק בזנות, רק המבחנים הממשלתיים חסרים לנו... מאבק מפלגתי על ג'ובים ומינויים פוליטיים במליאת מועצת רשות היצאניות יהיו לשגרה... המפלגות החרדיות לא ישבו במליאת מועצת הרשות, מן הסתם, אך יידרשו כפיצוי, מושבים נוספים במועצת רשות השידור... למרות שבוחריהם ימשיכו ליהנות משירותי המקצוע מעת לעת...
החוקים המגבילים עבודת יצאניות, העסקתן ופרסום שירותי מין יבוטלו. תותר גם העסקתן של עובדות זרות בשירותי מין. לעומת זאת, יוכבדו העונשים על כפיית נשים לעסוק בזנות, העסקת קטינים, או הצעת שירותי מין לקטינים.
ביטול הסיכון הפלילי, זמינות השירותים והפרסום החופשי יגבירו את התחרות בענף ויקטינו את שולי הרווח במקצוע. סוחרי הנשים ייעלמו מייד מהשוק, לא בזכות המשטרה, אלא פשוט משום שלא יהיה בהם צורך. יצאנית מאירופה שתרצה לעבוד בישראל תוכל לקבל היתר לעבודה בישראל ולא תצטרך לחצות את מדבר סיני בחסות בריונים ובדווים. חלק גדול מהן יחזור כלעומת שבאו כי במדינה עם זנות חוקית השוק יגיע מהר מאד לרוויה. הזנות במדינת נבדה, בארצות הברית חוקית. למרות זאת, רק חלק זעיר מתושבי נבדה ומ- 40 מיליון התיירים הפוקדים את לאס-וגס, מידי שנה, נזקקים לשירותי היצאניות. לאס-וגס והאטרקציות בבתי המלון, הפכו את נבדה ליעד בילוי מועדף דווקא למשפחות עם ילדים...
ענף נוסף של הפשע המאורגן יחוסל, ללא ירייה אחת. שוטרים נוספים יתפנו לעסוק בפשע האמיתי.
החברה האנושית הצמיחה מאז ומעולם אנשים שאורח חייהם מבוסס על ביזה: פושעים שבוזזים את פרי עמלו של אדם עובד – החל מכייס פשוט וכלה בשודד בנק או רמאי מתוחכם. בכל חברה קיים מיעוט אלים שינסה לכפות את רצונו בכוח הזרוע על הזולת. בכל חברה יהיה מי שיפר הסכם בין שני צדדים ותידרש אכיפה של הרשות השופטת.
הפשע האמיתי לא ייעלם בעידן החדש – אך דיכויו והרחקת הפושעים מהחברה יהיו יעילים פי כמה, בעיקר מהסיבה שמערכת המשפט תצטרך להתמודד, כמעט רק, עם סוג פשע זה.
חוקיות הזנות, התרת הימורים ולגליזציה של סמים תפחית באופן מיידי ומשמעותי עול כבד מכתפי המשטרה, בתי המשפט ובתי הסוהר. גם ההשלכות העקיפות תהיינה דרמטיות: נפילה חדה של מספר עבירות הרכוש והאלימות, הקטנת עלויות הביטוח וחסכון של מאות מיליוני שקלים למשק מביטול הצורך במלחמת-סרק אבודה נגד סמים, זנות והימורים.
בעידן החדש תקטן גם השחיתות הנובעת מהחיכוך והתלות המתמשכים של האזרח בשלטונות: היתרים, רישיונות, הגשת בקשות וכל יתר הביורוקרטיה הממשלתית והמקומית. גם מספר העבירות הכלכליות יתכווץ: מהפך המיסוי הנובע מהחלפת מס-הכנסה במס-מחזור יבטל את הצורך ברוב "קומבינות" המס...
אל-דאגה. לצערנו, למשטרה תהיה די "פרנסה" מטיפול בפשע לשמו, גם בעידן החדש. תמיד יהיו פושעים, רמאים ונוכלים שיבחרו לבזוז את פרי עמלו של האדם העובד. אך הקטנת קו-החזית לאורכו מתמודדת המשטרה, תאפשר טיפול יעיל יותר בפשע האמיתי.
קיימת אי-סימטריה במוטיבציה של השוטרים להלחם בפשע מול המוטיבציה היצירתית של הפושעים. שוטר מקבל משכורת חודשית קבועה שכמעט אינה תלויה במעשיו, פעולותיו, הצלחתו או כישלונו. גם קידומו בדרגה אינו תלוי, ברוב המקרים, בכישרונו או בהצלחתו. בהתחשב בקושי שבעבודת-שטח במשטרה, חקירה ומלחמה פעילה בפשע – כמעט ואין תמריץ ממשי לשוטר להתאמץ ולהצליח כמו בסרטים... למעט התמריץ הטמון ביוקרה אישית.
לעומת זאת, לעבריינים יש תמריץ אדיר להצליח – הסיכון הטמון בכישלון משמעותו כבדה – שנים בכלא. את מערכת התמריצים הסותרת ניתן לאזן רק באמצעות הפרטת חלק ניכר מפעילות המשטרה.
שליטת המדינה במערכת החוק, המשטרה והמשפט היא עקרון בסיסי במשטר קפיטליסטי חופשי שדוגל בצמצום המעורבות הממשלתית בתחומים האחרים. למרות זאת, אין מניעה שהמשטרה תטיל משימות חקירה, בילוש וחשיפת פשעים על חברות בילוש וחקירה פרטיות כאשר המעצר בפועל יבוצע על ידי שוטרים במדים. כך יוכל חוקר משטרה בכיר לפקח במקביל וביעילות על מספר רב של תיקי חקירה.
מבנה ההסכם עם חברות חקירה פרטיות יאפשר הענקת בונוס מכובד במקרה של הרשעה בבית משפט וקנס במקרה של זיכוי או מעצר שווא – מנגנון בלתי ניתן ליישום במסגרת ממשלתית. חברות פרטיות גם יוכלו לקבל בונוסים מחברות ביטוח על פענוח פשעים שגורמים נזק ביטוחי לחברה. כך יקומו עשרות רבות של חברות-חקירה פרטיות בהתמחויות שונות. מערכת התמריצים היעילה תאפשר פענוח תיקי חקירה באופן מהיר ויעיל, תאפשר חקירה רצינית של אירועים שמשטרה מתנערת מהם כיום בתירוץ של "חוסר עניין לציבור", תצמצם את מעצרי השווא הרבים כיום (95% מהעצורים משתחררים ללא המשך הליך משפטי). המשטרה תחזור ליעודה המקורי – לוחמת בפשע, במקום פעילותה הנוכחית: מרכז פקידותי לרישום ותיעוד פשע... וגם זה באופן חלקי בלבד...
שכר השוטרים חייב להשתנות. סולם שכר שונה לשוטרי-שטח וסולם שכר אחר לפקידי המשטרה. לדוגמה: שוטרי יס"מ, מסתערבים, בלשים וכדומה ישתכרו הרבה יותר משוטרי העיפרון. מפקד חוליה בימ"מ צריך להשתכר כמעט כמו המפכ"ל כיום. גם אם המפכ"ל או קצין מטה אחר היו בעברם המפואר בלשים מצטיינים בסמטאות יפו.
בישראל של סדום כדאי להיות עבריין-נתבע, בייחוד בתיקים אזרחיים. שנים יחלפו עד שהמשפט יסתיים, ולאחריו שנים נוספות עד שהתיק יגיע לראש הערימה בהוצאה לפועל – עד אז: "או שהפריץ ימות או שהכלב ימות"... או שהעבריין "יתפשר" עם הזוכה המותש על מחצית מהסכום...
בסדום של היום סביר להניח שחלק ניכר מהעברות כלל אינו מגיע לידי תביעה בבית משפט, או בכלל מדווח למשטרה – האזרח הנפגע מניח מראש שמערכת החוק והמשטרה לא יושיעו. היקף העבריינות והפשיעה גדול בהרבה מהמשתקף בסטטיסטיקה של המשטרה ובתי המשפט. בעל עסק תל אביב מסר לנו שמשרדו נפרץ במהלך 15 השנים האחרונות 6 פעמים. גם לדירתו חדרו פורצים 5 פעמים... בפריצה הראשונה הוא טרח להתקשר למשטרה... לאחר מכן הבין את חוסר התועלת שבחיוג 100. פריצה אחת מתוך אחת עשר נכנסו לסטטיסטיקה הרשמית...
שיטת המשטר הכלכלי-חברתי יוצרת את מרבית העבריינים והפשעים בישראל. אלה גורמים לעומס חונק על המשטרה ומערכת המשפט.
בעידן החדש תצליח מערכת החוק והאכיפה להתמודד בקלות עם הפשע האמיתי הואיל והעבריינות שמקורה בשיטת המשטר תצטמצם למינימום. התוצאה הישירה תתבטא בעליית קרנו של החוק והשבת אמון האזרח במערכת המשטרה והחוק. האזרח הישראלי מאמין באיכות מערכת המשפט אך מתייחס בציניות ובחוסר אמון, כמעט מוחלט, ליכולת המערכת להגן עליו, להעניש או לבער את הפשע. האיכות שבצמרת המשפט אינה שולחת שורשים אל האזרח הנפגע – מכאן ועד לזלזול במערכת האימפוטנטית – המרחק קצר.
יש לזכור – שופט הוא בסך הכול עורך דין לשעבר עם גלימה. הוא יכול להיות עצלן או חרוץ, יעיל או מורח, חריף-שכל או לא-הגיוני, מקל בדין או קשוח, משפטן מעולה או פוסק-טועה, שופט מציאותי או שופט מנותק ומרחף. שופטים אינם כפופים למנגנון של אילוצים חיצוניים שמתגמל או מעניש על איכות עבודתם. מנגנון התמריצים והבלמים היחיד הקיים כיום הוא השעיה במקרים נדירים וקיצוניים ביותר, או פגיעה יוקרתית כאשר ערעור בערכאה שיפוטית גבוהה מבטל פסק דין קודם. שכרו לעולם אינו מושפע מאיכות עבודתו, וקביעוּת משרתו מובטחת.
מספר התיקים הממוצע לשופט בישראל עומד על כ- 2,335 (2011). לא אנושי. בלתי אפשרי. מדוע ששופט יזרז סיומם של תיקים? מי שגומר מהר, יקבל תיקים נוספים... שיטת התגמול לשופטים אינה מוסיפה למוטיבציה של השופט...
מנגנון ללא מערכת תמריצים חיצונית של שכר ועונש, איזונים ובלמים – סופו הסתיידות. לכן, יש לעגן במערכת המשפט את הכלים הבאים:
סקר-משוב בין עורכי הדין – סקר תקופתי בו יביעו עורכי הדין את חוות דעתם על כל שופט לפי מספר קריטריונים. התוצאות הסטטיסטיות יפורסמו. סקר דומה בוצע בשנת 2004 אך בוטל בהמשך.
שכר דיפרנציאלי – חלק משכר השופט ייגזר ממספר התיקים בהם נתן פסק דין. מאידך, יגרע משכרו כנגד כל פסק דין שבוטל על ידי ערכאת ערעור. כלומר, השכר יושפע מההספק הכמותי של השופט והן מאיכות שפיטתו.
רענון השורות – נשיאות בית המשפט תחויב לפטר מידי שנה 2% מהשופטים. מינוי לשופט יחדל מלהיות כרטיס זכייה בטוח. יתווסף לו סיכון.
חיוב מפסידים בהוצאות משפט – שופטים רבים "מתחשבים" בצד המפסיד ואינם מטילים הוצאות משפט ריאליות המשקפות עלויות אמיתיות. נוהג זה יוצר תמריץ להשתמש בבית המשפט ככלי להתשה של הצד השני וגם מעודד עמותות וקבוצות אינטרס להגיש עתירות "חברתיות". זה כמעט בחינם...
בעידן החדש יפחת, מיידית, העומס בבתי המשפט כתוצאה מביטולם של מספר רב של חוקים הנובעים מאופיו של משטר המעורבות הממשלתית הישן. העומס הפוחת יאפשר ניהול משפטים ברצף, כנהוג בארצות הברית – יום אחרי יום. דחיות יהיו נדירות. עצם הניהול ברצף יתרום גם הוא להתייעלות נוספת ולביטול עינויי-דין ועיוותי-דין הנגרמים כיום בגלל מריחת משפטים על פני שנים. יחד עם זאת תינתן לשופט עצמו סמכות לפעול כמפשר בן הצדדים, בהסכמתם מראש. קנסות מנהליים גבוהים ותשלום כופר יונהגו בעבירות כלכליות, בעיקר בתיקים שיסודם ברשלנות ללא כוונה פלילית. סכום הכופר יהיה גבוה במידה שהתשלום יכאיב לנאשם. באופן זה רק נאשם שמשוכנע בצדקתו יעדיף הליך משפטי. נאשם שמכיר באשמתו, בסתר ליבו, יעדיף לשלם כופר וקנס גבוה אך יחסוך סיוט ארוך והוצאות משפטיות.
יעילות השיפוט תשתפר כתוצאה מיישום מנגנון הבקרה שפורט. התמקדות מערכת המשפט בפושעים ועבריינים אמיתיים תאפשר להרחיקם מהחברה באמצעות הגברת הענישה על עבירות חוזרות של הונאה, גניבה ואלימות – במקום הסלחנות המופלגת כיום. עבריין סדרתי שיושב בכלא 10 שנים מעסיק פחות את מערכת המשפט בהופעות חוזרות.
אין לנו מידע סטטיסטי על הרכב הנזקקים למערכת המשפט וההוצאה לפועל. סביר שחוק 80-20 תקף גם כאן: 20 אחוזים מהציבור נזקקים ל-80 אחוז משירותי המשפט. ייתכן שהיחס קיצוני אף יותר, אם נבודד מהחשבון אזרחים שהגיעו לבית משפט פעם אחת בלבד במהלך חייהם. לא מן הנמנע שנגלה ש- 10% מהציבור הם הצרכנים של- 90% מהיקף עבודת בתי המשפט.
מיהם אותם עשרת האחוזים, המשתמשים ה"כבדים" של בתי המשפט? קרוב לוודאי חברות עסקיות, עצמאיים, מוסדות, אנשי עסקים, בעלי רכוש וכדומה.
כיום מממן תקציב המדינה את רוב הוצאות מערכת המשפט. כלומר, המיסים שמשלם המורה בבית הספר מסבסדים את השירותים המשפטיים המוענקים לאיש עסקים שמסוכסך עם שותפיו. מיליוני אזרחים מדימונה ועד לנהריה, שכף רגלם לא דרכה מעולם בבית משפט מסבסדים חלק קטן מהאוכלוסייה שסותם את בתי המשפט.
מערכת המשפט אינה "מוצר ציבורי" מובהק (מוצר שאי אפשר לזהות ולחייב ישירות את המשתמש בשרות ומאידך – למנוע את השרות מסרבן תשלום. בניגוד, לדוגמה, לשרותי הגנה שמערכת הביטחון מספקת לאזרחי ישראל). מי שרוצה לרכוש שירותים של מערכת המשפט – שישלם את מחירם הריאלי.
מערכת המשפט תהפוך למערכת תקציבית סגורה שמתקיימת מאגרות ריאליות שישלמו צרכניה. מגיש התביעה ישלם אגרה ריאלית; עבריין פלילי שיורשע יאלץ לשלם את הוצאות מערכת המשפט בדיוק כפי שהוא משלם לעורך הדין שלו. גם יחידות סמך הכפופות למשרד המשפטים ימומנו מאגרות הנזקקים לשירותיהן: הטאבו (רשם המקרקעין), רשם הפטנטים, רשם החברות ועוד. ראוי לציין שכבר כיום, כרבע מתקציב משרד המשפטים מקורו באגרות שמשלמים המשתמשים בשירותיו. גם מערכת ההוצאה לפועל צריכה לפעול כמערכת כספית סגורה ונפרדת שגובה אגרות ריאליות עבור השירות. כך יחוסל גם הר התיקים שבהוצאה לפועל.
מערכת המשפט והאכיפה היא שירות בסיסי שהמדינה מעניקה לאזרחיה. הגנה מפני הפוגעים בזכויות האדם הבסיסיות. לכן מוצדק לממן אותה מכספי משלמי המיסים. משלם המיסים יממן את ההפרש שבין תקציב המערכת לבין הכנסותיה מאגרות (כך המצב גם כיום, אלא שבעידן החדש – רוב התקציב ימומן מאגרות).
אין סיבה למונופול ממשלתי על שירותים של פתרון סכסוכים בין אזרחים. צריך לעגן בחוק את סמכותם של בתי משפט פרטיים שיורכבו מעורכי דין מנוסים ומשופטים שפרשו ממערכת המשפט של המדינה. ערכאות המשפט הפרטיות יתחרו על יעילות, מחיר וצדק. ניתן יהיה לערער על פסק הדין בפני ערכאת ערעור של המדינה. כאשר תהיה תחרות בין מספר רב של במות שיפוטיות, ייבחרו צדדים רבים להתדיין במערכת הפרטית.
אין סיבה למונופול ממשלתי על שירותי ההוצאה לפועל. גם כיום מבוצע חלק ניכר מהשירותים על ידי קבלנים פרטיים מטעם ההוצאה לפועל. אין סיבה שלא יקומו חברות פרטיות מתחרות להוצאה לפועל של פסקי דין.
למערכת המשפט הממשלתית "כוונות טובות" – צדק. אך התוצאה הסופית, כמו בתחומים אחרים של מעורבות ממשלתית היא עוול, עינוי דין, ופגיעה בצדק. צדק שיוצא לאור אחרי שנים של סחבת בבתי המשפט ומסתיים באימפוטנציה של ההוצאה לפועל, הופך את טחנות הצדק למסחטות עוול.
תפקידה הרשמי של לשכת עורכי הדין מתובל בניסוחים מתקתקים כגון "תשקוד על רמתו וטהרו של המקצוע", "חשיבות המקצוע במדינה קולטת עליה", "תעמוד על המשמר ותהווה מגן לפרט". תפקידה המעשי של כל גילדה מקצועית מאז ימי הביניים הוא צמצום התחרות בענף באמצעות שליטה על מספר העוסקים, סמכות למתן היתרי עיסוק במקצוע, הקשחת תנאי ההצטרפות לגילדה (מבחני כניסה), הגבלת פרסום, קביעת תעריפים אחידים ועוד.
משפטן שסיים את לימודיו באוניברסיטה המכובדת ביותר, אינו רשאי כיום לעסוק בעריכת דין. לשכת עורכי הדין דורשת "תקופת התמחות" ארוכה של כשנה וחצי. בתקופה זו עובד הסטאז'ר במשרד ותיק, בדרך כלל בתנאי שוליה ובשכר נמוך מאד. רק לאחר "ההתמחות" והצלחה במבחן מטעם לשכת עורכי הדין הוא רשאי להצטרף ללשכה. רוב עורכי הדין תמימי דעים שתרומת "ההתמחות" לניסיונו המשפטי ולהשכלתו של המתמחה אפסית. המתמחים עוסקים ברוב המקרים בעבודה "השחורה" המנהלתית של המשרד. יוצא איפה, שמטרת ה"התמחות" היא בעיקר דחייה של גידול מספר עורכי הדין בשוק ואספקת כוח אדם זול ואיכותי למשרדים הותיקים...
בעידן החדש יבוטל חוק לשכת עורכי הדין. לשכת עורכי הדין תהיה לגוף וולונטרי. עורכי דין יוכלו להצטרף אליה מרצונם החופשי. כל אחד יוכל לקרוא לעצמו "עורך דין". אך רק חבר לשכה יהיה רשאי לצרף לשמו תואר נוסף, לדוגמה: עו"ד מורשה. כאשר הלשכה תהיה וולונטרית היא תהיה זכאית להגביל את המצטרפים אליה ככל העולה בדעתה. לדוגמה: להגביל חברות רק לבוגרי אוניברסיטאות מסוימות, לגבות אגרות חברות גבוהות, לקבוע מבחני כניסה וכדומה. חשיבות הלשכה כאיגוד וולונטרי תגבר הואיל ולציבור יהיה ברור שעורך-דין חבר לשכה עומד בקריטריונים מקצועיים מחמירים יחסית לעורכי הדין האחרים בשוק. הלשכה לא תהיה רשאית לשלול עיסוק במקצוע; אך תוכל, כמובן, לבטל חברותו ותוארו הנוסף של חבר שכשל. הלשכה תשקיע בפרסום ויחסי ציבור שידגישו את החשיבות והיתרון המקצועי של עורך דין חבר לשכת עורכי הדין. חברות בלשכה תעניק יתרון מעשי ביותר לחבריה: חותמת איכות, יוקרה, ומעמד. ייתכן שתתאגד לשכת עורכי דין מתחרה נוספת, לדוגמה: לשכת עורכי הדין בעלי תואר שני ושלישי. ביטול חוק לשכת עורכי הדין ישיל עוד מספר עמודים מספר החוקים העמוס לעייפה במדינת ישראל.
לביטול חוקי האיסור יש לפחות ארבעה היבטים כלכליים משמעותיים:
עלויות מלחמת הסרק – תקציבי המשטרה, המשפט והענישה מסתכמים בוודאי במאות מיליוני שקלים בשנה.
מניעת נזקי רכוש ונפש – נזקים לציבור הרחב, שכבר נדונו כאן, הנובעים מהצורך לממן רכישת סמים יקרים.
חיסכון במטבע חוץ – מקורם של הסמים המוברחים, סמים קלים וקשים כאחד, אצל יצרנים ומבריחים מחו"ל. מאות מיליוני דולרים יוצאים את ישראל מידי שנה למימון יבוא סמים. ביטול האיסור יאפשר את גידולם והפקתם בישראל בעלויות נמוכות ובפיקוח. הפיקוח נועד אך ורק, שלא לסבך את המדינה בהפרת אמנות בינלאומיות, כל עוד הסמים אסורים בחו"ל.
יצוא סמים לצריכה עצמית – כל עוד הסמים אסורים ברוב מדינות העולם, נוצר יתרון תיירותי-יחסי למדינה בה הסמים מותרים. בהולנד מותרים סמים קלים. ההערכות הן שכ- 25% מהכנסות התיירות של הולנד מקורן ב"תיירות סמים". תיירים אלה גם מייצרים הכנסות "עקיפות" נוספות לכלכלת הולנד – מלונות, מסעדות, חנויות וכו'. בשנת 1996 הוערכה הכנסה זו בכ- 1.3 מיליארד דולר.
ייצוא שירותי הימורים – הקמת בתי קזינו בישראל תבסס את ענף התיירים-המהמרים. ויחסוך מאות מיליוני דולרים בשנה לישראלים שנאלצים כיום לנסוע לחו"ל כדי להמר. בניגוד לתיירי-הסמים, בשוק ההימורים הבינלאומי, יהיה קשה יותר לשווק את ישראל, בגלל התחרות מאתרי הימורים בעלי מוניטין בתחום זה: בולגריה, רומניה, מונקו, לס-וגאס ועוד. היתרון התיירותי היחיד לישראל בתחום ההימורים טמון בחבילת תיירות שכוללת הטמנת פתקים בכותל המערבי...
יחד עם התפתחות האינטרנט התבססה תעשיית אתרי ההימורים. התעשייה מגלגלת כבר למעלה מ-10 מיליארד דולר בשנה (2005) והיקפה הולך וגדל. באופן לא מפתיע מככבות בענף מספר חברות ישראליות ששווי השוק שלהן נמדד במיליארדי דולרים. בעצם, היזמים ישראלים אך החברות רשומות במדינות בהן ההימורים מותרים והמס נמוך (האיים הקריביים, גיברלטר, ואפילו בשמורות האינדיאנים בקנדה). בעידן החדש רשתות הימורים אלה יוכלו לפעול מחיפה או מהרצליה. מאות מעובדיהן כיום הם ישראלים. יתכן שתעשייה זו תתרום לכלכלת המדינה הרבה יותר מבתי הקזינו עליהם מתווכחים הפוליטיקאים כבר עשרות שנים.
קשה להעריך את הכנסות המדינה במט"ח עקב ביטול האיסור על סמים, הימורים וזנות, אך אין ספק שמדובר ברווח של מיליארדי דולרים לכלכלת ישראל, ובזמן קצר יחסית.
בכל חברה אנושית, מאז ומעולם, נמצאו גם פושעים – אנשים שהפרו את זכויות הזולת, כפו עליהם את רצונם. החל בגנב שמפר את זכות הקניין וכלה ברוצח שמפר את הזכות הטבעית לחיים. בכל פשע יש שני צדדים: הפושע והקורבן.
המדינה המודרנית יצרה סוג פשע נוסף: "פשעים ללא קורבן": שני אנשים שפועלים ביניהם מתוך הבנה והסכמה, אינם כופים דבר אחד על השני, אינם גורמים נזק לזולת – אך בכל זאת, בעיני החוק, הם עבריינים. לדוגמה, ישראלי שפותח מועדון הימורים במקום פרטי וגובה דמי השתתפות מאורחיו. המהמרים באים מרצונם החופשי. אין כפיה. לפי החוק – היזם עבריין! למרות שה"פושע" אינו מפר אף אחת מזכויות האדם הטבעיות.
בפרק זה נתמקד בעיקר בסוג זה של "פשיעה". "עבריינות" שנוצרת בעקבות חקיקה מיותרת, רגולציה ומעורבות ממשלתית בחברה ובכלכלה. "עבריינות" זו אינה מבוטלת בהיקפה והשלכותיה חורגות מעבר ליצירת עבריינים – נוצרת אווירה של שחיתות ואי כיבוד חוק. בדרך זו מוקרנת השפעתה ותורמת גם להגברת הפשע המובהק.
כדי להבין את השפעת הרפורמות המוצעות בעידן החדש על צמצום מימדי הפשיעה, צריך לחלק את העבריינות לקבוצות. חלוקה זו אינה מקובלת בספרי הלימוד:
עבריינות הנובעת מעודף חקיקה ורגולציה– עודף חקיקה ואיסורים מקורו בהשקפה שהמדינה צריכה להתערב בחיי האזרח ולקבל החלטות עבורו ובמקומו במגוון רחב של תחומים: על המדינה לעשות "סדר", "להגן" על האזרח שנתפס כחסר אונים. הכוח הניתן לביורוקרטיה הממשלתית, הפרוסה כמעט על כל תחומי החיים, חייב להשחית. דוגמאות שזורות לרוחב האתר ובהמשך הפרק.
עבריינות שהיא תוצר של "מדינת הרווחה" – מיסוי גבוה שמתפרס על תחומים רבים, ומנגד – מערך חלוקת הכסף לקבוצות שונות באוכלוסיה. עבריינות חייבת להיווצר בשלב הגבייה וגם בשלב חלוקת הכסף וההטבות לקבוצות "המגיע לי".
פשע מובהק– אנשים ש"מתפרנסים" משוד וניצול הזולת. אנשים שכופים את רצונם בכוח על הזולת. אנשים שמפרים את זכויותיו הטבעיות של הזולת. ראה פרוט בהמשך.
במהלך אוקטובר 2004 פורסמה בעיתונות הצעת חוק שעתידה הייתה להגיש ח"כ ענבל גבריאלי (ליכוד) שתחייב דוגמניות להיות בעלות ישבן וחזה נאותים. לא להיות "רזות מידי".
אמנם, זה אינו ניסוחה המקורי של הצעת החוק, אבל זו משמעותה. לחוק "כוונה טובה" – למנוע מסוכנויות להעסיק דוגמניות שמרעיבות עצמן ופוגעות בבריאותן. מדובר בחוק-מדינה שתפור לאוכלוסייה של כ- 400 דוגמניות; בערך כמספר הנפשות בשלושה בנייני מגורים חדישים בחולון... החוק יאלץ דוגמניות להצטייד באישור רופא. כמו כן ימונה "מפקח על הדוגמניות" שיבדוק אותן מידי 6 חודשים... תפקיד נחשק...
שר הבריאות דאז, דני נווה, הודיע על תמיכתו ביוזמה. יוזם החוק, סוכן הדוגמניות עדי ברקן, גייס אישי ציבור לתמיכה בחוק ובין היתר, כמובן, את מנכ"ל חברת עלית-שטראוס, שהרי ידוע... שוקולד מועיל להיקף הישבן...
החוק שהוצע הוא מסוג החוקים שמייצרים "עבריינים ללא קורבן" – יש "עבריין" אבל אין קורבן שנפגע מלבד אולי ה"עבריין" עצמו. מפר החוק אינו פוגע בזולת, אלא במקרה הגרוע – בו עצמו בלבד. "גנב" שגונב מעצמו...
אם החוק יתקבל ברבות הימים (ואכן החוק התקבל בכנסת במרץ 2013), אין ספק שנקרא בעיתון על סוֹכנוּת דוגמניות שעברה על החוק כי לא בדקה אם הדוגמנית מצוידת באישור רפואי מעודכן; הדוגמנית בעלת הציצי הקטנים תעמוד לדין בעקבות הלשנה של הדוגמנית בעלת הטוסיק המלא; רופא קופת החולים יואשם כי נתן אישור רפואי לדוגמנית ללא בדיקה נאותה; ומשרד עורכי דין כהן-לוי ושות' יתמחה בייצוג דוגמניות צמרת רעבות...
חוק הדוגמניות יחייב להצטייד באישור רופא מידי חצי שנה... תעסוקה מיותרת לרופאים... המפקח על הדוגמניות, מן הסתם חבר מרכז המפלגה, יישב כמובן בלשכה עם צוות עובדים ורכב צמוד... המפקח גם ישתתף לפחות 4 פעמים בשנה בכנסים מקצועיים בחו"ל ויוזמן לאירועים בולטים בענף הדוגמנות העולמי... לאירועים אלה תצטרף משפחתו – אין זה הוגן לדרוש משליח ציבור חיוני להתנתק ממשפחתו בגלל עול עבודתו לטובת הציבור.
נטיית השלטון להתערב בחייו הפרטיים של האזרח גוררת לחקיקת חוקים מיותרים שהופכים מאות אלפי אזרחים ל"עבריינים" ויוצרים אלפי תעסוקות סרק לעורכי דין, יועצים, פרקליטים, פקידים, וכמובן לעומס של תביעות בבתי במשפט.
עצם קיומו של משרד המפקח על הדוגמניות הוא מרשם בטוח ליוזמות ביורוקרטיות נוספות. המפקח הרי לא יסתפק בנסיעות ייצוגיות לחו"ל... ענף הדוגמנות יעבור תהליך רישוי. רק דוגמן-מורשה יוכל לעבוד בדוגמנות, רק סוֹכנוּת בעלת רישיון תוכל להעסיק דוגמנים. פעמיים בשנה יתקיימו מבחנים ממשלתיים לדוגמנים. דוגמן בעל רישיון, יצטרך לחדשו אחת לשנה באמצעות הצגת אישור רופא ותשלום אגרה של 1,000 ₪. במשרד המפקח יקום משרד רשם הדוגמנים בדרגת סגן-מפקח (גם לו יהיה כמובן רכב צמוד וגם הוא ייסע לכנסים בחו"ל... אבל רק פעמיים בשנה...). הלחץ לרישוי ענף הדוגמנות ינבע "מהשטח" – עשרות סוכנויות דוגמנות ילחצו על שר התרבות באמצעות לובי רב-השפעה של סלבריטיס למען חוק הרישוי. הרי "לא ייתכן שכל אחד יוכל לפתוח סוֹכנוּת דוגמנות וכל אחד יהיה דוגמן".
מטרתם העיקרית, כמובן, היא צמצום התחרות בענף ומתן כוח לדוגמנים הותיקים להחליט מי יצטרף ומי יידחה. הגנה על כיסם הפרטי של העוסקים בענף – זה שם המשחק האמיתי. הנימוקים הרשמיים יהיו תמיד בלשון "כבוד המקצוע", "טובת הציבור", "דאגה לעוסקים", "עשיית סדר בענף הפרוץ" ו"סוף לחאפרים".
זו גם הסיבה העיקרית לקיומן של לשכת עורכי הדין, לשכת רואי החשבון, רשם המתווכים ושל רשיונות עיסוק אחרים החל מרשיון לקבלן-בניין וכלה ברישיון להקמת מוסך לרכב. אין פלא איפה שהשיפוצניקים החלו להתארגן במהלך 2003 "להסדרת הענף", הקמת ארגון גג יציג, ארגון לובי פוליטי... ההמשך יהיה כמובן – "רשיון שיפוצניק מורשה" (בעת כתיבת פרק זה נכתבו הדברים בבדיחות הדעת, אך החוק אכן אושר ב-2008).
קו מחשבה זה מוביל לרישוי ו"הסדרת" עסקים כמעט בכל תחום – רשיון לספר ולמספרה מורשית, רשיון שרברב לאינסטלטורים, רישוי לקונדיטוריות, ואף רישוי מורים לנגינה... (ראה פרק תעשייה ומסחר).
כיצד כל זה קשור לפשע ועבריינות נראה בהמשך...
אם מחר יתקבל, לדוגמה, חוק האוסר על עישון סיגריות, ייצורן ומכירתן ייווצרו מאות אלפי עבריינים חדשים. החוק שבדוגמה יתקבל, מן הסתם, בדרך דמוקרטית, כוונתו תהיה טובה – הגנה על הציבור.
כתוצאה, ישולש מחיר הסיגריות וניתן יהיה לרוכשן בשוק השחור בלבד. פשע מאורגן יתפתח ויתמחה בייצור מחתרתי, הברחה ומסחר לא חוקיים. אלפי פושעים חדשים יעסקו במנגנון המכירה וההפצה, הגנה על מערך ההפצה וחיסול חשבונות עם מתחרים. אלפי שוטרים חדשים יגויסו להלחם בפשע הסיגריות הגואה ועשרות אלפי תביעות פליליות חדשות יוגשו מידי שנה.
התסריט אינו דמיוני – כך ארע בארצות הברית בשנות העשרים והשלושים – תקופת האיסור על מסחר במשקאות חריפים. המאפיה התבססה באותן שנים.
מעשן סיגריה, בהנחה שאינו מעשן במקום ציבורי סגור, גורם נזק לעצמו בלבד. אדם הגורם נזק לעצמו אינו פושע. גם מהמר בקזינו או מסומם קוקאין גורמים נזק לעצמם בלבד ולכן אינם פושעים, כל עוד לא פגעו בזולת.
למדינת ישראל מסורת בולשביקית מימיה הראשונים. הקו האידיאולוגי והפוליטי של האבות המייסדים נבע מהמודל הרוסי-קומוניסטי של ראשית המאה העשרים, לפיו השלטון, הממסד הפוליטי והמפלגה הם הכוח המרכזי ולא האזרח וחופש הפרט. במילים אחרות: הפוליטיקאי והעסקן יודעים טוב מהאזרח מה נדרש לטובתו, אין לסמוך על האזרח ושיקוליו – הפקיד הממשלתי הוא שיחליט, יצווה יפקח. כך שקענו ברגולציה וחקיקה ענפה, מסובכת ומגבילה כמעט בכל תחום: מיסוי, בניה, חקלאות, תעשייה, תחבורה, תקשורת, בריאות ועוד.
כאשר הפילוסופיה השלטת היא עליונות הפקיד והשלטון מעל לחופש הפרט – נדרשת חקיקה ענפה ומגבילה בכל תחום. החקיקה העודפת היא זרועו הארוכה של הממסד להידוק התלות של האזרח בפקידי השלטון ועסקניו הפוליטים.
"ככל שמתרבים החוקים – המדינה מושחתת יותר". ההיסטוריון הרומאי טאקיטוס |
בתנאים אלה אין פלא שמערכת המשפט אינה עומדת בעומס. מאות אלפי תיקים תקועים ומשפטים מתבררים לאורך שנים רבות. למעלה מ-724,000 תיקים נפתחים מידי שנה בבתי המשפט בישראל. מספר התיקים הפתוחים בבתי המשפט עמד בשנת 2012 כ-450,000 וכ-2.6 מיליון תיקים פתוחים רובצים על מדפי ההוצאה לפועל (2014) – העומס הולך וגדל. עינויי דין, הוצאות משפטיות מיותרות. זילות החוק והצדק הם תוצאה בלתי נמנעת של משטר פוליטי-ריכוזי שמגביל את חופש הפרט.
עודף חקיקה ורגולציה גורמים להעסקת עשרות אלפי עובדים מיותרים משני צידי המתרס: המנגנון הממשלתי מחד, ומצד שני – האזרחים והסקטור העסקי שנאלצים להעסיק יועצים, עורכי דין ושתדלנים, ומבזבזים זמנם על עיסוקים לא יצרניים. לא פלא שמספר עורכי הדין בישראל הוא הגבוה בעולם יחסית לגודלה.
ההוצאה המיותרת, יחד עם המיסוי הכבד הנדרש למימון המערכת על פקידיה, רכביה הצמודים והטבותיהם – פוגעים ברמת החיים ובאיכות החיים של כלל האזרחים.
החוק נועד לכאורה לשמור על סדר חברתי. באופן פרדוקסאלי, עודף החקיקה גורם לערעור הסדר החברתי; בדיוק כפי שתרופה המועילה במינון נמוך, מזיקה ואף גורמת למוות כאשר היא ניתנת במינון גבוה.
הממסד הפוליטי מצליח לשכנע את האזרח שהמדינה יכולה לפתור כמעט כל בעיה באמצעות חקיקה מתאימה, אם רק תוענק יותר סמכות וכוח לפוליטיקאים. עודף הרגולציה והחקיקה הנלווית, הצורך באישורים ורשיונות, גורמים כמעט לכל עסק או אזרח (גם ל"בכירים"...) לעבור על החוק באופן זמני או דרך קבע, או לפחות להתחכך בו. מעל לכולם מרחפת חרב החקיקה המוגזמת והעודפת. במדינה עתירת חוקים ומגבלות הופך כמעט כל אזרח לעבריין; השאלה היא אם ומתי ייתפס, מתי ייתבע.
האזרח מתרגל למציאות בה יש עברות "נסבלות" או "מוּתרות" שהסיכון להיתפס בהן אפסי. בגבול שבין "עבריינות מותרת" ומקובלת לבין פשע אמיתי נוצר תחום אפור, רחב ומטושטש. מתהווה אוירה ציבורית שמתבטאת באמונה כי "כולם גנבים". החוק נתפש על ידי רבים ככלי שרירותי של האליטות לניצול האזרח, מה עוד שבחיי היום-יום החוק אינו מגן עליהם מעשית מאלימות, פריצה לבית, גניבות רכב. הכבוד לחוק נרמס. בתנאים אלה הופך הישראלי לאדם לא-מוסרי בעול כורחו. הגבול בין מותר לאסור אינו ברור. שטח אפור זה הוא דינמי ומשתנה עם השנים: אריה דרעי ממנהיגי מפלגת ש"ס (והוא אינו היחיד), ביצע בסך הכול פעולות שהיו מקובלות – חלק מחיי היום-יום המפלגתיים במשך עשרות שנים – "עבריינות מותרת". הוא נכשל והורשע רק משום שלא היה ער לכך שכללי המשחק השתנו במקצת.
אזרח שנאלץ לרמות כדי לקבל רשיון לקיוסק, לחפש פרוטקציה כדי לעקוף תור מיותר, לבקש לרשום בחשבונית את נייר הטואלט כ"ציוד משרדי" ולשלם לפקיד עירייה כדי לקבל רישיון להרחבת החדר על הגג, אינו יכול להזדהות עם המדינה ועם החברה; במקרים רבים יגלוש לאלימות ולגסות גם ברחוב ובתור לקולנוע. השיטה הכלכלית-חברתית משחיתה את האזרח ומקרינה לעבר הפשיעה הפלילית. עודף החקיקה והרגולציה משחיתים את האזרח.
העולים החדשים מברית המועצות ומארצות קומוניסטיות אחרות, מכירים מציאות זו היטב מארצותיהם לשעבר. בברית המועצות הכל נאסר, אלא אם קיבלתם אישור. חוקים ותקנות "עשו סדר" בכל היבט אפשרי של חיי היום-יום. אפילו כדי לעבור דירה מעיר לעיר צריך היה להצטייד באישור, שלא לדבר על נסיעה לחו"ל. התוצאה הייתה שחיתות מקיפה – האזרח נאלץ לגנוב כדי לחיות ולהתקיים. קנייה בסופרמרקט הצריכה "קומבינות" כדי להתגבר על התורים והמחסור...
שיטת המשטר אותה ניתן לכנות "דמוקרטיה חברתית", השלטת בישראל מאז הקמת המדינה, בין אם הליכוד או מפלגת העבודה בשלטון, היא הגורם המרכזי לעבריינות ולשחיתות.
מיעוט מהאזרחים מפיק תועלת מהשיטה: בעיקר הסקטור הפוליטי-מפלגתי על עסקניו ופקידיו, אלפים ספורים של עשירים בעלי-הון הקשורים לשלטון, ומספר קבוצות עובדים חזקות ושתלטניות.
בבסיס השיטה מערכת ענפה של העברת כספים, הנגבים כמעט מכולם; חלקם מועברים אל תוך כיסיהם העמוקים של המקורבים. בשוליים הרחוקים והרחבים של מערכת ההעברה נמצאים רוב יתר האזרחים – לוקחים מכולם ומחזירים כמעט לכולם. במרכז המערכת, על הברז, ממוקם הסקטור הפוליטי שגוזר את חלקו המכובד.
מערכת מקבילה למנגנון העברת הכספים הישיר היא מערכת האישורים, הרישיונות וההגבלות – רגולציה. מקורבי השלטון שהצליחו להתברג לצד "הנכון" זכו באישור יקר מפז שמאפשר לחלוב ישירות מכיסי האזרחים שלא דרך הממסד הפוליטי ומערכת המיסוי. אם הפוליטיקאים מאפשרים לייבא רכב רק דרך יבואן בלעדי, מוזרם העושר אליו ב"מערכת המקבילה". הטלת מכס גבוה על מוצרי חלב מאלץ אזרחים לקנות מוצרי חלב מתנובה ויצרנים מקומיים בלבד. הענקת זיכיון לערוץ טלוויזיה, או מענק למפעל מאושר שייכים גם הם לקטגוריה זו.
סביב שתי מערכות העברת כספים אלו שזורים אלפי חוקים ותקנות, אישורים, רישיונות, מכרזים וטפסים אין-קץ. מאות אלפי עובדים קשורים בפרנסתם ישירות בממסד. כר נרחב ל"קומבינות" ולשחיתות.
יורם גבאי, הממונה לשעבר על הכנסות המדינה, סקר במאמר (גלובס, 14.01.03) את אשמת השיטה השלטונית של מעורבות יתר והגבלות ממשלתיות:
"...התיאוריה הכלכלית והמחקרים האמפיריים מראים, שהגורם המרכזי להיווצרות הון שחור בלתי מדווח ושחיתות כלכלית ממוסדת, הוא השיטה השלטונית. מעורבות ממשלתית גדולה במשק, יחד עם משקל גבוה של איסורים, הגבלות, מכסות ורישיונות מביאים לכך, שחלק גדל והולך של הכלכלה עובר לשווקים אפורים ושחורים, עליהם משתלטים גורמים פליליים... רובו [של ההון השחור] מרוכז בקשרי גומלין בין הדרג השלטוני, המקורבים, "המאכערים" והסקטור העסקי – וכמעט כולו נובע מהשיטה השלטונית של מעורבות והגבלות ממשלתיות... השלטון מעשיר את המקורבים, ואלה מחזירים לשלטון חלק מהרווחים... ההבחנה בין השלטון, המקורבים והפושעים קטנה או נעלמת.
עובדים זרים. שוק זה נשלט רובו ככולו על ידי גורמים פליליים ואחרים שמקורבים לשלטון. אלה מוכרים את הזיכיונות, או מנהלים אותם בעצמם... העובדים הזרים נאלצים לשלם מכספם כדי להתקבל בישראל, והופכים כאן לצמיתים חסרי זכויות, המסחר בעבדי השיטה הופך למקור רווח. במקביל, מתפתחות מערכות אלטרנטיביות ממוסדות של הברחת עובדים זרים לא-חוקיים.
שוק הנדל"ן. הענף כולו נגוע בשחיתות פורמאלית ולא-פורמאלית, כאשר רוב הפעילים בו נאלצים אקטיבית או פסיבית (באמצעות "מאכערים") להשתתף במשחק. השחיתות בענף נגזרת מכך שהמדינה שולטת למעשה על רוב הקרקעות, וקובעת כרצונה את הקריטריונים לשינוי ייעוד והפשרת קרקעות. היא קובעת הלבנת עבירות בנייה (מראש או בדיעבד), ויוצרת מערכת ביורוקרטית מסורבלת ובלתי יעילה.
...התוצאה... העברת עושר... בקנה מידה עצום מהשלטון למקורבים... הקדמת רישיון, שינוי ייעוד, או מתן אינפורמציה מראש מעשירים את המקורבים, ואלה מחזירים חלק מהרווחים לדרג הפוליטי-ביורוקרטי.
בנוסף, הרשויות השלטוניות בונות מערכות ביורוקרטיות בלתי יעילות והליכים של שנים לצורך קבלת אישורים, רישיונות וכדומה. התוצאה: יצירת שכבת "מאכערים" ומתווכים מקצרי הליכים (בלעדיהם הכול היה "נתקע"), כמובן תמורת תשלום מכובד...
רישיונות יבוא ומכסות. רישיון יבוא מוגבל בכמות היה בעבר דרך עיקרית להעברת עושר מהשלטון למקורבים. היקף הרווחים מרישיונות ייבוא היה אדיר עד שנת 1991... כיום נמצאים עדיין רישיונות ומכסות בתחומי החקלאות, תרופות, תקשורת... מכסות מים וכדומה.
מדיניות סוציאלית. ההתרחבות המסיבית של המדיניות הסוציאלית יצרה מנגנונים ביורוקרטים לאישורי זכאות. הקשר ביורוקרטיה-שחיתות בתחום זה ידוע.
...המלחמה בהון השחור ובשחיתות סביבו צריכה להתמקד הרבה יותר בשינוי השיטה, ופחות במלחמה במושחתים..."
מעשה בבעל עסק בתל אביב שהעניק ללקוחות נבחרים הזמנה זוגית למסעדה, שי לקידום מכירות. בעלי העסק פנו באמצעות רואה החשבון אל שלטונות מס ההכנסה בשאלה איזה אסמכתאות לשמור ואילו רישומים לנהל כדי שהוצאה זו תוכר לצרכי מס. בתשובה קיבל רואה החשבון מכתב קצר בן שתי שורות ובו שאלה: "מי הנישום ששואל?"...
מן המפורסמות הוא שבעסקי נדל"ן, לדוגמה, יתקשה הלקוח לקבל תשובה סופית ומחייבת מעורך דינו כמה מס-שבח, או היטל-השבחה, יהיה עליו לשלם. רוב עורכי הדין לא יסתכנו בהערכה. קשה.
בשנים עברו, היו לא מעט מקרים שפניית אזרח לרשויות בשאלה לגבי אפשרות קבלת רישיון, אישור לפתיחת עסק וכדומה הייתה נענית בתשובה הידועה: "...תגיש בקשה ונראה...".
מערכת חוק מסובכת ומורכבת היא תמונת ראי של המשטר הכלכלי-חברתי המאפשרת מרחב גדול של שיקול דעת לפקיד הממשלתי. ברצותו יחמיר וברצותו יקל. חוקים מגבילים, משוּפַעֵי איסורים, מסתיימים לא-אחת בסעיף שמאפשר שיקול דעת "לשר הנוגע לעניין או מי מטעמו". חוקים אחרים מאפשרים פנייה ל"ועדת ערר ציבורית"... כר נרחב לקומבינות, לחצים ופרנסה ל"מאכערים".
מדינת חוק אינה נמדדת בגובה ערימת ספרי החוק וגם לא על פי יושרם האישי וסגולותיהם האינטלקטואליות של השופטים.
מיליוני תיקים רובצים בבתי המשפט ובהוצאה לפועל במשך שנים רבות. מיליוני אזרחים עוברים על החוק (חוקים מיותרים ברובם) מידי שנה באין מפריע: חוקי מס, הימורים, סמים, זנות, חוקי בנייה, רפואה שחורה, עבירות בתחום החקלאות, פרוטקציה, שוחד ולחצים.
נבחרי ציבור שאחראים על מערכת החקיקה "חכמים על אחרים" ואינם מסוגלים לציית לחוקים שהם עצמם חוקקו: חבר כנסת שמבריח סיגריות במכס, חבר כנסת שמעסיק עובד זר לא-חוקי, עבירות בנייה בביתם הפרטי של חברי מועצת העיר ועוד.
תיקים המתנקזים אל הפרקליטות ואל היועץ המשפטי לממשלה מתעכבים במשך חודשים ארוכים ואף שנים. חלקם נסגרים מ"חוסר עניין לציבור", אחרים פשוט מתמוססים עם הזמן... כך הופכת הפרקליטות למעין "שופט מוקדם": נשיא המדינה שמקבל מתנה של חצי מיליון דולר (עזר וייצמן ז"ל), יו"ר הסוכנות היהודית שהשתמש "בלי כוונה" בכרטיס אשראי של הסוכנות (שמחה דיניץ ז"ל), ראש ממשלה ש"לא ידע" על בניו המוכשרים (אריאל שרון ז"ל), ראש עיר שהעביר כספים למקורביו "במקרה" ועוד. פרקליטוּת חסרת כישרון או אולי עמוסה לעייפה.
מערכות שיפוט פנימיות בארגונים שונים שאמורות לטפל בנושאי משמעת או אתיקה מאבדות לעיתים את האבחנה בין עבירה משמעתית לפלילית והופכות למסך להסתרת "הכביסה המלוכלכת" בבית... בתי דין פנימיים, "וועדות משמעת", "משפט חברים", "בית דין משמעתי" – שמות כיסוי להליכי הסתרת שחיתות ואי סדר בגופים ציבוריים כגון בית הדין המשמעתי של המשטרה, ועדת ביקורת וברור בהסתדרות, בקיבוצים, באגד, לשכת עורכי הדין ועוד.
מדינת חוק נמדדת בהזדהות האזרחים, הלכה למעשה, עם חוקי המדינה. מדינה בה הצדק יוצא לאור ביעילות ובמהירות, העבריין נענש ומפר-הסכם משלם את המחיר. מדינה עם מעט חוקים – אך כולם נאכפים. מדינה ללא מערכות ביורוקרטיות אינסופיות, ומאות חוקים מיותרים שהופכים מיליוני אזרחים לעבריינים בעול כורחם.
משטר ההקצבות מבסס את השחיתות העממית – מאות אלפי אזרחים נמנים עם קבוצות ה"מגיע לי" – כספי העברה שמשולמים כקצבאות למגוון בעלי צרכים מיוחדים: דמי אבטלה, אבטחת הכנסה, קצבאות לאמהות חד-הוריות, כספים פוליטיים שמחלקות המפלגות לתומכיהן ועוד. כאשר ממשלה מחלקת כסף, שלא תמורת עבודה, נוצרת הזדמנות פז לעשרות אלפי אזרחים יצירתיים למלא טפסים, לרמות את הפקידים ולקבל צ'ק מידי חודש.
משטר התמיכות והמענקים מבסס את השחיתות העסקית – מענקי מו"פ, מענקי מפעל מאושר, הגנה על תעשיין באמצעות מכס, חלוקת קרקעות וזיכיונות למקורבים, מכסות גידול בחקלאות – אלה הצמיחו שחיתות ממוסדת, חוקית לרוב, באמצעותה התעשרו לא מעט משפחות בישראל, בעיקר מבני אצולת הממון הוותיקה. האזרח רואה את הכסף הגדול שמחולק בין הקרובים לצלחת, מתקשה להזדהות עם המדינה וחוקיה; ובהזדמנות הראשונה "ידפוק את המערכת" ללא ייסורי מצפון.
משטר האיסורים, הרישיונות והזיכיונות גורר את שחיתות היזמים – היזמים הם סם-החיים של הכלכלה. יזם אינו רק איש היי-טק שמקים חברת תקשורת, אלא גם צעיר שמקים דוכן פלאפל, או קיוסק. כאשר היזמות מותנית באישור של פקיד ממשלה או עירייה אין מנוס משחיתות משני עברי המתרס. דווקא המכשולים "הקטנים" הם שהופכים אלפי אזרחים לעבריינים, למשלמי שוחד ורודפי פרוטקציה: רישיון לקיוסק או מסעדה, רישיון להפעלה בשבת, שימוש "חורג" בדירה כמשרד ולהיפך, רישיון מונית, רישיון למוסך, מגבלות בנייה, רישיון סיטונאי ירקות, רישיון לשמאי מקרקעין, רישיון למתווך דירות, רישיון לשיווק חלב, אישור להפקת חשמל, מכסות מים ומכסות ביצים...
אין מנוס מהתפתחותה של רשת ענפה של "קומבינות" לעקיפת האיסורים והמגבלות. אלפי יזמים נאלצים לבזבז אנרגיה, כסף ומחיר מוסרי כבד כדי לשרוד כיזמים.
משטר הג'ובים והמינויים בחברות ובמוסדות ממשלתיים – זו ליבת השחיתות הפוליטית. במשטר סוציאליסטי הממשלה מעורבת וקובעת באינספור תחומים ולא רק כלכליים – גם בתחום התרבות, הספורט והפנאי (טלוויזיה ותקשורת). ההתערבות מתבצעת לא רק באמצעות אלפי חוקים מיותרים, אלא גם באמצעות עשרות חברות ממשלתיות וכן מאות מוסדות ועמותות שניזונים מתקציב המדינה. בכל אלה מועסקים אלפי מנהלים ודירקטורים, ועשרות אלפי עובדים. תכליתם המוצהרת של גופים אלה היא אך ורק "טובת הציבור" ונימוקים ציוניים אחרים. תכליתם המעשית והצדקת קיומם הוא הכוח המוענק באמצעותם לממסד הפוליטי לחלק ג'ובים, מינויים ותקציבים למקורבים. אלפי אזרחים חייבים את מקום עבודתם (המיותר לעיתים קרובות) לקרבתם ולתמיכתם בפטרון פוליטי... לפעמים הקשר אינו ישיר אלא ג'וב שסידר ידיד שמקושר למישהו... מאבקים פוליטיים מרים מתחוללים על שליטה בגופים אלה. לא לשם כבוד. אך אין צורך בחברות ממשלתיות ומוסדות נסמכים, די בעשרות אלפי הג'ובים שיוצרים במישרין המשרדים הממשלתיים עצמם. משרד החוץ שממנה את נספח התרבות בוושינגטון, ופותח קונסוליה בדרום מיסיסיפי... משרד המסחר והתעשייה שכולו מיותר... שר התרבות וחבר עוזריו ועובדיו שכולם מיותרים... המוסד לבטיחות וגיהות... המועצה למניעת תאונות דרכים ורשות השידור... המכון לחקר העננים... – קצה הקרחון של מוסדות מיותרים.
הקשר שבין הון לשלטון – השחיתות שבצמרת – ככל שחבורת הפוליטיקאים והעסקנים חזקה יותר ומחזיקה בידיה חלקים גדולים יותר של המשק והחברה, כן גדלה תלות אנשי העסקים בשלטון המרכזי לקבלת רישיונות, זיכיונות או מכרזים. בתנאים אלה, בהם החלטת פוליטיקאי יכולה להעשיר איש עסקים במיליוני שקלים, נוצר קשר הדוק בין הון לשלטון. ככל שהשלטון ריכוזי יותר כן מתהדק הקשר. במשטר דיקטטורי, סוציאליסטי או צבאי (ברוב המקרים זה "גם" ולא "או"), אין צורך ב"קשר" בין הון לשלטון – הם מאוחדים סופית – הצמרת הכלכלית היא גם הכת השלטת.
איש עסקים שרוצה להכין את הקרקע לטובת-הנאה ממשלתית צריך במקרים רבים להיערך לאורך שנים – להתחכך בפוליטיקאים, להזמינם לחגיגת בר-מצווה בשוויץ, לתרום למפלגה, לקשור קשרים עם חברי מרכז המפלגה, להעסיק מאכערים, לוביסטים – לאיים וללטף. דווקא במשטר קפיטליסטי, עם ממשלה מצומקת ומעורבות ממשלתית אפסית במשק, קטנה התלות של היזמים בשלטון ומצטמצם למינימום הקשר שבין הון לשלטון. אם אין רשות שידור ממשלתית, וכל יזם שמסוגל לכך יכול להקים ערוץ שידור אז גם אין מכרז ממשלתי לזכיינים ולא קיימת השאלה מי יזכה במכרז. כוחות השוק מאפשרים ליזמים המוכשרים לשרוד ולא החלטת פקיד ממשלתי.
שלטון וועדי העובדים – שקר המשכורת תמורת (אי) עבודה. הפילוסופיה הסוציאליסטית ביססה את "העבודה המאורגנת" ואת "זכויות העובדים" בחוקי המדינה באופן שכל המערער עליהם כאילו ודרש את ביטול לוחות הברית או לפחות את ביטול חוקי הפיסיקה. הבוחן את ועדי העובדים הגדולים, החולשים על עשרות אלפי עובדים "מאורגנים", יגלה קווי דמיון עם משפחות הפשע המאורגן האמריקאי... ההבדל הקטן הוא שאצל וועדי העובדים הכול חוקי.
גובה ההכנסה של קבוצת העובדים נקבע לפי כוחה להזיק. הממסד הפוליטי והציבור משלמים דמי-חסות חוקיים לוועדי העובדים וזוכים ל"שקט". אלה מצידם נהנים משכר גבוה, תנאי עבודה משופרים, שיבוץ בני המשפחה בארגון, עודף כוח אדם ותקנים מיותרים. ארגון פשע שגובה דמי-חסות מבעלי עסקים מבטיח להם שקט ו"שירותי שמירה" כל עוד הם משלמים כנדרש. הארגון יודע כי אסור לו להגזים בגובה דמי החסות. גבייה מוגזמת תגרור, במקרה הטוב, לסגירת העסק ובמקרה הגרוע לתגובה אלימה של בעל העסק. הארגון שומר על נחלתו ואינו מאפשר לארגוני פשע אחרים לפלוש לתחומו. ארגוני הפשע מעדיפים לגייס את בני המשפחה המורחבת לשורותיהם.
כך נוהגים ועדי העובדים החזקים במשק, אך בחסות החוק. אלפי עובדים יודעים בסתר ליבם שעשייתם במקום העבודה, במשך היום, אינה שווה משכורת של 30,000 ₪, ברור להם כי הכול שקר והבל. הם אינם אשמים אישית – הם חלק מהמערכת.
ועד עובדי חברת החשמל אפילו אינו צריך לאיים – כל פוליטיקאי יודע בידי מי המפסק של אורות המדינה ומה יקרה אם יחדל מלשלם דמי חסות. עובדי הנמלים ושדות התעופה מראים מידי פעם את נחת זרועם לפוליטיקאי הגיבור התורן, שמשמיע קולות בכיוון של הגבלת שלטון המשפחה המאורגנת, או מעיז להפריח רעיון של הקמת נמל פרטי. עובדי הרשויות המקומיות שכוחם להזיק אומנם קטן יותר (ולכן גם שכרם נמוך יותר...), חונקים אותנו בערימות אשפה כל פעם שראש עיר מנסה לצמצם את מספר אוכלי החינם.
משטר הפרוטקציה וההעדפות – מבסס את התשתית לעבירות המוניות ולסלידת האזרח מהמדינה. רבים מהאיסורים והמגבלות הן גזרות שהציבור לא יכול לעמוד בהן. הממסד הפוליטי מכיר בכך ודאג ש"עבירותיהם" של סקטורים מסוימים שחפצים ביקרם תהיינה חוקיות או נסלחות.
השתמטות ממס היא עבירה(!)... אך יהלומנים זכו להכרה חוקית... קשה להם לנהל רישומים מדויקים ונערך להם סוג שונה של "תחשיב"...
הימורים אסורים על פי חוק (בגלל אי-מוסריותם...), אלא אם הם מהווים מקור הכנסה לממשלה ושדה פורה לחלוקת ג'ובים במפעל הפיס ובטוטו...
אי-ציות מופגן לחוקי התנועה היא עבירה(!) אלא אם אתה "בכיר" או חבר כנסת...
אלימות פיסית אסורה(!) אלא אם אתה חוסם כביש ראשי בשליחות ועד העובדים, פורץ ומטיל מצור על משרד המנכ"ל, משליך אבנים על מכוניות ושורף תחנות אוטובוס בשליחות רבנים...
בנייה בלתי חוקית אסורה, אך עשרות אלפי עברייני בנייה מחייכים מתחת לשפם – בדואים בנגב, ערבים בגליל, קיבוצניקים ומושבניקים במרכז הארץ, ויהודים בעלי זרוע שמשתלטים על מגרשים לא-להם במרכזי הערים.
"מאכערים" מסדרים רישוי מהיר לרכב, פוטרים בעיה במכס, מסדרים רישיון עסק או היתר בנייה ועורכים בקשה למפעל מאושר ולמענק מהמדען הראשי.
חברי מרכז המפלגה שורצים בבניין הכנסת, מטילים מצור על שרים ומשיגים הטבות לשולחיהם ולעצמם, שתדלנים מקצועיים (לוביסטים) מזיזים את הכסף הגדול באמת – מכרזים גדולים, זיכיונות ענק, שינויי חקיקה והשפעה על רגולטורים.
במדינת החוק הישראלית – מי שלא עבר עבירה כלשהי – שיקום!
להלן קטע מתוך דו"ח ועדת-שימרון לבירור נושא הפשיעה בישראל (1977), מסקנות שכוחן יפה בימים ההם ובזמן הזה...
"...השוחד הוא רק שיטה אחת בהשגת הטבה שלטונית. שיטה לא-פחות מסוכנת היא ניצול פרוטקציה וקשרים אישיים, פוליטיים ואחרים, עם אנשים שיש להם 'מהלכים' או 'קשרים' עם השלטון או המקורבים לו... צמיחת מימדי התופעה גדלה ככל שהשלטון מתערב יותר בחיי הכלכלה ויש בידו להעניק יותר ויותר רישיונות, הטבות ומענקים למיניהם. לא רק הפקיד המוסמך הוא אשר בכוחו להעניק את ההטבה, אלא הולך וגדל מספרם של האנשים שיש בידיהם, מכוח עמדתם השלטונית או הפוליטית, לעזור או להשפיע על משוא-פנים או על הטיית השלטון לטובת המבקש."
"...כששרון ופרס מבקשים לעבור על חוק, הם פשוט הולכים ומשנים אותו. כלומר, אם על פי החוק הקיים מעשיהם מהווים עבירה, הם יוצרים חוק חדש שמכשיר את העבירה... לנגד עיניהם של האזרחים עומדת הדוגמה של מנהיגיהם... עבריין אינו מי שעבר על החוק, אלא מי שאין לו את הכוח הפוליטי לשנותו." מתי גולן, גלובס 22/12/04 |
לקיום פשע מאורגן נדרשים שני תנאים עיקריים:
1. ביקוש המוני למוצר או לשירות.
2. איסור ממשלתי על אספקת השרות או המוצר.
כמעט כל הפשע המאורגן הוא יציר ידי הפוליטיקאים! למעלה מ- 94% מהכנסות הפשע המאורגן בארצות הברית נובעים מסמים, זנות והימורים לא חוקיים. אין להניח שהמצב בישראל שונה בהרבה.
פשע מאורגן, להבדיל משודד מזדמן, פועל באופן מסודר, עקבי ומתמשך. הפשע המאורגן מתמחה תמיד בענפים בהם הארגון מעניק יתרון "עסקי" למשפחה. נדרש תחום פשיעה אותו הפושע הבודד מתקשה לנהל ברווחיות לבדו. לדוגמה: הברחת זונות ממזרח אירופה כרוכה בלוגיסטיקה מורכבת בה מעורבים עשרות רבות של מועסקים ישירים ואנשי קשר, עיסוק שאינו מתאים לפושע הבודד. ארגון פשע מורכב מבוסים, מנהלים, מפיצים, מפקדי אזורים וחיילים. "עסק" כזה כדאי אך ורק אם קיים פוטנציאל שוק המוני לשירות או למוצר – מאות אלפים או מיליוני צרכנים. היקף כה גדול של צרכנים ניתן למצוא רק בקרב המוני האזרחים הישרים וההגונים. זו הסיבה שפשע מאורגן, לדוגמה, אינו מתמחה בחטיפה לשם סחיטת כופר, או שוד בנקים. כמה בנקים כבר אפשר לשדוד עד שתיתפס? – אין בכך פרנסה לארגון גדול. כיצד, אם כך, יכול להיווצר שוק כה רחב של אזרחים ישרים שישתפו פעולה מרצון עם ארגוני הפשע המאורגן וירכשו מרצונם החופשי את מוצריו ושירותיו?
בנקודה זו מושיטים הפוליטיקאים את עזרתם לעולם הפשע ודואגים ליצור את שוק צרכני הפשע המאורגן. בארצות הברית, כאמור, ביססו "חוקי היובש" – האיסור על מכירת משקאות חריפים בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, את המאפיה. בישראל, כמו ברוב מדינות העולם, אוסרים הפוליטיקאים על זנות, סמים והימורים. המאפיין תחומים אלה הוא הביקוש ההמוני מצד הציבור למוצרים אלה לשימוש עצמי. חלק ניכר מהגולשים באתר, ברגע זה, נמנה עם קטגוריה זו... האזרח המשתמש מזיק, אם בכלל, לעצמו בלבד; ובתנאים רגילים אינו גורם לנזק לזולת. "פשע" ללא קורבן. הוא קונה את השירות או המוצר מרצונו החופשי. מוכר השירות אינו כופה את רצונו על הצרכן. עסקה מוסרית לחלוטין. שני צדדים חופשיים.
מדוע הפשע המאורגן אינו משתלט, לדוגמה, על ענף מכירת הסיגריות או הספרים? משום שהפוליטיקאים לא הגבילו עיסוקים אלה, התחרות ולגיטימיות העיסוק מבטלים את הסיכון שבעיסוק – לכל אזרח מותר לקנות או לסחור בספרים וסיגריות. כתוצאה מכך, התשואה על השקעה בתחומים אלה נמוכה יחסית ואינה כדאית לפשע מאורגן. לעומת זאת, בתחומים אסורים (לא-חוקיים), אך בעלי ביקוש רחב, קיים סיכון פלילי בעיסוק וסיכון פיזי מצד מתחרים (לחטוף כדור בראש...). הסיכון מעלה את התשואה על ההשקעה. הרווחיות הנובעת מעסקי סמים, זנות והימורים גבוהה מאד – שילוב מנצח לצמיחת פשע מאורגן. ...ושוב אנו מודים לפוליטיקאים בשם ראשי הפשע המאורגן בישראל...
חוקי היובש בארצות הברית, או איסור זנות-סמים-הימורים ברוב המדינות, אינם המצאה בלעדית של פוליטיקאים. אלמלא חשו פוליטיקאים בארה"ב בשנות העשרים שקיימת תמיכה ציבורית נרחבת לאיסור גורף על אלכוהול – לא היו נולדים "חוקי היובש". יש להניח שרוב הציבור, גם בישראל, מאמין [בטעות על פי השקפתנו] שככל שירבו "החוקים האוסרים" כן יגדל "הסדר" בחברה. מאותו מקור נובעות אמונות רווחות שגויות אחרות כגון מיגור העוני על ידי הגדלת חלוקת כסף לעניים.
להוגי דעות, אינטלקטואלים, מובילי דעה ובעיקר לפוליטיקאים יש משקל גדול בעיצוב עמדה ציבורית רווחת זו. עמדה זו התגבשה בשלב מסוים לכדי הוצאה אל מחוץ לחוק של פעילויות מרצון בין שני אנשים, שאינן כרוכות בכפיה על צד שלישי. תפוצתו המוצלחת של המסר נובעת מאופיו: נשמע חיובי, קליט במיוחד ומבטיח – בדיוק כמו "לקחת מהעשירים ולתת לעניים".
אדם שכופה על אישה לעסוק בזנות הוא פושע, מסומם שגרם נזק לאדם אחר הוא פושע – בדיוק כמו נהג שתוי שגרם לתאונה. אך אין לאסור על עיסוק בזנות מרצון או שימוש בסם נרקוטי בחדר השינה או במסיבה כל עוד הפעולה נעשית מרצון ואין בה כפיה ונזק לזולת. בדיוק כפי שלא אוסרים על אדם לשתות וודקה שמא ישתכר וישתולל. פירוט בהמשך.
אם הימור אינו מוסרי, הרי שיש לאסור על כל צורות ההימורים כולל לוטו-טוטו ולעצור כל ישראלי שחוזר מהקזינו ביריחו (סגור זמנית), מלאס-וגאס או מבולגריה.
אך מהמר אינו עבריין. הוא אינו כופה את רצונו על הזולת ומסכן את כספו שלו בלבד. "פשע" ללא קורבן אינו פשע. הימור מוסרי בדיוק כמו משחק דמקה. הימור הוא חלק מהאופי האנושי מאז ומעולם – משחק בהסתברות, בתקווה להתעשר. השקעה במניות חברת היי-טק היא הימור מבורך. הימור מושכל וחכם, אבל הימור – רוב המיזמים נכשלים. הימור הוא גם בילוי – מרוצי סוסים, קזינו, או משחק קלפים.
אכן, יש מהמרים כפייתיים שמתדרדרים גם לפשע כדי לממן את ההימורים, קריירות נהרסות, משפחות מתפרקות. יש לדון אדם על פי תוצאות מעשיו: המהמר-הפושע ייענש בחומרה על הפשע – לא על ההימורים. התפרקות משפחתו היא תוצאה של מחדליו וטעויותיו – השכנים ממול לא צריכים לשלם על כך. האיסור הגורף הופך עשרות אלפי אזרחים שלווים לעבריינים וגורר לפשע נרחב הרבה יותר.
השתלטות הממסד הפוליטי על שוק ההימורים באמצעות לוטו-טוטו דומה להקמת מועצה לאומית להפצת סמים על ידי הכנסת. ההכרזה על הימורים כפשע אינה שונה מאיסור שמטילה משפחת מאפיה בניו-יורק על כניסת מתחרים לשכונה שבשליטתה. ההבדל היחיד הוא שהמאפיה יעילה יותר ממשלת ישראל באכיפת האיסור... קיים בעצם הבדל נוסף: שם הכספים זורמים אל ראש המשפחה המאפיוזית, ואילו אצלנו – הכסף, הכבוד, הג'ובים והמינויים שמורים לממסד הפוליטי ולעסקניו בכיסוי של "טובת הציבור"...
הסיבה האמיתית לחוק האוסר על הימורים ("לא-חוקיים"...) בישראל הוא רצון הפוליטיקאים לשמור את מונופול ההימורים בידיהם באמצעות מפעל הפיס והטוטו. לכן גם הקזינו "הטמא" שיקום, אם ירצה השם, יישמר קרוב לוודאי בבעלותם, או יימסר כזיכיון לאחד ממקורביהם. מאפיה חוקית. הנימוק, שנדרש פיקוח ממשלתי על בתי קזינו (לכשיקומו) ריק מתוכן – "הפיקוח" יתבטא בסופו של דבר ב"אגרה שנתית" ל"רשם ההימורים" שיהיה כפוף ל"רשות השנייה להסדר הימורים פרטיים". מינויים, ג'ובים, מכרזים. חברי "מליאת רשות ההימורים" ימונו לפי מפתח מפלגתי – יקבלו שכר דירקטורים, תשלום הוצאות מלא וכניסה חינם לכל אירועי התרבות בקזינו...
ענף ההימורים מפרנס לא-רע את עסקני הממסד הפוליטי. ראשית, יש מועצה להסדר הימורים בספורט וגם דירקטוריון במפעל הפיס. יש "ישיבות" ויש "הוצאות" ויש ג'ובים, יש תמורה לחברות במרכז המפלגה ויש כוח פוליטי בידי מי שמחליט לאן ולמי יועברו הרווחים.
מונופול ממשלתי על הימורים מזיק לאזרח ולמהמרים כאחד:
קזינו ממשלתי מזייף! – מונופול ממשלתי על הימורים כמוהו כגלגל רולטה מזויף בקזינו – שניהם גורמים נזק למהמרים באמצעות הגדלה שרירותית של רווחי-הבית (מפעיל הקזינו). אילו הייתה תחרות פתוחה למפעל הפיס ולטוטו היו אלה נאלצים להגדיל את היקף הפרסים שחוזר למהמרים. כאשר יש תחרות על כיסם של המהמרים נשאר פחות כסף לבוסים הפוליטים...
הוצאות למשלם המיסים– כמו בענף הסמים, גם כאן מכינה לנו משטרת ישראל אחת למספר חודשים הצגה תקשורתית מיותרת של פשיטת משטרה על ספינת הימורים, מכונות משחק, או מועדון הימורים פרטי שכל חטאם הוא ניסיון להתחרות במונופול ההימורים הממשלתי. התוצאה: אפס. תעסוקה מיותרת לשוטרים, שופטים, בתי כלא ועורכי-דין וגם הוצאה מיותרת למהמרים – הוצאות שמירה (העסקת מתריעים על התקרבות שוטרים), תשלום שכר דירה גבוה ממחיר השוק ועוד.
נזק מוסרי– המונופול הממשלתי ואיסור ההימורים הופך מאות אלפי ישראלים לעבריינים.
תעשיית ההימורים בישראל (על פי הערכות משטרת ישראל 2002)*היקף הימורים שנתי: 10 מיליארד ₪ לפחות פדיון יומי בקזינו מחתרתי: מאות אלפי ₪. בתי קזינו גלויים בת"א: 30 בתי קזינו גלויים בישראל: 150 לפחות ספינות קזינו באילת: 10 פדיון יומי ממוצע למהמר: 225 דולר
* "הערכות המשטרה" - כלומר, "ניחושי המשטרה", או נכון יותר: ניחוש של סגן ניצב א' מהמטה הארצי. מאז הפרסום הנ"ל |
כמיליון גברים מבקרים זונות מידי חודש בבתי בושת בישראל (בילי מוסקונה לרמן, מעריב 26/11/04 – איך היא יודעת?) – בכל גיל ומכל שכבות הציבור. הזנות היא שירות מבוקש על ידי גברים. בתנאים אידיאלים ההתקשרות בין הצדדים אמורה להיות עסקה מוסרית לגיטימית: שירותי מין מרצון תמורת תשלום – אין כפיה, אין צד נפגע, אין קורבן, אין עבריינים ואין פשע.
קיום יחסי מין שלא למטרות רבייה, הוא כפי הנראה צורך בסיסי של המין האנושי. קניית שירותי מין בכסף הוא הפתרון המוסרי ביותר לזָכַר שמסיבות אישיות שונות אינו מוצא אישה כלבבו, באופן זמני או קבוע, לקיום יחסי מין. עבודת נשים בזנות היא עיסוק לגיטימי ומוסרי כל עוד העבודה אינה נכפית בכוח על האישה העובדת.
האדם הוא כנראה הזן היחיד בטבע שהצליח, בזכות מוחו העדיף, להפריד בין תהליך הרבייה לבין יחסי מין להנאה גרידא. הצלחת ההפרדה, בייחוד בדורות האחרונים, נזקפת לזכות פיתוחים טכנולוגים ורפואיים (כגון הגלולה למניעת הריון) שאינם עומדים לרשות זנים אחרים בטבע.
הגזע האנושי הצליח ליצור סימולציה של תהליך הרבייה. יחסי-מין לצורך הנאה הם הדמיה של חלקו הראשון והמהנה של תהליך הרבייה. משחר האנושות היה תהליך הרבייה וההולדה אפוף מיסטיקה ואמונות דתיות. אלוהים תמיד היה בעסק וביהדות חל איסור אפילו על אוננות... זהו הבסיס הראשוני לסלידה ממקצוע הזנות. בנוסף, ייתכן שנקבות-האדם חשות איום גנטי, תת-הכרתי, מצד נקבה המציעה שירותי-מין פוטנציאלים לבן הזוג שלהן. זהו הרקע למסע הקרב של גופים חברתיים מסוימים נגד הזנות ומקור הסטיגמה כמקצוע לא-מוסרי. רוב הלוחמים נגד הזנות עושים זאת, כמובן, "רק לטובת הזונות המסכנות". הזונות לא ביקשו "טובה" זו. בדיוק כמו הנער בתנועת הצופים, שעשה מעשה טוב, בהעברת קשישה לעברו השני של הכביש – אבל בכוח...
האם האישה סובלת בעבודה זו? ייתכן, אך לא מעט גברים ונשים סובלים בעבודתם. האם העבודה מגעילה ודוחה? ייתכן, זה עניין של אישיות. לא מעט אנשים חשים כך לגבי עבודתה של אחות סיעודית שמנקה חולה סיעודי חסר ישע אשר אינו שולט בצרכיו או כלפי עבודתו של שרברב שמשחרר סתימת ביוב... תחושת "גועל" היא אישית ומשתנה מאדם לאדם. האם האישה מושפלת? לא בהכרח; "השפלה" נובעת לא-מעט ממוסכמות חברתיות, חקיקה מעוותת, אמונות דתיות ומיסטיקה. גם חלק ניכר של הגברים שפונים לזונה חשים השפלה או אי-נוחות ומעדיפים חשאיות.
בחברה חופשית רשאי אדם לעשות שימוש בגופו, בתכונותיו האישיות ובכישוריו כרצונו, אפילו לבחור עיסוק משפיל – כל עוד אינו פוגע בזולת וכופה עליו. הזונה מצליחה למכור את שירותיה בזכות יתרונות גופניים על פני נשים אחרות (יופי, הופעה סקסית, כישרון שיחה ועוד), ובזכות תכונות נפשיות המאפשרות לה להתגבר על מוסכמות הסביבה הגורסת צניעות של אברי המין, זוגיות קבועה (נישואין), וקדושת תהליך ההזדווגות.
הבהרה: אין בהסבר זה משום שיר הלל לזנות, אלא הסבר לתופעה, למציאות. תופעה שגם אם לא מסכימים איתה, וגם אם חשים סלידה כלפיה – אינה נושא שהמדינה צריכה להתערב בו.
פוליטיקאים (ובעיקר אידיאולוגים דתיים) דואגים, כידוע, רק לטובתו של האזרח... ולטובתן של הזונות עצמן... הם אינם אוסרים בפה מלא על זנות (כמה מהם נזקקים, כפי הנראה, מידי פעם לשירותיהן, כך על פי "עדויות" של יצאניות שמתראיינות מידי פעם בעיתונות...), אלא רק ממררים את חייהן. הם אוסרים על התאגדותן לצורך עבודה בבית בושת, אוסרים על ייזום עסק גלוי למתן שירותי מין, אוסרים על פרסום ואוסרים על עובדות זרות במקצוע זה מלהגיע לארץ.
בשם מוסריות צבועה ומזויפת הם הופכים את הזונות לחלק מעולם הפשע, ומאלצים את המוני בית-ישראל, הנזקקים לשירותי מין, לשלם מחיר מופקע, לרכוש את השירות בתנאים מחתרתיים ואפילו לסכן את בריאותם.
מעורבות הפוליטיקאים בענף שירותי המין הרסנית לא-פחות ממעורבותם בתחום החקלאות, הבנייה או התעשייה. פוליטיקאים אינם יכולים (ואינם רשאים מוסרית) לפעול לצמצום הביקוש העממי וההמוני לשירות שאדם מוכן לקנות מרצונו החופשי וללא כפיה על הזולת.
ההגבלות המוטלות על פעילות הזנות כענף עסקי-כלכלי מעוותות את הענף מבחינה כלכלית. לזונה קשה לפרסם את עצמה, לפרט את שירותיה, מחירים ותמונות ולכן המידע אינו זמין לצרכן. העדר מידע מקשה על תחרות והשירות לאזרח מתייקר. העדר יכולת לפעול במשותף, תחת קורת גג אחת, או במבנה ארגוני מסודר, מאלץ זונות לעבוד בנפרד, לפרסם בנפרד, לשלם שכר דירה גבוה – כל אחת בנפרד, וכך לגרום לייקור תעריפים נוסף. שירותים שנקנים במפוזר תמיד יקרים יותר מאשר בקניה מרוכזת. העדר תחרות גלויה ואיסור התארגנות אינם מאפשרים אפילו אספקת שירותי ביקורת רפואית יעילה.
אילו הענף היה חופשי להתארגן, אין ספק שבתי-בושת היו דואגים לפיקוח רפואי ואף מפרסמים זאת כדי לזכות ביתרון תחרותי; חותם כשרות של הרב כהן לוי מעניק למוצר-מזון יתרון תחרותי; ולהבדיל, בית-בושת בפיקוח צמוד של דר' כהן היה מעניק יתרון תחרותי לבית הבושת.
לזונה הבודדת קשה להיכנס לשוק בגלל ההשקעה הגבוהה הנדרשת בהקמת עסק עצמאי, במיוחד אם הוא חצי-מחתרתי: שכר-דירה, הוצאות שיווק ופרסום, צבירת מוניטין, שמירה, אבטחה ועוד. הזונות חייבות משיקולים כלכליים, כמו בכל עסק אחר, ליצור שותפויות, או לעבוד כשכירות אצל יזם-מעסיק שדואג להשקעה ולשירותים הנלווים. אך החוק אוסר זאת, וכל המקים בית-בושת מחתרתי ("מכון ליווי", או "מכון בריאות") הוא בהכרח עבריין. כך נדחפות הזונות, באדיבות הפוליטיקאים, אל זרועות הפושעים. הביקוש ההמוני לשירות, יחד עם האיסור והסיכון הפלילי הכרוכים בעיסוק, מעלים את התשואה הכלכלית בענף. וכמו בתחום ההימורים, נוצרים שני התנאים ההכרחיים לפריחת הפשע המאורגן בענף.
נראה שהיצע הזונות המקומיות, נמוך מהביקוש וייתכן שגם איכותן אינה משובחת. בנות ישראל הכשרות אינן עומדות בביקושי השוק. אפילו המבצע "קנה כחול-לבן" אינו עוזר. לפיכך, כמו בכל מוצר או שירות אחר, נדרש ייבוא של שירותי מין כדי לספק ביקושים מקומיים. החוק אוסר על עובדות זרות להגיע לארץ לתכלית זאת, ואפילו חברי מרכז המפלגה לא מצליחים לזכות בהיתרי יבוא לעובדות זרות המתמחות במקצוע העתיק; לפיכך, נאלצות הזונות הזרות לפנות שוב אל עולם הפשע ולהפקיר עצמן לידיהם האכזריות של סוחרי-אדם שמבריחים אותן דרך מצרים, מדבר סיני והנגב. מסלול קשה ומסוכן שרק משה רבנו יכול להעיד על קושיו. במקום עלות של 350 $ לכרטיס טיסה מאוקראינה לישראל, הן נאלצות לשלם על כך בין 5,000 $ ל- 10,000 $ לסוחרי האדם, לחיות בישראל במחתרת מפחד שומרי המוסר של ממשלת ישראל, ובדרך זאת לאפשר לבוסים לנצל אותן ואולי להתאכזר אליהן. למרות זאת – כלל לא בטוח ממי הן חוששות יותר – מהסרסור או משליחי המוסר של כנסת ישראל.
האשמים היחידים בניצול ובסחר בבני אדם הם 120 חברי כנסת צבועים בירושלים, המגלגלים עיניהם לשמים וכרגיל... דואגים רק לטובת האזרח ולשלומה של הזונה האוקראינית.
חברי כנסת, ועדות פרלמנטאריות וציבוריות נזעקים נגד ה"סחר בנשים". לא ידוע לנו על מחקר מעמיק שנערך בנושא ואשר כולל סקר-עמדות בקרב העובדות הזרות עצמן.
קשה להאמין שאלפי נשים שמעפילות לישראל בדרך לא-דרך, משלמות אלפי דולרים כדי להצטרף למסע המפרך, ולבסוף עובדות קשה בבית בושת תל אביבי – האמינו בתום ליבן כי הן יוצאות לעבודה בסיעוד קשישים וטיפול בתינוקות... ייתכנו חריגים ובעיקר בשנים הראשונות. אבל מזה שנים רבות כל צעירה שיוצאת לדרך מאוקראינה ורוסיה יודעת בוודאות ובפרוט את מסלול הטיול, תנאי העבודה, יחסי עובד-מעביד, רווח וסיכון. יתר על כן, סוכנויות התעסוקה במזרח אירופה מציעות להן השתלמות מקצועית דומה בצרפת, בגרמניה ובאנגליה. מסלול קצר יותר וללא מדבריות, בדואים וגמלים. מותר לנו לנחש, שלפני קבלת החלטה כה גורלית, רוב הבנות עורכות סקר-שוק, מתייעצות ומשוות תנאי שכר, יחס של בוסים וקליינטים וצפי הכנסות. השמועות והסיפורים עוברים מפה לאוזן. ובכל זאת, אלפי נשים מעדיפות את המסע אל ארץ הקודש על פני יעדים אחרים במערב.
הבמאית נילי טל הפיקה את הסרט "נשים למכירה":
הסרט הוקרן בסינימטק בתל אביב ובערוץ 8 בכבלים (אפריל 2005). נילי טל עשתה, את מה שחברת הכנסת זהבה גלאון שעמדה בראש ועדת חקירה פרלמנטארית למאבק בסחר בנשים (2005), לא עשתה: ליוותה במשך חודשים נשים מחבר המדינות שבאו לארץ לעבוד בזנות, הסתובבה בעשרות מכוני ליווי, נסעה לחו"ל בעקבותיהן אל הערים והכפרים מהן באו, פגשה בני משפחה, ראיינה עשרות יצאניות – ותיעדה.
המסקנות של נילי טל "מפתיעות" (חמוטל דגני, ידיעות אחרונות 13.04.05):
את הייאוש, המצוקה וחוסר התקווה האמיתיים הן השאירו בבית אותו עזבו. המסע לישראל הוא התקווה – נועד להציל את ילדיהן מרעב. מסע הישרדות.
"...הן לא מטומטמות. הן יודעות שהן לא נוסעות לעבוד כמטפלות או במשק בית... במסגרת הכנת הסרט הסתובבתי בעשרות מכוני ליווי ושוחחתי עם עשרות נשים שעובדות בזנות. קיוויתי שאראה התעללות ואונס, אבל לא מצאתי. אני לא מבינה מאיפה זהבה גלאון מביאה את זה. הן לא אומללות. לא מתעללים בהן. לבעל המכון יש אינטרס שהן יהיו מרוצות, כי אז הן יעבדו טוב יותר. הן מצטערות שמגרשים אותן וחלק גדול מהן חוזר שוב... נרגיזה (אחת היצאניות) גורשה וחזרה. בכסף שהיא הביאה מכאן היא קנתה בטשקנט דירה קטנה. גם אם היא הייתה מוצאת שם עבודה, בחיים היא לא הייתה יכולה להגיע שם לדירה. היא תעבוד כאן עוד שנה-שנתיים ותרוויח מספיק כדי לחיות שם ברווחה יחסית, אולי ללמוד מקצוע ולגדל את בתה בכבוד."
קורבן הוא אדם שנכפית עליו פעולה בניגוד לרצונו. ההגדרה אינה מושלמת אך די בה לצרכינו.
מאות אלפי צעירים ומבוגרים מגלגלים ג'וינט, מעשנים מריחואנה, מקפיצים כוסית טאקילה, בולעים חגיגת או גלולת אקסטאזי במסיבה, שואפים דבק מגע או לוגמים 3 גביעי וודקה – כולם אינם קורבנות. איש אינו כופה עליהם, פעולתם רצונית לחלוטין. הם דווקא נהנים לרגע ומאושרים. אורחות חייהם, בדרך כלל, אינם משתבשות – בבוקר שלמחרת הולכים לעבודה, לאוניברסיטה או לבית הספר. אמת, הם עלולים להזיק לבריאותם, לעצמם, ואמנם כך קורה מפעם לפעם. אך הם אינם "קורבנות" הסמים.
לעומתם, המכורים לסמים ממכרים קשים, אכן נכנסו למעגל של סבל שקשה להיחלץ ממנו. החיים בזבל, ומשובשים לחלוטין. גורמים מקצועיים מעריכים כי כ- 20,000 איש בישראל מכורים לסמים קשים. לא מעט, אך גם לא מגיפה המונית. קבוצה מצומצמת יחסית.
מנגד, קיימת קבוצת-ענק של נפגעי סמים, שרובם לא ראו סם מימיהם: מיליוני אזרחים בישראל (כמעט כל אחד מאתנו) – אנחנו נפגעי הסמים העיקריים והאמיתיים. אנו לא נפגעים ישירות מצריכת הסם, אלא מתוצאות החוק ההופך סמים נרקוטיים לבלתי חוקיים:
פריצות לבתים ועסקים למימון רכישת סמים – האיסור הופך את הסם למצרך יקר מאד. צרכני סמים נאלצים לפרוץ, לגנוב, ולשדוד כדי לקנות מנת-סם. קשה להעריך את מספר הנפגעים האמיתיים מתוך נתוני המשטרה שמבוססים על תלונות שהוגשו בפועל. חלק ניכר מהנפגעים כלל לא מגיש תלונה למשטרה (כולל כותב שורות אלה שביתו ומשרדו נפרצו כ- 11 פעמים). די אם נניח שמסומם זקוק למכה "טובה" אחת לשבוע, כדי להגיע לאומדן זהיר של כ- 1 מיליון עבירות רכוש לשנה, מינימום. מספר הפריצות צריך להיות גבוה בהרבה, כי לא כל פריצה מניבה פירות... על פי נתוני המשטרה כ- 80 אחוז מהעבירות בישראל הן בתחום עבירות הרכוש, רובן למימון צריכת סמים.
בישראל (2007), על פי ההערכות יש כ- 20,000 מכורים לסמים קשים. ההרואין הוא המרכיב העיקרי בקוקטייל. נרקומן צורך בממוצע שתיים עד ארבע מנות הרואין ביום. אם מחיר מנת קוק בתל אביב עומד על כ- 220 ₪ (המחיר בלוד – חצי...), תגיע העלות החודשית של הסם לכ- 9,000 ₪. ובסך הכל כ- 180 מיליון ₪ לחודש! נרקומנים אינם מממנים את הסם מכספי קרן-ההשתלמות, אלא בעזרת סמארטפון שנגנב, במקרה הטוב. רכוש גנוב שווה ¼ ממחיר חדש, לכן עליהם לגנוב רכוש בשווי של 640 מיליון ₪ לחודש, לפחות, כדי להתמסטל כהלכה. עבירות רכוש בשווי של כ- 7 מיליארד שקל לשנה מתבצעות בעיקר באדיבות החוק האוסר על שימוש בסמים. תודות לפוליטיקאים. |
פשע מאורגן – האיסור על מכירה ושימוש בסמים, כמוהו כאיסור על משקאות חריפים בארצות הברית בשנות העשרים של המאה הקודמת. עצם האיסור יוצר ומבסס את הפשע המאורגן. מישהו צריך לספק את הסמים למאות אלפי האזרחים שמעוניינים בהם מרצונם החופשי. האיסור יוצר פרנסה לאלפי פושעים, עבריינים ומשפחות-פשע שצריכות לברך מידי יום את הפוליטיקאים, שבאיוולתם מבטיחים פרנסה לפשע המאורגן.
עשרות אלפי אנשים נפלטים ממעגל העבודה – יוקר הסמים (יוקר מלאכותי, בגלל האיסור) אינו מאפשר את קנייתם מעמל כפיים. לכן, אין ברירה לצרכנים, והם נפלטים ממעגל העבודה ומתפרנסים מפשע... הקטנת מעגל העובדים מקטינה את התוצר הלאומי ומגדילה את נטל המס על יתר העובדים. כמובן שחלק מהסטלנים נפלט ממעגל העבודה כי הם אינם מסוגלים או רוצים לעבוד, או מעביד שאינו רוצה אותם.
פרמיות ביטוח גבוהות – ריבוי הפריצות ועבירות הרכוש גורר נסיקה של פרמיות הביטוח על דירות ועסקים והשקעת סרק באמצעי מיגון. יֵדַע כל המבטח את ביתו, כי הוא משלם מאות ואף אלפי שקלים מיותרים בשנה, לא רק באשמת המסוממים אלא בעיקר בגלל החוק שהופך אותם לבלתי-חוקיים.
נזקי גוף ונפש לאזרחים תמימים – קשישה שארנקה נחטף והופלה למדרכה, ילד שהתעורר בלילה מאימת פורץ שחדר לדירה, אזרח שנורה ונהרג בשוגג בקרב בין עבריינים על שליטה בשוק הסמים.
תשלום מיסים מיותרים למימון מלחמה מיותרת בעברייני-סם – החוק האוסר את המסחר והשימוש בסם הוא אשר יוצר את פשעי הסמים. אלפי אנשים מועסקים ומעורבים במלחמה חסרת התועלת נגד הסמים: שוטרים, בתי משפט, סוהרים, עורכי דין. עלויות מיותרות של מאות מיליוני שקלים בשנה.
מידי מספר חודשים מפרסמת המשטרה, באופן מתוקשר ובשידור חי, מבצע לכידת 40 סוחרי סמים בבאר-שבע, ביפו, או בגליל... תסריט חוזר לאורך עשרות שנים... והתוצאה: אפס. בשבוע ה"תפיסה" משתבשת במקצת האספקה לשוק האזורי, מחירי הסם עולים, צריך לפרוץ ליותר דירות כדי לממנו, עבריין זוטר זוכה לקידום בדרגה במקום זה שנעצר זמנית... מפקד המחוז של משטרת ישראל זוכה ל-2 דקות של סיקור בטלוויזיה והכול חוזר למקומו בשלום... עד למבצע הבא. הצגה על חשבון משלם המיסים.
האיסור החוקי על שימוש בסמים, אינו מונע או מצמצם את השימוש, כל מי שרוצה לעשן או להסניף מוצא את החומר. רק שאלה של מחיר. הנזק שגורמים המשתמשים לעצמם, הוא זניח יחסית לנזק המתמשך שגורמים חוקי-האיסור למיליוני אזרחים תמימים. |