אתם כאן: עמוד הבית
"החברתיים" התחנכו על קדושת מדינת הרווחה. כל קיצוץ, ולו הזניח ביותר, זוכה לכותרות זועקות - "פירוק מדינת הרווחה". הזעקה אינה קשורה לעזרה לעני, אלא לאידיאולוגיה שמקדשת את שליטת המדינה בקניין הפרטי.
קשה לדעת כמה עניים באמת יש במדינת ישראל, קשה עוד יותר להגדיר "מיהו עני". ההגדרה של עוני יחסי על פי הסקרים של דו"ח העוני – מטעה.
71% מהמשפחות האמריקאיות נהנו מזכאות לקצבת רווחה פדראלית כלשהי. 60% מהאמריקאים סבורים שהממשלה חייבת לחלק קצבאות ואלה יצביעו (כמעט תמיד) עבור נשיא שיבטיח את המשך החלוקה והגדלתה.
בשיטה הדמוקרטית הקיימת, יזכה בנשיאות (או בראשות הממשלה) כל נשיא שיבטיח לבוחרים יותר כסף תמורת פחות עבודה, ולא משנה באיזה כותרת יקראו לחוקים. איך חרצה ג'וליה את תוצאות הבחירות? אז מי זאת ג'וליה?
בניגוד למיתוס המקובל: הממשלות הן שמשבשות את מנגנון "חלחול העושר" אל תחתית הפירמידה החברתית.
התקשורת עמוסה בביטויים נפוחים, נבובים וחסרי תוכן ממשי, חלקם קריאה לעשייה שאיש לא יודע מה עושים איתה מחר בבוקר, חלקם הצהרות ריקות או "הצבת יעדים" לעתיד. נשמע מצוין מבלי שאיש יודע מה באמת לעשות.
ה"צדק החברתי" שדורשים המפגינים עולה הרבה כסף.
ומכיוון שכסף לא צומח על עצים בחצר הממשלה – צריך לקחת אותו ממישהו. וכך הגיעו גובי הביטוח הלאומי גם אל משה סילמן, שנדרש לשלם את חובו ל"מדינת הרווחה".
מלחמת התרבות הוכרעה כבר לפני 600 שנה, מאז תחילת הרנסנס, והתפשטות החילוניות האירופאית - המערב מאז עולה והאסלאם שוקע. אבל המדינה בינתיים מפקידה את הנושא ב"ידיים האמונות" של ש"ס, ומשיגה בדיוק את ההיפך.
הכלכלן שלמה מעוז שפוטר מ''אקסלנס'' צודק בתיאוריו, עם עובדות קשה להתווכח. הוא טועה בפרשנות המשתמעת ממחאתו. מספרם הנמוך יחסית של ה"מזרחיים" בג'ובים "עיליים", אפילו בדור השלישי מעלייתם אינו נובע מאפליה.
אילו "מלחמה בעוני" הייתה תחום מדעי או עסקי – כבר מזמן היו מסיקים מסקנות נחרצות, זונחים את ה"מודל" ומנסים גישה שונה. ממשלות וראשיהן מתחלפים, תוכנית מחליפה את קודמתה - והעוני בשלו - מסרב להתנדף.