אתם כאן: עמוד הבית
פסיכיאטרית לילדים, דר' אלידה מגור, משיבה לכתבה הקודמת על "היד הקלה" שבמתן תרופות לילדים – ריטלין ביניהן.
איך מספקים שירותי רפואה ל-1.3 מיליארד הודים, רובם עניים? מי שיכול לשלם מקבל שירות מעולה. האחרים מסתפקים במועט, ולא רק בשירותי רפואה.
האם מערכת בריאות "טובה" בכלל אפשרית? לצד הישגי הרפואה המודרנית והארכת תוחלת החיים – תמיד יהיו טיפולים חדשים יקרים שאי אפשר לתת לכולם ותועלתם לרוב שולית. בעיה ללא פיתרון ובטח שלא ממשלתי.
למה אי אפשר לשפר משמעותית את מערכת הבריאות בישראל? רמז: הבעיה אינה מחסור בכסף, לא בגלל מחסור ברופאים ואחיות וגם לא בגלל מנהלים גרועים.
אם ההוצאה הציבורית על בריאות תגדל תוך 6 שנים ב-50% (ותעבור את תקציב הביטחון) מובטחת לנו מערכת בריאות מדהימה – האמנם?
אנחנו חולים ופונים לרופא, האם הבדיקות נותנות מידע מדויק? האם הרופא יודע בוודאות מה הטיפול הנדרש? האם המנתח לא טועה? במציאות אין אפס תקלות ואין ידע מושלם. עולם מושלם ומסודר נמצא רק בדימיוננו. אפילו משרד הבריאות יכול בעיקר להזיק ולא להועיל.
האם ממשלה צריכה לממן מחקר בסיסי רפואי (להבדיל ממחקר יישומי שמניב מוצרים ותרופות שממומן ע"י חברות התרופות)? ויכוח אקטואלי מול תכניתו של הנשיא טראמפ לקצץ בתקציב רשות מחקרים רפואיים ממשלתית באמריקה.
כאשר אנחנו נקלעים לצרות משפטיות, אנחנו לוקחים עורך דין שמייצג אותנו במבוכי המערכת המשפטית. אולם כאשר בריאותנו מתערערת, נאלץ להתמודד לבד מול המערכת הרפואית המסובכת. חסר "רופא אישי" שילווה אותנו – אנחנו הולכים ל"משפט הבריאות" בלי עורך דין. לא עומדת לרשותנו החלופה הרפואית המקבילה לעורך דין בבית משפט.
מפגש אינטרסים בין מטופלים לבין רופאי המשפחה באמריקה מייצר "מודל" שירות רפואי שעוקף את "המערכת".
האם חייבים פיקוח ממשלתי על עסקי מזון? האם ממשלה יכולה בכלל לפקח? האם אין תחליף טוב יותר?