ספרד וגרמניה הן מעצמות של אנרגיה "ירוקה" ומתחדשת. כושר התפוקה הנומינאלי של תחנות סולאריות ואנרגיית רוח בספרד מגיע בערך ל-19% מפוטנציאל תפוקת החשמל (2008) מכל המקורות. בסוף 2009 עמד כושר ההפקה המותקן של אנרגיה סולארית בספרד על כ- 3.3 ג'יגהוואט – כמעט שליש מכושר התפוקה של חברת החשמל בישראל.
ספרד דוהרת קדימה בזכות הסבסוד הממשלתי המאסיבי לפרויקטים סולאריים שניפח את שיעור התשואה על ההשקעה עד ל- 17% לשנה, הכנסה בטוחה בערבות ממשלת ספרד (בהשוואה לתשואה שנתית של כ- 5% לאגרת חוב ארוכת טווח של ממשלת ספרד). הממשלה מכריחה את חברות החשמל לרכוש את החשמל הסולארי, כל כמות שתופק, במחיר שגבוה פי שבעה עד פי עשרה מעלות חשמל בתחנות כוח רגילות מופעלות פחם.
בתנאים אלה אין פלא שהתפתחה "בועה סולארית" ומשקיעים מתחומים רבים נוהרים להקמת חוות סולאריות: קבלנים, חברות נדל"ן, רשתות מלונות ומפעלי תעשייה בעלי שטחים גדולים. לפני מספר חודשים החליטה ממשלת ספרד להגביל את היקף בניית החוות הסולאריות החדשות. אם זה כה טוב אז למה מגבילים?
היקף ההתחייבויות לסובסידיה ממשלתית בספרד (על מתקנים שכבר נבנו ואחרים שאושרו) עומד על כ- 40 מיליארד דולר. סכום עתק שהפך לנטל משמעותי על מדינה שנאבקת במשבר כלכלי על סף פיצוץ. אבל הבעיה אינה רק כלכלית – למרות השקעות העתק ב"אנרגיה ירוקה" לא הגיעה תפוקת החשמל בפועל מהשמש אפילו ל- 1% מצריכת החשמל של ספרד ב- 2008. הכיצד?
הספרדים למדו על בשרם שאי אפשר לסמוך על קרני השמש – כאשר עננים או אובך מסתירים את השמש, אי אפשר לסגור את חדרי הניתוח בבתי חולים, או לעצור את המעליות בבניין. לכן, עד שלא ימציאו טכנולוגיה זולה לצבירת חשמל בכמויות גדולות, צריך שמאחורי כל מתקן סולארי תפעל בקביעות תחנת כוח פחמית רגילה לגיבוי. תחנת כוח מופעלת פחם אי אפשר לכבות כאשר השמש זורחת ושוב להפעילה כאשר יש עננים, אובך או חושך – היא חייבת לפעול ברציפות וללא קפיצות. וכאן נוצר ההבדל בין "כושר תפוקה מותקן" לבין התפוקה בפועל של חווה סולארית שמתבסס על תפוקה סבירה רק שעות ספורות ביממה.
אבל נניח שאין עננים ואובך ויש שמש טובה אפילו 6 שעות ביממה – גם אז החשמל הסולארי מיותר לחברת החשמל! תוספת תפוקה דרושה לחברת חשמל אך ורק כאשר טורבינות הכוח הפחמיות פועלות בקצה גבול התפוקה – במצב זה, אם הרשת תקבל תוספת אספקה משמעותית – תימנע הפעלת טורבינת חרום נוספת. לדוגמה: בזמן צריכת שיא בליל חורף קר במיוחד, או בשעות צהריים של יום קיץ לוהט במיוחד בו מופעלים כל המזגנים. בכל יתר הזמן – אין משמעות לתוספת האנרגיה. אם כך, תוספת אנרגיה סולארית יכולה לעזור ליצרן חשמל רק אם זו תגיע אל הרשת בתזמון מדויק, בשעות צריכת שיא – דקה לפני שמפעילים את השאלטר של טורבינה נוספת או טורבינת חרום. מצב זה קורה מספר מועט של ימים בשנה. הדבר דומה לניסיון לחזק חוליה בודדת בשרשרת ברזל – לא נתרום דבר לחוזק השרשרת, אלא אם נחזק את השרשרת החלשה ביותר. אם סתם נחזק חוליה אחרת – לא יהיה בכך כל תרומה לחוזקה של השרשרת. כלומר, ברוב הזמן כל המתקן הסולארי מיותר, הוא מחזק חוליה בשרשרת שכלל אין תועלת בחיזוקה... הוא אינו חוסך שריפת פחם לחברת חשמל... אולי גרגרים – וזאת רק אם המתקן הסולארי ממש ענק.
זו כנראה עדיין לא השורה התחתונה של הניסיון הספרדי. לפני פחות משנה פרסם פרופ' גבריאל קלזאדה אלברז, פרופ' לכלכלה באוניברסיטת חואן קרלוס במדריד, מחקר על השלכות נוספות של הסבסוד הממשלתי ל"אנרגיה ירוקה". היקף ההשקעה בכל מקום עבודה "ירוק" שנוצר בספרד מאז שנת 2000 עומד על כ- 774,000 דולר (שכר עובד ממוצע למשך כ-28 שנים) – על כל 4 מקומות עבודה חדשים שנוצרו בתחום האנרגיה המתחדשת אבדו 9 מקומות עבודה בענפי תעשייה אחרים. כלומר, הרס נטו של 2.2 מקומות עבודה קיימים על כל מקום עבודה "ירוק" חדש. תרומה נכבדה לאבטלה הגוברת בספרד. למרבה האכזבה, 90% ממקומות העבודה ה"חדשים" כלל לא נוצרו בתעסוקה "ירוקה" קבועה, אלא בתחומים שמסביב לפרויקטים: בניה, קונסטרוקציה, ייצור ומנהלה. מבין כל מקורות האנרגיה "הירוקים" דווקא ההשקעה באנרגיה סולארית אחראית ליחס הגבוה ביותר של אובדן מקומות עבודה בתעשיות אחרות: 8.99 משרות אובדות על כל מגוואט של חשמל סולארי שמותקן.
ואם בספרד החמימה יחסית המצב אבסורדי, אז בגרמניה, בה מספר ימי שמש נמוך בהרבה – העניין כבר גובל בשיגעון. בגרמניה נבנו בלחץ התנועות הירוקות כמעט פי שניים מתקנים סולאריים מאשר בספרד. גם ישראל נגררת אחרי "העולם הנאור". אנחנו נסחפים בערך כמו שאוהד כדורגל צועק כי כל היציע צועק. כל "העולם" סוגד לפולחן הירוק של הצלת כדור הארץ מהתחממות אשר רק לאחרונה ניתן ביטוי פומבי לספקנות באשר לקיומה, ולאחריות האדם לכך. אנחנו נוטים להיסחף לאופנה האינטלקטואלית-פוליטית השלטת במערב. לזכותה של הממשלה בישראל יאמר שהיא הגבילה (בינתיים) את שיגעון הפקת חשמל.
אחרי שכולם טיפסו על העץ הגבוה של "אנרגיה ירוקה", קשה יהיה להודות שזו פשוט אינה מציאותית בטכנולוגיות הידועות (למעט סכרים הידרו-אלקטריים) – כל ניסיון ליישומה בהיקף גדול יחרוץ את אזרחי אותה מדינה לירידה ניכרת ברמת החיים, וללא הפחתה בכמות המזהמים.
מוטי היינריך