איך יוצרים הבנקים כסף "יש מאין"? האם זה טוב או רע? נושא מורכב? אז הנה הסבר לא מסובך מידי – ללא מונחים "כבדים" מעולם הכלכלה.
משאל עם אינו תרופת פלא לריפוי כל חוליי הדמוקרטיה.
משאל עם בשווייץ: בעד או נגד רעידת אדמה בנקאית. רפורמה שתמנע מבנקים לייצר כסף באמצעות מתן אשראי.
הבנקים המרכזיים בעולם מדפיסים טונות של כסף אבל אין אינפלציה. האמנם אין אינפלציה? מה בולם את האינפלציה?
בכתבה קודמת "השמצנו" את נגידת בנק ישראל על החלטתה להדפיס כסף למימון אגירת דולרים. אני לא חוזר בי, אבל תיתכן אפשרות נוספת: בנק ישראל נאלץ להדפיס שקלים.
התקשורת מתעלמת מהשאלה, אבל המשפחות בישראל משלמות עבור מדיניות זו.
סיכון אפשר לצמצם, אבל אי אפשר למנוע לחלוטין את התממשותו. הצביעות של "הביקורת הציבורית".
חובותיו האבודים של אליעזר פישמן הם כ-5.5 מיליארד שקל. כולם שואלים איפה היה "הפיקוח" של בנק ישראל? זו אשליה לחשוב שבנק מרכזי מסוגל לפקח על בנקים. קיים כלי פיקוח אחר שיכול באמת לפקח על בנקים.
פרופ' אבי שמחון, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, תקף את מדיניות התערבות בנק ישראל בשוק מטבע החוץ באמצעות רכישת דולרים. שמחון המעיט בנזק ובסיכון שגורם בנק ישראל לאזרחי ישראל.
בנק ישראל הוא "האבא" של חוסר היעילות – של מאות עובדים מיותרים היושבים על משכורות עתק. מה בנק ישראל עצמו עושה למען "התייעלות"? מוציא מכתבים לבנקים להתייעל...
יש לחתור להפרדה מוחלטת בין הכסף כאמצעי חליפין לבין הממסד הפוליטי. כלומר, אסור שתהיה אפשרות למדינה "להדפיס" כסף ולפחת את ערך המטבע. למדינת טקסס ולמדינת מיניסוטה אין מטבע משלהן – למושלי המדינות אין אפשרות להדפיס כסף. גם להולנד ולצרפת אין מטבע שלהן.
מאידך, קיימת בעיה בביטול השקל ואימוץ מטבע בינלאומי כהילך חוקי יחיד בישראל במקומו – נניח יורו או דולר אמריקאי. לבנק ישראל יש התחייבויות שקליות של עשרות מיליארדי שקלים (שטרות, מטבעות, חשבונות עו"ש, מלווה קצר מועד – מק"מ, ואולי עוד). לבנק ישראל אין יכולת להחליף את כל השקלים שבשוק למטבע חוץ. מסיבה דומה אי אפשר לגַבּות את השקל בכיסוי זהב. משמעות ה"כיסוי" בזהב היא שבמרתפי בנק ישראל יהיו די מטילי זהב בכמות שתאפשר מימוש של כל שקל-נייר בכמות זהב על פי דרישה. כלומר, ניתן יהיה לגשת לבנק עם שטר של 100 שקלים ולקבל תמורתם בכל עת מטבע זהב שווה ערך בכוח הקניה שלו.
כדי להמיר את ההתחייבויות השקליות בזהב, או במט"ח, צריכה הממשלה ליצור עודף גדול מאד בתקציב המדינה ובעודף זה להתמיד לרכוש ולצבור מט"ח עד שתגיע לכמות שתאפשר לקנות מהציבור את כל ההתחייבויות השקליות של בנק ישראל ולאחר מכן לבטל את השקל. כלומר – קניית השקלים תמורת מט"ח או זהב. תסריט זה אינו מעשי כלכלית. אין היגיון כלכלי בהשקעת סכומים אדירים רק כדי ליצור אמצעי חליפין אובייקטיבי (שאינו תלוי בפוליטיקאים או פקידי מדינה).
לחילופין, מוצע להשאיר את השקל כאמצעי חליפין מקובל, אך להוסיף אליו כל מטבע חוץ אחר. יש לשער כי הציבור ואנשי העסקים יעדיפו, מטעמי נוחיות, לא יותר משני מטבעות מובילים בנוסף לשקל, לדוגמה: היורו והדולר. המשמעות היא שמחירים בחנויות יהיו נקובים גם בדולרים וביורו כמו בחלק ממדינות אירופה (שוויץ, בריטניה ועוד); יהיו חברות עסקיות בייחוד יצואנים וחברות הי-טק, שיעדיפו לשלם משכורות לעובדיהם במטבע חוץ, ואולי גם להגיש את הדוח השנתי למס הכנסה כשהוא ערוך במט"ח ואף לשלם מִסים לממשלת ישראל במט"ח. כמות השקלים במשק תהיה סופית וקבועה, ואסור יהיה להדפיס כסף (למעט החלפה בגין בלאי שטרות ומטבעות).
בנקים (וכל מוסד פיננסי) יוכלו להדפיס שטרות כסף משלהם. הגיוני שהציבור לא יסכים מייד לקבל שטרות כסף של בנקים, אלא אם יהיו עם כיסוי של 100% בזהב, או במטבע מקובל אחר. לדוגמה: בנק הפועלים יוכל להדפיס שקל-זהב-פועלים שיהיה בר המרה בכל עת למטבע זהב. הבנקים יגבו כנראה עמלה מזערית (בגלל התחרות ביניהם) על מכירת שקל-זהב ויחזיקו בכספותיהם זהב כנגד כל שקל שלהם שבמחזור (אחרת ייאשמו בהפרת אמונים). גם שקלי-זהב יהיו הילך חוקי.
בנק פרטי יוכל להדפיס שטרי כסף מטעמו שמגובים בנכסים ממשיים אחרים, מעבר לזהב – אם הציבור יסכים להשתמש בהם. מנגנון הפצת שטרי הכסף הפרטיים יהיה דרך מתן הלוואות ודרך ביצוע תשלומים של הבנק במטבע העצמי שלו (בנק לאומי ישלם משכורות לעובדיו ולספקי השירותים שלו בשקל-לאומי). כלומר, כאשר בנק ייתן הלוואה ללקוח, כנגד בטחונות – הבנק יוכל לזכות את חשבון העו"ש של הלקוח ב"שקלי בנק לאומי". כך גם מוסדות אחרים. השאלה תהיה – מי יסכים לקבל תשלום ב"שקל-לאומי"?
כדי שציבור גדול יהיה מוכן לקבל שטרי כסף של בנק פרטי – נדרש אמון רב בבנק המנפיק. יידרשו שנים של צבירת מוניטין ללא רבב תוך שכנוע הציבור, מעל לכל ספק סביר, ששטרי הבנק הפרטי מגובים בהון עצמי נזיל נכבד וההלוואות שהבנק מעניק מכוסות בבטוחות טובות.
מבחן שטרות כסף של בנק פרטי הוא אצל מקבל הכסף שמוכר סחורה ממשית. אם בחנות מוכנים לקבל תמורת זוג נעליים שקלים של בנק לאומי, ואם עובדי הבנק מוכנים לקבל את משכורתם בשקל-לאומי, ואם גם קבלן הניקיון מוכן לכך – אז השטרות של בנק לאומי הם כסף.
עם הזמן, יש לשער, ייווצר יתרון אם הבנקים המכובדים (ללא מירכאות כפולות) ינפיקו שטרות בעלי עיצוב זהה, קשה לזיוף וקל לזיהוי על ידי האזרח – רק הכותרת תשתנה (שקל-פועלים, שקל–לאומי וכו'). ייתכן שהשוק ייתן ערך שונה לשקל-לאומי לעומת שקל-פועלים. בנק מכובד יאפשר המרת שקליו לכל מטבע אחר או לזהב – מיידית עם דרישת לקוח.
בחלוף השנים יצטמצם באופן טבעי השימוש בשקל-נייר ממלכתי מוסכם.
ריבית
שום גורם ממסדי לא יקבע את שיעור הריבית ולא יכתיב אותה שרירותית. שום גורם ממסדי לא ילווה כסף לבנקים. בנקים יחזרו לתפקידם המקורי – מתווכי כספים. מקור הכסף להלוואות יהיה פיקדונות לקוחות, או הלוואות שהבנק ייקח באמצעות מכירת אגרות חוב לציבור המשקיעים.
הריבית תיקבע על ידי השוק. עודפי פיקדונות בבנק יגרמו לירידה בריבית על הלוואות כדי לשכנע רבים יותר לקחת הלוואות. עודפי פיקדונות גם יגרמו לבנק להאט את קצב רכישת הפיקדונות באמצעות הקטנת הריבית שמוצעת למפקידים. ולהיפך – עליה בביקוש להלוואות תגרום לעלייה בריבית שהבנקים מחייבים, אבל גם לעלייה בריבית שהבנקים יציעו למפקידים כי הבנק יהיה זקוק לפיקדונות לצורך מתן הלוואות שהביקוש להם גאה. באופן זה השוק יאזן בין הביקוש לאשראי לבין היצע הפיקדונות באמצעות קביעת גובה הריבית. התחרות בין הבנקים הרבים תגרום להם להציע את הריבית המרבית האפשרית לפיקדונות כדי למשוך לקוחות-מפקידים. ולגבות את הריבית המינימאלית האפשרית על הלוואות ואשראי.
חשבונות בנק
יתווסף סוג חדש של חשבונות צ'קים: "חשבון משמורת". כסף שיופקד בחשבון משמורת יישאר בבעלות הלקוח כאילו שהלקוח שכר כספת פרטית בבנק. הכסף המופקד לא ייחשב כהלוואה של הלקוח לבנק. לבנק אסור יהיה לעשות שימוש כלשהו בכספים שבחשבון משמורת, כסף זה לא יוכל להיות מקור להלוואות. קרוב לוודאי שחשבון משמורת לא יניב ריבית (כפי שכסף בכספת אינו מניב), ייתכן אף שהבנק יגבה "עמלת שמירה". לקוח יוכל למשוך כסף מחשבון משמורת בכל עת. כאשר בנק יפשוט רגל – חשבונות המשמורת לא ייפגעו, הם אינם חלק ממאזן הבנק כפי שתכולת הכספת הפרטית שלנו בבנק אינה רכוש הבנק או בחזקתו.
מעמד חשבונות העו"ש ישתנה. בנק לא יוכל להתחייב ללקוח (כפי המצב כיום) כי כל הכסף בחשבון העו"ש עומד לרשותו בכל עת, ובמקביל לעשות שימוש בכסף לצרכי הלוואות – זהו מצג שווא. הבנק יחויב בגילוי נאות בו יצהיר איזה חלק מחשבון העו"ש משמש כמקור להלוואות לאחרים. בנק יוכל לשלם ריבית על כסף בחשבון העו"ש לפי גודל החלק שהלקוח יאפשר לבנק להלוות לאחרים. אם לקוח מוכן שהבנק יעשה שימוש ב-70 אחוזי מחשבון העו"ש שלו, אז הבנק למעשה מודיע לכל הלקוחות שמוכנים לאפשר יחס שימוש כזה לבנק כי "כל כספכם בחשבון העו"ש עומד לרשותכם בכל עת ובאופן מיידי, אבל רק כל עוד לא יותר מ- 30 אחוז מבעלי חשבונות העו"ש ירצו למשוך את כספם בו זמנית. אם יקרה האירוע הנדיר מאד ויותר מ- 30 אחוז מבעלי חשבונות העו"ש, בקטגוריה זו, ירצו את כספם – לא נוכל למלא דרישה זו באופן מיידי".
למה שלקוחות בנק יסכימו להסדר כזה? הסיבה היחידה היא ריבית נאותה בחשבון העו"ש. כל לקוח יוכל להחליט איזה סוג חשבון עו"ש הוא מעדיף: חשבון עו"ש שמבטיח 30 אחוז מכספו, או חשבון עו"ש שמבטיח, לדוגמה, 80 אחוז מכספו. "מבטיח" משמע – הבנק אינו נוגע בכסף ואינו מלווה אותו למישהו אחר.
סוג חשבונות אחר שלקוח יוכל לפתוח בבנק הם תוכניות חיסכון לתקופה מוגדרת ("פיקדון סגור"). לקוח שמפקיד ב"פיקדון סגור" לתקופה מסוימת לא יכול לדרוש את כספו לאורך תקופת הפיקדון, אלא רק במועד הפירעון המוסכם. פיקדון כזה הוא הלוואה שהלקוח נותן לבנק כאשר הבטוחה להלוואה היא מוניטין הבנק בלבד. ייתכן שפיקדונות עד לסכום מסוים יבוטחו על ידי גורם חיצוני לבנק – אבל לביטוח יש מחיר. בנק אידיאלי יעניק הלוואות, מתוך אותם כספי פיקדונות, אך ורק לתקופות שאינן עולות על מועדי משיכת הפיקדונות.
יציבות הבנקים לא תובטח על ידי משלם המִסים (זה המצב כיום). הבנקים יאלצו להתחרות ביניהם על גובה הריבית, איכות השירות, אך גם על אמינות ויציבות. "אמינות ויציבות", אינם מעניינים את הבנקים כיום, כי כולם "יציבים" באותה מידה – משלם המִסים נושא כיום בהפסדי בנק כושל, אם יגיע לחדלות פירעון.
התחרות בין הבנקים והיעדר האפשרות להעמסת כישלונות בנקאיים על כלל הציבור – תיאלץ אותם לצמצם עלויות. בעלי המניות לא יאפשרו משכורות עתק לשכבת המנהלים כי שווי מניותיהם ירד עם הגדלת הסיכון לבנק – שווי המניות כיום משקף רק רווחיות צפויה ולא סיכון קיומי לבנק – כי זה "מובטח" כיום על ידי המדינה. וכפי שגורסת האמרה השגורה: "הבנקים קפיטליסטים באשר לרווחים, אך סוציאליסטים אם יש הפסדים". בנקים יזהרו במתן אשראי לבנקים אחרים – קרוב לוודאי שידרשו סליקה מיידית של כל צ'ק של בנק אחר שמופקד אצלם. כלומר, ידרשו שהבנק האחר יעביר אליהם כסף בפועל. בהעדר בנק מרכזי ש"מספק נזילות" – תחרות זו, בין בנקים רבים, תקשה מאד על בנקים להרחיב את כמות הכסף במשק תוך שימוש כפול בחשבונות עו"ש.
תופעת ה"ריצה אל הבנק" (run) מתממשת, כאשר לקוחות מודאגים "רצים לבנק" ודורשים מייד את כספם בגלל שמועה על מצבו המעורער. במצב זה, גם אם הבנק נמצא "רק" בקשיי נזילות זמניים לטווח הקצר – הנבואה שבשמועה עלולה להגשים את עצמה עם משיכה מבוהלת של פיקדונות. כך היה בעבר הרחוק.
כאמור, המבנה החדש וכללי המשחק החדשים, יהפכו אירוע זה לנדיר ביותר: בזמן "קשיי נזילות" לבנק – לקוחות חשבונות משמורת יוכלו לקבל תמיד את כספם באופן מיידי, בעלי חשבונות עו"ש יקבלו לפחות חלק מכספם מיידית. יתר בעלי הפיקדונות אינם רשאים לדרוש את כספם בטרם זמן.
בנק יכול להגיע למצב של חדלות פירעון, בו אינו יכול לעמוד בפירעון פיקדונות הלקוחות. יכולות להיות מספר סיבות להתדרדרות זו. בנק אינו שונה מכל עסק אחר וייתכן שמנהליו ייכשלו בניהולו – הוצאות התפעול יעלו על הכנסות הבנק. אין חיסון נגד אי יעילות וניהול כושל. מדובר בעסק שצריך להתחרות בעסקים דומים אחרים, להיות קשוב לצרכי הלקוח ולהניב תועלת לאלפי לקוחות. אי עמידה במשימה יגרום למעבר לקוחות אל בנק מתחרה.
גם במקרה של חדלות פירעון – לא כל כספי המפקידים אבוד. הבנק יפורק, או יימכר במחיר נמוך לבעלים אחרים. המפקידים שנתנו למעשה הלוואה לבנק (כאמור, פיקדון שלא בחשבון משמורת הוא הלוואה לבנק) יהיו חלק מנושי הבנק ויזכו להשבת חלק מפיקדונותיהם לאחר מימוש נכסי הבנק. כאשר הבנקאות חופשית, אין סיבה לתגובת שרשרת שונה מאשר בעת נפילת כל עסק אחר.
השוק ייפתח מנגנוני הגנה כגון ביטוח פיקדונות, חברות שיתמחו בדירוג יציבות בנקים, חוות דעת רואי החשבון על יציבות הבנק ועוד. כאמור, אם השוק ידרוש מידע על יציבות הבנקים – יקומו גופים שיספקו מידע זה – כיום המידע מיותר, אינו מעניין אף אחד. לא מדויק – "המפקח על הבנקים" בבנק ישראל מתעניין במידע – אך ראוי להטיל ספק ביעילותם של פקידי מדינה שמפקחים על בנקים ולו רק בגלל שיש להם משכורת ופנסיה גבוהים מובטחים ו"קביעות" בעבודה. הם לא יעילים ומוכשרים יותר מעמיתיהם בארצות הברית ובאירופה – חלק גדול מהבנקים במערב חדלי פירעון למעשה. הם מונשמים מלאכותית בכסף שמודפס על ידי הבנקים המרכזיים – ולמרות זאת, כולם עומדים בדרישות הרגולציה על הבנקים.
תקציב המדינה יהיה מאוזן. דהיינו, הכנסות המדינה חייבות לכסות את הוצאותיה. כל שר יישא באחריות לתקציב משרדו ותהיה לו גמישות מרבית בניוד כספים בין סעיפי תקציב, למעט משכורות. משרד שיסיים עונת תקציב בגירעון, יתפטר השר מייד. אם תקופת תקציב-מדינה (תקציב דו שנתי או תלת שנתי) תסתיים בגירעון, יתפטר הנשיא (במשטר נשיאותי) ויוכרזו בחירות לנשיאות.
הוצאות הממשלה ימומנו ממִסים ואגרות בלבד. חובות המדינה הנוכחיים (חובות פנים וחובות חוץ) יחוסלו וייפרעו בהדרגה, על פי החוקה, לאורך 15 עד 20 שנים. קצב חיסול החוב ייגזר לפי נוסחה ידועה מראש ויהיה תלוי בעיקר בשיעור צמיחת המשק בשנה שחלפה. כלומר, ההכנסות השוטפות של הממשלה יצטרכו להיות בעודף. עודף התקציב השוטף ייועד לחיסול הדרגתי של חובות העבר, בנוסף להכנסות שינבעו ממכירת קרקעות מדינה, תמלוגי גז ונכסים אחרים שבבעלות המדינה.
ממשלה לא תוכל לקחת מלוות חדשים, אלא במקרים הבאים:
א. למימון מלחמה כוללת (לא "מבצע" בג'נין).
ב. למימון שיקום תשתיות ציבוריות מאסון טבע, רחב היקף, כגון רעידת אדמה.>
ג. למִחזור חובות העבר. אם בשנה מסוימת עומדות לפירעון אגרות חוב ישנות –
מעבר לסכום שניתן לפרוע במסגרת תוכנית חיסול החובות. >
ד. למימון פרויקטים גדולים של פיתוח תשתית. כל גיוס מלווה לפיתוח יחייב
אישור במשאל-עם בו יוצג הגידול שיידרש בתשלום מִסים על ידי האזרח
לצורך פירעון המלווה. >
הערה: אם "פרויקט פיתוח גדול" כדאי כלכלית, אז יזמים פרטיים ישמחו לבצע את ההשקעה ואין צורך לחייב את משלם המִסים בהשתתפות. אם "פרויקט לאומי גדול" אינו כדאי, אז ספק אם בכלל צריך לבצע אותו. ייתכן מצב ש"פרויקט לאומי" אינו כדאי כלכלית, אבל שיקולי ביטחון לאומי יכריעו את הכף לטובת ביצועו.
חיסול חובות המדינה משמעותו – העדרן של אגרות חוב מדינה בשוק. כלי ההתערבות העיקרי לעיוות שוקי המטבע יחדל מלהתקיים.
בנקים חדשים
לקוח שמפקיד כסף בבנק (לא בחשבון משמורת או בכספת שהוא שוכר) למעשה נותן לבנק הלוואה. הלקוח חש כיום ביטחון מוחלט במתן הלוואה לבנק, למרות שהבנק לא נותן לנו שום ביטחונות. הסיבה לביטחוננו הבלתי מסויג בבנקים נובע מהידיעה ש"המדינה אחראית על הבנקים". כלומר אנחנו, לקוחות הבנק, ערבים למעשה לעצמנו באמצעות המדינה. אם בנק מתמוטט – אנחנו כמשלמי מִסים נממן את הנזק שלנו כבעלי חשבונות בבנקים. השיטה פועלת בהצלחה כבר עשרות שנים, אך מחירה הולך ומאמיר עם הזמן על חשבון רמת החיים שלנו.
תהליך הקמת בנק חדש אינו דומה להחדרת מוצר חדש לשוק. בנק חדש, בשוק תחרותי, יוכל לקום על ידי יזם חדש רק בתהליך של התפתחות איטית וצבירת מוניטין ללא רבב לאורך שנים. ייתכן "קיצור דרך" במקרה שחברה, בעלת מוניטין רב בתחום אחר, תקים בנק ותגייס את אמינותה מהתחום האחר לטובת הבנק החדש. אם גוגל או אפל יחליטו להקים בנק עם הון עצמי ראשוני גבוה – יש לכך משקל וסיכוי. לא די שיזם יפרסם כי הקים בנק... מי מאיתנו ירוץ להפקיד אצלו את חסכונותיו?
במערכת בנקאית תחרותית, ללא ערבות מדינה לבנקים, יוכלו לקום בנקים חדשים רבים. לא יהיה צורך לקבל רישיון להקמת בנק ולא יהיה פיקוח של המדינה על בנקים. בגלל "מחסום המוניטין" – אין חשש ש"אלמנות ויתומים" ירוצו להפקיד את שארית חסכונותיהם רק בעקבות פרסום כי לוי וכהן הקימו בנק חדש.
ממשלת ישראל צריכה להודיע לבנקים הקיימים בזו הלשון:
"הואיל ואתם נהנים מתמיכה מוחלטת סמויה של המדינה – בעלי המניות, המנהלים, העובדים והלקוחות יודעים כי אזרחי ישראל ייחלצו על חשבונם כל בנק כושל – הנכם נדרשים תוך מספר מוגדר של שנים להגיע ליחס הלימות הון גבוה במיוחד (נניח 35 אחוזים)".
הדרך להגיע ליחס הלימות הון כה גבוה היא ויתור על משיכת דיבידנדים לתקופה ארוכה וגיוס הון בהיקף גדול כדי להרחיב את בסיס ההון העצמי. גיוס ההון ידלל כמובן את שליטת הבעלים הנוכחיים. זה המחיר שיהיה על הבנקים הותיקים לשלם כדי להמשיך וליהנות, בתקופת הביניים, מערבות מדינה לעסקיהם.
כל אותה תקופה תישאר על כנה ערבותה של מדינת ישראל לבנקים הקיימים. במקביל, תותר פעילותו של כל בנק חדש אחר – ללא צורך בקבלת רישיון, אך גם ללא ערבות או הגנה כלשהי של המדינה לבנק חדש. הסיכון כולו יהיה על הלקוחות ועל המשקיעים בבנק.
יש לשער שבתקופה קצרה יקומו עשרות בנקים שיתנו הלוואות מהונם העצמי של המייסדים בלבד כי יהיה להם קשה לגייס פיקדונות מהציבור. במשך הזמן, עם ביסוס מוניטין, יוכלו בנקים אלה גם לשכנע לקוחות להפקיד אצלם חסכונות תמורת ריבית, או להנפיק אגרות חוב. הבנקים החדשים יצאו מגדרם כדי להשיג הכרה באמינותם וישתדלו לשכנע חברות ביטוח לבטח פיקדונות עד לגובה מסוים, ייתכן שמספר בנקים קטנים אף יקימו מוסד בקרה משותף שיאשרר את אמינותם ויבקר בקשיחות את ספרי הבנקים החברים (מעין בנק מרכזי פרטי).
לאחר תקופת מעבר של מספר שנים יהיו בישראל עשרות רבות של בנקים פרטיים תחרותיים ויציבים. ייתכן אף שיציבותם החריגה של הבנקים בישראל תמשוך פיקדונות רבים מחו"ל ויהפכו את ישראל למרכז בנקאי בקנה מידה עולמי. יתכן.
בתנאים אלה אפשר יהיה לוותר על שירותיו של בנק ישראל, שרוב תפקידיו יהיו מיותרים כבר בשלבי הרפורמה הראשוניים. השוק קובע את הריבית, לא תהיה "מדיניות מוניטארית", לא יודפסו שקלים (למעט בלאי פיזי של שטרות ומעות שבמחזור), בנק ישראל לא יעסוק במסחר או באגירת מט"ח, ומחלקת המחקר של הבנק תצורף לאחת מהאוניברסיטאות – או ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה. את הבניין בירושלים אפשר יהיה להשכיר לחברת היי-טק...
אם ממשלת ישראל תחליט ליצור רזרבה תקציבית במטבע חוץ בקרן לשעת חרום, צריך יהיה ליצור עודף בתקציב המדינה ובעודף זה לרכוש מט"ח תמורת שקלים שנגבו כמִסים. הממשלה תוכל לפתוח "תוכנית חיסכון" בבנקים מסחריים. אין צורך בבנק מרכזי למטרה זו.
שווקים תחרותיים מתאימים את עצמם לתנאים שמשתנים ללא הרף, כגון שינויי מחירים, שינויים טכנולוגיים, טעמים משתנים ושינויים חברתיים. במסגרת "תהליך ההתאמה", עסקים ויחידים משלמים מחיר על טעויות שהם עושים. עסק שטועה "יותר מידי" ייענש על ידי הלקוחות, עסק שלא לומד מטעויות של עסקים אחרים נענש גם הוא. המאבק הוא לשיפור מתמיד, לריצוי מתמשך של כמה שיותר לקוחות מרוצים. בנקים הם עסקים לכל דבר ואינם יוצאי דופן.
כאשר הממשלה מתערבת בתהליך, היא מנסה בדרך כלל למנוע מהלקוחות להעניש את העסק שטעה "יותר מידי". ממשלה שמחלצת בנק בקשיים – משבשת את תהליך השיפור המתמיד. אם בנק לקח על עצמו סיכון יתר ולא דאג ל"כרית ביטחון" נאותה של הלימות הון – ייתכנו נסיבות שיכפו עליו פשיטת רגל. במסגרת תהליך "הלימוד" – בנקים אחרים יסיקו מסקנות, יגלו יתר זהירות וגם הציבור ילמד להעדיף בנקים שיציגו יחס הלימות הון משכנע יותר.
אבל אם בנק הוא "עסק שגדול מכדי לקרוס", אז נמנע מהציבור להעניש בנק על שירות יקר ובלתי יעיל. הבנק הכושל אף מתוגמל בכפייה על חשבון הציבור. אם הממשלה אינה מאפשרת ללקוחות להעניש את הבנק אז אין תועלת במעבר לבנק אחר, כולם "מוגנים ויציבים" באותה מידה וההבדל ביניהם זניח.
הבנקים הם העסקים שכפופים לרגולציה היסודית ביותר מזה עשורים רבים. לאחר כל משבר מנסים "לשפר את הרגולציה". הרגולטורים הראשיים (הממשלה והבנק המרכזי) אינם מלאכים אובייקטיביים – הם מושפעים מאידיאולוגיה (ולכן יחייבו את הבנקים, לדוגמה, להיות "חברתיים"), הם מושפעים מלחצים פוליטיים (ולכן יעשו הכול כדי שבנק לא יתמוטט "לפני הבחירות" או יחייבו בנקים לממן את הוצאות הממשלה באמצעות רכישת אג"ח ממשלתי). וגרוע מכול – הם בסך הכול בני אדם, פקידי ממשלה, שמתיימרים להנחות ולכוון אנשי עסקים מומחים בתחומם. המשימה מעל לכוחותיהם. יתר על כן, הרגולטור אינו מפקח בנוסף לכוחות השוק. הוא מנטרל בפעולותיו את מנגנוני ההגנה והבקרה של השווקים ושם עצמו במקומם. בתנאים אלה רב הסיכוי שהרגולטורים עצמם תמיד יהיו הסיבה העיקרית לכשל המערכת.
המבנה המעוות של ענף הבנקאות מדגים, בימים אלה, באירופה ובארצות הברית – כיצד מערכת הבנקאות נעה אל עבר "הקריסה המושלמת". קשה לנו לראות את התמונה המלאה כי אנחנו חלק ממנה. בתהליך זה מועברים כל החובות "הרעים" אל הציבור. בנקים מרכזיים מדפיסים כסף כדי לממן את הבנקים המסחריים. הבנק המרכזי נותן הלוואות לבנקים המסחריים כנגד "בטחונות".
אילו היו לבנק המסחרי בטחונות ב"איכות טובה", הוא יכול היה לגייס כסף מהסקטור הפרטי. אם אינו מסוגל לעשות זאת, המשמעות היא ככל הנראה שנכסים בבעלותו אינם נחשבים לביטחונות "טובים" בסקטור הפרטי. כלומר, הבנק המרכזי מוכן לתת הלוואות תמורת בטחונות שהסקטור הפרטי אינו מוכן לתת הלוואות תמורתם. המשמעות היא שסיכון עסקי מפעולות הבנק המסחרי מוסטות מהסקטור הפרטי לבנק המרכזי. ככל שההלוואות מהבנק המרכזי מהוות חלק גדול יותר ממקורות המימון של הבנק המסחרי, הבנק המסחרי למעשה מולאם והסיכון להפסדים מפעילותו נופל על הציבור כולו. הסיכון עובר מאלה שהבנק המסחרי חייב להם כסף (בעלי תוכניות חיסכון, פיקדונות, ומחזיקי אג"ח של הבנק) אל כלל האזרחים. מנגנון העברת הסיכון צפוי להיות דרך "גילוח" כוח הקניה של הכסף שברשות כולנו באמצעות הדפסת כסף. אינפלציה – "תספורת" מקיפה לכולנו.
כאשר ספינת הבנקאות העולמית מנווטת במים סוערים, ייווצר יתרון כלכלי משמעותי למשק שיקדים לאמץ מערכת בנקאית חופשית, יציבה, ותחרותית שמבוססת על שכר ועונש ולא על שכר בלבד. תהליך יישום מהפך במערכת בנקאית חייב להיות הדרגתי ומתמשך ואין ערובה שהמדינה המיישמת תספיק לבנות את המחסה בעוד מועד לפני פרוץ "הסערה המושלמת". הדרך ארוכה.
יישום הדרגתי של מערכת בנקאות חופשית ותחרותית, בה מאות בנקים יתחרו על מתן שירותים למיליוני ישראלים, תוך כיווץ הדרגתי של תפקידי בנק ישראל – יזניק את רמת החיים בישראל וימנע משבר רב-היקף נוסף שיגמד את "משבר הבנקים" של 1983.