הדפס עמוד זה
שישי, 26 נובמבר 2010 15:38

אגרות החוב הממשלתיות - אם כל חטא

ירידת כושר התחרות לא גררה ירידה ברמת החיים בארה"ב כי לממשלת סין שצוברת דולרים יש השקעה "בטוחה" - הלוואות לממשל האמריקאי. יכולת הממשל להנפיק אג"ח מאפשרת את המשך מדינת הרווחה, גם את רווחת וולסטריט.

איך היינו נוהגים אילו יכולנו לקחת הלוואה למימון הוצאות המשפחה כאשר נטל הפירעון ייפרס ל-20 שנים ויתפזר על כל משפחות גוש דן. לא רק הלוואה אחת, אלא כל פעם כאשר מצטבר לנו אוברדראפט בבנק, נוכל להיכנס לאתר אינטרנט שתוכנן במיוחד עבורנו, נקיש על "קבל הלוואה", ונוכל לכסות את האוברדראפט שמבטא את הפער בין ההכנסות לבין ההוצאות שלנו. כך נוכל לאורך זמן לחיות בנוחות מעבר ליכולתנו, מעבר למה שאנחנו "שווים". מטורף, אבל לממשלות יש כלי כזה: "המדינה" לוקחת הלוואה באמצעות מכירת אגרות חוב. 

תחרותיות המשק האמריקאי 

התחרותיות של המשק האמריקאי (וגם של רוב כלכלות המערב) יורדת בעקביות מזה שני עשורים לפחות. הסיבות לכך הן פנימיות וחיצוניות. הגורם הנדוש והנדון בתקשורת הוא התבססות ייצור איכותי וזול בדרום מזרח אסיה. הגורם הפחות מדובר, הוא תרומת האמריקאים עצמם. דיון עומק בנושא אינו נוח כי הוא מנוגד אידיאולוגית לרוח "החברתית" הנושבת בציבור, באקדמיה, בתקשורת ובפוליטיקה. "חקיקת הרווחה" יחד צמיחת המעורבות והרגולציה הממשלתית ב"הסדרת" חיי היום יום של האזרח מייקרת את עלויות הייצור ודוחקת תעשיות אל מדינות בהן הנטל "החברתי" נמוך יותר. יש מחיר כלכלי כבד ונסתר למדינת הרווחה ולרגולציה הממשלתית המקיפה בכל תחום – והמחיר משתקף בירידה מתמדת בתחרותיות של מוצרים אמריקאים. 

התמריץ הפוליטי, שמגובה באידיאולוגיה "החברתית", פועל תמיד בכיוון של הגדלת הוצאות הממשלה והידוק חבל הרגולציה. תורמים לכך גם אילי הון ואנשי עסקים שמקושרים לממסד ומעודדים מאז ומתמיד רגולציה שתפגע במתחרים חדשים ובמתחרים פוטנציאליים. אם אפשר להרוויח באמצעות חוק חדש נגד מתחרים לא צריך להתאמץ בתחרות עסקית וחופשית. לדוגמה: חוקים ותקנים נגד יבוא, או תביעות נגד מיקרוסופט לחשיפת רזי התוכנה, איסור על מבצעי מכירות ועוד. 

נסיגה בתחרותיות חייבת לגרום לירידה ברמת החיים 

דינמיקה זו אמורה הייתה לייקר את חיי היום יום בארצות הברית (למרות ההוזלה הנגזרת משיפורים טכנולוגיים), כלומר להוריד בעקביות את רמת החיים של המשפחה האמריקאית. ככל שהייצור נודד לסין והצרכן האמריקאי נוטה יותר לרכוש מוצרי יבוא מבלי שיש לו מוצרים ושירותים תחרותיים ראויים ליצוא, מצטברים עודפי דולריים אצל היצואנים הסינים. המרת הדולרים ליואן על ידי יצואנים סינים, כדי לשלם משכורות והוצאות מקומיות אחרות, הייתה גורמת לירידת ערך הדולר ולהתחזקות המטבע הסיני. בשלב זה היה מתחיל תהליך האיזון: מחירי היבוא לארצות הברית היו מתייקרים ופועלים בכיוון של הקטנת כדאיות היבוא ושמירת כדאיות הייצור המקומי בארצות הברית. פחות תעשיות היו נודדות לסין למרות עלויות הייצור הגבוהות בארצות הברית כי הקטנת כוח הקניה של הדולר הייתה מייקרת גם את היבוא מסין ומאפשרת גם ליצרן המקומי האמריקאי למכור את מוצריו ביוקר. האיזון החדש בסחר החוץ היה גורר ירידת רמת החיים בארצות הברית. רמת החיים נמוכה יותר בארצות הברית הייתה משקפת את אובדן כושר התחרות האמריקאי ואת חשיפת מחירה האמיתי של האידיאולוגיה "החברתית". 

עודפי הדולרים אכן מצטברים אצל היצואנים הסינים אך הם לא מוכרים אותם בשוק הפתוח כי הממשלה הסינית מציעה להם את המחיר הגבוה ביותר ורוכשת את הדולרים (תמורת יואנים שהיא מדפיסה). לכן, הדולר אינו נחלש כפי שהיה צריך להיחלש. 

מה עושה הממשלה הסינית עם 2.2 טריליון דולר שצברה? הממשלה הסינית לא הייתה צוברת את הר הדולרים אם לא היה להם שימוש "סביר". ואומנם, יש להם קליינט טוב לדולרים. אילו לממשלת סין לא היה מה לעשות עם הדולרים, היה ערך הדולר נמוך יותר ורמת החיים באמריקה הייתה יורדת. 

...ובכל זאת – רמת החיים באמריקה לא ירדה 

מנגנון האיזון הטבעי בין המטבעות השתבש במשך עשרות שנים ורמת החיים באמריקה לא ירדה למרות התדרדרות בתחרותיות. איך הצליחו האמריקאים להמשיך בחגיגה? איך קרה ה"נס"? 

שרביט הקסם מורכב מאגרות החוב הממשלתיות. לממשלה יש אפשרות לקבל הלוואה בקלות רבה בהקשת "קבל הלוואה" על מסך מחשב דמיוני: הממשל האמריקאי לוקח הלוואות מממשלת סין (וגם ממקורות אחרים) כנגד הנפקת אג"ח. הסינים לא צריכים למכור בשוק הפתוח את עודפי הדולרים וכך להחליש את הדולר ולחזק את היואן הסיני, היבוא לארצות הברית אינו מתייקר, כדאי יותר ויותר להעביר תעשיות מטקסס לשנחאי. רמת החיים בארצות הברית נשמרת ברמה גבוהה כי הדולר לא נחלש; אין צורך להגדיל את המיסים למימון גירעון הממשל – לוקחים הלוואות בסין; הממשל האמריקאי יכול כעת להאשים את סין באובדן מקומות עבודה בארצות הברית; החברתיים יכולים להאשים את "הגלובליזציה" בבריחת מפעלים לסין ולהמשיך לקדם חוקים פופוליסטים; והסינים מתעשרים ומאמינים שחסכונותיהם בטוחים באגרות חוב אמריקאיות "חסרות סיכון". נשיאי ארצות הברית יכולים להמשיך בחגיגת ההוצאות להבטחת הקדנציה הבאה כי יש להם אג"ח שמאפשר לממן את החוקים "הסוציאליים" ללא צורך בהעלאת המיסים. כולם מאושרים רק החוב תופח. 

האם התגלה סוד העושר הנצחי ללא עבודה? 

אפשר להמשיך ברמת חיים גבוהה באמצעות גלגול הלוואות – פורעים הלוואה קודמת באמצעות הלוואה חדשה. עד שיום אחד יתערער אמונו של המלווה ביכולת הפירעון ואז הכלכלה תבצע את "ההתאמה" של רמת החיים לשווי האמיתי של הלווה. 

אילו אסרה החוקה על הנפקת אגרות חוב ממשלתיות 

הגירעונות הממשלתיים שממומנים לאורך שנים באמצעות חוב הולך ומצטבר הם שמאפשרים את קיומו של המשטר החברתי-כלכלי הנוכחי שמכרסם בתחרותיות המשק האמריקאי. 

אילו לממשלת ארצות הברית לא הייתה אפשרות חוקית לגייס הלוואות באמצעות אג"ח, היו מתקיימים שני תהליכים מקבילים שונים: ראשית, לא היה מקור מימון לסוציאליזם האמריקאי (מימון באמצעות הגדלת מיסים היה נתקל בקשיים פוליטיים) וממילא התחרותיות של המוצרים האמריקאים לא הייתה יורדת כה חדות ופחות מפעלים היו נודדים לסין. שנית, פחות עודפי דולרים היו מצטברים אצל הסינים, ובהעדר אג"ח ממשלתי אמריקאי היו עודפי הדולרים הסינים מושקעים בכלכלה האמריקאית על ידי רכישת מניות (או אג"ח) של חברות עסקיות אמריקאיות. הזרמת ההון הייתה מספקת לחברות האמריקאיות הון לצמיחה, להתחדשות טכנולוגית ולהגדלת הפריון. עודפי הדולרים הסינים היו מושקעים בכלכלה האמריקאית ולא בממשל האמריקאי – הבדל עצום. כלכלה אינה משחק עם סכום אפס. צמיחה בסין אינה מחייבת בהכרח התכווצות כלכלית בארצות הברית. במצב הנוכחי, הצמיחה בסין מספקת את הדלק לממשלים האמריקאים שהורסים את כלכלת ארצות הברית מבפנים. 

התמונה אינה שונה ביוון, אירלנד, ספרד וברוב מדינות המערב. מדינות המערב מנעו במשך שנים את האיזון הטבעי של שערי המטבע הבינלאומיים. איזון שמבטא את כושר הייצור האמיתי בכל מדינה. הם הצליחו לשבש את השוק החופשי שמעניק שכר למי שעובד ומייצר ומעניש על אי יעילות. הם התמכרו ל"הלוואות גישור" שמנעו ירידה ברמת החיים בעקבות הקטנת תחרותיות. אבל עכשיו כנראה כבר מגיעים לסוף הגשר: אי אפשר למנוע את ירידת ערך הדולר והתאמת שוויו ליחסי הכוחות הכלכליים בעולם. "מלחמת המטבעות" בה כל מדינה מנסה להחליש את המטבע שלה באופן מלאכותי, כדי לתת יתרון לייצור המקומי, היא ניסיון מאוחר לתקן באופן מלאכותי (וכנראה גם שגוי) את מה שהשוק היה עושה ממילא כבר לפני שנים רבות, בהדרגה ובמינון נכון יותר. כל מדינה שמחלישה את המטבע שלה (באמצעות הדפסת כסף) מייקרת באופן מלאכותי את חיי היום יום של אזרחיה ומורידה את רמת החיים. זו האינפלציה שצפויה לשחוק כספי חסכונות, קצבאות פנסיה והכנסות קבועות אחרות. 

איבוד בלמים בירידה תלולה 

אין לפוליטיקאים ברירה אלא להמשיך לנהוג כך כי ברגע שירדו מגב הנמר הדוהר הם ייטרפו. אילו אובמה היה מחליט לבלום את הגדלת החוב הפדראלי ולאזן את התקציב האמריקאי – היה עליו לקצץ מיידית את ההוצאות – כלומר, לפטר מיליוני עובדי מדינה, לסגור מאות רשויות פדראליות מיותרות ולחתוך בהעברות הכספים במסגרת מדינת הרווחה האמריקאית. "רווחה" לעניים ולעשירים כאחד, כולל רווחת וולסטריט, הבנקים והתעשיות ש"חולצו" ואלה ש"יחולצו". הנשיא החביב היה מחסל מייד את הקריירה הפוליטית שלו ושל עשרות אלפי העסקנים וממלאי התפקידים הקרובים לו. התאבדות. לכן הוא חייב להמשיך לדהור על גב הנמר, להנפיק אג"ח חדשות ולדחות את עול הפירעון לממשל אחר כלשהו בעתיד. רק התמוטטות סופית של משחק הפירמידה (המערכת הפיננסית הנוכחית בעולם) תביא לחקיקה שתמנע ממשלות להנפיק אג"ח ולגלגל חובות. חוקה שתאסור הנפקת אג"ח-מדינה תאלץ פוליטיקאים לממן את הוצאותיהם ממיסים בלבד ותהייה בלם מאזן לחקיקה פופוליסטית. 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שלישי, 19 דצמבר 2017 05:08

פריטים קשורים

3000 תוים נשארו