הכתבה פורסמה במדור דעות ב"גלובס"

"בכל רע יש גם טוב" אומר הפתגם. אז הנה "הקצת טוב" לכאורה:

הפוך על הפוך... הקורונה טובה לממסדים הפוליטיים הנוכחיים בעולם. מאז המשבר הכלכלי של 2008 עסוקים מנהיגים וכלכלנים במערב בדחיית המשבר ולא בשינויים מבניים להבראת הכלכלה. הרתיעה הפוליטית מרפורמות נובעת מהמחיר הפוליטי הגבוה הנדרש בטווח הקצר, כגון: גידול זמני באבטלה ובפשיטות רגל, צמצום הסקטור הציבורי המתנפח בקביעות ונסיגה מהבטחות ללא כיסוי של מדינת הרווחה.

פוליטיקאים בדמוקרטיה לעולם יעדיפו את הטווח הקצר על פני הטווח הארוך – גם אם אינו ארוך במיוחד. אופק החשיבה של פוליטיקאים מצטמצם לרוב "עד לבחירות הקרובות". תמיד עדיף לחלק מתנות-עכשיו לסקטורים שיכולים להועיל פוליטית ולדחות רפורמה אמיתית לעתיד הרחוק. למנהיגות ברוב הדמוקרטיות עדיף גירעון-עכשיו על פני רפורמה-עכשיו. כחלונים יש בכל מדינה דמוקרטית.

לכן, משבר 2008 מעולם לא הסתיים, אלא נדחה "לעתיד" רחוק יותר. הדחיה התבצעה באמצעות הדפסה אדירה של כסף על ידי הבנקים המרכזיים, הגדלה מסיבית של החוב הלאומי, הזרמת כסף ל"חילוץ" בנקים ותאגידים ולכפיית ריבית אפס מלאכותית. ואכן, המשבר נדחה "לעתיד". דחיית משבר מועילה לפוליטיקאי שמכהן באותה עת, אבל מה לעשות? העתיד תמיד מגיע.

אמריקאים מכנים מדיניות זו כ- To kick the can down the road – לבעוט בפחית במורד הרחוב. משחק ילדים נשכח (במספר גרסאות) בו שניים, כל אחד בתורו, בועטים בפחית שימורים ריקה במורד רחוב. הראשון שבועט את הפחית בסוף המורד אל קו הסיום – מנצח. מי שבועט חזק מידי או מוקדם מידי עלול לבעוט את הפחית החוצה משולי הדרך ולהפסיד במשחק, כי קשה לשלוט על מהלך הפחית המתגלגלת. כל משתתף בתורו משתדל שלא להיפסל, אבל להמשיך ולבעוט בפחית, אולי יצליח להגיע לקו הסיום.

כך נוהגים פוליטיקאים ונגידי בנקים מרכזיים מאז משבר 2008. מנסים לבעוט בפחית במידה "הנכונה" בתקווה שהכלכלה לא תקרוס בקדנציה שלהם.

כלכלנים מכנים התנהלות זו כ"ניסוי המוניטארי הגדול בהיסטוריה". יפן הגיעה לרמת חוב לאומית של כ-240 אחוזי תוצר, החוב הגלוי של הממשל הפדרלי עומד על כ-105 אחוזי תוצר (למעלה מ-22 טריליוני דולרים) – לעומת כ-62 אחוזים בישראל. החוב הנסתר, מעבר לזה שגויס באמצעות הנפקת אג"ח מדינה, נערם וצומח משנה לשנה וגבוה פי כמה מונים. מדובר בהתחייבויות ללא כיסוי במסגרת "מדינת הרווחה" וכולל התחייבויות נסתרות של הביטוח הלאומי, פנסיה תקציבית, הלוואות לסטודנטים (בארה"ב) ועוד.

רבים תהו כיצד יסתיים ה"ניסוי". מה יקרה כאשר יפסיקו להגדיל את מנות הסם שמוזרקות לכלכלה המסוממת? מתי יגיע "הקריז"? מה יהיה "הטריגר" שיפיל את מגדל הקלפים הכלכלי? מעטים ניחשו שהסיכה שתינעץ בבלון תהיה אירוע אקסוגני (שמקורו חיצוני למערכת הכלכלית) – אף אחד לא שיער שיהיה זה נגיף בלתי נראה שיניע מפולת כלכלית.

הדאגה של כל פוליטיקאי במערב, מאז 2008, התמקדה בדחיית המשבר באופן שהחמצן של משחק הפונזי הכלכלי לא ייגמר בקדנציה שלו.

עכשיו מנהיגי המדינות ונגידי הבנקים המרכזיים בעולם נושמים לרווחה. האוויר יוצא מהבלון הכלכלי "לא בגללם", יש את מי להאשים – קורונה. אי אפשר לטעון נגד טראמפ, שינזו אבה ביפן, או עמנואל מקרון בצרפת שהבורסה קורסת בגלל גירעונות מתמשכים, הדפסת טונות של דולרים ועיוות מתמשך של הכלכלה. יש את מי להאשים, את הכוח העליון. אפילו משה כחלון נושם לרווחה, הרי כולם כבר יודעים שהוא "לא אשם", אלא הקורונה.

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה באתר