ביום שישי ובמוצאי שבת נפגשו מנהיגי גוש האירו בבריסל לפגישת חרום לילית והחליטו על הקמת קרן חרום מיוחדת "לבלימת התפשטות המשבר". (עדכון באנגלית מבלומברג)
לפוליטיקאים אין עניין בפתרונות יסודיים, אלא אם המציאות מאלצת אותם – זו "תסמונת הקרחת". כל עוד יש לגבר מקריח די שער על הראש כדי לפזר ולסרק מצד לצד כדי להסתיר את הקרחת – הוא בדרך כלל ינסה להתכחש למציאות המקריחה. בשלב מסוים, כאשר כבר אין די שיער להעביר מהעורף קדימה ולהסתיר את הקרחת המתפשטת – הוא משלים עם ה"מצב". מדינות אירופה נמצאות בשלב של הסתרת הקרחת. בינתיים נראה למנהיגים שאפשר עדיין "לסרק שיער" מגרמניה וצרפת כדי לכסות את הקרחת בחלק הדרומי של הראש.
הקנצלרית הגרמנית אנג'לה מרקל נכנסה למלכוד, היה עליה לבחור בין שתי חלופות גרועות (אין אופציה טובה!): זניחת יוון – אבל אז הבנקים בגרמניה היו צריכים להכיר בחובות האבודים של הלוואותיהם ליוון ולפשוט יד אל הממשלה ל"חילוץ". האפשרות השנייה: להציל את הבנקים הגרמניים דרך "סיוע ליוון". "סיוע" זה חוזר לבנקים הגרמניים כ"פירעון חוב" של ממשלת יוון. כבר ציינו בעבר שלא מדובר ב"הצלת יוון", אלא הצלת הבנקים בגרמניה דרך יוון – כך עובד "הדיל". מרקל העדיפה סיוע דרך יוון כי אחרת הייתה צריכה להודות מיידית שהבנקים הגדולים בגרמניה (וגם בצרפת ובשוויץ) בצרות צרורות.
תהליך הבראה אמיתי של כלכלת העולם מחייב הכרה בכישלון המודל המקובל של "מדינת הרווחה", של מעורבות ממשלתית עמוקה בכלכלה, ושל סקטור ציבורי ענק שהיקפו נגזר משני הגורמים שצוינו. המשמעות המעשית היא פיטורים המוניים בסקטור הציבורי, ביטול משכורות העתק ב"נמל", ב"חברת חשמל", וב"בנק ישראל" (– וכאלה יש בכל המדינות). בנוסף – קיצוץ וביטול של רוב ההתחייבויות הסוציאליות של המדינה לאזרחיה, חובות ללא כיסוי. ואם בכל זאת רוצים מדינת רווחה "מצומקת" – צריך יהיה להעלות את המיסים ולא לקחת הלוואות חדשות. זה מה שהיה על יוון לבצע מיידית. בתסריט זה, כלכלת יוון הייתה נושקת לתחתית המחזור הכלכלי במהירות ותהליך הבראה אמיתי היה מתחיל: שכר חדש נמוך, הצטרפות מיליוני "אוכלי חינם" למערכת הכלכלית האמיתית והתייעלות המערכת העסקית עקב הסרת הרגולציה הממשלתית – היו מצמיחים את יוון לדרך חדשה.
כצפוי, זו אינה הדרך שנבחרה. כל עוד נראה לפוליטיקאים שיש די שיער להסתרת הקרחת – הם יתכחשו למציאות ויעדיפו יצירת "מציאות כלכלית" שאינה ברת קיימה לאורך זמן. אי אפשר ללכת על אוויר, וכמו בסרטים המצוירים – מיקי מאוס ממשיך ללכת באוויר עד שהוא מכיר בכך ואז – מתרסק למרגלות הצוק. כלכלת העולם הולכת על אוויר.
נראה שהאקרופוליס בינתיים לא ייפול ויוון תבצע "צעדים כואבים", אך לא תגזים בכך כדי למנוע מהפך פוליטי. הודעתם של מרקל וסרקוזי על "מלחמתם בספקולנטים" היא המשך מסע האיוולת הכלכלי שיימשך כל עוד הממשלות יצליחו לגלגל את החוב בין אם באמצעות מכירת אגרות חוב או בין אם בהדפסת כסף. מערכת פוליטית שלמה בעולם נמצאת במצב של הכחשת המציאות. הפוליטיקאים ימצו כל דרך אפשרית לגייס כסף ולדחות את ההתמוטטות עד "אחרי הבחירות": אובמה יגביר את המלחמה באזרחי ארה"ב בעלי חשבונות בחו"ל, האירופאים ילחצו להטלת מס עולמי על בנקים, שלאחריו יוטל מס גבוה "על עשירים", יועמק "תהליך ההבראה" במסגרתו חובות פרטיים של אלה ש"גדולים מכדי ליפול" יהפכו לחובות ציבוריים, וחובות של מדינות ריבוניות יהפכו בהדרגה לחובות של אירופה או של "כל העולם". עד מתי? עד ש"יום בהיר אחד" הכלכלה תסגור חשבון עם הפוליטיקאים כאשר הציבור יבין מה שמיקי מאוס מבין.
פוליטיקאים מעוניינים להציג "הצלחה" מיידית. אבל תמיד יש להם גם תוכנית ב': אם יקרה הגרוע ביותר, הם זקוקים שיהיה מישהו אחר אותו אפשר יהיה להאשים באופן אמין בכישלון. היוונים מאשימים את הגרמנים, הגרמנים מאשימים את "הספקולנטים", אבל לבסוף כל מדינה תוכל לטעון כלפי הבוחרים שהמשבר "בכל העולם".
מוטי היינריך
מאמר טוב מ- 2004 על החוב הנסתר האמריקאי (USA Today):
כתבה מצוינת וארוכה של פנחס לנדאו (דה מרקר 6/5/10): משבר ביוון – סוף העולם או קטסטרופה מקומית?