הטענה היא שהחלשים משלמים את מדרגות המס הנמוכות, ואילו העשירים נושאים בנטל מדרגות המס הגבוהות.
מס הכנסה מוטל בעיקר על שני סקטורים: שכירים ועצמאיים. את השכירים כלל לא מעניינת ה"פרוגרסיביות". רובם אינו יודע באיזו מדרגת מס הם מקוטלגים... אותם מעניין ה"נטו"... כמה מקבלים "ביד" בסוף החודש. ה"ברוטו" הוא בעיה של המעסיק. ה"ברוטו" הוא בסך הכול נתון תחשיבי לצרכים שונים. המעסיק מעביר את המס לאוצר מידי חודש, לכאורה בשם העובד. כאשר אנחנו כותבים "ברוטו" אין הכוונה לאותו נתון גולמי שרשום בתלוש המשכורת, אלא ל"עלות למעסיק".
חידה: כמה צריך המעסיק לשלם מכיסו (בישראל של 2015), כדי שעובד שכיר שגם אשתו עובדת ואין לו ילדים מתחת לגיל 18, יזכה לקבל 10,000 שקלים נטו "ביד" נטו? העלות למעסיק תעמוד על כ-15,000 שקלים. ההפרש הגדול מורכב מהעברות וממיסי חובה שונים (אין במקרה זה "קרן השתלמות"), חלק מההפרש יחזור בעתיד אל העובד (פנסיה, פיטורין).
מס הכנסה על שכירים הוא מס שמוטל למעשה על המעסיקים בגין עובדיהם. ככל שהמעסיק משלם משכורת גבוהה יותר לעובד, גדל הקנס שמוטל על כל שקל שהוא משלם לעובד. יוצא איפה שהמעסיק משלם "מס העסקת שכירים" – מס מחזור שרירותי על סך השכר המשולם. מס שרירותי קבוע שמשלם המעסיק וכלל אינו קשור לרווחיו.
לעצמאיים (לרובם) יש יתרון: העצמאי מחליט בדרך כלל בעצמו כמה מס להעביר למדינה... הוא עושה זאת בעיקר באמצעות העלמת הכנסות, הגדלת הוצאות פיקטיביות, תכנוני מס יצירתיים וגלגול המס אל מחיר המוצר או השירות (עד כמה שהשוק מאפשר). 70 אחוז מהחברות מדווחות על 0 רווחים (2005)...
זו הייתה תגובתם של מספר רואי חשבון ידועים לסקר מקרי, בעקבות רעיונות שפורסמו בארצות הברית לביטול מס הכנסה בארה"ב (גלובס 13.8.04).
גם זגגים, יתנגדו לחוק שיחייב התקנת שמשות זכוכית בלתי-שבירה בכל בית...
על ה"אובייקטיביות" של התנגדות רואי החשבון ניתן ללמוד מדיווח של צבי לביא (גלובס 2.3.05) על מחלוקת כבדה בדיון על תיקון חוק החברות בוועדת חוק ומשפט של הכנסת.
משרד היועץ המשפטי לממשלה הציע להכניס תיקון ולפיו חברות עם מחזור קטן (עד 3 מיליון ₪ לשנה) לא יחויבו למנות רואה חשבון מבקר, על פי חוק החברות. רואי חשבון מבין חברי מרכז הליכוד הפגינו נוכחות בדיוני הועדה והפעילו לחצים, בנוסף ללחצי הלוביסטים שהעסיקה לשכת רואי החשבון. במכתב שהופץ בין חברי הכנסת על ידי רואה החשבון יוסף חממי, חבר מרכז הליכוד וחבר הועד המרכזי של לשכת רואי החשבון, הועלו כרגיל נימוקים "ציוניים": הצעת החוק "עלולה לפגוע בסדרי הממשל התקין"... כמובן שרק טובתו של עם ישראל עומדת לנגד עיניהם של רואי החשבון...
מיתוס זה נכתב לפני שהתקבל חוק מס הכנסה שלילי בשנת 2008. קצבה זו אינה זוכה להצלחה בלשון המעטה. על פי נתוני רשות המיסים (2012) יש בישראל כ- 400 אלף אזרחים שזכאים למס הכנסה שלילי. בשנת 2012 מימשו הטבה זו רק כ- 100 אלף איש. מדובר בתוספת של מאות שקלים למשכורת מידי חודש. הכתבה בידיעות אחרונות מתארת את התופעה של אי ניצול ההטבה כ"מוזרה". לדעתנו היא לא "מוזרה". חלק מהציבור אולי לא מודע להטבה, אבל חלק אחר (ואולי הרוב) שרשומים כ"בעלי הכנסה נמוכה" – רק "רשומים" כך. הם לא מעוניינים להתכתב בטפסים עם רשות המיסים...
"מס הכנסה שלילי" הוא כינוי לקצבה המוזרמת לשכירים בעלי שכר נמוך. סתם כינוי ללא קשר ל"מס הכנסה". ככל שאתה עובד ומשתכר פחות תזכה לקצבה מוגדלת. המטרה המוצהרת היא לעודד אנשים לצאת לעבוד, במקום קבלת קצבה ללא עבודה.
קצבה זו היא טלאי נוסף במערכת הרווחה. כל תוספת לחוקי המיסוי מגבירה את סיבוכם ומגדילה את מספר הקומבינות האפשרי לרווחים שלא תמורת עבודה. כל תוספת לחוקי המיסוי הופכת עוד עשרות אלפי ישראלים לעבריינים. כל שורה נוספת בחוק ובתקנות מס הכנסה יוצרת שעת עבודה נוספת לרואה החשבון או ליועץ המס.
לקצבה במסגרת "מס הכנסה שלילי" זכאים בדרך כלל שכירים בעלי הכנסה נמוכה ובתנאי שגם הכנסתה הכוללת של המשפחה די נמוכה. כדי שאפשר יהיה להחליט מי זכאי לקצבה, יצטרך כל אזרח בישראל להגיש דו"ח שנתי למס הכנסה. סיפור.
את הכלכלה אי אפשר לרמות. מעסיקים שידעו שהעובד מקבל קצבת הכנסה משלימה מהאוצר, יוכלו להקטין עוד יותר את השכר שהם משלמים ולהעביר את נטל השכר למדינה... עובדים יוכלו להגיע להסכמה עם המעסיק, לרשום בתלוש שכר נמוך ולקבל חלק מההפרש ב"שחור", במזומן או במוצרים. כך יהפכו ל"זכאים" לקצבת מס הכנסה שלילי... עשרות אלפי משכורות פיקטיביות נמוכות, חדשות, ייוולדו במשק רק כדי ליצור בסיס לקבלת הקצבה... המעסיק מרוויח, העובד מרוויח, משלם המיסים מפסיד...
ומה עם דרוג העובדים? כל עובד יודע שיש הפרש בין שכרו לבין עובד בדרגה או בתפקיד נמוך יותר. אם עובד ידע שהכפוף לו מקבל מעתה, בזכות "מס הכנסה שלילי", תוספת קצבה שמשווה למעשה את שכרם, גם הוא ידרוש תוספת – כדי לשמור על ההפרש הקודם ביניהם... תגובת שרשרת שבסופה העני, שוב יהיה יחסית עני...
בקנדה, נכשל הרעיון לחלוטין. נדרשו שם 4 שנים כדי להודות בכישלון ולבטל את הרעיון. בין היתר הסתבר, באופן לא מפתיע, שכמחצית מההטבה התגלגלה לידי מאכערים, רואי חשבון ועורכי דין שצצו כפטריות לאחר הגשם בשכונות עוני ועזרו לשכבות אלה, שבדרך כלל שונאות טפסים ממשלתיים, למלא אותם תוך הסדר כספי הוגן עם היועץ...
תהליך סגירת "פרצות המס" מתבצע באמצעות תוספת חוקים שיוצרים פרצות חדשות... כותב על כך רואה החשבון נדב הכהן, מומחה למיסוי (גלובס 12.11.03):
1. ככל שחוקי המס הולכים ונעשים מורכבים ומתוחכמים יותר, כך גדל והולך יתרונם היחסי של הנישומים בעלי היכולת, העושים שימוש בייעוץ מקצועי צמוד ויקר. ברור גם שתחושת אי-הוודאות איננה תורמת לחידוש הצמיחה במשק.
2. ככל שנטל המס כבד יותר, כך כדאי להקים ולתחזק מבנים מלאכותיים ומיותרים, שכל תכליתם להרחיק את גובֶה המס מכספי הנישום. כן גדל התמריץ לביצוע עבירות מס "רכות".
3. משלם המיסים מן השורה, שמוצא את עצמו – שלא בטובתו – נכתש על ידי מכבש המס מבלי שיידע להבחין בין ימינו לשמאלו, ואף נקנס לעיתים קרובות בשל "מחדליו" (האמיתיים והמדומים), מפתח בהכרח תחושות של מצוקה ומריריות, שאינן מסייעות לו או לזולתו.
4. המדינה נאלצת להשקיע משאבים שוטפים רבים (בעיקר במונחים של כוח אדם מיומן), על מנת להפעיל כהלכה – פחות או יותר – את מערכת המס המסובכת והכבדה, שפותחה במשך השנים, תוך כדי קיום הליכי שומה, השגה, שיפוט וערעור (במקרים לא מעטים).
5. מפעם לפעם גוברת ידה של הגישה המעשית, ואזי נאלצים קברניטי המשק להכריז על מהלכים של שמיטת חובות, הקלות מס של ממש לתושבי חוץ, וכיוצ"ב. כל אלו מביאים לתסכול נוסף, בבחינת "מדוע דרך רשעים צלחה".
תכנון מס מוגדר כשימוש באמצעים חוקיים להפחתת חבות המס. אזרח ש"מתכנן" את תשלום המס בוחן, בדרך כלל בעזרת יועץ מקצועי, דרכים שונות ויצירתיות להצגת הכנסותיו, הוצאותיו, עיתוי ומיקום ביצוען. המטרה – לבחור את דרך הפעולה שתמזער את תשלום המס.
ככל שחוקי המס נערמים כך הם גם מסתבכים והולכים. כל פרצה שמתגלית על ידי השלטונות גוררת חקיקה נוספת ל"סתימת" הפרצה. התקנה החדשה מולידה גם היא, לעיתים קרובות, אפשרויות תכנון נוספות. ככל שהתאגיד גדול יותר ופריסתו גלובלית יותר – כן קשה יותר לגבות ממנו מס. חברת ההיי-טק אמדוקס, נחשבת לחברה ישראלית אך מקום רישומה הוא באי בשם גרנזי (אי שם בתעלה האנגלית). אילו הפיקה אמדוקס את רווחיה בישראל, היה נציב מס הכנסה מחרים חלק ניכר מהם ומקטין את כושר התחרות של החברה מול מתחריה.
מידי פעם מועלות הצעות פופוליסטיות בלתי אפשריות "למלחמה בתכנוני המס". צריך להלחם במערכת המס הנוכחית ולהעבירה מהעולם, הצורך בתכנוני מס יהיה מינימאלי, ואז אמדוקס וחברות רבות אחרות יקבעו את מושבן בישראל.
כותרת שגרתית שחוזרת על עצמה מידי שנה, לאחר ביצועו של "סקר הכנסות" על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הסקר מתבסס על מדגם מייצג של 14,201 משקי בית.
הסקר מבוצע על סמך נתונים רשמיים שמצויים בידי השלטונות ומטבע הדברים מתעלם ממספר גורמים משמעותיים ביותר שקשה אפילו לאמוד את היקפם, להלן חלקם:
פעילות השוק השחור – על פי הערכות של חברת BDI ביזנס דטה ישראל אנחנו במקום ה-6 המכובד בעולם, עם היקף העלמות-מס מרשים של כ- 22% מהתמ"ג. לדברי חברת BDI כוח העבודה בתחומי עיסוקו של השוק השחור, הוא כוח עבודה בעל השכלה נמוכה יחסית כגוון שיפוצים, ניקיון, הימורים, שירותי מין ועוד וכן שיעורים פרטיים. אין ספק שרוב הפעילים ה"שחורים" ממקמים את עצמם בעשירונים הנמוכים.
משכורות פיקטיביות – להערכת גורמים רשמיים קיימת תופעה נרחבת של העסקת עובדים במשרות פיקטיביות (סגן נציב מס הכנסה ג'קי מצא גלובס 27.7.03): רישום קרובי משפחה כמועסקים שכירים בעסק כדי להנמיך את מדרגת המס השולי. ניתן להמר שכמעט לא קיים עסק, או חברה קטנה, שבעליה אינו מקטין בדרך זו את תשלומי המס. מדובר כפי הנראה בעשרות אלפי "שכירים". חיסכון המס השנתי בשיטה זו עשוי להגיע לכ- 25,000 ₪ ויותר לכל מועסק פיקטיבי. בעל עסק, המקטין כך את הכנסותיו הרשמיות, יורד לעשירון נמוך יותר. המועסק הפיקטיבי ימוקם בעשירון נמוך עוד יותר (הכנסתו נמוכה כדי לנצל הפטור במדרגות המס הנמוכות).
תרומת תקציבי הרווחה לסטטיסטיקה – כדי להימנות עם קבוצות ה"מגיע לי", ולקבל תשלומי העברה מהמדינה, אסור לדווח על הכנסות: מטפלת לתינוק שדורשת כסף מזומן; "מובטל" שעובד ודוחה, בהסכמת המעסיק החדש, את המשכורת הראשונה עד לאחר תום הזכאות לדמי אבטלה; זוג שמתגרש פיקטיבית כדי לזכות במעמד של אם חד-הורית; ועוד עשרות קומבינות שהשלכתן הסטטיסטית מתבטאת במיקום בעשירון הכנסה נמוך.
עוני מתוך בחירה – מאות אלפי חרדים בחרו להשתייך לעשירון תחתון ולהחליף עבודה בלימוד תורה וריבוי ילדים. חלקם עני מאד אך שלם נפשית עם אורח חייו. חלק לא מבוטל מהם עובד, משתכר, אך נזהר שלא לדווח על כך.
צרוף גורמים אלה ואחרים אינו מאפשר הסקת מסקנות על פערים מתוך הסטטיסטיקה הרשמית.
קנאה היא תופעה אנושית מובנת. תחושה של אי שביעות רצון עצמית לנוכח מצבו המשופר של האחר. האחר יכולה להיות הילדה הכי יפה בכתה, הספורטאי המוכשר או איש העסקים המוצלח. לעיתים, הקנאה היא יסוד החלום להדביק את האחר. לעיתים, דחף לשיפור המצב בפועל. בעת החדשה הפכה הקנאה בעשירים לאידיאולוגיה. המקור הוא כפי הנראה הרעיון המרכסיסטי שהעשיר מגיע למעמדו על ידי ניצול עבודת כפיו של העני. הפועל יוצר את העושר. העשיר קוצר וצובר אותו. מתעשרים על ידי ניצול העניים. את העשיר יש לחסל, אבל ברגע שהעשיר נשלח לסיביר – נסגר גם מקום העבודה של העני. נוצר שוויון – קיבלנו שני עניים – שני מדוכאים. פקידי המדינה לא הצליחו, כמובן, לשחזר את מקום העבודה שנסגר.
אינטלקטואלים והוגי דעות אימצו את הרעיון עם תיקון קל: את העשיר לא צריך לחסל, אלא רק לחנוק ולאפשר לו לנשום מידי פעם (או לפחות לשאוף לכך...). פוליטיקאים תרגמו את האידיאולוגיה לכלי לגיטימי "לתיקון העוול" ולמדיניות מקובלת בעיקר באמצעות מערכות מיסוי ורגולאציה שאמורות, באמצעות המדינה, לקחת מרכושם של העשירים. התוצאה דומה: פגיעה במקומות העבודה שנוצרים בתחתית הפירמידה ובחלחול הרווחה אל השכבות הנמוכות.
הפער אינו חשוב. חשובה רמת ההכנסה האבסולוטית של העניים. הכנסה שתאפשר קיום סביר. במשימה זו מצליח השוק טוב מאשר ממשלות. במקורות היהודיים נאמר: "איזה הוא העשיר? השמח בחלקו". לא "השמח בהקטנת הפער". זו כבר המצאה מאוחרת יותר.
ממשלה צריכה לממן אך ורק "מוצרים ציבוריים" שרובם אינם כלכליים (ביטחון, משטרה, בתי משפט). ממשלה שמשקיעה בפעילות עסקית מקטינה את העושר.
כדי לגייס כסף להשקעה ממשלתית צריך להטיל מיסים, בעיקר על בעלי יכולת כלכלית, לגבות את הכסף ולהשקיעו באמצעות פקידי ממשלה. בדרך, טובע חלק מהכסף במצולות הביורוקרטיה הממשלתית שצריך לפרנס גם אותה. היתרה "מושקעת" תמיד באופן פחות יעיל מאשר השקעה פרטית. כאשר ממשלה משקיעה אין "בעל-בית". כסף בידי פוליטיקאים "מושקע" לרוב לפי שיקולים פוליטיים ולא כלכליים. יוצא מכך שמעורבות ממשלה מקטינה את ההשקעות היעילות ומגבירה את השקעות הסרק. "עושר" לא יכול לצאת מזה.
הון שחור נובע משני מקורות: העלמת מס ופעילות עבריינית. בפעילות העבריינית אכן צריך להילחם. רוב ההון השחור מקורו בהעלמות מס ויש להכריז מלחמת חורמה על הגורמים המביאים להיווצרותו, דהיינו – על המשטר הכלכלי הקיים. העלמות מס נוצרות בגלל שילוב של מיסוי גבוה עם מערך של פיזור הכסף על ידי הממסד הפוליטי. הבזבוז הממסדי וקיומו של סקטור אוכלי-חינם ענק, מעניקים גושפנקא "מוסרית" ואידיאולוגית לסרבן התשלום.
קבוצות מעלימי המס מקיפות כמעט את כל האוכלוסייה, החל במורה הפרטי, וכלה בתעשיין ובקבלן. יש מעלימי מס שהם "עברייני מס" ויש מעלימי מס חוקיים שמנצלים את פרצות המערכת. הסביר זאת הסופר אפרים קישון ז"ל:
"...שיטתו של שר אוצרנו... גם של קודמיו במשרה זו... הוא אוסר את הנשימה על תושבי המדינה, ואחר כך תופס את הנישומים בכלכלתם... קובעים שיעורי מס אבסורדים שאינם מאפשרים קיום הוגן אלא למלשינים... השיטה הקיימת מותירה לנישום הישראלי קשת רחב של אפשרויות לפי בחירתו האישית: הוא יכול לרמות, לרדת מהארץ – או להשיג הקלות משר האוצר... (מעריב, 18.5.73).
ההון השחור לא "נעלם". רובו ממוחזר לכלכלה ומניע את המשק, מעלה את רווחת האזרחים. הוא "שחור" מנקודת ראות שלטונות המס, אבל אינו "שחור" מבחינת התועלת הכלכלית. יעילותו הכלכלית פחותה מזו של ההון "הלבן" כי קשה יותר להשתמש בו, יש צורך להלבינו וחלקו מוברח לחו"ל מחוסר ברירה. חשיבותו וחיוניותו של ההון השחור גדלה ככל שגדלה שליטת המדינה בכלכלה. במדינות הקומוניסטיות, בהן כל המשק נשלט על ידי המדינה, הציל ההון השחור את הכלכלה מקריסה מוחלטת ורעב המוני.
מי הם בעלי ה"הכנסות הגבוהות"? תלוי את מי שואלים. תשובתה של פועלת במתפרה בנצרת ודאי תהיה שבעל הכנסה גבוהה הוא השכן שמרוויח 8,000 ₪ בחודש. חבר אגד ודאי יענה שבעלי ההכנסה הגבוהה הם עובדי חברת חשמל שמרוויחים 17,000 ₪ לחודש בממוצע. ועובדי חברת חשמל יטענו ש...
בניגוד לדעה המקובלת, מיסוי לצורך העברת כספים לאזרחים אחרים אינו מוסרי. זו הפקעה בוטה של זכות הקניין. החרמת פרי עמלו של העובד על ידי פוליטיקאים שמחליטים למי להעביר חלק מהכסף המוחרם (חלק נשאר אצלם...).
מיסוי כבד אינו יוצר עושר, אלא מבריח עושר ומסיט כספים שהיו מיועדים להשקעה ולהגדלת העוגה לצריכה שוטפת. כך הופך מיסוי כבד את כל האזרחים, לא רק לעניים, אלא גם למדוכאים. סוציאליזם מחייב משטר טוטליטארי רודני.
מפרט הכלכלן, דר' שמואל גולדמן, שהוציא לאור במשך שנים רבות ירחון "למשקיע" (ספטמבר 1990). על רקע המציאות הכלכלית בשנות השמונים:
"במשק סוציאליסטי, השלטון מחלק כראות עיניו את ההכנסה מהתפוקה המקומית. כלומר, ההכנסה הפנויה (לאחר מיסים) של הפרט אינה פונקציה של התפוקה שלו, אלא של החלטת השלטונות. בצורה זו יכולת הצריכה של כל פרט אינה פונקציה של הייצור שלו, אלא של ההכנסה שהוא מקבל מהשלטונות.
ברור שכדי לקיים משק סוציאליסטי במובן זה (שבו השלטונות מקיימים שליטה מוחלטת על הנעשה במשק), דרוש שלטון טוטליטארי. אחרת אי אפשר יהיה להכריח את האנשים לקבל הכנסה [נמוכה], שאינה פונקציה של הייצור שלהם...
...במשק סוציאליסטי מימון ההפסדים נעשה על ידי הממשלה, שצריכה להעביר הכנסות מתאגידים אחרים (ומפרטיים) לתאגיד המפסיד. גם מימון סקטור ציבורי גדול נעשה על ידי מיסוי תאגידים ועובדים רווחיים. במשק סוציאליסטי הסקטור הציבורי גדול מאד, כיוון שאין כל תמריץ לעבוד בעבודות יצרניות. כמו כן, הסקטור הציבורי, ובייחוד חלקים מסוימים ממנו, מהווה את הבסיס הפוליטי למשטר. כאמור, פעולת העברה כזאת של הכנסות אפשרית לאורך זמן רק במשטר טוטליטארי. במשטר חופשי מתעוררת התנגדות להעברת הכנסות כזו, ואז חוזר המשק לתנאי כלכלה חופשית, או שהוא מתנוון לחלוטין ואז גם המשטר נעשה טוטליטארי (כדי לחלק את המעט שמיוצר במשק)... לכן, מה שקיים בארץ אינו משק סוציאליסטי, אלא משק של 'שנור' (קבצנות ונדבות)".
מדינת ישראל צועדת בשנים האחרונות באיטיות לעבר כלכלת שוק חופשי. בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה הצלחנו לקיים סוציאליזם ללא רודנות בזכות ייחודיות ישראלית – משטר שהתבסס על קבצנות ונדבות ("שנור") – כספים מיהדות העולם, שילומים מגרמניה והסיוע האמריקאי העמידו לרשות המשק הקטן, סכומים גבוהים יחסית, שאפשרו לפוליטיקאים לפזר כספים למקורביהם. כסף שמקורו אינו במיסוי. בעשורים האחרונים נפתח המשק לשוק העולמי: הסכמי סחר עם אירופה וארצות-הברית שבמסגרתם הוקטנו המגבלות על יבוא מתחרה. מהפכת המחשוב והמידע שהתחמקה במקרה מרגולציה ממשלתית מסורתית. כל אלה תרמו לצמיחת התוצר והקטינו את חשיבות ה"שנור".
סוציאליזם מוחלט (קומוניזם) אכן אינו יכול להתקיים ללא משטר טוטאליטרי. סוציאליזם "מתון", כמו זה הנהוג בישראל ובמדינות המערב, יכולים להתקיים בכפיפה אחת עם דמוקרטיה חופשית למדי. משטר זה המכונה "סוציאל דמוקרטיה" פוגע גם הוא, בסופו של יום, בצמיחה וברווחה. אתר זה מנסה להוכיח תפיסה זו.
במינוח "חברה סולידארית" הכוונה לחברה בה לאזרח אכפת ממצבו של הזולת. כיצד אפשר לצפות לסולידאריות מאזרח שחלק ניכר מרכושו מוחרם על ידי אזרח אחר באמצעות הממשלה? אפילו הפרופסור ל"צדק חברתי" נפגש בסוף השנה עם רואה החשבון שלו כדי לטקס עיצה כיצד לשלם פחות מס הכנסה – צעד אנטי-שוויוני ואנטי-סולידארי בעליל...
אכן, אפשר מתוך סולידאריות וחמלה לעזור לעני, אך זה אינו מתפקידה של ממשלה וגם לא ביכולתה. עוני אפשר להקטין רק באמצעות עבודה ויוזמה במשק חופשי ופתוח היוצר הזדמנויות בכל רמות ההשתכרות. משק בו המיסוי מינימאלי והמגבלות אפסיות. חברה פורחת ושבעה תעזור לעניים מתוך חמלה כדי שיגיעו לסף קיום מינימאלי ממנו יוכלו לנצל את קשת ההזדמנויות במשטר חופשי משגשג. עזרה כדי להתקיים ולא כדי "לצמצם את אי השיוויון".
בכל צורת משטר וחברה יש עניים. ככל שהמדינה יותר סוציאליסטית וממשלתה מרבה "לדאוג" לרמת חיי העניים – מתרחב העוני. במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר – כמעט כולם היו עניים. בקובה ובצפון קוריאה, המדינות הקומוניסטיות האחרונות, עומדת ההכנסה לנפש על כ- 30 דולר לחודש. במדינות אלה הממשלה דואגת לכול – החל מחינוך וכלה בתעשייה – הכול בבעלות ממשלתית. שוויון מלא. שוויון של עניים.
עושר נוצר בזכות כישרונם של אזרחים. מיצוי הכישרון ומסחורו לעסק אפשרי רק במדינה חופשית. איש איש ומומחיותו מייצרים תפוקה ומקבלים תמורה כספית. במדינה חופשית מצליחים רוב האזרחים לייצר תפוקה העולה על צריכתם השוטפת ואת היתרה לחסוך. כספי החיסכון הם מקור ההשקעות במשק. ההשקעות (במכשור, מחשוב, השכלה וכו') מגדילות את פריון העבודה של האזרחים אשר שוב מעלים את תפוקתם, משכורתם וחסכונותיהם. הצמיחה בעיצומה. כך נוהג רובו של הציבור במדינה חופשית וזו תרומתו לעצמו, ממנה נהנה גם הזולת.
חלק קטן בלבד של האזרחים ניחן בתכונה יוצאת דופן – הכישרון לזהות הזדמנויות עסקיות בשילוב עם אופי שמאפשר להם להתמקד במימוש הרעיון, לקחת סיכון, לוותר על אורח חיים שגרתי, לדבוק במטרה ולהקים מיזם שמצליח. חלקם מתעשר. חלקם פושט רגל.
המעטים שהצליחו להתעשר בזכות כישרונם, בין אם בעסק, אמנות, ספורט, או המצאה ייחודית, משתמשים בחלק קטן מאד מכספם לצריכה עצמית – יתרת הכסף מושקעת על ידם, ובזכות היותם מוכשרים מטבעם – ההשקעה, בדרך כלל, גם מניבה הצלחה נוספת. ההון שמושקע מקים מפעלים, חברות שירותים, מיזמים. כך נוצרים מקומות עבודה בכל רמות ההשתכרות, גם עבור עניים שבתחתית הסולם. בדרך זו מחלחל העושר ומעלה את רמת החיים של כל האזרחים. אין דרך אחרת. תרומתו של עובד הניקיון בחברת היי-טק, להצלחת החברה, זניחה יחסית לתרומתו של מתכנת ראשי. קל לגייס עובד ניקיון. קשה לגייס מתכנת ראשי מתאים. השוק קובע את פער השכר ביניהם. כישרונו של המתכנת הראשי עלול לקבוע אם החברה בכלל תתקיים, אם מקום העבודה של עובד הניקיון ישרוד. חברת ההי-טק זקוקה לשניהם (אם כי לא באותה מידה).
לממשלה כלל אין תפקיד בשיווי משקל עדין זה. כל התערבות שלה תקטין את המשאבים העומדים לרשות המשקיעים ותקטין את מספר מקומות העבודה שהשוק יכול ליצור, לאורך כל שרשרת התעסוקה. התערבות הממשלה תגדיל את העוני. תפקיד הממשלה במעגל זה הוא אחד: לא להפריע!
דווקא כן. המעבר לעידן החדש יקנה למדינת ישראל יתרון יחסי אדיר לעומת מדינות מערב אחרות. מדינות רבות ילכו בעקבותינו. באותן שנים, עד ש"האסימון ייפול" למדינות אחרות, תוכל מדינת ישראל לבסס את רמת החיים הגבוהה בעולם לתושביה. סוף סוף אולי נהיה "אור לגויים"…
קשה להשוות בין מדינות כי הנתונים אינם תמיד על בסיס זהה. יש מדינות בהן הפרשות לפנסיה נכללות בחישוב נטל המס ואילו בישראל תשלומים לפנסיה אינם כלולים בנטל המיסים, מס בריאות נכלל בישראל במסגרת הנטל, לא כך בארה"ב בה תשלומים עבור בריאות נחשבים כתשלומי ביטוח אחרים.
היחס בין המס לתוצר של מדינה מושפע בכיוונו של המחזור הכלכלי בה. בתקופת גאות כלכלית, קצב הגידול בהכנסות ממיסים גבוה מקצב גידול התוצר. באותה תקופה יירשם גידול בנטל המס.
יש מדינות בהן מוטל מס הכנסה גם על ידי מדינת המחוז (ה- STATE) בנוסף למס הכנסה פדראלי (ארה"ב, קנדה, גרמניה) וכדי לסבך יותר את ההשוואות, אז בחלק מהמדינות מוכר המס שמטילה מדינת המחוז כהוצאה בחישוב המס הפדראלי…
ואם לא די בכך, קיימת גם הכלכלה השחורה. היקפה משתנה ממדינה למדינה וגורמת לכך שרווחת האזרח גבוהה באופן משמעותי מהמשתקף בנתונים הרשמיים... בשנת 1985 החליטה ממשלת איטליה לבצע תיקון בתחשיבי התוצר הלאומי של איטליה. הכלכלנים היו תמימי דעים שמצבו של האיטלקי טוב בהרבה מהמשתקף בסטטיסטיקה. התיקון העלה בבת אחת את התוצר הלאומי האיטלקי בכ- 19 אחוזים!! נראה שמאז שוב הצטבר שם פער... ואכן מידי תקופה מתבצעת באיטליה "התאמה".
גם אם ניקח בחשבון את הנאמר, נטל המס בישראל גבוה במידה ניכרת מאשר בארצות הברית, מדרגות המס נמוכות בהרבה (סף ההכנסה ממנה מתחילים לשלם מס). כך גם במס חברות.
ישנם עסקים שטוענים לשיעור רווח נמוך מאד יחסית למחזורם. עסקים אלה בנויים על רכישה ומכירה בהיקפים גדולים מאד, כאשר שיעור הרווח נאמד בפחות מ- 10 אחוזים מהתמורה הנגבית עבור הסחורה. לדוגמה: מסחר ביהלומים. מס מחזור בשיעור של 5 אחוז עלול לכאורה לחסל את מרבית הרווח. רשת הכול-בו האמריקאית הענקית וול-מארט עובדת על שיעור רווח של 4% מהמחזור
הטענה אולי נכונה במסגרת המערכת הכלכלית הנוכחית. כלומר, אם היום יונהג מס מחזור בנוסף למערך המיסוי הקיים ובמסגרת כללי המשחק הנוכחיים במשק – ייתכן שהתוצאה תהיה חיסול הרווח בעסקים עם שולי רווח צרים. אך העידן החדש מתבסס על שינוי מוחלט ומקיף של כל כללי המשחק הכלכלי. חלוקה מחדש של הקלפים, "פריש מיש".
בעידן החדש יקטן העול הממשלתי הקיים על המגזר העסקי באופן משמעותי: יוּתרו חסמי ביורוקרטיה ורגולציה, תקטן עלות התשומות והייצור (החל משכר דירה וכלה בשכר עבודה), יבוטלו כל המיסים האחרים. צעדים אלה פועלים בכיוון של הגדלת שולי הרווח. אותה החוליה בשרשרת הייצור של מוצר מסוים אשר פועלת בשולי רווח צרים, תתמקם מחדש בשרשרת באופן שהתשואה על ההון המושקע בעסק תישמר. ייווצר שיווי משקל חדש כאשר חלק מהמס נספג וחלקו מגולגל הלאה עד לצרכן. עסקי יהלומים, לדוגמה, רשת וול-מארט, אילו פעלה בישראל, הייתה צריכה להעלות את שיעור הרווח על לפחות 9% מהמחזור כדי שתוכל לעמוד בתשלום מס מחזור. לעומת זאת, הרשת הייתה חוסכת בהוצאות מס אחרות (מס על שכר עבודה, מכס ועוד).
יחד עם זאת, כל מעורבות ממשלתית גורמת לעיוות. מיסוי הוא התערבות ממשלתית כפויה. בעידן החדש ימוזער היקף העיוותים הנובעים ממעורבות ממשלתית אך לא יעלם. ייתכנו ענפים שהם "רווחיים" כיום אך כאשר ייזרקו למים הקרים, ללא הגנה מלאכותית שנבנתה סביבם – הם יטבעו. בעזרת "הגנה" ממשלתית מתאימה אפשר "להרוויח" בישראל אפילו מייצור מכוניות, מגידול אורז שצורך מים רבים, או להפיק זהב ממי הים.
זו בדיוק תכליתו של המס. מס בעידן החדש הוא תשלום למדינה עבור שירותים ציבוריים שהאזרח מקבל ובעיקר שירותי ביטחון, משטרה, משפט, מנגנון הדמוקרטיה. גם עסק מפסיד, או אזרח מובטל ממשיכים לקבל את השירותים ולכן עליהם לשלם.
עסק מפסיד או אזרח מובטל ממשיכים לשלם שכר דירה, ארנונה,או חשמל – אין סיבה שיחדלו לשלם עבור שירותים אחרים שהם צורכים רק משום שהמדינה היא זו שמוכרת את השירות ולא העירייה או חברת החשמל.
תשלום מס מתוך רווחים בלבד, מאפשר קומבינות יצירתיות של התחמקות מתשלום, למרות שמתחמק ממשיך להינות משרותים שהמדינה מעניקה לו בהגנה על משפחתו וקניינו.
