לאורך שנים, היצואנים מזהירים כי ירידת הדולר תוביל לפיטורים ולקריסת המשק. במציאות – השער יורד, היצוא עולה, והמשק משגשג. בנק ישראל הוא ועד העובדים של "היצואנים". בדרך, מייקרים לנו את חיי היום-יום.
עשור של שגשוג מתמשך במשק יוצר "עודפים" במטבע חוץ. שער הדולר אמור היה לרדת אפילו ל-2 ₪ לדולר. מחירים אמורים היו לצנוח. בנק ישראל בולם מלאכותית את התחזקות השקל ומונע את הוזלת עלות המחיה בישראל.
התערבות של המדינה בכלכלה יוצרת לרוב עיוות עם פוטנציאל לנזק. למה תחזיות נכונות לא תמיד מתגשמות?
הבנקים המרכזיים בעולם מדפיסים טונות של כסף אבל אין אינפלציה. האמנם אין אינפלציה? מה בולם את האינפלציה?
בכתבה קודמת "השמצנו" את נגידת בנק ישראל על החלטתה להדפיס כסף למימון אגירת דולרים. אני לא חוזר בי, אבל תיתכן אפשרות נוספת: בנק ישראל נאלץ להדפיס שקלים.
התקשורת מתעלמת מהשאלה, אבל המשפחות בישראל משלמות עבור מדיניות זו.
חובותיו האבודים של אליעזר פישמן הם כ-5.5 מיליארד שקל. כולם שואלים איפה היה "הפיקוח" של בנק ישראל? זו אשליה לחשוב שבנק מרכזי מסוגל לפקח על בנקים. קיים כלי פיקוח אחר שיכול באמת לפקח על בנקים.
פרופ' אבי שמחון, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, תקף את מדיניות התערבות בנק ישראל בשוק מטבע החוץ באמצעות רכישת דולרים. שמחון המעיט בנזק ובסיכון שגורם בנק ישראל לאזרחי ישראל.
בנק ישראל רואה את הבנקים הפרטיים כסניף של בנק ישראל הממשלתי (בערך), ולא כישויות נפרדות המתנהלות לפי שיקול הדעת הכלכלי של בעליהם. הבנקים אינם אלא גוף ממשלתי החייב ל"שרת" את הציבור לפי הנחיות מגבוה.
בנק ישראל צובר הפסדים כבדים בגלל מדיניות רכישת הדולרים שממומנת באמצעות הלוואות שהבנק לוקח ומשלם עליהן ריבית. ספק אם קיימת דרך "לרדת מהעץ" בשלום, ללא משבר כלכלי וללא הטלת מיסים כבדים למימון ההפסדים.
