הטענה היא שהחלשים משלמים את מדרגות המס הנמוכות, ואילו העשירים נושאים בנטל מדרגות המס הגבוהות.
מס הכנסה מוטל בעיקר על שני סקטורים: שכירים ועצמאיים. את השכירים כלל לא מעניינת ה"פרוגרסיביות". רובם אינו יודע באיזו מדרגת מס הם מקוטלגים... אותם מעניין ה"נטו"... כמה מקבלים "ביד" בסוף החודש. ה"ברוטו" הוא בעיה של המעסיק. ה"ברוטו" הוא בסך הכול נתון תחשיבי לצרכים שונים. המעסיק מעביר את המס לאוצר מידי חודש, לכאורה בשם העובד. כאשר אנחנו כותבים "ברוטו" אין הכוונה לאותו נתון גולמי שרשום בתלוש המשכורת, אלא ל"עלות למעסיק".
חידה: כמה צריך המעסיק לשלם מכיסו (בישראל של 2015), כדי שעובד שכיר שגם אשתו עובדת ואין לו ילדים מתחת לגיל 18, יזכה לקבל 10,000 שקלים נטו "ביד" נטו? העלות למעסיק תעמוד על כ-15,000 שקלים. ההפרש הגדול מורכב מהעברות וממיסי חובה שונים (אין במקרה זה "קרן השתלמות"), חלק מההפרש יחזור בעתיד אל העובד (פנסיה, פיטורין).
מס הכנסה על שכירים הוא מס שמוטל למעשה על המעסיקים בגין עובדיהם. ככל שהמעסיק משלם משכורת גבוהה יותר לעובד, גדל הקנס שמוטל על כל שקל שהוא משלם לעובד. יוצא איפה שהמעסיק משלם "מס העסקת שכירים" – מס מחזור שרירותי על סך השכר המשולם. מס שרירותי קבוע שמשלם המעסיק וכלל אינו קשור לרווחיו.
לעצמאיים (לרובם) יש יתרון: העצמאי מחליט בדרך כלל בעצמו כמה מס להעביר למדינה... הוא עושה זאת בעיקר באמצעות העלמת הכנסות, הגדלת הוצאות פיקטיביות, תכנוני מס יצירתיים וגלגול המס אל מחיר המוצר או השירות (עד כמה שהשוק מאפשר). 70 אחוז מהחברות מדווחות על 0 רווחים (2005)...
זו הייתה תגובתם של מספר רואי חשבון ידועים לסקר מקרי, בעקבות רעיונות שפורסמו בארצות הברית לביטול מס הכנסה בארה"ב (גלובס 13.8.04).
גם זגגים, יתנגדו לחוק שיחייב התקנת שמשות זכוכית בלתי-שבירה בכל בית...
על ה"אובייקטיביות" של התנגדות רואי החשבון ניתן ללמוד מדיווח של צבי לביא (גלובס 2.3.05) על מחלוקת כבדה בדיון על תיקון חוק החברות בוועדת חוק ומשפט של הכנסת.
משרד היועץ המשפטי לממשלה הציע להכניס תיקון ולפיו חברות עם מחזור קטן (עד 3 מיליון ₪ לשנה) לא יחויבו למנות רואה חשבון מבקר, על פי חוק החברות. רואי חשבון מבין חברי מרכז הליכוד הפגינו נוכחות בדיוני הועדה והפעילו לחצים, בנוסף ללחצי הלוביסטים שהעסיקה לשכת רואי החשבון. במכתב שהופץ בין חברי הכנסת על ידי רואה החשבון יוסף חממי, חבר מרכז הליכוד וחבר הועד המרכזי של לשכת רואי החשבון, הועלו כרגיל נימוקים "ציוניים": הצעת החוק "עלולה לפגוע בסדרי הממשל התקין"... כמובן שרק טובתו של עם ישראל עומדת לנגד עיניהם של רואי החשבון...
מיתוס זה נכתב לפני שהתקבל חוק מס הכנסה שלילי בשנת 2008. קצבה זו אינה זוכה להצלחה בלשון המעטה. על פי נתוני רשות המיסים (2012) יש בישראל כ- 400 אלף אזרחים שזכאים למס הכנסה שלילי. בשנת 2012 מימשו הטבה זו רק כ- 100 אלף איש. מדובר בתוספת של מאות שקלים למשכורת מידי חודש. הכתבה בידיעות אחרונות מתארת את התופעה של אי ניצול ההטבה כ"מוזרה". לדעתנו היא לא "מוזרה". חלק מהציבור אולי לא מודע להטבה, אבל חלק אחר (ואולי הרוב) שרשומים כ"בעלי הכנסה נמוכה" – רק "רשומים" כך. הם לא מעוניינים להתכתב בטפסים עם רשות המיסים...
"מס הכנסה שלילי" הוא כינוי לקצבה המוזרמת לשכירים בעלי שכר נמוך. סתם כינוי ללא קשר ל"מס הכנסה". ככל שאתה עובד ומשתכר פחות תזכה לקצבה מוגדלת. המטרה המוצהרת היא לעודד אנשים לצאת לעבוד, במקום קבלת קצבה ללא עבודה.
קצבה זו היא טלאי נוסף במערכת הרווחה. כל תוספת לחוקי המיסוי מגבירה את סיבוכם ומגדילה את מספר הקומבינות האפשרי לרווחים שלא תמורת עבודה. כל תוספת לחוקי המיסוי הופכת עוד עשרות אלפי ישראלים לעבריינים. כל שורה נוספת בחוק ובתקנות מס הכנסה יוצרת שעת עבודה נוספת לרואה החשבון או ליועץ המס.
לקצבה במסגרת "מס הכנסה שלילי" זכאים בדרך כלל שכירים בעלי הכנסה נמוכה ובתנאי שגם הכנסתה הכוללת של המשפחה די נמוכה. כדי שאפשר יהיה להחליט מי זכאי לקצבה, יצטרך כל אזרח בישראל להגיש דו"ח שנתי למס הכנסה. סיפור.
את הכלכלה אי אפשר לרמות. מעסיקים שידעו שהעובד מקבל קצבת הכנסה משלימה מהאוצר, יוכלו להקטין עוד יותר את השכר שהם משלמים ולהעביר את נטל השכר למדינה... עובדים יוכלו להגיע להסכמה עם המעסיק, לרשום בתלוש שכר נמוך ולקבל חלק מההפרש ב"שחור", במזומן או במוצרים. כך יהפכו ל"זכאים" לקצבת מס הכנסה שלילי... עשרות אלפי משכורות פיקטיביות נמוכות, חדשות, ייוולדו במשק רק כדי ליצור בסיס לקבלת הקצבה... המעסיק מרוויח, העובד מרוויח, משלם המיסים מפסיד...
ומה עם דרוג העובדים? כל עובד יודע שיש הפרש בין שכרו לבין עובד בדרגה או בתפקיד נמוך יותר. אם עובד ידע שהכפוף לו מקבל מעתה, בזכות "מס הכנסה שלילי", תוספת קצבה שמשווה למעשה את שכרם, גם הוא ידרוש תוספת – כדי לשמור על ההפרש הקודם ביניהם... תגובת שרשרת שבסופה העני, שוב יהיה יחסית עני...
בקנדה, נכשל הרעיון לחלוטין. נדרשו שם 4 שנים כדי להודות בכישלון ולבטל את הרעיון. בין היתר הסתבר, באופן לא מפתיע, שכמחצית מההטבה התגלגלה לידי מאכערים, רואי חשבון ועורכי דין שצצו כפטריות לאחר הגשם בשכונות עוני ועזרו לשכבות אלה, שבדרך כלל שונאות טפסים ממשלתיים, למלא אותם תוך הסדר כספי הוגן עם היועץ...
תהליך סגירת "פרצות המס" מתבצע באמצעות תוספת חוקים שיוצרים פרצות חדשות... כותב על כך רואה החשבון נדב הכהן, מומחה למיסוי (גלובס 12.11.03):
1. ככל שחוקי המס הולכים ונעשים מורכבים ומתוחכמים יותר, כך גדל והולך יתרונם היחסי של הנישומים בעלי היכולת, העושים שימוש בייעוץ מקצועי צמוד ויקר. ברור גם שתחושת אי-הוודאות איננה תורמת לחידוש הצמיחה במשק.
2. ככל שנטל המס כבד יותר, כך כדאי להקים ולתחזק מבנים מלאכותיים ומיותרים, שכל תכליתם להרחיק את גובֶה המס מכספי הנישום. כן גדל התמריץ לביצוע עבירות מס "רכות".
3. משלם המיסים מן השורה, שמוצא את עצמו – שלא בטובתו – נכתש על ידי מכבש המס מבלי שיידע להבחין בין ימינו לשמאלו, ואף נקנס לעיתים קרובות בשל "מחדליו" (האמיתיים והמדומים), מפתח בהכרח תחושות של מצוקה ומריריות, שאינן מסייעות לו או לזולתו.
4. המדינה נאלצת להשקיע משאבים שוטפים רבים (בעיקר במונחים של כוח אדם מיומן), על מנת להפעיל כהלכה – פחות או יותר – את מערכת המס המסובכת והכבדה, שפותחה במשך השנים, תוך כדי קיום הליכי שומה, השגה, שיפוט וערעור (במקרים לא מעטים).
5. מפעם לפעם גוברת ידה של הגישה המעשית, ואזי נאלצים קברניטי המשק להכריז על מהלכים של שמיטת חובות, הקלות מס של ממש לתושבי חוץ, וכיוצ"ב. כל אלו מביאים לתסכול נוסף, בבחינת "מדוע דרך רשעים צלחה".
תכנון מס מוגדר כשימוש באמצעים חוקיים להפחתת חבות המס. אזרח ש"מתכנן" את תשלום המס בוחן, בדרך כלל בעזרת יועץ מקצועי, דרכים שונות ויצירתיות להצגת הכנסותיו, הוצאותיו, עיתוי ומיקום ביצוען. המטרה – לבחור את דרך הפעולה שתמזער את תשלום המס.
ככל שחוקי המס נערמים כך הם גם מסתבכים והולכים. כל פרצה שמתגלית על ידי השלטונות גוררת חקיקה נוספת ל"סתימת" הפרצה. התקנה החדשה מולידה גם היא, לעיתים קרובות, אפשרויות תכנון נוספות. ככל שהתאגיד גדול יותר ופריסתו גלובלית יותר – כן קשה יותר לגבות ממנו מס. חברת ההיי-טק אמדוקס, נחשבת לחברה ישראלית אך מקום רישומה הוא באי בשם גרנזי (אי שם בתעלה האנגלית). אילו הפיקה אמדוקס את רווחיה בישראל, היה נציב מס הכנסה מחרים חלק ניכר מהם ומקטין את כושר התחרות של החברה מול מתחריה.
מידי פעם מועלות הצעות פופוליסטיות בלתי אפשריות "למלחמה בתכנוני המס". צריך להלחם במערכת המס הנוכחית ולהעבירה מהעולם, הצורך בתכנוני מס יהיה מינימאלי, ואז אמדוקס וחברות רבות אחרות יקבעו את מושבן בישראל.
כותרת שגרתית שחוזרת על עצמה מידי שנה, לאחר ביצועו של "סקר הכנסות" על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הסקר מתבסס על מדגם מייצג של 14,201 משקי בית.
הסקר מבוצע על סמך נתונים רשמיים שמצויים בידי השלטונות ומטבע הדברים מתעלם ממספר גורמים משמעותיים ביותר שקשה אפילו לאמוד את היקפם, להלן חלקם:
פעילות השוק השחור – על פי הערכות של חברת BDI ביזנס דטה ישראל אנחנו במקום ה-6 המכובד בעולם, עם היקף העלמות-מס מרשים של כ- 22% מהתמ"ג. לדברי חברת BDI כוח העבודה בתחומי עיסוקו של השוק השחור, הוא כוח עבודה בעל השכלה נמוכה יחסית כגוון שיפוצים, ניקיון, הימורים, שירותי מין ועוד וכן שיעורים פרטיים. אין ספק שרוב הפעילים ה"שחורים" ממקמים את עצמם בעשירונים הנמוכים.
משכורות פיקטיביות – להערכת גורמים רשמיים קיימת תופעה נרחבת של העסקת עובדים במשרות פיקטיביות (סגן נציב מס הכנסה ג'קי מצא גלובס 27.7.03): רישום קרובי משפחה כמועסקים שכירים בעסק כדי להנמיך את מדרגת המס השולי. ניתן להמר שכמעט לא קיים עסק, או חברה קטנה, שבעליה אינו מקטין בדרך זו את תשלומי המס. מדובר כפי הנראה בעשרות אלפי "שכירים". חיסכון המס השנתי בשיטה זו עשוי להגיע לכ- 25,000 ₪ ויותר לכל מועסק פיקטיבי. בעל עסק, המקטין כך את הכנסותיו הרשמיות, יורד לעשירון נמוך יותר. המועסק הפיקטיבי ימוקם בעשירון נמוך עוד יותר (הכנסתו נמוכה כדי לנצל הפטור במדרגות המס הנמוכות).
תרומת תקציבי הרווחה לסטטיסטיקה – כדי להימנות עם קבוצות ה"מגיע לי", ולקבל תשלומי העברה מהמדינה, אסור לדווח על הכנסות: מטפלת לתינוק שדורשת כסף מזומן; "מובטל" שעובד ודוחה, בהסכמת המעסיק החדש, את המשכורת הראשונה עד לאחר תום הזכאות לדמי אבטלה; זוג שמתגרש פיקטיבית כדי לזכות במעמד של אם חד-הורית; ועוד עשרות קומבינות שהשלכתן הסטטיסטית מתבטאת במיקום בעשירון הכנסה נמוך.
עוני מתוך בחירה – מאות אלפי חרדים בחרו להשתייך לעשירון תחתון ולהחליף עבודה בלימוד תורה וריבוי ילדים. חלקם עני מאד אך שלם נפשית עם אורח חייו. חלק לא מבוטל מהם עובד, משתכר, אך נזהר שלא לדווח על כך.
צרוף גורמים אלה ואחרים אינו מאפשר הסקת מסקנות על פערים מתוך הסטטיסטיקה הרשמית.
קנאה היא תופעה אנושית מובנת. תחושה של אי שביעות רצון עצמית לנוכח מצבו המשופר של האחר. האחר יכולה להיות הילדה הכי יפה בכתה, הספורטאי המוכשר או איש העסקים המוצלח. לעיתים, הקנאה היא יסוד החלום להדביק את האחר. לעיתים, דחף לשיפור המצב בפועל. בעת החדשה הפכה הקנאה בעשירים לאידיאולוגיה. המקור הוא כפי הנראה הרעיון המרכסיסטי שהעשיר מגיע למעמדו על ידי ניצול עבודת כפיו של העני. הפועל יוצר את העושר. העשיר קוצר וצובר אותו. מתעשרים על ידי ניצול העניים. את העשיר יש לחסל, אבל ברגע שהעשיר נשלח לסיביר – נסגר גם מקום העבודה של העני. נוצר שוויון – קיבלנו שני עניים – שני מדוכאים. פקידי המדינה לא הצליחו, כמובן, לשחזר את מקום העבודה שנסגר.
אינטלקטואלים והוגי דעות אימצו את הרעיון עם תיקון קל: את העשיר לא צריך לחסל, אלא רק לחנוק ולאפשר לו לנשום מידי פעם (או לפחות לשאוף לכך...). פוליטיקאים תרגמו את האידיאולוגיה לכלי לגיטימי "לתיקון העוול" ולמדיניות מקובלת בעיקר באמצעות מערכות מיסוי ורגולאציה שאמורות, באמצעות המדינה, לקחת מרכושם של העשירים. התוצאה דומה: פגיעה במקומות העבודה שנוצרים בתחתית הפירמידה ובחלחול הרווחה אל השכבות הנמוכות.
הפער אינו חשוב. חשובה רמת ההכנסה האבסולוטית של העניים. הכנסה שתאפשר קיום סביר. במשימה זו מצליח השוק טוב מאשר ממשלות. במקורות היהודיים נאמר: "איזה הוא העשיר? השמח בחלקו". לא "השמח בהקטנת הפער". זו כבר המצאה מאוחרת יותר.
ממשלה צריכה לממן אך ורק "מוצרים ציבוריים" שרובם אינם כלכליים (ביטחון, משטרה, בתי משפט). ממשלה שמשקיעה בפעילות עסקית מקטינה את העושר.
כדי לגייס כסף להשקעה ממשלתית צריך להטיל מיסים, בעיקר על בעלי יכולת כלכלית, לגבות את הכסף ולהשקיעו באמצעות פקידי ממשלה. בדרך, טובע חלק מהכסף במצולות הביורוקרטיה הממשלתית שצריך לפרנס גם אותה. היתרה "מושקעת" תמיד באופן פחות יעיל מאשר השקעה פרטית. כאשר ממשלה משקיעה אין "בעל-בית". כסף בידי פוליטיקאים "מושקע" לרוב לפי שיקולים פוליטיים ולא כלכליים. יוצא מכך שמעורבות ממשלה מקטינה את ההשקעות היעילות ומגבירה את השקעות הסרק. "עושר" לא יכול לצאת מזה.
הון שחור נובע משני מקורות: העלמת מס ופעילות עבריינית. בפעילות העבריינית אכן צריך להילחם. רוב ההון השחור מקורו בהעלמות מס ויש להכריז מלחמת חורמה על הגורמים המביאים להיווצרותו, דהיינו – על המשטר הכלכלי הקיים. העלמות מס נוצרות בגלל שילוב של מיסוי גבוה עם מערך של פיזור הכסף על ידי הממסד הפוליטי. הבזבוז הממסדי וקיומו של סקטור אוכלי-חינם ענק, מעניקים גושפנקא "מוסרית" ואידיאולוגית לסרבן התשלום.
קבוצות מעלימי המס מקיפות כמעט את כל האוכלוסייה, החל במורה הפרטי, וכלה בתעשיין ובקבלן. יש מעלימי מס שהם "עברייני מס" ויש מעלימי מס חוקיים שמנצלים את פרצות המערכת. הסביר זאת הסופר אפרים קישון ז"ל:
"...שיטתו של שר אוצרנו... גם של קודמיו במשרה זו... הוא אוסר את הנשימה על תושבי המדינה, ואחר כך תופס את הנישומים בכלכלתם... קובעים שיעורי מס אבסורדים שאינם מאפשרים קיום הוגן אלא למלשינים... השיטה הקיימת מותירה לנישום הישראלי קשת רחב של אפשרויות לפי בחירתו האישית: הוא יכול לרמות, לרדת מהארץ – או להשיג הקלות משר האוצר... (מעריב, 18.5.73).
ההון השחור לא "נעלם". רובו ממוחזר לכלכלה ומניע את המשק, מעלה את רווחת האזרחים. הוא "שחור" מנקודת ראות שלטונות המס, אבל אינו "שחור" מבחינת התועלת הכלכלית. יעילותו הכלכלית פחותה מזו של ההון "הלבן" כי קשה יותר להשתמש בו, יש צורך להלבינו וחלקו מוברח לחו"ל מחוסר ברירה. חשיבותו וחיוניותו של ההון השחור גדלה ככל שגדלה שליטת המדינה בכלכלה. במדינות הקומוניסטיות, בהן כל המשק נשלט על ידי המדינה, הציל ההון השחור את הכלכלה מקריסה מוחלטת ורעב המוני.
מי הם בעלי ה"הכנסות הגבוהות"? תלוי את מי שואלים. תשובתה של פועלת במתפרה בנצרת ודאי תהיה שבעל הכנסה גבוהה הוא השכן שמרוויח 8,000 ₪ בחודש. חבר אגד ודאי יענה שבעלי ההכנסה הגבוהה הם עובדי חברת חשמל שמרוויחים 17,000 ₪ לחודש בממוצע. ועובדי חברת חשמל יטענו ש...
בניגוד לדעה המקובלת, מיסוי לצורך העברת כספים לאזרחים אחרים אינו מוסרי. זו הפקעה בוטה של זכות הקניין. החרמת פרי עמלו של העובד על ידי פוליטיקאים שמחליטים למי להעביר חלק מהכסף המוחרם (חלק נשאר אצלם...).
מיסוי כבד אינו יוצר עושר, אלא מבריח עושר ומסיט כספים שהיו מיועדים להשקעה ולהגדלת העוגה לצריכה שוטפת. כך הופך מיסוי כבד את כל האזרחים, לא רק לעניים, אלא גם למדוכאים. סוציאליזם מחייב משטר טוטליטארי רודני.
מפרט הכלכלן, דר' שמואל גולדמן, שהוציא לאור במשך שנים רבות ירחון "למשקיע" (ספטמבר 1990). על רקע המציאות הכלכלית בשנות השמונים:
"במשק סוציאליסטי, השלטון מחלק כראות עיניו את ההכנסה מהתפוקה המקומית. כלומר, ההכנסה הפנויה (לאחר מיסים) של הפרט אינה פונקציה של התפוקה שלו, אלא של החלטת השלטונות. בצורה זו יכולת הצריכה של כל פרט אינה פונקציה של הייצור שלו, אלא של ההכנסה שהוא מקבל מהשלטונות.
ברור שכדי לקיים משק סוציאליסטי במובן זה (שבו השלטונות מקיימים שליטה מוחלטת על הנעשה במשק), דרוש שלטון טוטליטארי. אחרת אי אפשר יהיה להכריח את האנשים לקבל הכנסה [נמוכה], שאינה פונקציה של הייצור שלהם...
...במשק סוציאליסטי מימון ההפסדים נעשה על ידי הממשלה, שצריכה להעביר הכנסות מתאגידים אחרים (ומפרטיים) לתאגיד המפסיד. גם מימון סקטור ציבורי גדול נעשה על ידי מיסוי תאגידים ועובדים רווחיים. במשק סוציאליסטי הסקטור הציבורי גדול מאד, כיוון שאין כל תמריץ לעבוד בעבודות יצרניות. כמו כן, הסקטור הציבורי, ובייחוד חלקים מסוימים ממנו, מהווה את הבסיס הפוליטי למשטר. כאמור, פעולת העברה כזאת של הכנסות אפשרית לאורך זמן רק במשטר טוטליטארי. במשטר חופשי מתעוררת התנגדות להעברת הכנסות כזו, ואז חוזר המשק לתנאי כלכלה חופשית, או שהוא מתנוון לחלוטין ואז גם המשטר נעשה טוטליטארי (כדי לחלק את המעט שמיוצר במשק)... לכן, מה שקיים בארץ אינו משק סוציאליסטי, אלא משק של 'שנור' (קבצנות ונדבות)".
מדינת ישראל צועדת בשנים האחרונות באיטיות לעבר כלכלת שוק חופשי. בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה הצלחנו לקיים סוציאליזם ללא רודנות בזכות ייחודיות ישראלית – משטר שהתבסס על קבצנות ונדבות ("שנור") – כספים מיהדות העולם, שילומים מגרמניה והסיוע האמריקאי העמידו לרשות המשק הקטן, סכומים גבוהים יחסית, שאפשרו לפוליטיקאים לפזר כספים למקורביהם. כסף שמקורו אינו במיסוי. בעשורים האחרונים נפתח המשק לשוק העולמי: הסכמי סחר עם אירופה וארצות-הברית שבמסגרתם הוקטנו המגבלות על יבוא מתחרה. מהפכת המחשוב והמידע שהתחמקה במקרה מרגולציה ממשלתית מסורתית. כל אלה תרמו לצמיחת התוצר והקטינו את חשיבות ה"שנור".
סוציאליזם מוחלט (קומוניזם) אכן אינו יכול להתקיים ללא משטר טוטאליטרי. סוציאליזם "מתון", כמו זה הנהוג בישראל ובמדינות המערב, יכולים להתקיים בכפיפה אחת עם דמוקרטיה חופשית למדי. משטר זה המכונה "סוציאל דמוקרטיה" פוגע גם הוא, בסופו של יום, בצמיחה וברווחה. אתר זה מנסה להוכיח תפיסה זו.
במינוח "חברה סולידארית" הכוונה לחברה בה לאזרח אכפת ממצבו של הזולת. כיצד אפשר לצפות לסולידאריות מאזרח שחלק ניכר מרכושו מוחרם על ידי אזרח אחר באמצעות הממשלה? אפילו הפרופסור ל"צדק חברתי" נפגש בסוף השנה עם רואה החשבון שלו כדי לטקס עיצה כיצד לשלם פחות מס הכנסה – צעד אנטי-שוויוני ואנטי-סולידארי בעליל...
אכן, אפשר מתוך סולידאריות וחמלה לעזור לעני, אך זה אינו מתפקידה של ממשלה וגם לא ביכולתה. עוני אפשר להקטין רק באמצעות עבודה ויוזמה במשק חופשי ופתוח היוצר הזדמנויות בכל רמות ההשתכרות. משק בו המיסוי מינימאלי והמגבלות אפסיות. חברה פורחת ושבעה תעזור לעניים מתוך חמלה כדי שיגיעו לסף קיום מינימאלי ממנו יוכלו לנצל את קשת ההזדמנויות במשטר חופשי משגשג. עזרה כדי להתקיים ולא כדי "לצמצם את אי השיוויון".
בכל צורת משטר וחברה יש עניים. ככל שהמדינה יותר סוציאליסטית וממשלתה מרבה "לדאוג" לרמת חיי העניים – מתרחב העוני. במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר – כמעט כולם היו עניים. בקובה ובצפון קוריאה, המדינות הקומוניסטיות האחרונות, עומדת ההכנסה לנפש על כ- 30 דולר לחודש. במדינות אלה הממשלה דואגת לכול – החל מחינוך וכלה בתעשייה – הכול בבעלות ממשלתית. שוויון מלא. שוויון של עניים.
עושר נוצר בזכות כישרונם של אזרחים. מיצוי הכישרון ומסחורו לעסק אפשרי רק במדינה חופשית. איש איש ומומחיותו מייצרים תפוקה ומקבלים תמורה כספית. במדינה חופשית מצליחים רוב האזרחים לייצר תפוקה העולה על צריכתם השוטפת ואת היתרה לחסוך. כספי החיסכון הם מקור ההשקעות במשק. ההשקעות (במכשור, מחשוב, השכלה וכו') מגדילות את פריון העבודה של האזרחים אשר שוב מעלים את תפוקתם, משכורתם וחסכונותיהם. הצמיחה בעיצומה. כך נוהג רובו של הציבור במדינה חופשית וזו תרומתו לעצמו, ממנה נהנה גם הזולת.
חלק קטן בלבד של האזרחים ניחן בתכונה יוצאת דופן – הכישרון לזהות הזדמנויות עסקיות בשילוב עם אופי שמאפשר להם להתמקד במימוש הרעיון, לקחת סיכון, לוותר על אורח חיים שגרתי, לדבוק במטרה ולהקים מיזם שמצליח. חלקם מתעשר. חלקם פושט רגל.
המעטים שהצליחו להתעשר בזכות כישרונם, בין אם בעסק, אמנות, ספורט, או המצאה ייחודית, משתמשים בחלק קטן מאד מכספם לצריכה עצמית – יתרת הכסף מושקעת על ידם, ובזכות היותם מוכשרים מטבעם – ההשקעה, בדרך כלל, גם מניבה הצלחה נוספת. ההון שמושקע מקים מפעלים, חברות שירותים, מיזמים. כך נוצרים מקומות עבודה בכל רמות ההשתכרות, גם עבור עניים שבתחתית הסולם. בדרך זו מחלחל העושר ומעלה את רמת החיים של כל האזרחים. אין דרך אחרת. תרומתו של עובד הניקיון בחברת היי-טק, להצלחת החברה, זניחה יחסית לתרומתו של מתכנת ראשי. קל לגייס עובד ניקיון. קשה לגייס מתכנת ראשי מתאים. השוק קובע את פער השכר ביניהם. כישרונו של המתכנת הראשי עלול לקבוע אם החברה בכלל תתקיים, אם מקום העבודה של עובד הניקיון ישרוד. חברת ההי-טק זקוקה לשניהם (אם כי לא באותה מידה).
לממשלה כלל אין תפקיד בשיווי משקל עדין זה. כל התערבות שלה תקטין את המשאבים העומדים לרשות המשקיעים ותקטין את מספר מקומות העבודה שהשוק יכול ליצור, לאורך כל שרשרת התעסוקה. התערבות הממשלה תגדיל את העוני. תפקיד הממשלה במעגל זה הוא אחד: לא להפריע!
דווקא כן. המעבר לעידן החדש יקנה למדינת ישראל יתרון יחסי אדיר לעומת מדינות מערב אחרות. מדינות רבות ילכו בעקבותינו. באותן שנים, עד ש"האסימון ייפול" למדינות אחרות, תוכל מדינת ישראל לבסס את רמת החיים הגבוהה בעולם לתושביה. סוף סוף אולי נהיה "אור לגויים"…
קשה להשוות בין מדינות כי הנתונים אינם תמיד על בסיס זהה. יש מדינות בהן הפרשות לפנסיה נכללות בחישוב נטל המס ואילו בישראל תשלומים לפנסיה אינם כלולים בנטל המיסים, מס בריאות נכלל בישראל במסגרת הנטל, לא כך בארה"ב בה תשלומים עבור בריאות נחשבים כתשלומי ביטוח אחרים.
היחס בין המס לתוצר של מדינה מושפע בכיוונו של המחזור הכלכלי בה. בתקופת גאות כלכלית, קצב הגידול בהכנסות ממיסים גבוה מקצב גידול התוצר. באותה תקופה יירשם גידול בנטל המס.
יש מדינות בהן מוטל מס הכנסה גם על ידי מדינת המחוז (ה- STATE) בנוסף למס הכנסה פדראלי (ארה"ב, קנדה, גרמניה) וכדי לסבך יותר את ההשוואות, אז בחלק מהמדינות מוכר המס שמטילה מדינת המחוז כהוצאה בחישוב המס הפדראלי…
ואם לא די בכך, קיימת גם הכלכלה השחורה. היקפה משתנה ממדינה למדינה וגורמת לכך שרווחת האזרח גבוהה באופן משמעותי מהמשתקף בנתונים הרשמיים... בשנת 1985 החליטה ממשלת איטליה לבצע תיקון בתחשיבי התוצר הלאומי של איטליה. הכלכלנים היו תמימי דעים שמצבו של האיטלקי טוב בהרבה מהמשתקף בסטטיסטיקה. התיקון העלה בבת אחת את התוצר הלאומי האיטלקי בכ- 19 אחוזים!! נראה שמאז שוב הצטבר שם פער... ואכן מידי תקופה מתבצעת באיטליה "התאמה".
גם אם ניקח בחשבון את הנאמר, נטל המס בישראל גבוה במידה ניכרת מאשר בארצות הברית, מדרגות המס נמוכות בהרבה (סף ההכנסה ממנה מתחילים לשלם מס). כך גם במס חברות.
ישנם עסקים שטוענים לשיעור רווח נמוך מאד יחסית למחזורם. עסקים אלה בנויים על רכישה ומכירה בהיקפים גדולים מאד, כאשר שיעור הרווח נאמד בפחות מ- 10 אחוזים מהתמורה הנגבית עבור הסחורה. לדוגמה: מסחר ביהלומים. מס מחזור בשיעור של 5 אחוז עלול לכאורה לחסל את מרבית הרווח. רשת הכול-בו האמריקאית הענקית וול-מארט עובדת על שיעור רווח של 4% מהמחזור
הטענה אולי נכונה במסגרת המערכת הכלכלית הנוכחית. כלומר, אם היום יונהג מס מחזור בנוסף למערך המיסוי הקיים ובמסגרת כללי המשחק הנוכחיים במשק – ייתכן שהתוצאה תהיה חיסול הרווח בעסקים עם שולי רווח צרים. אך העידן החדש מתבסס על שינוי מוחלט ומקיף של כל כללי המשחק הכלכלי. חלוקה מחדש של הקלפים, "פריש מיש".
בעידן החדש יקטן העול הממשלתי הקיים על המגזר העסקי באופן משמעותי: יוּתרו חסמי ביורוקרטיה ורגולציה, תקטן עלות התשומות והייצור (החל משכר דירה וכלה בשכר עבודה), יבוטלו כל המיסים האחרים. צעדים אלה פועלים בכיוון של הגדלת שולי הרווח. אותה החוליה בשרשרת הייצור של מוצר מסוים אשר פועלת בשולי רווח צרים, תתמקם מחדש בשרשרת באופן שהתשואה על ההון המושקע בעסק תישמר. ייווצר שיווי משקל חדש כאשר חלק מהמס נספג וחלקו מגולגל הלאה עד לצרכן. עסקי יהלומים, לדוגמה, רשת וול-מארט, אילו פעלה בישראל, הייתה צריכה להעלות את שיעור הרווח על לפחות 9% מהמחזור כדי שתוכל לעמוד בתשלום מס מחזור. לעומת זאת, הרשת הייתה חוסכת בהוצאות מס אחרות (מס על שכר עבודה, מכס ועוד).
יחד עם זאת, כל מעורבות ממשלתית גורמת לעיוות. מיסוי הוא התערבות ממשלתית כפויה. בעידן החדש ימוזער היקף העיוותים הנובעים ממעורבות ממשלתית אך לא יעלם. ייתכנו ענפים שהם "רווחיים" כיום אך כאשר ייזרקו למים הקרים, ללא הגנה מלאכותית שנבנתה סביבם – הם יטבעו. בעזרת "הגנה" ממשלתית מתאימה אפשר "להרוויח" בישראל אפילו מייצור מכוניות, מגידול אורז שצורך מים רבים, או להפיק זהב ממי הים.
זו בדיוק תכליתו של המס. מס בעידן החדש הוא תשלום למדינה עבור שירותים ציבוריים שהאזרח מקבל ובעיקר שירותי ביטחון, משטרה, משפט, מנגנון הדמוקרטיה. גם עסק מפסיד, או אזרח מובטל ממשיכים לקבל את השירותים ולכן עליהם לשלם.
עסק מפסיד או אזרח מובטל ממשיכים לשלם שכר דירה, ארנונה,או חשמל – אין סיבה שיחדלו לשלם עבור שירותים אחרים שהם צורכים רק משום שהמדינה היא זו שמוכרת את השירות ולא העירייה או חברת החשמל.
תשלום מס מתוך רווחים בלבד, מאפשר קומבינות יצירתיות של התחמקות מתשלום, למרות שמתחמק ממשיך להינות משרותים שהמדינה מעניקה לו בהגנה על משפחתו וקניינו.
ממשלות הן פיל ענק. אנחנו מעבירים לממשלה חלק גדול מפירות עבודתנו – ים של כספי מיסים. לאן הולך הכסף שלנו? ניסיון כושל לשקיפות תקציב המדינה.
בתקשורת מתווכחים איך לבזבז את "עודפי הגבייה" של מיסים. העובדה המדהימה היא שאין עודף, יש גירעון של מיליארדים בתקציב המדינה!
למה כמעט כולם בעד הנכים? רמז: זה קשור לשיטת המיסוי.
המוסד סובל מגרעון אדיר. תוך כ-10 שנים המדינה תצטרך להעלות מיסים בקצב גדל כדי לתמוך בביטוח הלאומי. האם זה בכלל ביטוח?
פעילים "חברתיים" מרבים לטעון שנטל המס בישראל נמוך וניתן להעלותו. אך כשמביאים בחשבון את שלל הדרכים העקיפות שבהן המדינה שולחת את ידה לכיסנו, התמונה משתנה לחלוטין.
הנתונים הרשמיים על "נטל המס" אינם משקפים את המציאות. מיסים אינם פופולריים, אז אפשר לכפות במקומם רגולציה שהיא מס לכל דבר, אבל לא-מורגש.
כיצד צריך לממן פרויקט ציבורי גדול שאינו למטרות רווח? מתקציב המדינה (באמצעות מיסוי כפוי) או מתרומות מרצון?
עימות עם משלמי המס אף פעם אינו נוח פוליטית, לכן מעדיפים פוליטיקאים את מצג השווא שבתקציב גירעוני – לוקחים הלוואה לכיסוי הגירעון.
בנק ישראל צובר הפסדים כבדים בגלל מדיניות רכישת הדולרים שממומנת באמצעות הלוואות שהבנק לוקח ומשלם עליהן ריבית. ספק אם קיימת דרך "לרדת מהעץ" בשלום, ללא משבר כלכלי וללא הטלת מיסים כבדים למימון ההפסדים.
הרגולציה, וחופש התחרות מבטיחים, באופן שיטתי, מחירים נמוכים ושרות טוב לצרכן, לאדם הקטן. תחרות חופשית היא החבר האמיתי של הצרכן, ותחרות חופשית לא מושגת על ידי רגולציה, אלא על ידי היעדר רגולציה.
"וגר זאב עם כבש ופקיד שומה עם נישום ירבץ" שופט השלום איתן מגן (2004) |
"מס צודק" הוא מס שאחרים משלמים ולא אני. לא קיים "מס צודק" וכל שיטת מיסוי גורמת לעיוותים כלכליים. אזרח צריך לשלם עבור השירותים שהוא מקבל מהמדינה וזו צריכה להיות תכליתו היחידה של המיסוי. לא מתפקידה של מערכת גביית המס לעזור לשכבות חלשות, לא "לצמצם פערים" (למרות שמרבית הציבור חושב שכן) וגם לא לסייע למשקיעים; לא לעודד עובדים, לא עידוד ילודה ואפילו לא עזרה לחולים. גם בעידן החדש יתכנו תקציבי העברה, אך אישורם יהיה כרוך באישור רוב מיוחס מאד במשאל עם.
תשלומי תמיכה בקבוצות אוכלוסייה, אם יהיו, ימומנו מצד ההוצאות של התקציב ולא בשלב הגבייה. כלומר, המיסוי יהיה אחיד לכולם (בשיטה שנדון בה בהמשך) ואם יוחלט על תמיכה בקבוצה מסוימת – היא תבוצע ישירות מהתקציב ולא כהנחה במיסוי בשלב הגבייה.
כאן ראוי לציין כי מרבית הציבור סבור שהמיסוי צריך לשמש כלי בידי ההנהגה להשגת "יעדים לאומיים" בחינוך, בריאות, רווחה, פיזור אוכלוסייה, עידוד ילודה, עידוד תעשייה ועוד. אתר זה שולל את התפיסה המקובלת במרבית התחומים. ייתכן שגם בעידן החדש יוחלט על "יעדים לאומיים" (יוחלט במשאל עם וברוב מיוחס מאד – ראה פרק דמוקרטיה). יעדים אלה יבוצעו, כאמור, לא על ידי פטורים ממס, אלא על ידי העברת כספים לקבוצת היעד אחרי שנגבה מס אחד ויחיד שמוטל על הפעילות הכלכלית של כל האוכלוסייה. באופן זה, תוכל הממשלה בעידן החדש, להציג בשקיפות מלאה וללא מסך הסוואה, את הסכום בתקציב שמועבר מאזרח א' אל אזרח ב'. ניתן יהיה להציג באופן ברור את ההשלכות של הוצאה מוצעת חדשה מתקציב המדינה: "בכמה יגדל המס שנצטרך לשלם אם נאשר במשאל עם הוצאה זו".
פקודת מס הכנסה מלאה כיום ב"חורים". רוב הפקודה היא רשימת פטורים והקלות. הפוליטיקאים מחליטים על גודל החורים ומי יהיו ה"עכברים" שייהנו...
השירותים העיקריים שמס צריך לממן הם שירותים שמוגדרים כ"מוצרים ציבוריים", כגון: ביטחון, משטרה, משפט, מערכת השלטון הדמוקרטי ואפילו תאורת רחובות.
האם כל האזרחים נהנים במידה שווה מרשת ההגנה שהמדינה מסוככת עליהם? האזרח, עני ועשיר כאחד, נהנים במידה שווה רק מהגנת המדינה על חייהם. חיל-האוויר מגן במידה שווה על השמים שמעל לעשיר ולעני. לפיכך, נראה לכאורה ש"מס גולגולת" אחיד, סכום אחד ושווה שכל אזרח ישלם, הוא ה"מס הצודק". לעומת זאת, עשיר בעל רכוש, מנצל את שירותי ההגנה של המדינה, ואת המנגנון הדמוקרטי שלה, כדי להגן גם על קניינו, על רכושו הרב. קשה למדוד, או להגדיר במדויק, מנגנון שייחשב את מידת ההנאה של כל אזרח משירותי המדינה ובהתאם לכך לחייבו במימון תקציב המדינה. די אם נסכים כי מוצדק שעשיר ישלם יותר כי הוא נהנה יותר משירותי המדינה...
ניתן לראות את תשלום המס כפרמיית ביטוח שהאזרח משלם למדינה, בעיקר על שירותי ביטחון פנים וחוץ. אילו ניתן היה לקבל שירותי ביטוח אלה כמיקור-חוץ – אין ספק שחברת הביטוח הייתה מחייבת בפרמיה גבוהה יותר בעל בית בסביון לעומת בעל דירה בקרית אונו השכנה.
מתפקידה של המדינה לקיים מערכות ביטחון, משטרה, משפט, ענישה ומספר שירותים ציבוריים אחרים המאופיינים כ"מוצר ציבורי". מוצר שכל אזרח נהנה ממנו גם אם יסרב או יתחמק ממימונו. שירותים אלה ממומנים באמצעות מיסים ואין דרך אחרת לקיימם. מס הוא תמיד כפוי.
החוקה בעידן החדש תעניק סמכות לממשלה לגבות מיסים במידה הדרושה למימון אותם השירותים בלבד. למדינה לא תהיה סמכות ליטול כספו או רכושו של אזרח שהרוויח ביושר ובדין על מנת לסייע לאזרח אחר, גם אם האזרח זכה באופן אקראי בזכות קניינית כגון ירושה או הימורים. (ראה פרק המשטר הדמוקרטי).
במשטר הקיים, של דמוקרטיה סוציאליסטית, יש למספר קטן של פוליטיקאים שגיבשו באותו יום רוב מקרי, לרוב בזכות פשרות או דילים בנושאים אחרים, סמכות לכפות על רוב האוכלוסייה העברת כסף לקבוצה כלשהי. בעידן החדש תוגבל יכולתם של הפוליטיקאים להעביר כסף או להעדיף סקטור. העברת כספים למגזרי אוכלוסיה מוגדרים עדיין תהיה אפשרית, אך תחייב משאל עם ואישור ברוב מיוחס. דמוקרטיה מכונה לעיתים "עריצות הרוב", אך בשיטה הישראלית נדרש רוב זעום מאד כדי ליצור "עריצות". במקרים רבים, "הרוב" בסופו של דבר, הוא רוב של עסקנים פוליטיים ולא רוב בעם.
אין הצדקה מוסרית (או אחרת) להחרים מרכושו של אדם ולהעבירו לאחרים. אין הצדקה לכפיה. אין צידוק לעונש המוטל על אזרחים שמרוויחים יותר מאחרים. מכיוון שמס הוא החרמה הכרחית של רכוש פרטי – צריך ליצור מנגנון וצורת משטר שיבטיחו גביית מס מינימלית, כמה שפחות מס.
משאל-עם שיאשר, לדוגמה, העברת קצבאות לאמהות חד-הוריות, יבטא בכך הכרה גורפת בנחיצות התמיכה. הקצבה תאושר אם 80% מהמצביעים יאשרו אותה ויביעו הסכמתם לתוספת המס הנדרשת למימון ההטבה. מידת הכפייה שבהטלת מס זה תהיה מזערית. מאידך גיסא, אם כבר קיימת תמיכה כה נרחבת בהטבה, סביר שעמותות יוכלו לגייס את המימון באמצעות תרומות וכלל לא יהיה צורך בחקיקה.
"החיסכון" בתקציב המדינה, שמפורט בהמשך, נובע מיישום תפישת העולם המתוארת באתר זה ומבוסס על 9 דרכים עיקריות:
ביטול מוחלט של משרדי ממשלה ומוסדות שפעילותם מיותרת להשקפתנו, כגון: נשיאות המדינה, משרד החקלאות, משרד המסחר והתעשייה, הטלוויזיה הלימודית, משרד המדע, משרד התיירות ועוד רבים.
ביטול חלקי של משרדי ממשלה שמרבית פעילותם תבוטל. שאריות המשרד הממשלתי יאורגנו כמחלקה במשרד הפנים, לדוגמה: משרד התקשורת, משרד השיכון, משרד הבריאות.
הפרטת פעילויות ושירותים. שירותים שהציבור זקוק להם אך הם לא יינתנו על ידי המדינה אלא על ידי הסקטור הפרטי או עמותות עצמאיות. לדוגמה: שרות התעסוקה, שירותי דת, תרבות וספורט, בנק הדואר.
מימון ישיר, על ידי האזרחים שנזקקים לשרות: השקעות ותחזוקה של מערכת התחבורה והכבישים (ממיסי הדלק), מימון מערכת המשפט (מאגרות משתמשי השירות), מימון משק המים (ממכירת מים במחיר ריאלי). מערכות אלו יאורגנו כ"מערכות סגורות", רשויות שמממנות עצמן שלא דרך תקציב המדינה.
חיסכון הנובע מביטול מימון ממשלתי: ביטול מימון ממשלתי מתוך תקציב המדינה. לדוגמה: לרשויות מקומיות (יצטרכו להסתדר עם הארנונה בלבד), ממשלה לא תעסוק בשיכון, וגם לא בהתיישבות, לא בתעשייה ולא בחקלאות.
חיסכון הנובע משינוי שיטת המימון של שירותים שיופרטו כגון בריאות וחינוך.
חיסכון הנובע מייעול והקטנת מערכות ביורוקרטיות כתוצאה משינוי מבני בשיטת פעולתן: משרד החוץ, כנסת ישראל, תקציב הביטחון, רשות המיסים.
חיסכון הנובע משינויים ערכיים בתפיסת העולם: ביטול קצבאות, הקטנת קצבאות, הגדלת מימון עצמי של שירותי בריאות וחינוך.
ירידה בהוצאות הנובעת משינויים מקרו-כלכליים: קיטון בחובות החוץ והפנים כתוצאה מירידה מתמשכת במדד המחירים לצרכן, התחזקות השקל מול מטבעות-חוץ.
הקטנת הוצאות המדינה כתוצאה משינויים בחוקי עבודה, כגון איסור מוחלט על שביתות בסקטור הציבורי (איסור שביתה קיים היום רק בזרועות הביטחון: צבא, משטרה, שב"כ וכו'), ביטול מוסד "הקביעות בעבודה" ועוד.
להסברים מפורטים הנכם מוזמנים לעיין בפרק המתאים באתר.
רצוי לקרוא פרק זה לאחר גלישה ביתר הפרקים. בשנת 2005 ניסינו לאמוד מספרית את סדרי הגודל של הוצאות הממשלה בעידן החדש. הגענו להערכה של תקציב מדינה הנמוך בכ- 40% מהתקציב באותה שנה (ללא פירעון חובות מדינה). לא כל הירידה בתקציב היא "קיצוץ" שכן חלק נובע מארגון כ"מערכת סגורה" חוץ-תקציבית (כגון "רשות התחבורה"). האומדן הסתמך על השוואת הפעילות הממשלתית בכל תחום כיום, לעומת דגם הפעילות המוצע בעידן החדש. האומדן אינו מתיימר להיות מודל מדויק, אלא המחשה של כיוון מחשבה בלבד.
קל לדוגמה לאמוד את השינוי בתקציב משרד המסחר והתעשייה, או את השינוי בתקציב משרד התרבות והספורט – משרדים אלה וגם פעילותם מיותרים לחלוטין ולכן מדובר ב-100% חיסכון. קל לאמוד את השינוי בתקציב המדינה כתוצאה מניתוק הכנסות והוצאות משק התחבורה מתקציב המדינה. קשה יותר לאמוד את השינוי בתקציב הביטחון, או את ההוצאה המוקטנת על קיום מערכת דמוקרטית.
חשוב להדגיש שצד ההכנסות בתקציב המדינה יגדל מאד, למרות הקטנת המיסוי. מדינת ישראל תיכנס לעידן של צמיחה כלכלית מהירה בזכות הגדלה מאסיבית של מספר האנשים שעוסקים בייצור מוצרים ושירותים אמיתיים במקום אבטלה סמוייה ותעסוקת סרק שהיא מנת חלקם במערכת הקיימת.
הנה רשימת שינויים חלקית ששימשה כבסיס לאומדן:
ביטול מוסד הנשיאות.
צמצום מספר חברי הכנסת ל- 70 יחסוך בוודאי כ- 1/4 מההוצאות.
ביטול משרד התקשורת בעקבות סיום מעורבות המדינה בתחום התקשורת.
ביטול מוחלט של משרד המדע.
ביטול משרד המסחר והתעשייה, כולל מענקים למו"פ, לתעשייה, עסקים קטנים, החוק לעידוד השקעות הון וכדומה.
פישוט מבנה המשק, קץ מעורבות הממשלה בכלכלה ומימון תקציב המדינה באמצעות מס אחד בלבד יחסכו קרוב למחצית מתקציב משרד האוצר
ורשות המיסים.
ביטול משרד הקליטה. עולים חדשים יגיעו לארץ בכוחות עצמם. קליטת עולה תתבצע אך ורק באמצעות מענק כספי חודשי במשך שנתיים. באמצעות המענק ישלם לאולפן פרטי, או ילמד עברית לבד, ישכור דירה ויתחיל לעבוד. את תקציב המענקים תגייס הסוכנות היהודית.
ביטול משרד החקלאות וארגונו כמחלקה במשרד הפנים.
סגירת משרד השיכון וגופי ההתיישבות הממשלתיים. הפסקת מעורבות המדינה בבנייה ובהתיישבות.
ביטול המשרד לאיכות הסביבה. ארגונו כמחלקה במשרד הפנים שתפקידה העיקרי יתמקד בביקורות והגשת תביעות נגד גורמים שפוגעים בסביבה.
ביטול מוחלט של משרד התשתיות. המדינה לא תתערב במשק הדלק, הגז החשמל. פעילויות מסוימות אחרות יועברו למחלקות מתאימות במשרד הפנים.
המהפך במשק המים (ראו פרק "המים"), הפרטת ההפקה וייצור מים וקביעת מחיר המים על ידי השוק – יהפכו את נציבות המים לגוף מקצועי. תפקידו העיקרי יתבטא בהכרזה שנתית על כמויות השאיבה המותרות ממקורות טבעיים, פיקוח על השאיבה והגשת תביעות.
צמצום, איחוד וביטול של רוב הנציגויות, הקונסוליות, המשלחות והשליחים בחו"ל יאפשרו לחסוך כמעט מחצית מתקציב הייצוג בחו"ל.
הפרטת בנק הדואר תניב הכנסת הון חד-פעמית אך גם תחסוך את התמיכה השנתית של המדינה בבנק.
הפרטת הטלוויזיה הלימודית, גלי צה"ל וסגירת רשות השידור.
ביטול מנהל מקרקעי ישראל במתכונתו הנוכחית והקמת גוף אחר שתפקידו יתמקד בהפרטת אדמות המדינה. עלויות המנגנון ימומנו מתוך תקבולי ההפרטה.
הפרטת מינהל המחקר החקלאי וחלק מהפעילויות שלו. גופי המחקר שלו ישולבו באוניברסיטאות.
ביטול שירות התעסוקה שתפקידו העיקרי – משרד לרישום מובטלים.
ביטול מוחלט של משרד התיירות. המדינה לא תתערב בעסקי תיירות.
ביטול של כמעט כל המשרדים הממשלתיים העצמאיים למעט: ביטחון, פנים, חוץ, אוצר, משפטים. ראו פרק "דמוקרטיה".
הקטנת היקף הממשל ומספר הגופים הסמוכים לתקציב המדינה תאפשר הקטנה של לפחות שליש מתקציב מבקר המדינה.
ביטול של כל הסובסידיות.
ביטול תמיכת המדינה בעמותות. עמותות יתקיימו מתרומות בלבד.
חלק אחר של הצמצום בתקציב (אותו צריך לממן באמצעות מיסוי) ינבע מארגון מגזרים ציבוריים כ"משקים סגורים" – דהיינו, האזרחים המשתמשים בשירות ישלמו את עלותו המלאה, כמעט ללא הזרמה נוספת מתקציב המדינה. לדוגמה:
השקעה ותחזוקה של תשתית התחבורה:
זו תמומן ממיסי הדלק בלבד ולא מתקציב המדינה. מי שנוסע יותר, מנצל יותר את התשתית – ישלם יותר. צריכת הדלק היא מדד טוב לשימוש שנהג עושה בתשתית התחבורה. בעקבות ביטול המכס ומס הקניה ועלייה ברמת המינוע בעידן החדש, יזנקו ההכנסות ממס הדלק, יכפילו עצמן (ואפילו ישולשו!!). הכנסות המדינה ממיסוי כלי רכב (לא כולל דלק) עמדו בשנת 2013 על כ-34 מיליארד שקלים. ההכנסות ממיסוי דלקים עמדו בשנת 2014 על כ- 16 מיליארד שקלים. נתון שיאפשר שילוש ההשקעה בתשתיות תחבורה. תוך מספר שנים תדביק רמת הכבישים בישראל את הרמה האמריקאית או הגרמנית (ראה פרק תחבורה). ארגון משק התחבורה כמערכת סגורה יחסוך בצד ההוצאות של תקציב המדינה ויקטין, לעומת זאת, את היקף ההכנסות. משרד התחבורה יהפוך למחלקה במשרד הפנים.
מערכת המשפט:
כמעט ולא תמומן מתקציב המדינה. אזרחים וחברות הנזקקים לשירותי המערכת ישלמו את עלותם הריאלית. אגרות בית משפט ישקפו את עלותו האמיתית של כל שירות. חובת החזר הוצאות ריאלית תוטל גם על עבריינים פליליים שהורשעו. כשליש מהוצאות מערכת המשפט כבר ממומן כיום מגביית אגרות. בעידן החדש תקטן פעילות בתי המשפט: לא יהיו עברייני סמים בזכות חוקיות השימוש, מבריחי מכס יעברו מהעולם כי לא יהיה מכס, זנות והימורים יהיו חוקיים, רוב העבירות הקשורות בבניה, מקרקעין ובשימוש בהם ייעלמו בזכות החלפת חוקי הבנייה המקרקעין הקיימים (ראה פרק קרקעות ובנייה). מאות מגבלות אזרחיות וכלכליות יבוטלו. גם עברייני המס יהיו מיעוט (ראה פרק משטרה ומשפט).
רשויות מקומיות:
עצמאות ומימון עצמי של השלטון המקומי ממסי ארנונה בלבד וללא כל הזרמה ממשלתית (ראה פרק שלטון מקומי). צפוי חסכון ישיר לתקציב המדינה של מיליארדי ₪, רובו נובע מהפסקת הזרמת "מענקי איזון" מתקציב המדינה.
התכווצות "הוצאות פוליטיות", תקציבי פיקוח ורגולציה:
המערכת הנוכחית מייצרת הוצאות שונות שמועברות תחת כותרות וסעיפים תמימים בתקציב המדינה. צמצום מספר חברי הכנסת לכמחצית, ביטול 16 משרדי ממשלה, ביטול משרות שרים ללא תיק, הקטנת היקפו של הממשל וביטול הבסיס החוקי שמאפשר לחברי כנסת וממשל לחלק כסף וג'ובים, ביטול מימון מפלגות ומימון עמותות מכספי המדינה יחסכו עשרות מיליארדי שקלים. הוצאות העמותות בישראל נאמדו בשנת 2010 בכ- 65 מיליארד שקלים. אין מספרים מדויקים וגם קשה ללקט נתונים על תמיכת המדינה בעמותות. המספרים מסתתרים תחת עשרות סעיפים שונים בתקציב המדינה. מקובל להניח שכשליש מתקציבן ממומן ישירות מתקציב המדינה. חלק אחר ממומן בעקיפין על ידי תקציב המדינה דרך הזרמות המדינה למוסדות "שתורמים" לעמותות.
צמצום שירותי "חברה" וביטול תמיכות "מיוחדות":
ביטול מימון שירותי דת על ידי המדינה, ביטול התמיכה הישירה בהשכלה גבוהה והחלפתה (בתקופת מעבר) בהלוואות לסטודנטים, ביטול התערבות המדינה בתרבות, בקולנוע, בספורט. ביטול תקציבי "המלחמה בסמים", חינוך לעליה בחו"ל, "מחשב לכל ילד", "קידום מעמד האישה" ועשרות "פרויקטים" ורשויות מסוג זה. ביטול מענקי חיילים משוחררים (כל החיילים ישרתו בתנאי קבע). יניבו חיסכון ישיר משמעותי שקשה להעריך את היקפו בגלל פיצול התקציבים המוזכרים בין רשויות שונות ותחת כותרות שונות.
תקציב הביטחון:
ביטול שירות חובה ושדרוג צה"ל לצבא קבע מקצועי יחד עם ביטול מנגנונים ביורוקרטים הנובעים מהמבנה הנוכחי של הצבא יחסכו בוודאי חלק ניכר מתקציב הביטחון (בתקופה שאינה מלחמה ממש). זאת מתוך הנחה סבירה שנאלץ "לחיות על חרבנו" בעתיד הנראה לעין. "קיצוצים שרירותיים" ללא מהפכה בתפיסה המקובלת של מבנה צה"ל ומערכת הביטחון לא יביאו לחיסכון משמעותי בהוצאות הביטחון האדירות. המהפך שנדון בו בפרק "צבא", יאפשר קיצוץ גדול יותר, למרות ביטול צבא חובה והנהגת צבא קבע מקצועי.
רווחה וסעד:
הוצאות הרווחה הישירות מתקציב המדינה עומדות על עשרות רבות של מיליארדי ₪ וכוללות את תקציב משרד הרווחה, שיקום נכים, הקצבות המדינה על פי חוק ביטוח לאומי, קצבאות שונות והחזר הלוואות שהמדינה לוותה בעבר מהביטוח הלאומי.
רוב תשלומי ההעברה והקצבאות למינן יבוטלו הדרגתית ולאורך זמן. חלקן יבוטל מיידית. לדוגמה: ביטול כמעט מיידי של דמי לידה, מענקי לידה, דמי אבטלה, קצבאות לאמהות חד-הוריות חדשות, קצבאות זקנה לקשישים בעלי רכוש וממון. העברת קצבאות בעלות אופי ביטוחי, כגון נכות, אל חברות ביטוח פרטיות, העלאת גיל פרישה רשמי ורפורמות נוספות יניבו חיסכון מיידי של מיליארדי ₪ בתקציב המדינה. פרוט בפרק "סעד ורווחה".
מערכת החינוך:
הוצאות מערכת החינוך מורכבות מתקציב משרד החינוך, החינוך התורני, החינוך העצמאי, חינוך התיישבותי ותמיכה בהשכלה גבוהה מסתכמות גם הן בעשרות מיליארדים. הוצאת החינוך מידי הממשלה והרשויות המקומיות והעברתו אל השוק הפרטי ואל עמותות הורים, העמדת השתתפות המדינה על "המחאות חינוך" שיועברו להורים וימומשו לכסף על ידי בתי הספר. לפחות כ-20% מתקציב החינוך יחסכו מיידית.
לאורך תקופת מעבר ארוכה תצומצם בהדרגה ערכה הכספי של "המחאת החינוך". החיסכון המיידי נובע ממיליארדי השקלים שנבלעים בשנה על ידי המנגנון הביורוקראטי של מערכת החינוך (משרדים, מפקחים, עובדי משרד, מוסדות להכשרת מורים, הוצאות תרבות, טלוויזיה, ספורט ותמיכה במוסדות דת ועוד). משרד החינוך שיבוטל יהפוך למחלקה קטנה במשרד הפנים. ראו פרק "חינוך".
מערכת הבריאות:
הפרטה מלאה של בתי החולים הממשלתיים. רוב האזרחים יוכלו לשלם בעצמם את מלוא התשלום לביטוח בריאות במסגרת קופות החולים, או למגוון איגודי הביטוח הרפואי שיקומו ויתחרו. הממשלה לא תתמוך בשום מוסד בריאות, אלא תעביר לאזרחים נזקקים (בתקופת מעבר ארוכה) תשלום חודשי ישירות לחשבון חיסכון רפואי אישי בבנק. מתוך חשבון זה יוכל האזרח לבחור לאיזו חברת ביטוח לשלם. חלקה של הממשלה בהוצאה הלאומית לבריאות עומד על עשרות מיליארדים. החיסכון המיידי ינבע מביטול המנגנון המנהלי הממשלתי. ראו פרק "מערכת הבריאות".
חיסכון חשבונאי בהוצאות התקציב–
ביטול מס הכנסה ומימון תקציב המדינה ממס מחזור (מס על הוצאה – ראה בהמשך) יותיר את שכר הנטו, למחרת הביטול כמו שהוא. השכיר יקבל את אותו הנטו. עלויות המעביד, הברוטו, יקטנו משמעותית.
הממשלה, כמעסיק הגדול במשק, "משלמת" כיום לעצמה מס הכנסה מתוך שכר עובדיה. ניתן כבר כיום לבטל את מס ההכנסה לעובדי המדינה ומנגד – להקטין את תקציב המדינה בסכום זהה. המדינה "תחסוך" את "התשלום" שהיא משלמת למס הכנסה. הנטו לעובד לא ייפגע. סתם העברה מכיס לכיס שמנפחת את סעיף "שכר-עבודה" בתקציב המדינה. התרגיל החשבונאי אינו מעשי כיום כי הוא יגרום לעיוותים מסוג אחר, אך בעידן החדש, בו יבוטל המיסוי על הכנסות – ייחסך סכום ניכר.
היקף המס שהמדינה משלמת לעצמה הוערך על ידי "קו ישר" על לפחות 10 מיליארד שקל (2015). מבוסס על כ-300,000 עובדים שמשכורתם משולמת ישירות מתקציב המדינה וכ-2,600 ש"ח תשלום חודשי למס הכנסה בממוצע לעובד. ביטול מס הכנסה יקל את העול הכספי שנובע מתשלומי שכר בסקטור הציבורי הרחב (כגון רשויות מקומיות, קופות חולים, בתי חולים ועוד רבים אחרים) ויקל על תהליך הפרטתן או ניתוקם מתקציב המדינה.
חיסכון לתקציב המדינה הנובע מהקטנת מצבת החובות של המדינה–
הפרטה מסיבית של נכסים שבבעלות המדינה (כולל ענף המים, הדואר, נמלים, תדרי אלחוט, בתי חולים עוד רבים) – החל מקרקעות וכלה במפעלים כלכליים ומבני ציבור שיתפנו כתוצאה מצמצום היקף הממשל יניבו הכנסות חד-פעמיות גבוהות שייעודן יהיה הקטנה משמעותית של חובות החוץ והפנים של מדינת ישראל. יישום רפורמות העידן החדש יחד עם הקטנה משמעותית בחובות המדינה ישפרו מאד את דרוג האשראי של ישראל בעולם ויביאו לירידת הריבית על יתרת החוב שתגולגל לשנים הבאות. ירידת מחירים כללית ומתמשכת צפויה במשק כתוצאה מהפיכת מדינת ישראל כולה לאזור חופשי ממכס, הגברת התחרות והסרת מרבית החסמים הרגולטוריים והביורוקרטים הנוכחיים. מדד המחירים צפוי לרדת לאורך זמן. זרם ההשקעות הזרות לישראל, יחד עם הצמיחה המהירה הצפויה, יגררו התחזקות ניכרת של השקל. חובות החוץ והפנים צמודים ברובם למט"ח ולמדד המחירים לצרכן בשקלים ולכן הם צפויים לקטון משמעותית ולו רק משינויים מקרו-כלכליים אלה. לא קל לחשב כעת את היקף החיסכון, אך לנוכח היקפם הגדול של החובות אין ספק שמדובר בכסף גדול.
עוד על החיסכון בתקציב המדינה
בגרסתו הראשונה של פרק זה (2005) ניסינו להעריך את החיסכון הצפוי לתקציב המדינה כתוצאה מיישום קשת הרפורמות המפורטות באתר זה. הגענו למסקנה שתקציב המדינה יוכל להצטמצם לפחות ב-40%. לא התיימרנו לערוך חישוב מדעי מדוקדק, כי חלק ניכר מהחיסכון אינו מיידי ותלוי במשכם של שלבי מעבר. תכנון מפורט ותזמון של כל הרפורמות זו משימה שבהחלט מעל לכוחנו. כוונתנו להדגים עיקרון.
הצמצום הדרסטי בתקציב המדינה נובע מביטול מלא פעילויות שמבוצעות ומתוקצבות כיום על ידי המדינה (לדוגמה: ביטול של מרבית המשרדים הממשלתיים, או ביטול כלל הסובסידיות במשק והמענקים לתעשייה), חלק אחר נובע מביטול רוב הרגולציה הקיימת על מוסדותיה וכוח האדם המועסק בהם, חלק ינבע מהקטנה של עלויות השכר המשולם על ידי המדינה, הירידה בשכר תתקזז מול הקטנה תלולה של יוקר המחיה והגדלת כוח הקנייה של הכסף (לדוגמה: ביטול כל המכסים ומס הקניה על מוצרים). חלק אחר מהקיצוץ בתקציב המדינה נובע מארגון חוץ-תקציבי של הוצאות (לדוגמה: הוצאות מערכת המשפט ישולמו במלואן על ידי האגרות של המשתמשים בשירותי המערכת ולא מהמס הכללי שמוטל על כלל האזרחים). חלק אחר של החיסכון התקציבי נובע מהעברה הדרגתית של נטל התשלום עבור השירות אל הציבור במקום מימונו על ידי הטלת מיסוי כבד (לדוגמה: מערכת החינוך והבריאות). וכמובן, חלק ניכר מהקיצוץ ינבע מהקטנה ניכרת של תשלומי ההעברה והרווחה וצמצומם למוכי גורל חסרי ישע אמיתיים בלבד.
שוב ראוי לחזור ולהזכיר שיישום הרפורמות שמפורטות באתר זה יצעיד את מדינת ישראל אל תקופה ממושכת של צמיחה מואצת, בהעדר החסמים הממשלתיים הנוכחיים ובהסתמך על הגדלה מסיבית של משאבי האנוש שמייצרים "תפוקה כלכלית" – על חשבון צמצום דרסטי של המגזר הציבורי. במקביל לצמיחה ברווחה הכלכלית של כלל האוכלוסייה – יגדל גם בסיס המס באופן שיאפשר הקטנה של אחוז המס.
מימון יעיל של תקציב מדינה מוקטן ומצומק אפשרי גם בדרך אחרת מהמקובלת.
כל מערכת מיסוי מבוססת על מידה רבה של שרירות. כאמור, תשלומי המס בעידן החדש ישקפו את היקף השירותים שהאזרח מקבל מהמדינה. לדוגמה: אזרח עני וחסר רכוש ישלם את המינימום. הוא מקבל למעשה מהמדינה בעיקר שירותי הגנה על חייו והגנה על החופש מעריצות הזולת. לעומתו, אזרח עשיר ובעל רכוש ישלם, בנוסף, גם עבור הגנת המדינה על רכושו הרב, על קניינו. אין דרך אובייקטיבית לקבוע כמה עליו לשלם יותר. התיאור מעט פשטני, הואיל והאזרחים נהנים ממספר שירותים ציבוריים נוספים שהמדינה מעניקה, החל מתאורת רחוב וכלה במניעת זיהום אוויר. ניתן להניח שהעשיר עושה שימוש-יתר גם במוצרים הציבוריים האחרים.
שינוי שיטת המיסוי יתבצע על רקע המעבר האידאולוגי – מעבר ממדינת רווחה ששואפת לגבות כמה שיותר מיסים מאזרחיה; מדינה שפקידיה בטוחים שהם יודעים טוב מהאזרח מה לעשות עם הכסף (לחלק אותו) – אל מדינה ששואפת להשאיר כמה שיותר כסף בידי מי שהרוויח אותו ויצר עושר (ולא רק כדי לאפשר יצירת עושר חדש והגדלת "העוגה"), מכבדת את זכות האדם לקניינו, וגובה את המינימום הנדרש כדי לארגן מספר מצומצם של שירותים ציבוריים חיוניים.
מערכת מיסוי אידיאלית צריכה לעמוד במספר קריטריונים נוספים:
בסיס מס רחב ביותר שיאפשר הטלת מס נמוך מאד.
שיעור מס נמוך שלא יכביד על האזרח ובמידה שלא יהיה כדאי להסתכן בהתחמקות מתשלום.
שיטת חישוב קלה וברורה ללא צורך ברואי חשבון ויועצים.
אחידות. ביטול מוחלט של פטורים מכל סוג שהוא. קץ הקומבינות. ככל שיש פחות פטורים – שיעור המס על כולם יורד.
מס בודד אחד ויחיד במקום מבוך של מיסים. מס בודד גם מקל על הצגת העלות האמיתית של הצעות חוק חדשות.
מס שישקף את מידת העושר (והיקף הפעילות הכלכלית) של כל אזרח.
קלות האכיפה והביקורת – לא צריך השכלה חשבונאית, או משפטית, כדי לחשוף קומבינות.
נבחן מספר חלופות למס יחיד במקום כל אוסף המיסים הנוכחי:
מס הכנסה – מס מסובך ביותר שמחייב את הגדרת המושג "הכנסה לצורך מס". המס מוטל על רווחים בלבד, כלומר יש לקזז מההכנסות את ה"הוצאות המוכרות". כאן בדיוק מתחילה תעשיית הפטורים, תעשיית הייעוץ, הפרשנויות, תכנוני המס והקומבינות. המס מחייב העסקה של עשרות אלפי עובדי מדינה ועובדים רבים עוד יותר מצדו השני של המתרס – בסקטור משלם המיסים.
מס ערך מוסף – פשוט יחסית לגבייה ולחישוב, אך גם הוא כרוך בקיזוז מע"מ ששולם. שיעורו גבוה כי הוא מוטל על בסיס צר יחסית – המס מוטל רק על "הערך המוסף" שהִקנָה העסק לשירות או למוצר. לכן, שיעור המע"מ צריך להיות גבוה כדי להניב הכנסה משמעותית לממשלה. אפשרות קיזוז המס וקבלת החזרים יוצרת תמריץ להנפקת חשבוניות פיקטיביות וכן לתשלום שחור כדי לקבל "הנחה" מידית מהמוכר. שיעורו הגבוה של המע"מ גרם להגדרת מסלולי מס שונים (עסקאות פטורות, עסקאות בשיעור אפס). עיוותים נוספים מתפתחים כאשר לקוח של עסק אינו פורע חוב בעוד העסק מחויב לשלם את המע"מ. מחלוקות רבות צצות בין העוסקים לבין רשויות המס.
מס הכנסה שטוח – מקובל כיום במדינות מזרח אירופה ורוסיה. מוטל על רווחים בדומה למס הכנסה. שיעורו אחוז אחיד מהרווח (לא "פרוגרסיבי"), מיעוט "הוצאות מוכרות", אין מדרגות מס שעולות עם גידול ברווח. המס השטוח סובל מבעיות דומות לאלה של מס הכנסה מדורג. יתרונו העיקרי בשיעורו הנמוך יחסית (כ- 14% עד 24%) ובפשטות החישוב.
מס מחזור – משולם בדרך כלל על ידי המוכר של שירות או מוצר ומוטל כאחוזים משוויי העסקה. דומה למס-מכירות שקיים ברוב ממדינות ארצות הברית (ומוטל רק על מכירות לצרכן הסופי). המס קל לחישוב, פשוט, ואין ממנו קיזוזים.
תקציב המדינה, ללא החזר חובות, אמור להצטמצם לכדי מחצית בעקבות יישום הרפורמות כולל הוצאת פעילויות אל מחוץ לתקציב (כמו מימון מערכות המשפט והתחבורה). גם סכום זה צפוי להמשיך ולהצטמק במשך השנים.
המס המועדף הוא מס-מחזור שיוטל על בסיס רחב ביותר ויחליף את אוסף המיסים הקיים. כל מכירה של מוצר או שירות תכלול מס-מחזור בשיעור של 5% עד 8%. המס יוטל על כל העסקאות במשק כולל ירקות, עמלות בנק, מכירות יד שנייה של מוצרים חייבי רישום (דירות ומכוניות), ריבית זכות מחסכונות, ריבית חובה, ריבית אגרות חוב, דיבידנדים, משכורות, גמלאות, פנסיה, כרטיסי טיסה, פרמיות ביטוח, שירותי דואר, קניית מים, מכירות לתיירים, עסקאות יצוא ויבוא ועוד. המס יועבר לממשלה על ידי המוכר בדומה למע"מ כיום.
אזרח שמשתכר מעט וקניותיו צנועות, אינו מקבל ריבית על חסכונות, אין לו מניות ולכן אינו מקבל דיבידנדים ישלם סכום קטן ביותר. אזרח שמשכורתו גבוהה, רכש דירה, בעל פיקדונות בבנק ותיק מניות מכובד – ישלם מס-מחזור משמעותי שנובע בעיקר מהכנסותיו הגבוהות ורמת ההוצאה שלו. מי שצורך הרבה ישלם יותר מס-מחזור.
העיקרון: הכנסה של מירב העסקאות הכלכליות בין שני צדדים במדינה תחת מטריית מס המחזור. כך נקבל את בסיס המס רחב ביותר, שיעורו נמוך, אין הוצאות מוכרות, אין פטורים, אין הנחות, אין ניכויים וגם לא זיכויים.
לדוגמה: התוצר בישראל עמד בשנת 2014 על כ- 1,100 מיליארדי שקלים. בסיס המס ממנו ייגבה מס מחזור כולל הרבה פעילויות שלא נכללות בתחשיב התמ"ג (לדוגמה: מכירת דירות ומכוניות יד שניה), או פעילויות שלא נכללות בחישוב התמ"ג כדי למנוע חישוב כפול (המס יוטל גם על המכירות וגם על הכנסות משכר עבודה). "כפילות" גבייה נוספת היא גביית מס מהייבוא וגם מהייצוא, בעוד שבתחשיב התמ"ג נכלל רק ההפרש ביניהם. מטרת "הכפילות" היא הגדלת בסיס המס כדי להקטין את אחוז מס המחזור שייגבה. גודלו של בסיס המס יהיה גבוה מהרבה מהתמ"ג של המדינה. לפיכך, סביר שאחוזים נמוכים של מס מחזור, על היקף רחב ביותר של פעילויות כלכליות, יוכל להניב סכום שייכסה את הוצאות תקציב המדינה לאחר יישום מלוא הרפורמות.
לכך יש להוסיף את מס המחזור, שינבע מהלבנת חלק ניכר מההון השחור לשעבר, שיצא מהבלטות וישתלב בכלכלה הרשמית.
מס-מחזור נמוך יקטין את כדאיות העלמת מס. התמריץ לביצוע "עסקה בשחור" כיום הוא חיסכון נכבד מיידי של לפחות 18% (מע"מ). מס מחזור נמוך של 5% עד 8% מקטין את התמריץ. היקף הפעילות הכלכלית והיקפו של התמ"ג הרשמי יגדלו כתוצאה מיידית של הלבנת פעילות שחורה. הצמיחה הכלכלית המואצת של המשק הישראלי בעידן החדש יחד עם הקטנה נוספת של פעילות הממשלה במשק, לאורך תקופת המעבר, יגדילו מאד את היקפי הגבייה של מס-המחזור. צרוף גורמים אלה יאפשר הורדה מתמשכת בשיעורי מס-המחזור בשנים שלאחר יישום הרפורמות עד כדי מס "בלתי מורגש" של אפילו כ- 3% עד 4% בלבד.
כאמור, כל שיטת מס עם חסרונותיה ועיוותיה. למס מחזור שני חסרונות עיקריים:
פגיעה בעסקים המבוססים על אחוז רווח נמוך, יחסית למחזורם הגדול – הקמעונאי (החנות) מוכר, בדרך כלל, כמויות קטנות יחסית אך נהנה מאחוזי הרווח הגדולים ביותר בשרשרת העסקית. הסיטונאי (שמוכר את המוצרים לחנות), מספק מוצרים למספר רב של חנויות, מחזור מכירותיו גדול אך שיעורי הרווח שלו נמוכים יותר. יוצא איפה, שמס מחזור אחיד יגרום לסיטונאי לשלם חלק גדול יותר מרווחיו כמס מאשר בעל החנות.
איחוד עסקים כדי לחסוך במס מחזור – אחת מהשיטות לצמצם את תשלום מס המחזור היא איחוד אנכי של שני עסקים, שכיום מוכרים אחד לשני, לחברה אחת. כך יחסך מס המחזור על המכירות ההדדיות. לדוגמה: מפעל שמוכר מוצרים לחנויות יוכל להקים "חנות מפעל" וכך לחסוך במס מחזור על המכירות לחנותו. "חנות המפעל" אינה עסק נפרד – היא למעשה מחלקת מכירות של המפעל.
הצטברות המס – כל מוצר ושירות עוברים מספר גלגולים בשרשרת המסחרית עד להגעתם לצרכן הסופי (חומר גלם, ייצור, קבלני משנה, ספקים, יבואנים, סיטונאים, קמעונאים). אם כל אחד בתהליך ישלם מס מחזור של 5%, יהיה מרכיב המס במוצר הסופי גבוה מאד ושרירותי.
קושי בביקורת – מס מחזור ייגבה על פי דיווח העוסקים על מכירותיהם. כל עוסק יחויב בדיווח על מכירותיו בלבד. אין שום כלים להצלבת מידע ולבדיקת הנתונים. אין דרך למנוע מאנשי עסקים להעלים דיווחים ומס. אם עסק לא מדווח על קניותיו ("התשומות") אי אפשר להצליב מידע עם דיווחי הספקים שמכרו לו.
המצדדים במס מחזור טוענים שלמס לא תהיה השפעה שלילית על עסקים בעלי שולי רווחים קטנים יחסית למחזור. עסק נמדד לפי התשואה על ההון המושקע בו ולא לפי אחוז הרווח מהמחזור. כאשר יונהג מס מחזור ויבוטלו כל המיסים האחרים – ייווצר שיווי משקל חדש שישנה גם את המחירים היחסיים בין המוצרים והשירותים השונים במשק. התשואה הנורמאלית המקובלת תישמר, בהתחשב בגורמים ייחודיים לכל עסק (כגון סיכון). שיעורו הנמוך מאד של מס המחזור מחד וביטול מיסים אחרים מאידך – יקלו על התהליך.
יש לזכור כי מס המחזור מוטל כתחליף לכל המיסים האחרים ולא בנוסף למיסים הקיימים. "הצטברות" מרכיב המס במחיר המוצרים והשירותים כיום אינה מושפעת רק ממס ערך מוסף שמוטל ישירות על המוצר. במחיר המוצר גלומים כיום למעשה כל אוסף המיסים הקיים: מס הכנסה שמוטל על שכר העובדים ורווחי העסק, מכס על הרכיבים המיובאים, מע"מ, מס קנייה ועוד. "נטל המס" נקבע על ידי היקף גביית המיסים הנדרשים על ידי המדינה שחלקם מיועד לפרנס את מנגנוני הגבייה עצמם. מס המחזור הוא מס יחיד שמחליף את כל המיסים. נטל המס הכולל בעידן החדש יהיה נמוך לאין שיעור.
גם כיום קשה לשלטונות המס לחשוף עסקה בה שני הצדדים החליטו להתעלם ממנה. גם בעידן החדש ניתן לחייב כל עסק לרשום את קניותיו או שירותיו בספר מסודר וממוספר, להנפיק תעודות משלוח ולערוך בדיקות עומק מדגמיות.
תכלית המס בעידן החדש תהיה אחת: תשלום של האזרח עבור שירותים שהוא מקבל מהמדינה. שרותים מצומצמים בהרבה מאלה שהמדינה מתיימרת להעניק כיום. אין פטור מתשלום כפי שאין פטור מחשבון חשמל. אם המס הוא תשלום, ואם כולם זוכים לשרותים שהמדינה מעניקה (ועיקרם כאמור: ביטחון פנים וחוץ, משטרה, משפט ועוד) – אז התשלום לא צריך להיות מותנה בשיעור הרווח שלך (כמו במקרה של מס על הכנסה).
צריך להתייחס אל המס שמשלמים למדינה כמו אל כל הוצאה הכרחית אחרת. אנחנו קונים חשמל מחברת החשמל ולא מעלים בדעתנו להתנות את התשלום ברווח שלנו השנה. חברת החשמל תדרוש את שלה גם אם אנחנו מובטלים, או בעלי עסק שהפסיד השנה. כך גם העירייה: נמשיך לשלם ארנונה גם אם הכנסתנו נמוכה, או אפילו אם העסק שלנו בקושי מראה רווחים. הארנונה היא תשלום עבור השירותים שאנחנו מקבלים מהעירייה ולא חשוב כמה הרווחנו או הפסדנו השנה.
מס מחזור אינו תלוי ברווח, הוא משולם על המחזור העסקי או הפרטי. כך גם כיום: אנחנו משלמים מע"מ (שנכלל במחיר המוצר) אפילו אם אנחנו מובטלים. כך גם קורה לעסק שאין לו רווחים – הוא ממשיך להעביר מע"מ למדינה, ברוב המקרים.
לחילופין, במקום מס מחזור ניתן להכריז על מס-ערך-מוסף כמס יחיד. ניתן לגייס באמצעות מע"מ את התקציב הנדרש ובתנאי שבסיס המס יורחב בדומה לבסיס המוצע של מס מחזור, כולל "מס-ערך-מוסף" על שכירים (למעשה, זהו מס-משכורת "שטוח" באחוז קבוע). החיסרון העיקרי הוא הצורך של הנישום לנהל רישומים של קיזוז המע"מ ששילם והקושי של המערכת לפקח על כך. חיסרון נוסף: אחוז המע"מ, אם הוא יהיה מס יחיד, יצטרך להיות גבוה פי-4 ויותר ממס המחזור, יוצר פיתוי גדול להתחמק ממנו. העלמת מע"מ תיצור "רווח" של כ- 20%. העלמת מס מחזור יוצרת רווח צנוע של 5% בלבד. הסיכון "לא שווה" את הרווח.
רשימה חלקית: מס הכנסה, מע"מ, מס חברות, מכס, מס קניה, מס שבח, היטל השבחה, מס טבק ומשקאות חריפים, בלו על מלט, מס בולים, מס שלטים, אגרת טלוויזיה, מס רווחי הון, מסי בורסה, מס על דיבידנדים, מס בריאות.
פשוט.
שכירים וגמלאים – באמצעות ניכוי מהמשכורת או הגמלה. המעסיק מעביר את הכסף לרשות המסים כמקובל היום.
עסקים גדולים ובינוניים – ינפיקו חשבונית מייד עם ביצוע העסקה. כל החשבוניות תהיינה במתכונת, גודל וצורה אחידים ויכללו בר-קוד של מספר העוסק וסימון הסכום באופן שיאפשר סריקה ממוחשבת של החשבוניות בדומה לטופסי הלוטו והטוטו. העברת המס לרשות המסים תתבצע אחת לחודש בפנקס תשלומים. רושמים בסך הכול שני מספרים: סכום המחזור וחישוב המס. משלמים בבנק.
עסקים קטנים – כגון דוכני ירקות קיוסקים וחנויות קטנות ישלמו את מס המחזור באמצעות בולי-מס מיוחדים שיונפקו בסכומים שונים וירכשו על ידי בעל העסק בבנק או בדואר. בבולים יוטבע בר-קוד של בעל העסק והם ימסרו לקונה יחד עם הקניה. לכל עוסק יהיה כרטיס מגנטי ובאמצעותו ירכוש בבנק, או במכשירים אוטומטים, את הבולים. או כמובן שימוש באמצעים אלקטרונים לרישום.
פשוט.
שיעורו הנמוך של מס-המחזור מקטין את התמריץ הראשוני להעלמה. זאת, בניגוד לכדאיות הגבוהה להעלמת מע"מ, ואי-תשלום למס-הכנסה – שמניבים חיסכון של עשרות אחוזים. לא כדאי להסתכן בהעלמת מס-מחזור – 5% בלבד. ובעתיד אפילו רק 3%.
בעידן החדש תיווצר מוטיבציה חיובית לתשלום מרצון. לראשונה בישראל יהיה סיכוי להזדהות של רוב הציבור עם הדרך בה הממשלה מוציאה את כספי המס. לא יהיו מאות אלפי ישראלים "אוכלי חינם", תקציבים לא יוזרמו לפי גחמות עסקנים פוליטיים, היקף הממסד הפוליטי יהיה רק חלק קטן של זרועות התמנון הנוכחיות. השחיתות הציבורית תתכווץ כי לרשות הפוליטיקאים לא יעמדו תקציבים, מכרזים, וג'ובים לחלוקה. היקפם המצומצם יגביר את שקיפותם. על רקע זה יש סיכוי להתפתחות של דפוס התנהגות חדש – הוקעה חברתית של מעלימי המס המעטים כגנבים פשוטים. העלמת מס לא תתקבל בהבנה גלויה ונסתרת כמקובל.
גם בעידן החדש יהיו פורצי גדר שינסו לחסוך את תשלום מס-המחזור, למרות שיעורו הנמוך. שיטת האכיפה והביקורת פשוטה ביותר. עשרות פקחי קנייה של רשות המסים יתמחו בהתחזות לקונים תמימים – הם יבצעו קניות בפועל של מוצרים ושירותים. פקחי-הקנייה ירכשו דירות, מכוניות, וירקות בשוק. אין צורך בביקורת ספרים (כמקובל היום) – רוב הביקורת תהיה ביקורת-שטח. נכנסים לחנות וקונים. מזמינים אינסטלטור ומשלמים. אם המוכר לא מסר חשבונית מס-מחזור, יתמקדו בו לבדיקות נוספות. חשד העלמה שיאומת יגרור העמדה לדין. העונש על העלמת מס בעידן החדש יהיה חד-משמעי, קשוח וללא נסיבות מקלות – מאסר ממושך בפועל. לא "עבודות שירות", לא "אזהרה", לא עונש "על תנאי" ולא "מעצר בית". לא כדאי.
בדיקות-עומק מדגמיות יערכו בעסקים שאינם קמעוניים וחוג לקוחותיהם מצומצם בדיוק כפי ששלטונות מע"מ עושים כיום.
הדיווח השנתי למס הכנסה ומילוי הצהרת הון נועדו למעקב אחרי אזרחים כדי למנוע התחמקות מתשלום מס. מאחר ושיטת אכיפת תשלום מס-מחזור שונה לחלוטין, אין צורך במנגנון המסורבל הנוכחי. כל תיקי העבר יושמדו, כולל הצהרות הון ותיקי מס שבח מקרקעין...
עסקים בעידן החדש יצטרכו לשמור לביקורת, למשך 7 שנים, את פנקסי חשבוניות המֶכֶר, חשבוניות על רכישות, תלושי שכר ומסמכים אחרים המעידים על פעילותם העסקית.
בתום כל שנה יעביר כל עסק לרשות המסים דף דיווח בודד. כן, טופס של דף אחד... בו יופיעו פרטי העסק וכן שלוש שורות נוספות בלבד: מחזור המכירות השנתי, היקף הרכישות השנתי וסך כל תשלומי השכר. אין צורך ברואה-חשבון או ביועץ מס: 3 שורות בדיווח השנתי.
עסק לא יהיה חייב לנהל ספרי חשבונות עבור המדינה. כאמור, יהיה עליו לשמור חשבוניות רכש, העתקי חשבוניות מכירות ועוד מספר מסמכים. כמובן שחברות ציבוריות הנסחרות בבורסה ינהלו ספרים כמקובל, אך זאת בהתאם לדרישת הבורסה לניירות ערך. עסקים גדולים ובינוניים ימשיכו לנהל ספרים כחלק מכלי הבקרה והניהול העסקי, אך לא כחובה כלפי המדינה. הם גם ימשיכו להעסיק רואי חשבון וחשבים.
ביטול המיסים המעצבנים, הגורמים למרבית החיכוך בין האזרח לשלטון, ימנע את הצורך בעשרות רבות של טפסים ושאלונים באמצעותם חודרות רשויות המדינה לחייו הפרטיים של האזרח. דיווח שנתי, הצהרת הון, ביקורת מלאי, ריכוז מידע על ילדים, נסיעות לחו"ל, רכישות וכדומה.
מרכיב יעיל וחשוב באכיפת המס יתבסס על הגרלה עם סיכויי זכייה גבוהים ומשמעותיים. תמריץ חיובי. כל אזרח או עסק, יוכל לשלוח לרשות המסים חשבונית שקיבל עם רכישת מוצר או שירות. הגרלות ייערכו מידי שבוע והטפסים שיעלו בגורל יזכו בסכום השווה לסכום החשבוניות ששלחו. אזרח יוכל לצבור חשבוניות בעלות ערכים נמוכים, לסכם ולשלוח להגרלה. קניתם דירה, שלחתם את החשבונית להגרלה – יש לכם סיכוי טוב לזכות בדירה חינם!! לפרסים בהגרלה יתווספו גם המוצרים שפקחי-ביקורת השטח רכשו במסגרת תהליך הביקורת.
השיטה תעודד אזרחים לדרוש חשבונית בגלל סיכויי הזכייה הגבוהים. למה לוותר על הגרלה ללא השקעה בקניית כרטיס הגרלה? כל החשבוניות שיתקבלו במסגרת ההגרלה ייסרקו גם הן לצורך בדיקת דפוסים חריגים.
קשה למדוד את המחיר הכבד שמשלמים המשק והחברה בישראל בגלל שיטת המיסוי הנוכחית. העלות הגבוהה של ניהול ספרי חשבונות, עלות ההתחמקות החוקית מתשלום מס (העסקת יועצים, עורכי דין, רואי חשבון, רישום חברות פיקטיביות בארץ ובחו"ל – הם רק צד אחד למשוואה). בצידו האחר של המטבע מצטברת שחיתות מוסרית המונית: בזבוז של משאבי-אנוש, משאבי-מוח, ויצירתיות המושקעים בהתחמקות משלטונות המס – מאות ספרים, מאמרים, אלפי תביעות משפטיות, העסקת סרק של בתי משפט ועורכי דין, ואפילו לימודי המיסוי באוניברסיטאות – כולם בעצם "טוחנים מים", כלומר עוסקים בעבודה לא יצרנית.
היקף ההון השחור, לפי הערכות שונות, עומד על כ- 15 עד 22 אחוזים מהתוצר. דהיינו, הרבה מעל 100 מיליארד ₪ נעלמים מתחת לבלטות מידי שנה. יישומו של מס מחזור נמוך ויעילות אכיפתו, יצמצמו את כדאיות העלמת הכנסות. די אם רק חלק ממנו "יולבן" כדי להפיק הכנסות משמעותיות ממס מחזור על הון שחור לשעבר. חלק מההון השחור נובע מפעילות פלילית. גם מרכיב זה יצטמצם בזכות חוקיות הזנות, הסמים וההימורים (ראה פרק משטרה ומשפט). מאז קום המדינה מצהירים פוליטיקאים על "מלחמה בהון השחור". ללא שינוי שיטת המיסוי מדובר על הצהרות סרק בלבד, כפי שמציאות מוכיחה.
מדינות-איים נידחים כגון איי קוק באוקיינוס השקט, או מדינות ננס אחרות, מפורסמות בעולם הכלכלי בזכות חוקי מיסוי ליברלים ושיעורי מס נמוכים. המיסוי הנמוך משך אליהן חברות מרחבי העולם שקבעו בהן את מקום מושבן הרשמי. נכון יותר – את מקום רישומן. מיליוני חברות בעולם שכל הקשר שלהן אל האי הנידח מתבטא ברשומת מחשב במשרד רשם-החברות המקומי ולוחית קטנה במשרדו של עורך דין מקומי, שאפילו אינו זוכר את שמות החברות שהוא משמש להן ככתובת רשמית.
הרישום באי הנידח הוא פיקטיבי לחלוטין. החברה לא מחזיקה משרדים באי, איש מעובדיה לא ביקר באי מעולם; מלבד רואה החשבון והנהלתה הבכירה, איש גם אינו יודע שמקום רישומה של החברה הוא בשום-מקום. יתרונו של החור הנידח שתמורת אגרה שנתית, או מס מצחיק לממשלת החור, ניתן לארוג קומבינות מס שחוסכות ממון רב.
ואכן, אלפי חברות ישראליות, ביניהן חברות היי-טק לתפארת מדינת ישראל רשומות במקומות אקזוטיים. אלפי חברות אחרות רשומות במדינות נכר מתוקנות, ולו רק כדי לזכות ביתרונות מיסוי של אחוזים ספורים שמסתכמים לבסוף לכסף גדול.
העידן החדש יהפוך את מדינת ישראל למקלט מס ריאלי ואמיתי הגדול בעולם. העדר ביורוקרטיה ממשלתית בכל תחומי הכלכלה החל מתעשייה וכלה בבנייה, מערכת מיסוי פשוטה ביותר, מס נמוך אחד ויחיד, העדר מכס, יציבות ביטחונית (כן, אין איום קיומי על ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים ולפחות עד שהפצצה האיראנית תיוצר בפועל) ופוליטית – משטר דמוקרטי יציב, כלכלה איתנה בצמיחה תמידית, מיקום גיאוגרפי מרכזי בין אירופה, אסיה ואפריקה (שונה מאיי בורנאו, איי אדם או בליז...), תרבות מערבית, תשתית תקשורת מודרנית, והחשוב מכל – הון אנושי נדיר וכוח עבודה משכיל – מרשם בטוח להפיכת ישראל למרכז כובד כלכלי עדיף על איי סן וינסנט או טואגו. לא יהיה בנק רציני אחד בעולם שלא יקים סניף בישראל (כך המצב בסינגפור). ישראל, כבר כיום, אינה מדינה ננסית. מספר התושבים בישראל גבוה ממספר תושבי סינגפור, פינלנד, דנמרק, אירלנד, ניו-זילנד או נורבגיה. בקנדה יש בסך הכול בערך פי 4 תושבים מאשר אצלנו, וביבשת אוסטרליה הענקית פחות מפי-3 מאשר בישראל.
שילוב גורמים אלה יהפוך את ישראל למקום מושבן הריאלי של אלפי חברות זרות שיעבירו לישראל פעילות עסקית ממשית ויחזיר הביתה אלפי חברות ישראליות שמקום מושבן לא נודע...
החזון של ישראל כמקלט מס ריאלי בינלאומי מרכזי אינו מתעלם ממצבנו הביטחוני. אמנם, רגיעה שוויצרית כאן עשויה להזניק אותנו קדימה פי כמה, אך אינה תנאי הכרחי. קוריאה, מרכז תעשייתי בינלאומי, צומחת מזה שנים רבות למרות איומי מלחמה של הצפון המחזיק בנשק גרעיני. טייוואן המשגשגת נתונה מזה עשרות שנים תחת איומי כיבוש מצד סין. גם סינגפור מחזיקה צבא חובה חזק. שנות השיא של האינתיפאדה הערבית, בתחילת שנות האלפיים, לא מנעו השקעות של מיליארדי דולרים בחברות הזנק ישראליות למרות שמספר חברות העבירו את מקום כינוס הדירקטוריון ללונדון. שביתה בנמל, מיסוי חונק, ביורוקרטיה ממשלתית ושחיתות סוציאליסטית הם עניבת-חנק לכלכלת ישראל פי כמה מפיגוע בתחנה המרכזית (עליו התגברנו ונתגבר!).
עשרות אלפי מיליונרים יהודים שחיים בעולם, ביניהם ישראלים לשעבר, וכן מיליארדרים יהודים – נזהרים להגיע לישראל רק כתיירים. חלקם אפילו מחזיק כאן בתים ודירות. אסור להם להיכלל בהגדרה של מס הכנסה כמי ש"מנהל את מרכז חייו בארץ". והיה ויתדרדרו להגדרה זו, יאלצו חלילה להתחשבן עם רשויות המס בישראל במקום באירלנד, מונקו או אפילו ארצות הברית. מי צריך את זה?...
בעידן החדש יעתיקו יהודים רבים, מעשירי עולם, את מקום מושבם לישראל לתקופות ממושכות, ישלמו מס מחזור נמוך על הוצאותיהם המרובות בישראל ויזרימו הון רב לכלכלת ישראל החדשה.
במסגרת ביטול כל המיסים והחלפתם במס מחזור, יבוטל גם המעצבן מביניהם... מכס ומס קנייה. אגף המכס ייסגר. המוכס המשופם שאורב במסלול האדום בנתב"ג, ומעלה את דופק הלב לכל ישראלי שחוזר מחו"ל, יצטרך לחפש עבודה מועילה. כל המדינה תהיה מסלול ירוק. היבואן, כמו כל עסק אחר, ישלם מס מחזור כאשר ימכור את הסחורה לגורם הבא.
כבר כיום, ההכנסות ממיסי יבוא קטנות יחסית להיקף תקציב המדינה. חלק מ"מכסי המגן" משמשים כאמצעי להעברת הכנסות מכיסו של האזרח לכיסים של סקטורים שהשלטון חפץ ביקרם. מחיר הבשר המיובא גבוה פי שלושה כדי להכריח את הציבור לקנות בשר רפתנים מקומיים. מחירו של הדבש גבוה פי שלושה וחצי כדי להזרים כסף למגדלי הדבורים וכך הלאה. את המחיר משלמים כל אזרחי ישראל. להלן דוגמה לשיעורי מכס על מוצרי מזון בסיסיים (נובמבר 2004): חלב ושמנת – 153%, חמאה וממרחים חלביים – 140%, בשר – 190%, דבש טבעי – 255%, גרעיני פופקורן – 144%, דגים – 40%, מיצי פירות מרוכזים – 45%.
לא קשה לחשב בכמה תגדל הכנסתנו הפנויה אם בשר ומוצרי חלב יעלו כ- 1/3 ממחירם כיום (כן, 20 ₪ לסטייק בפיתה!) ואילו בוטנים, צ'יפס ומכוניות יעלו חצי ממחירם הנוכחי!
אלפי עובדי אגף המכס, מאות עמילי מכס ואלפי מבריחים ועבריינים יאלצו למצוא פרנסות אחרות. עבודתם המיותרת תהיה נחלת העבר.
קניון הדיוטי-פרי הענק בנמל התעופה הוא אחד מסמלי העיוות הכלכלי במדינת ישראל. הצלחתו מעידה על כלכלה עקומה שיוצרת את פערי המחירים. כבר בשנת 2001 (3 שנים לפני פתיחת הנמל החדש!) דורג הדיוטי-פרי בנתב"ג במקום הרביעי בעולם בהיקף המכירות, זאת למרות מספר הנוסעים הקטן החולף דרכו (מקום 100 בעולם!). הקנייה הממוצעת לנוסע היא הגבוהה בעולם! תעודת הצטיינות לכאורה לחנויות, תעודת "מספיק בקושי" לכלכלת ישראל.
ביטול מכסים ומיסים יהפוך את ישראל לדיוטי-פרי אחד גדול. המחירים בנתב"ג לא יהיו שונים מאשר בקניון בראשון לציון. מזוודות הישראלים השבים מחו"ל תהיינה קלות יותר – יהיה כדאי לבצע קניות בישראל. לעומת זאת, מזוודות תיירים היוצאים מישראל... תהיינה מלאות.
משה כהן היה פקיד בכיר באחד ממשרדי הממשלה המיותרים שבוטלו. עם סגירת המשרד הצטרף כהן אל מאות אלפי עובדי מדינה לשעבר שנותרו ללא מקום עבודה. עובדי מכס שפוטרו בזכות ביטול המכס, לצד עובדי מס שבח לשעבר, בחבורה אחת עם עובדי רשות השידור שנסגרה, משרד החקלאות ומשרד המסחר והתעשייה, עובדי משרד המדען הראשי. רשימה ארוכה. מאות בנייני ציבור ומשרדים ממשלתיים לשעבר עומדים שוממים. אין הוצאות חשמל ומים, אין הוצאות טלפון ושמירה, אין צורך בתחזוקה וניקיון. התריסים הוגפו והבניינים הוצאו למכירה. משקיעים מהארץ ומחו"ל רוכשים בניינים. חלקם יוסבו למשרדים מודרניים, חלקם למגורים. הממשלה עצמה הרסה את חלקם, נטעה במקומם גינות ציבוריות ומתחתן – חניוני ענק לרכב. ההון שזורם ממכירת נכסי מדינה וקרקעות מיועד לחיסול חובות הפנים והחוץ של מדינת ישראל.
כהן וחבריו לא נתפסו לדיכאון. חוק המעבר הבטיח להם שקט נפשי עד להשתלבותם בעידן החדש. מאות אלפי עובדי מדינה שפוטרו יושבים בבית אך ממשיכים לקבל שכר. מידי חודש קַטֵן השכר באחוז אחד. תקופת הסתגלות ארוכה. השכר ישולם גם אם המפוטר מוצא מקום עבודה חדש. בתנאים אלה כדאי מאד לחפש עבודה חדשה ולהתחיל אפילו במשרה חלקית. בעידן החדש אין דמי אבטלה (עובד יוכל לרכוש ביטוח אבטלה, שישלם לו דמי אבטלה, על פי התנאים שסוכמו עם חברת הביטוח. ראה פרק סעד ורווחה).
ביטול כל המיסים והנהגת מס-מחזור, יחד עם ביטול מגבלות ביורוקרטיות אחרות הזרימו לישראל השקעות בהיקף שלא נודע כמותו. שוק המקרקעין פורח בעקבות הפרטת קרקעות המדינה וביטול מרבית מגבלות הבנייה. מדד המחירים לצרכן צונח זה השנה השלישית ברציפות בשיעור מצטבר של עשרות אחוזים לא בגלל מיתון כלכלי, אלא בזכות ביטול מכסים, ביטול מגבלות יבוא, התחרות הגוברת והזינוק בפריון העבודה. ישראל דורגה השנה במקום הראשון בעולם במדד התחרותיות וגם במדד קלות ייזום העסקים. חובות המדינה קטנו במיליארדי שקלים גם עקב הירידה המתמשכת במדד המחירים והתחזקות השקל (רובו של החוב צמוד למדד ולמט"ח).
זרם ההשקעות הבלתי פוסק מייצר מאות אלפי מקומות עבודה חדשים. הדרישה לעובדים מקיפה את כל רמות העבודה – החל מעובדי כפיים וניקיון וכלה בעובדי היי-טק. מאגר עובדי המדינה לשעבר מתרוקן והולך. אלפי עורכי דין, מנהלי חשבונות ורואי חשבון שמצאו עצמם ללא תעסוקה החלו להשתלב בענפי התעשייה והשירותים שהתרחבו מאד.
ביטול והקטנת קצבאות, ביטול דמי אבטלה ותמיכות אחרות אילץ רבים להצטרף למעגל העבודה ואפילו להחליף עובדים זרים במקצועות סיעוד. בעידן החדש – כל עבודה מכבדת את בעליה. אין ברירת בטלה. כוח הקנייה של השקל עלה פלאים בזכות הוזלת מוצרים ושירותים. אפשר לחיות בכבוד מעבודה. הוזלת עלות המחייה בישראל שיפרה באופן משמעותי את מצבם של האזרחים המתקיימים מפנסיה וגמלאות. אפשר לחיות בכבוד גם מהפנסיה.
צמיחת רצופה של המשק ב-9% לשנה מחזקת את הדעה בקרב כלכלנים בכירים, כי מדינת ישראל צועדת לקראת המקום הראשון בעולם ברמת החיים לנפש. מאות אלפי ישראלים שירדו מהארץ, במשך עשרות שנות השלטון הסוציאליסטי, החלו לחזור בהמוניהם...
האנושות משחר ימיה היא מסכת ארוכה של מלחמות, וביניהן – הפוגות קצרות. שליטים-כובשים שהרחיבו את ממלכתם הטילו מיסים על הנכבשים. המס הוטל לא כתמורה לשירותים שהעניק הכובש, אלא פשוט כדי להעשיר את הממלכה, לממן את צבא הכיבוש וכך להגדיל את "אנרגיית השרידות" של הממלכה. חוכמת הכובש הייתה למצוא את האיזון – "להעמיק את הגבייה" מבלי לחצות את הגבול ולעורר מרד או סיוע לאויבי הממלכה. לכובש היו כמובן פריבילגיות נוספות כגון גיוס עבדים, חלוקת נשים, ביזה – אך לא נעסוק בכך.
שלמה המלך הטיל מיסוי כבד על העם למימון ארמון המלוכה על פילגשיו, עובדיו, ופרויקטים של בינוי (בית המקדש). בטרם הַמלָכַת היורש, רחבעם, פנו אליו זקני העם בדרישה להקלות במיסוי – "אביך הקשה את עולנו, ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה ומעולו הכבד..." רחבעם דחה את נציגי שדולת האנטי-מס וקיבל את עצת המקורבים לצלחת – "הילדים אשר גדלו איתו אשר העומדים לפניו". אלה חששו לאבד את הג'ובים, את ההעדפות, ואת מקלטי המס שהוענקו להם מימים ימימה.
הפוליטיקאים דרשו להיפך, את העמקת הגבייה – "אבי העמיס עליכם עול כבד ואני אוסיף על עולכם... ולא שמע המלך אל העם".
לשבטי ישראל נמאס להעלים מסים, לעבוד "בשחור" ולהיענש ללא זכות ערעור למחוזי. צוות מפקחים של מס הכנסה בראשות נציב המס, שהגיע לביקורת-פתע, פשוט חוסל – "וישלח המלך רחבעם את אדורם אשר על המס וירגמו כל ישראל בו אבן וימות...". התגובה העממית לא אחרה לבוא, ובחסות מרד המיסים, פוצלה הממלכה. לבסוף איבדנו את עשרת השבטים – "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי... וילך ישראל לאוהליו..." (מלכים א' יב').
בסיפור התנ"כי לפחות אמרו את האמת שבייעוד המס: מימון השלטון ומקורביו. בעת המודרנית – המס עדיין מממן אותה תכלית, אך התווסף לכך מסך עשן של אידיאולוגיה סוציאליסטית (שרוב הציבור מאמין בה) ולכן לא "הורגים" את נציב המס…
במאה העשרים התבסס המיסוי הפוליטי כחלק בלתי נפרד מהמרוץ הדמוקרטי לשלטון. עיקר זמנם ומרצם של הפוליטיקאים מוקדש למאבקי הישרדות אישית וביצור מעמדם בעזרת מעגלי תמיכה שהם בונים סביבם – הפוליטיקאי נמצא במוקד המעגל – במרכזו. ככל שהוא מרבה להקיף עצמו במעגלי תמיכה כן גדל כושר ההישרדות שלו. גדלה רווחתו. ככל שמקורביו ממוקמים במעגל הקרוב יותר למוקד הם נהנים מהטבות וגם מהגנה של מעגלי התמיכה הרחוקים. הפוליטיקאי שבמוקד דואג להעברת כספי מדינה למעגלים הסובבים אותו. ככל שאזרח מסוים ממוקם במעגל רחוק יותר מה"צלחת" שבמוקד, מתדלדל זרם ההטבות המגיע אליו. בחלק האחר של זמנו, הוא גם מנהל את ענייני המדינה.
כדי להבטיח את שרידותו הפוליטית חייב הפוליטיקאי להתגייס לטובת קבוצות התמיכה שלו בציבור, מהן הוא צמח, או אימץ בשלב מאוחר. הדרך המהירה לקנות את הצבעתן, מלבד פעילות למען אידיאולוגיה משותפת, היא לפעול להזרמת כספי מדינה אל אותו עורף פוליטי, לעיתים אפילו מתוך חשש לאובדן משוער של תמיכה פוליטית (הצבעה לטובת ביטול קצבה עלולה להזיק לחבר הכנסת, אבל בטוח שלא תועיל לו).
המשחק הפוליטי מוסווה היטב בסיסמאות שובות לב של עזרה לזולת, לנזקקים, לשיקום שכונות... אידיאולוגיה שכמעט כל הציבור מאמין בה. המאבק והתחרות בין קבוצות הלחץ הוא על גרימת נזק. ההצלחה נקבעת לפי כוחה של הקבוצה לגרום נזק לציבור רחב וכך להוות איום על הפוליטיקאים מקבלי ההחלטות; קבוצת אזרחים מאורגנת, המסוגלת לגרום נזק לציבור ולפוליטיקאים, באמצעות השבתת שירות חיוני, או הבערת צמיגים תזכה ל"הטבות" מהממסד הפוליטי – העברת כספים מאזרחים אחרים אל אותה קבוצה-מנצחת. סביב הזרמת הכסף נבנית אידיאולוגיה שמצדיקה את ה"זכות" לקבל תוספת כסף שלא תמורת תפוקה ועבודה. תשלום עודף מעבר לשכר שהיה משולם עבור משרה דומה אילו מקום העבודה היה נפתח לאיוש תחרותי. האידיאולוגיה בעצם כבר קיימת קודם – ההישג "החדש" הוא יישום נוסף שלה.
כדי להזרים כסף לקבוצות באוכלוסיה צריך לשאוב כסף מהציבור. קצב שאיבת הכסף מכיסו האחורי של האזרח תואם בדרך כלל את היקף "ההטבות" המוזרמות לכיסים הקדמיים של בעלי זכויות "המגיע לי" והיקף מימון יתר השירותים שממשלה מספקת.
בראשית הֵטיל הפוליטיקאי מס הכנסה, בדרך כלל בשיעור נמוך. כאשר שיעור המס עלה, גבר הקושי בגבייתו. כדי לסייע לקבוצות הלחץ הפוליטיות הומצאו זיכויים שונים ושרשרת פטורים ממס. יחד עם עליית רמת הסיבוך, התרבו ההזדמנויות להתחמקות חוקית מתשלום מס, תוך תמרון בסבך הזיכויים והפטורים בין החוקים הנערמים.
כאשר פוליטיקאים חשים כי מיצו אפיק מיסוי מסוים, וכי הכבדה נוספת של העול באפיק זה עלולה להזיק פוליטית, פונים לאפיק מיסוי חדש. בחירתו של אפיק מיסוי חדש אינה מקרית. צריך הצדקה "אידיאולוגית" למס חדש ורצוי שניתן יהיה להציגו כ"טובת הציבור". כך הומצא למשל המס על סיגריות ("זה לא בריא"), או מס על משקאות חריפים ("כדי לצמצם את צריכתם"). גם לייקור הוויסקי והסיגריות יש גבול פוליטי ואז מטילים, לדוגמה, מס אחר – מס שבח מקרקעין. המס כמובן שלא נועד לגיוס כסף... אלא "למניעת ספקולציות בקרקעות". גם במס זה אי אפשר להגזים מבלי לחנוק את שוק הנדל"ן... משלבים בו פטורים שונים ויוצרים פרנסה לאלפי יועצים. דרישות הפוליטיקאים לתקציבים נוספים מאלצת שוב ושוב לגלות יצירתיות. עד שנות השבעים הוטלו מיסים כבדים על "מוצרי מותרות" (מקררים, מזגנים, מכשירי טלוויזיה...) – שוב נימוק "אידיאולוגי"... המערכת הולכת ומסתבכת ולכל סקטור, שיש לו די כוח פוליטי, "נתפר" פטור מתאים. אנרגיה אינטלקטואלית אדירה מבוזבזת על כתיבת ספרים, מאמרים, פרשנויות ופסקי דין על מיסים והדרך להתחמק מהם...
מיסוי גבוה הוא חלק מהאידיאולוגיה של מדינת הרווחה הגורסת שהמדינה צריכה לדאוג לכל השירותים לאזרח (בריאות, חינוך, סעד ואפילו: תרבות וספורט) וגם לדאוג לשוויוניות – ולכן – אידיאולוגית – כמה שהיא לוקחת יותר – המדינה "מתקדמת" יותר בהשגת היעדים הסוציאליים שהגדירה לעצמה.
מדינות המערב, וישראל בתוכן, מוגדרות כ"מדינות רווחה". בשיטת משטר זו, הקיימת מזה עשרות שנים, גוֹבָה הממשלה מיסוי כבד מאזרחיה. שלב הגבייה עצמו, בעיקר של מיסים על הכנסה, משמש גם ככלי לוויסות עושר באופן אדמיניסטרטיבי (דהיינו: העברת כסף מ"עשירים" ל"עניים" – "צמצום פערים"). ככל שהכנסתך גבוהה, גדל החלק שמועבר לממשלה מכל שקל של רווח. זו התאוריה.
לאחר שהמס נגבה מהאזרחים, מועבר רוב הכסף לקבוצות נבחרות באוכלוסייה לפי קריטריונים גלויים וסמויים שקובע הממסד הפוליטי. חלק אחר של הכסף מיועד למימון שירותים שהממשלה מעניקה לאזרח. להלן עיקר אפיקי ההוצאה. המיון שונה מהמקובל, וזאת כדי להבין את השפעת העידן החדש על הקטנת הוצאות הממשלה:
הגנה וביטחון – ביטחון חוץ וביטחון פנים ("מוצרים ציבוריים").
מימון "מוצרים ציבוריים" אזרחיים – כבישים, מדרכות, תאורת רחוב, פארקים ציבוריים,
מניעת התפשטות מחלות וכדומה.
מימון מנגנוני השלטון הדמוקרטי – ממשלה, כנסת, בתי משפט, שלטון מקומי.
פירעון חובות העבר – תשלום חובות על כסף שנצרך (או בוזבז) בשנים עברו.
תשלומי העברה – הזרמת כסף לקבוצות באוכלוסייה.
סעיפי ההוצאה הבאים נכללים כולם תחת הכותרת הרחבה של תשלומי העברה – הזרמת כספים לסקטורים שונים בהתאם להחלטות אידאולוגיות ופוליטיות – תשלומי העברה במובנם הרחב. רוב הכסף מתועל כיום למימון שירותים שאינם מוצרים ציבוריים מובהקים. מוצר, שמעשית ניתן לחייב את המשתמש הבודד עבור השימוש במוצר או בשירות ולמנוע את השירות מסרבן תשלום. תשלומי העברה הם החלק העיקרי בתקציב המדינה. נחלק את תשלומי ההעברה הנוכחיים לקבוצות עיקריות:
מימון שירותים שאינם "מוצר ציבורי" מובהק – חינוך, בריאות אישית, ספורט, תרבות, שירותי דת ועוד.
מימון פעילות כלכלית-עסקית – עידוד תעשייה, תמיכה בחקלאות, סבסוד יצוא, סבסוד תחבורה ציבורית, תמיכה במחקר ופיתוח ועוד.
תשלומי קצבאות גורפים – גובים מס מכל האזרחים ומעבירים קצבה אל כולם. כמעט כל האזרחים משלמים; כמעט כולם מקבלים... קצבאות זקנה, קצבאות ילדים ועוד.
תשלום לנזקקים אמיתיים – זהו החלק הקטן של תשלומי ההעברה. אותו חלק שמועבר כיום לאזרח מוכה גורל אמיתי.
מאז קום המדינה מוטל על אזרחי ישראל מס כבד שאינו נגבה על ידי הממשלה, אלא משולם ישירות על ידי האזרח, לכיסי סקטורים מועדפים, וללא תיווך רשויות המס. זה אומנם אינו "מס" על פי ההגדרה המקובלת, אך בהחלט נטל של הוצאה מיותרת על האזרח.
מס-ללא-שם: אם לדוגמה מוטל מכס בשיעור של 500% על ייבוא שטיחים (כפי שהיה עד לסוף שנות השמונים), אף בר-דעת לא יקנה שטיח מיובא והממשלה לא תגבה אגורה מכס. גוֹבֶה-המס בפועל יהיה בעל מפעל השטיחים הישראלי. חסימת ייבוא מתחרה תאפשר לבעלי המפעל להעלות את מחירי השטיחים המיוצרים בארץ ולגרוף את הרווח המלאכותי ישירות מכיסי האזרח. המס הסמוי יכול להיווצר גם כתוצאה מחקיקה שמגבילה תחרות בעסק שחפצים ביקרו: זיכיון ייצור בלעדי, מונופול בתחבורה ציבורית או בתקשורת, איסור על הפקת מים באופן פרטי וכדומה. קשה לאמוד את היקפו של מס זה, אך ככל שהממשלה מעורבת יותר בכלכלה, גדל היקפו, שנמדד בוודאי במיליארדי שקלים רבים.
ניתן לכאורה לחשוב שקיימת קבוצה מסוימת באוכלוסייה שנושאת בתואר "משלם המסים" והיא מקור המימון לתקציב החלוקה שנמסר לידי הממסד הפוליטי. החדשות מרעישות – אין קבוצה כזאת! או מדויק יותר – קשה לסמן אותה. כדי לבדוק מיהו "משלם המסים" צריך לבצע ניסוי דמיוני: לבטל את כל המסים והקצבאות למשך שנה-שנתיים, לבדוק בכמה השתפר מצבו הכלכלי של כל אחד מאתנו במצב של "אין מס". כלומר, להשוות את כוח הקניה של כל אזרח למצבו קדם הניסוי. השיפור בכוח הקניה כתוצאה מהניסוי הדמיוני הוא "נטל המס".
ניסוי כזה היה מגלה שגם מצבם של סבא וסבתא כהן, זוג פנסיונרים קשיש מחדרה – השתפר עקב התרגיל הדמיוני של ביטול המס! יסתבר, שגם הם משלמים מסים מבלי שהיו מודעים לכך: במוצרי המכולת כלולים מסים. בתפוחי האדמה כלולים המסים שהחקלאי שילם, בפסטה כלולים מסים שהתעשיין שילם, בכרטיס האוטובוס נכלל המס שמנוכה ממשכורת הנהג.
אנחנו מהמרים שהיקפה של הקבוצה שמצבה יורע בעקבות "הניסוי" יהיה קטן. אלה שהיקף הקצבאות שהם מקבלים גבוה מהיקף המס ששילמו. אלה שמערכת המיסוי והעברת הכספים משפרת את מצבם.
כ- 90% מהגביה של מס ההכנסה נובעת מ-2 העשירונים העליונים (יתר העשירונים כמעט ולא משלמים מס הכנסה). שני העשירונים העליונים משמשים למעשה כ"גובי מיסים" עבור האוצר. מסים ממשלתיים מתפזרים על כל האוכלוסייה, הם נמצאים בכל מוצר או שירות. הגביר שמשלם מידי שנה סכום גבוה למס הכנסה אינו בהכרח "משלם המסים" הוא גם גובה מסים עבור הממשלה; הוא משתדל ככל יכולתו, לגלגל את המס אל לקוחותיו ומוצריו באמצעות מנגנון המחירים של המוצרים והשירותים שהוא מעניק, וזאת כדי שיוותר בידו "נטו" ראוי.
השכיר שעובד בעיריית חולון משלם לכאורה מס הכנסה ממשכורתו. העירייה מעבירה את המס לאוצר. המס המנוכה לא מעניין את השכיר, הוא בקושי זוכר כמה מס הוא משלם. ה"משכורת" בשבילו היא ה"נטו" – השורה התחתונה. לכן, לא איכפת לעובד עיריית חולון אם יחליטו להכפיל את מס ההכנסה כל עוד הנטו שלו יישמר על ידי הגדלת משכורתו ברוטו... במקרה זה, העירייה תעלה את שיעור הארנונה הנגבית מהתושבים כדי לממן את הגדלת השכר. כך יתפזר הגידול במס המוטל על עובדי העירייה על פני כל תושבי חולון. בדיוק כמו שהפנסיה של עובדי חברת חשמל מושחלת לנו דרך חשבון החשמל...
באופן זה כ-ו-ל-ם משלמים מסים, אבל במקביל גובים מסים עבור האוצר ומשתדלים להפטר מהם ולפזר את העול על אחרים. קשה לחשב איזה חלק מהמסים כל אחד מאתנו סופג ואיזה חלק מגולגל הלאה. שיעור תשלום המס על ידי האזרח תלוי לא רק בהכנסתו, או בעושרו, אלא גם ביכולת "גלגול" המס ממנו לאחרים ובקשיחותו של האחר לספוג את המס.
כל רואה חשבון מכיר תופעה פלאית: אם יצלם תמונת מצב של לקוחותיו בחודש ספטמבר, יהיו ביניהם כאלה שהצטבר אצלם רווח נאה מתחילת שנת הכספים, לאחרים הצטבר הפסד... לקראת סוף השנה, מסתבר שמספר צוברי הרווח הולך ומצטמצם, ובמקביל – מצבם של המפסידים משתפר... כולם "מסתדרים".
הנושאים בנטל המס אינם רק הנישומים שמשלמים את המס בפועל. |
שני העשירונים העליונים במדינת ישראל משלמים כ- 90% מהכנסות המדינה ממס הכנסה (כלומר, כמעט את כל מס ההכנסה למעט מס חברות), וכשני שלישים מהכנסות הביטוח הלאומי ומס הבריאות. "כרטיס כניסה" של משפחה לעשירון העליון (2011) היא הכנסה משותפת של המשפחה בסך 29,627 ש"ח לחודש ברוטו. ממש לא "עשירים". כדי להימנות על העשירון התשיעי צריך הכנסה משותפת של החל מ- 21,720.
(קליק על הגרף לנתוני המקור)
רק חלקו הקטן של המיסוי הכרחי לקיום המסגרת המדינתית. להשקפתנו, כפי שמתואר לאורך כל האתר, תפקיד המדינה לספק לאזרחיה בעיקר שירותי ביטחון פנים וחוץ, מערכת משפט ומספר מצומצם של מוצרים ציבוריים שלא נחזור עליהם כאן. כאמור, רק חלק קטן של תקבולי המיסוי מממן משימות אלה, וכפי שידוע לכולנו – ביוקר רב ולא בהצלחה מרובה... לצערנו, כאזרחים, אין לנו אפשרות לבחור ספק מתחרה למדינה למתן שירותים אלה ודי לנו אם המדינה תנסה להתמקד בהם. אין להפקיד בידי החבורה בירושלים משימות אחרות (החל בחינוך, רווחה, בריאות ועד למחקר ופיתוח), לגבות לשם כך מיסים כבדים ולקוות שהמשימות יושגו בהצלחה.
גביית המיסים והחזרתם לאזרח בצורת שירותים וקצבאות אינה פעילות חשבונאית פשוטה שביד אחת גובים גובים מס וביד השנייה רושמים מיד צ'ק לפקודת האזרח.
עלינו לזכור תמיד, ללא שום קשר לשיטת המיסוי ולשיעורי המס, כל הוצאה ממשלתית – לעולם מקטינה את האמצעים הכלכליים שעומדים לרשות הסקטור הפרטי לצורכי השקעה על פי שיקוליו – ומעבירה, את אותם אמצעים שנגרעו, אל פרויקטים והוצאות שנבחרים כראויים על ידי המערכת הפוליטית.
המס נגבה מהאזרחים באופן סלקטיבי. משלמי המס הכבדים הם בדרך כלל האזרחים המוכשרים יותר באוכלוסייה. אלה שמצליחים להגיע להישגים כלכליים עדיפים. המס שנגבה מהם מועבר לאזרחים אחרים לאחר ניכוי עלויות קיום המנגנון הממשלתי הכבד. אנחנו מבחינים בקלות רבה בחלוקת הכסף, כי על כך נטוש המאבק בין קבוצות ה"מגיע לי", אך מתעלמים לחלוטין מהנזק שנגרם למדינה ולציבור הרחב כתוצאה מגביית המס. אנחנו מתעלמים כי קשה לנו לדמיין את מצבנו המשופר אלמלא גבתה הממשלה את אותו מס-יתר.
אותם אזרחים מוכשרים, במעמד הביניים ובעשירונים העליונים, דווקא להם יש את הכלים לבחון בזהירות כל השקעה, לברור ולהשקיע באופן מושכל ועם סיכויי הצלחה טובים. הם אינם חסינים מפני השקעה לא-מוצלחת, אך סיכוייהם להצלחה גבוהים לאין ערוך מהשקעות שמתבצעות על ידי פוליטיקאים בירושלים שהכסף אינו יוצא מכיסם הפרטי.
לכן, המס שנגרע מכיסי האזרח ומושקע על ידי הממשלה במו"פ או בעידוד תעשייה מניב בהכרח פחות מו"פ, או תעשייה, מאשר אילו הושקע על ידי יוצר העושר המקורי – האזרח. כסף שמושקע על ידי הפקידים במערכת החינוך יכול היה להפיק יותר חינוך (באותו תקציב) אילו היו מאפשרים ליזמים להקים מערכות חינוך מתחרות ולהורים לבחור את המוסד כראות עיניהם. כסף שמחולק כקצבאות בניסיון ליצירת רווחה – מונע יצירת מקומות עבודה חדשים על ידי השוק, בולם צמיחה, מוריד את רמת החיים ומחבל בדרך היחידה באמצעותה מתבססת רווחה אמיתית.
קשה להבחין בנזק שגביית מס-היתר גורם לכל אזרח: לא רואים את המפעלים שלא התרחבו בגלל שכספי ההשקעה נלקחו בצורת מס; לא מבחינים במפעל שלא הוקם בגלל שנטל המס והביורוקרטיה הפכו את הקמתו לבלתי כדאית בישראל; לא רואים את מאות אלפי האזרחים שנמנעים מלעבוד עבודה נוספת בגלל המס, או נמנעים בכלל לעבוד בגלל הקצבה; קשה למנות את מיליוני המוצרים והשירותים שלא קנינו כי הכנסתנו קטנה בגלל מיסוי היתר. לא כולם מבינים שחלק ניכר מהשחיתות מוקרנת ונובעת מהאווירה של "כולם גונבים" – מקורה בנטל המס, הכסף השחור והכלכלה האפלה.
רק חלק קטן של המס חוזר אל האזרח, וגם זה בצורה של מערכת חינוך מקרטעת, שירותי בריאות פרוטקציונרים, הזרמה סלקטיבית ומיותרת לתעשייה, חקלאות ושיכון, והזרמת כספים למגוון קבוצות ה"מגיע לי".
המשטר הסוציאליסטי יצר מערכת סבוכה, בה ידו של כל אזרח נכנסת לכיסו האחורי של אזרח אחר. כולם משלמים לכולם – כולם מקבלים מכולם. כאמור, קשה לזהות במדויק מי נושא בנטל המיסוי. כאשר מטילים מס חדש, או מעלים מס קיים, מתעוררת תחילה תרעומת בקרב האוכלוסייה המשלמת – הנפגעת בטווח המידי. המערכת מגיעה מהר מאד לשיווי משקל חדש וכולם "מסתדרים" איכשהו...
לעומת הקושי בזיהוי משלמי המס, קל מאד לזהות את מקבלי ההטבות. הקבוצות באוכלוסייה שמקבלות "ארוחות חינם" (כולל התעשיין שמקבל מענק להעברת המפעל לאשקלון...) זוכות לראות בדיוק את הסכום שכתוב על הצ'ק. השילוב בין ערפל סמיך על מקורות הכסף (מיהו "משלם המסים") לבין הצ'ק המוחשי שנכנס לחשבון הבנק של "בעלי הזכויות" הוא שילוב פוליטי מנצח. האזרח בקושי חש כיצד לוקחים מכיסו השמאלי, אך רואה בברור רב את ה"הטבות" להן הוא זוכה בכיסו הימני.
משטר הבחישה הפוליטי, בסיס הסוציאליזם, הוא מערכת ענפה של קורי עכביש מוסווים היטב, הסופגים אליהם מיסוי מכל האזרחים. חלק מהכסף מפרנס את הממסד ושלוחותיו, חלקו האחר חוזר כמעט אל כל האזרחים כ"זכויות" שמעניקים פוליטיקאים בעלי "רגישות חברתית"...
העיקרון החלופי בעידן החדש – לא מדובשכם ולא מעוקצכם. אל תיקחו ואל תחזירו לנו, ואגב כך – צמצמו את נוכחותכם למינימום. |
1,315,000 איש מועסקים בשירות הציבורי (2015). כל עובד שלישי בישראל. רובם של מועסקים אלה מיותר בעידן החדש. הם מועסקים במשרדי ממשלה מיותרים ובאלפי עמותות וארגונים שיונקים מקופת המדינה. זכות קיומם מוטלת בספק, אשר יתברר רק אם יצליחו לעמוד ברשות עצמם בעידן החדש.
(קליק על התמונה למקור הנתון)
כלכלה "מדינת רווחה" מחייבת קיומו של סקטור ענק של "אוכלי חינם" ומנגנון שגובה מסים מכולם ומזרים "הטבות" כמעט לכולם. בתווך – הסקטור הפוליטי, על עסקניו, גוזר קופונים. כדי לקיים אבני רחיים אלה נדרש מיסוי כבד. ואכן, הממסד הפוליטי מנצל כל אפיק אפשרי לחליבת כסף מהאזרח: מס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי, מס חברות, מיסי רכב, מס שבח, היטל השבחה, ארנונה, מס קניה, מכס, בלו על סיגריות, משקאות חריפים ודלק, מס רווחי הון ועוד. העול כבד.
כדי שהנישום לא יפסיק לנשום, פותחה מערכת ענפה ומורכבת של החזרים, הקלות, הטבות ופטורים: קרן השתלמות, קופות גמל, פיצויי פרישה, זכיות בהגרלות, פטורים לנכים, מערך הוצאות מוכרות, נקודות זיכוי, יישובים מועדפים, מפעלים מאושרים, הטבות למשקיעים, פטורים ממס-שבח, סובסידיות. הרשימה ארוכה. הממשלה מעסיקה אלפי עובדים במנגנון המיסוי, גבייה, פיקוח, חקירות, ביקורת, שמירה ועוד.
נטל המס אינו מסתיים בכתיבת צ'ק לפקודת מס הכנסה. האזרח נאלץ לפרנס יועצים, רואי חשבון, מנהלי חשבונות, עורכי דין. מערכת המשפט עמוסה באלפי תיקים הנובעים מעבירות מס. עשרות רבות של ספרים נכתבים כדי להסביר ולפרש את חוקי המס וכמספר הזה ספרים וכתבות המסבירים כיצד להתחמק מתשלום מס... הסיבוך הנוצר גורם לעיוותים בכלכלה, להברחת משקיעים, הברחת הון לחו"ל ולביסוס כלכלה שחורה.
בכלכלה השחורה שותפים כמעט כל אזרחי המדינה. האזרח שמשלם במזומן לשרברב ולמורה לאנגלית של הילד, היבואן והיצואן שמשאירים כסף בחו"ל, רופא השיניים, הקבלן שמוכר דירה ומקבל חלק מהתשלום "מתחת לשולחן"... הכלכלה השחורה אינה מבטאת רק את סלידת האזרח מכובד הנטל, אלא גם את חוסר הזדהותו עם דרך הוצאת הכסף על ידי הממסד הפוליטי. כל אחד יודע לאן הכסף הולך. המיסוי הכבד תורם את חלקו לשחיתות-בסיס שהופכת לנורמה מקובלת.
"חוסר ההזדהות" אינו נובע מהעדר אמונה באידאולוגיה הסוציאליסטית. רוב הציבור שוכנע שזו הדרך הנכונה (לאחר עשרות שנים של רטוריקה סוציאליסטית מרוכזת) – המדינה צריכה לממן שירותי חינם ולחלק קצבאות. האכזבה היא תוצר בלתי נמנע של משטר חלוקת כסף ושירותי חינם – לעולם תהיה תחושה שהאחר מקבל יותר, או משתתף פחות בנטל.
כולנו, אזרחים, עיתונאים, מטיפי מוסר, ראשי ארגונים הנלחמים ל"צדק חברתי", ואפילו פוליטיקאים שנלחמים בעד "שוויון"... רובנו לא נעמוד בפיתוי מול אינסטלטור שדורש 3000 ₪, אך מוכן להסתפק ב- 2500 ₪ במזומן ובלי קבלה...
האדם המודרני, גם אם הוא סוציאליסט מוצהר ופעיל ב"תנועה למען הנזקקים", בסופו של יום עושה ככל יכולתו שלא לשלם מס הכנסה וממצה את כל הדרכים העומדות לפניו לצמצום המס. הפרופסור למדעי החברה, באוניברסיטה המסובסדת, מרצה בלהט לפני סטודנטים על "צדק חברתי" וזכויות החלשים בחברה. בסוף השנה מסתגר הפרופסור במשרדו של רואה החשבון. יחד הם דנים כיצד להקטין את תשלומי המס – מסים שלכאורה צריכים לעבור אל "החלשים בחברה"... יש בכך אמירה ברורה: "צריך לעזור לחלשים, אבל לא על חשבוני..." אותו פרופסור "חברתי" חש בסתירה שבין דעותיו המוצהרות לבין הצדק הפנימי שנובע מהצורך להגן על פרי עמלו. ייתכן שאותו פרופסור מוכן לתרום מרצונו החופשי לעמותה כלשהי או לתת נדבה לנצרך, אך בהחלט אינו שלם עם מערך גביית המסים שנכפה עליו. במשך היום כולם מטיפים לסוציאליזם ולצדק חברתי, אך לעת ערב מנסים לגנוב את המקסימום האפשרי מהממשלה... (חלק מהגנבה לגיטימי – כמו בדוגמת הפרופסור שמחפש את מקלט המס...).
מדוע ציבור כה רחב, ובעיקר אליטה חברתית ענפה, משתדלים להשתתף כמה שפחות במימון "שוויון חברתי" ו"עזרה לחלשים" – עקרונות שהם לכאורה נר לרגליהם ודגל למאבקם המוצהר? לכאורה ניתן היה לצפות מהם שישלמו את מלוא המס הנדרש, שיפַטרוּ את רואה החשבון שלהם ואת יועץ ההתחמקות ממס, יידרשו חשבונית מהאינסטלטור ויסרבו לשלם במזומן ובשחור למורה לפסנתר של הילד. מהי ההצדקה המוסרית להתנהגות זו? כיצד פותר את הסתירה, בינו לבין עצמו, חבר השדולה החברתית שמרמה את מס ההכנסה (בקטן...).
קשה לערוך סקר בנושא זה... אך אילו ניתן היה, קרוב לוודאי שהיינו מקבלים שתי תשובות עיקריות:
אני מאמין בשוויון ובצורך להזרים כסף לשכבות נזקקות, אבל...
* "אין לי מספיק... שישלמו אלה שיש להם..."
* "לממשלה אין סדר עדיפות נכון, הכסף מתבזבז, לכן צריך לשלם כמה שפחות מס..."
במילים אחרות, רבים תומכים ב"צדק חברתי" ובתנאי שיצליחו לצמצם את תרומתם האישית למינימום.
הרעיון המרכזי של מדינת הרווחה הוא לקחת מהעשירים ולתת לעניים. כך ימוגר העוני. נניח לרגע לבסיס המוסרי של כפיית תשלום על אזרח אחד והענקת הכסף לאזרח אחר.
החרמת רכוש ה"עשירים" אמורה להתבצע באמצעות מיסוי כבד כי מספר הנזקקים תמיד גדול (מי יסרב לכסף ללא עבודה... את ה"אישור" וה"זכאות" כבר ישיג). גביית מיסוי כבד וחלוקתו מחייבת הענקת כוח וסמכות לפוליטיקאים. כוח וכסף לפוליטיקאים לעולם יצמיחו מנגנון תופח של עשרות משרדי ממשלה, אלפי עמותות (שנתמכות על ידי המדינה) ומאות אלפי עובדי מדינה. ג'ובים. מדינת רווחה.
תופעת לוואי בלתי נמנעת של מדיניות "חלוקה מחדש של ההכנסות" היא זליגה של חלק גדול מהכסף אל הכיס העמוק של המנגנון הממשלתי-פוליטי שמבצע את המשימה. לכן, נדרש מיסוי כבד מאד על "עשירים". כה כבד ששום עשיר לא היה שורד בארץ... כדי לפתור את הבעיה מרחיבים הפוליטיקאים את בסיס-המס וכוללים בו גם עשירונים נמוכים יותר, ובדרך פוטרים ממס סקטורים שחפצים ביקרם.
ההיסטוריה מלמדת שככל שמדינה שאפה ליותר "שוויון", היא נאלצה להחרים חלק גדול יותר של אמצעי הייצור: השלטון הקומוניסטי במזרח אירופה החליט ממניעים אידיאולוגיים, להחרים את כל הרכוש הפרטי. המדינה אימצה אידיאולוגיה של אי-הכרה ברכוש פרטי ובבעלות פרטית על אמצעי הייצור עד כדי הלאמה מלאה של התעשייה, החקלאות ואפילו ענפים קמעוניים כגון חנויות – הכול במזרח אירופה היה בבעלות הממשלה. העוני במדינות "גן העדן הסוציאליסטי" לשעבר (רוסיה, פולין, רומניה, בולגריה ועוד) היה לנחלת הכלל. כל אזרח נאלץ לגנוב כדי להתקיים. כדי שהאזרחים השוויוניים והמאושרים... לא יברחו – הוקפו המדינות בגדרות תיל, מגדלי שמירה ומוקשים. ובתוך המדינה סיירה המשטרה החשאית. מכיוון שכל אזרח, כמעט ללא יוצא מהכלל, היה עבריין, אפשר היה לעצור כל אחד... לחקור אותו ולהפלילו. השוויון מוחלט: 98 אחוזים מהאוכלוסייה עניים, גונבים מתוצרת המפעל בו הם עובדים, ועלולים בכל רגע לחטוף כדור בראש. כל אחד מחפה על אחיו, יחד (בשקט...) נגד השלטון. סוציאליזם.
גם במדינת ישראל קשה למצוא אזרח שאינו עבריין-מס (או משת"ף של עבריין מס)! ברשימה זו נכלל אפילו אחרון הפקידים במשרד האוצר אשר שילם במזומן למורה לאנגלית של הילד, לא דרש קבלה מנהג המונית והגיע להסדר שחור עם האינסטלטור...