סיסמאות חברתיות (סוציאליזם) כמו "חלוקה מחדש של העושר" תמיד קליטות: בישראל, בשבדיה או בוונצואלה. איך זה נגמר?
לא יכולה להיות "חלוקה צודקת של משאבים" – כאשר יש "חלוקה" היא לעולם לא צודקת.
אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה הייתה תמיד הכי "חברתית" באמריקה, כלומר שמאל. נסו לנחש מהם פערי השכר בין 35,000 המועסקים בברקלי – אלה שנלחמים למען שוויון חברתי?
"מרד הקייטנות" פרץ מגבעתיים בסיסמה "הורים אינם ארנקים". כוונתם: שמישהו אחר ישלם. צריך לכפות על השכנים ממול לשלם עבור הקייטנה של הילדים שלנו.
חוקים "מתקדמים" להגנת שוכרי דירות בשוודיה יצרו מחסור כרוני בדירות. הפיקוח הממשלתי על ההשכרה הרחיק את המשקיעים מהשוק וגרם למחסור מתמשך. הצעות חוק כאלו בישראל ידרדרו אותנו למצב דומה ולשוק שכירות שחור.
אין דרך "להילחם בפערים" זולת משטר כפיה ופגיעה בחופש הפרט. משטר ממלאי טפסים לקצבאות ולהטבות. מי שמאמין בחופש הפרט ובזכותו ליהנות מפרי עמלו צריך לראות בפוליטיקאי שמכריז על "מלחמה בפערים" - סיכון אישי.
100,000,000,000 (מאה מיליארד דולר) זה הסכום שהם יחלקו, בתסריט הדמיוני, ל-10 מיליון המשפחות העניות ביותר בארצות הברית. האם הצריכה תעלה והכלכלה "תתעודד"?
דו"ח מכון טאוב גילה ש-80 אחוז מהמשפחות בישראל נמצאות באוברדראפט כרוני שצומח מידי חודש. מבחן הסבירות.
סוציולוגים שוברים את הראש בניסיון להסביר את התופעה. כרגיל יש הרבה סיבות, אך העיקרית: תרבות הקצבאות.
"הוועדה למלחמה בעוני" רואה את העוני כאחת "ההשלכות של הפעילות הכלכלית". המציאות הפוכה: מצבו הטבעי של האדם הוא עוני וחוסר-כל. "הפעילות הכלכלית" היא שמקדמת את האדם ומרחיקה אותו מעוני.
