לפני כשבועיים הסתיים בשעה טובה מסע פרסום נוסף של משרד המסחר והתעשייה לקניית "כחול לבן". "הגנה על תוצרת הארץ" אינה מטיבה עם כלכלת ישראל. הצרכן הישראלי אינו מזיק למדינה אם הוא מעדיף לפעמים תוצרת חוץ.

מצבנו טוב ממרבית מדינות המערב. היקף החובות הכוללים בישראל עומד על פחות מ-2 שנות תוצר. באירופה, יפן וארה"ב מעריכים את החובות בהיקף של 3 עד 5 שנות תוצר. חובות שאין דרך לפרוע ביושר.

אירופה משולה לטובע שרוצה להציל עצמו באמצעות משיכה בשערות ראשו... הבנק האירופאי המרכזי הדפיס השבוע חצי טריליון יורו שחולקו כהלוואות לבנקים "בקשיים" כדי שיקנו אגרות חוב של מדינות "בקשיים"... טריק כושל.

ביורוקרטיה אינה סתם טופס מעצבן, או נוהל מייגע. מצטברות אלפי שעות עבודה של פקידים בבנקים, במשרדי ממשלה, בעירייה ובמוסדות ציבוריים אחרים. לנו זה עולה יותר.

איך נהיה למדינה העשירה בעולם? המכשול: אופי המשטר הכלכלי-פוליטי ותפיסת העולם הסוציאליסטית, סקטור ציבורי ופוליטי ענק, פעילויות מיותרות ומימון מאות אלפי אוכלי חינם.

משרד החינוך אינו אשם, גם לא המנהלים והמורים. בשורש הבעיה איש לא נגע: הזכות המונופוליסטית שהמדינה נטלה לעצמה – לחנך, להכתיב, להחליט מי ילמד, כמה, מתי והיכן – הכול.

נשמע אחלה: היצע הדירות יגדל ואולי לבסוף מחירי השכירות ירדו במשהו, אך ניסיונות של ממשלות ופקידים להנדס את השוק מסתיימים תמיד בנזק שלא תמיד ניכר מיד...

אני מתכוון לכל מילה בכותרת. דוגמה בולטת להגזמה הירוקה היא הדרישה הגורפת וחסרת הפשרות למיחזור בכל מחיר. כפיית מיחזור גורמת לבזבוז משאבים יותר מאלה שנחסכים.