בעיצומן של הצרות הסובבות אותנו, עם קורונה-וירוס, בחירות, הרכבת ממשלה בעייתית, וגם צוללת שישית כן או לא – צצה לפתע כותרת חדשה-ישנה: "רפורמת המוניות טרם בוטלה חרף הבטחות נתניהו".

למה אנחנו והממשלה צריכים להתעסק ב"רפורמת המוניות" (מה זה לכל הרוחות?). הנה מסר לקברניטי המדינה: אתם פטורים מלעסוק בנושא זה. רדו ממנו, רדו בכלל מעיסוק בתחבורה ציבורית (אוטובוסים). העניינים יסתדרו הרבה יותר טוב אם הממשלה לא תהיה מעורבת (מבחינת הצרכן, כלומר הציבור הרחב).

רגולציה של מוניות הוא נושא ישן וכאוב. זה התחיל עוד בימי המנדט – כאשר ממשלת הוד מלכותו גבתה מחיר גבוה עבור "מספר ירוק" – הוא הרישיון למונית. למה לא? זו הזדמנות לקחת כסף מה"ילידים" (נייטיבס) לקופת הוד מלכותו (אם כי גם במולדת, באנגליה, גבו מס גבוה עבור רישיון מונית).

ממשלת ישראל ירשה את חוקי המנדט, וחוק זה, המכניס כסף טוב לקופת המדינה על חשבון הצרכנים – מצא חן בעיניה. כל צעד שמכניס כסף ומגדיל את סמכויות השלטון הוא טוב בעיני פוליטיקאים שבשלטון.

בתחילה, ממשלת ישראל לא הנפיקה רישיונות חדשים, ומחיר ה"מספר הירוק" בשוק המשני (השוק השחור) האמיר מאד. לאחר מכן החלה הממשלה להנפיק רישיון-מונית למיוחסים – דהיינו ל"נכי צה"ל" ולמפא"יניקים טובים ונאמנים. רישיון מונית (כמו מניה באגד) הבטיח לזוכה המאושר פרנסה בשפע לכל החיים. פרנסה בעזרת הממשלה, ועל חשבון ציבור הנוסעים – כי התעריפים היו "מפוקחים" – כלומר גבוהים – לטובת פרוטקציונרים. כלי נוסף לממשלה ולעסקנים הפוליטיים לחלוקת צ'ופר למקורבים.

כך נוצר מעמד של אריסטוקרטים, בעלי מספר ירוק, שהעבידו את הפרולים הפשוטים (הפרולטרים – כלומר הנהגים השכירים) תמורת משכורת תת-מינימום. כך היה גם ב"קואופרטיב" אגד (בעלי ה"מניה" לעומת השכירים בקואופרטיב) – באגד פינקו את בעלי המניה בסובסידיות נדיבות והקצו להם שפע נדל"ן בחינם – לבניית תחנות אוטובוס...).

היום הממשלה עממית ודמוקרטית – היא מנפיקה מספר ירוק למונית לכל דכפין, לא רק לפרוטקציונרים, במחיר שווה לכל נפש של 250 אלף ₪ טבין וטקילין.

עכשיו נחזור לשאלה למה צריך "מספר ירוק"? למה צריך פיקוח ממשלתי וקביעת מחירים? למה בכלל צריך "רפורמה"? (כלומר קביעת מערכת מחירים חדשה)?

הממשלה צריכה לצאת לחלוטין מתחום המוניות והאוטובוסים. כל אדם יוכל להסיע נוסעים במכוניתו ככל שירצה. מי שרואה בכך פרנסה קבועה – יבושם לו. מי שיעסוק חלקית בהסעות – גם טוב. מי שרוצה להקים תחנת מוניות, חברה או קואופרטיב של נהגי מוניות – בכיף! מי שרוצה "אובר" (כמו בחו"ל) או "ליפט" או "גטט" או לעבוד עצמאית – מצוין. המחיר ייקבע בין הנוסעים לבין נהגי המונית, או בינם לבין חברות מתחרות השונות. תחרות חופשית.

כך בדיוק לגבי אוטובוסים. משרד התחבורה וגם הרשויות המקומיות כלל לא צריכים להתערב בעסקי האוטובוס. היכן שיש נוסעים יצוצו יזמים בעלי רכב ויספקו שרות. חלקם באוטובוסים, חלק במיניבוסים, אחרים במוניות או סתם ברכבים פרטיים. (או וואנים – כמו בכפרים הערביים בצפון). צריך לבטל כליל את החוק שאוסר להסיע נוסעים ללא רישיון מיוחד מהממשלה.

הממשלה (והרשות המקומית) לא צריכים לקבוע את מסלולי הקווים, לא תעריפים, ולא מכרזים על "זיכיון" להפעלת קו, ולא כלום. ההתעסקות אינה רק מיותרת אלא אף מזיקה. התערבות הממשלה אינה מטיבה עם הציבור או עם הזקוקים לתחבורה ציבורית. התערבות הממשלה מטיבה רק עם פוליטיקאים שרוכבים על המערכת – כך שואבים ממנה סמכויות, תקציבים והטבות למקורבים.

קשה יותר לדמיין רכבות או רכבת תחתית ללא התערבות ממשלתית. אלה בעיות אחרות – בעיקר של מונופול טבעי – לא נדון בכך כאן.

תחבורה מוטורית רגילה (מוניות, מיניבוסים ואוטובוסים) אפשר להסדיר מהיום למחר, ובקלי קלות; פשוט על ידי הסרת כל החסמים ומניעת עיסוק ממשלתי (או רשויות מקומיות) באמצעי תחבורה אלה. כולנו נרוויח – והרבה.

יעקב

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה באתר