כתבות בלוג

הצגת פריטית לפי תגיות סעד ורווחה

ציבור המחאה שם לב, ממש רק לאחרונה... כי הוא שנושא בנטל הכלכלי של המגזר החרדי ולכן החרדים מוגדרים כ"אויב". המוחים והמנהיגים (גם בימין) אינם מבינים כי הבעיה היא "מדינת הרווחה" ולא החרדים.

פורסם ב- 2023

מעת לעת מצטבר לחץ פוליטי להעלאת "שכר המינימום". מדובר בקצבה "חברתית" כמו כל קצבה אחרת שהמדינה משלמת. למה המעסיק נדרש לשלם ולא המדינה?

פורסם ב- 2022

קיים קונצנזוס בדרישה לצמצום אי השוויון הכלכלי, הפער בין עשירים לעניים. האם מוסרי שהמדינה תכפה את המשימה לעזור ל"חלשים" על אזרחיה?

פורסם ב- 2021
תגיות:

בשפל הכלכלי הגדול (1931), הקים אל קפונה, המאפיונר משיקגו, בתי תמחוי לארוחות חינם לעניים. ראו איך תורמים היום מזון בטקסס, אבל השמאל מתנגד לסולידריות.

פורסם ב- 2020
שבת, 20 יוני 2020 16:37

למה השחורים תמיד בסוף?

מיליוני מהגרים הגיעו לאמריקה, עניים ומדוכאים, נקלטו והצליחו ללא עזרת המדינה. השחורים זוכים לכל תמיכה אפשרית כבר 50 שנים. למה מצבם רק הורע?

פורסם ב- 2020

העיתונות הכלכלית מתריעה על קריסה צפויה של הביטוח הלאומי. הביטוח הלאומי הוא הונאת פונזי לאומית וחייב לקרוס, אבל מוקדם מ"הצפוי".

פורסם ב- 2018

מדוע הפכה קליפורניה לבירת העוני של אמריקה? שליש ממקבלי קצבאות העוני בכל ארה"ב גרים בקליפורניה.

פורסם ב- 2018

כמידי שנה, מדינת ישראל חוגגת את "חג העוני" – הביטוח הלאומי מפרסם את דו"ח העוני. האות ניתן והתגובות הרגילות זורמות. שלל כותרות זועקות על 1.8 מיליון עניים, שמחציתם ילדים. על הניסים ועל הנפלאות של העוני הסטטיסטי.

פורסם ב- 2017

הדרישה המקובלת שהמדינה צריכה להבטיח לכל אזרח "קיום בכבוד" אינה מוסרית. "קיום בכבוד"  על חשבון מי? על חשבון השכנים שלכם?

פורסם ב- 2017

למה כמעט כולם בעד הנכים? רמז: זה קשור לשיטת המיסוי.

פורסם ב- 2017
עמוד 1 מתוך 7

הכשל

רווחה וסעד

פרק זה עודכן על ידי מורן. ינואר 2011.

לא קיימת, ומעולם לא הייתה, שיטת משטר או חברה אנושית אשר "פתרו" את בעיית העוני. תמיד היו ותמיד יהיו עניים – בכל צורת משטר ובכל מדינה. האדם הוא מטבעו עני וחסר כל; עצם קיומו דורש מאמץ לייצור מזון, מחסה ותנאי מחייה. 

טבעו המבורך של האדם, שהוא תמיד שואף ליותר – לו ולצאצאיו. לכן, חֶסֶר תמיד מלווה את האדם – הפער בין מה שרצוי לבין מה שיש לנו. כדי ליצור עושר, רווחה ואושר אנחנו נדרשים כל הזמן לבחור בין חלופות של עשייה – בחירה בחלופה אחת משמעותה ויתור על חלופה אחרת. כאשר אנחנו מחליטים לנפוש אנחנו מוותרים על עבודה באותו זמן, כאשר אנחנו מחליטים לחסוך לעתיד אנחנו מוותרים על צריכה בהווה. כך נוהגים אנשים, כך פועלים עסקים. החוכמה, להקצות את המשאבים שתמיד מוגבלים, באופן אופטימאלי. השאלה אם מדינה מסוימת תהיה ענייה או תהנה מרווחה ושפע תלויה עד כמה כללי המשחק והחוקים מאפשרים או מונעים הקצאה מיטבית של משאבים. רוסיה היא אחת מהמדינות העשירות בתבל באוצרות טבע, האזרח הרוסי היה משכיל ומערכת החינוך הדגישה את מקצועות המתמטיקה והפיסיקה. אך כל זה בוזבז ובמשך 70 שנים של משטר קומוניסטי, אזרחי רוסיה היו עניים מרודים. כללי המשחק הכלכלי לא אפשרו הקצאה יעילה של משאבים. 

במשטרים הפיאודלים של ימי הביניים – כמעט כולם היו עניים. העושר התרכז בעיקר במשפחות אצולה וראשי הכנסיה. 

במשטרים דיקטטוריים, גם כיום – ביבשת אפריקה, בארצות ערב ואיסלם ובמקומות אחרים – רוב הציבור עני ומרוד למעט מקורבים ל"נשיא" הדיקטאטור, או למשפחות ההון. 

מדינות גן העדן הסוציאליסטי לשעבר של מזרח אירופה, ברית המועצות, סין וגרורותיהן נשאו את דגל הסוציאליזם והשוויון. זכות הקניין הפרטי נרמסה והשלטון דאג לרווחת האזרח – תעסוקה, חינוך, בריאות, שיכון ומזון. התוצאה – העוני שלט בכל, למעט בקרב שכבה דקה של ראשי המפלגה, הממסד ומקורביהם. למעלה מעשרים וחמש שנים חלפו מאז נפילת הגוש המזרחי, גן העדן של הפועלים, וארצות אלה עדיין מלקקות את פצעיהן; תנאי המחייה בהן נמוכים יחסית למדינות המערב או המזרח הרחוק.

במדינות הסוציאל-דמוקרטיות – "מדינות הרווחה" – למעשה כל מדינות המערב בימינו, מתקיים איזון עדין בין כלכלה חופשית (יחסית) לבין מעורבות המדינה בחברה ובכלכלה. הקרב הדמוקראטי על השלטון מחייב את המפלגות להציע לבוחריהן, מידי סבב בחירות, יותר "זכויות חברתיות" כדי לזכות בקול הבוחר. להבטיח יותר כסף תמורת פחות עבודה. הדרך המועדפת על ידי פוליטיקאים למימון מדינת הרווחה היא תקציבים גרעוניים והגדלת החוב הלאומי. מידי פעם נמתח "החבל" יותר מידי, כלכלת המדינה קורסת ואז מבצעים רפורמות שמקצצות ב"זכויות". בריטניה בשנות השמונים, שבדיה בשנות התשעים, יוון וספרד החל מ-2008.   

המהפך הקפיטליסטי

במהלך 250 השנים האחרונות התבססה במערב שיטת המשטר הדמוקרטית-קפיטליסטית, הביאה לשגשוג, לעושר, להעלאת רמת החיים וליצירת מעמד-הביניים – שכבת האוכלוסייה הרחבה ביותר של חברת השפע המערבית. חלקי עולם שלא בחרו בדרך זו, נשארו הרחק מאחור, מדשדשים בעוני שמפיקה הכנסה של 100 $ בחודש. הקפיטליזם יצר שכבה גדולה יחסית של עשירים ואמידים, שכבת ביניים גדולה עוד יותר ואחוז נמוך של עניים. סף העוני בארצות הברית הוא כ-1,837 $ לחודש למשפחה עם שני ילדים (2010) – חלום בלתי נתפש עבור רוב אוכלוסיית העולם שאינו חופשי. 

מהו קפיטליזם?

קפיטליזם הוא משטר החופש. החופש לייצר, לעבוד, להשקיע. החופש ליזום, לפתח ולהמציא. החופש ליהנות מפרי עמלך. משטר המגן על זכות הקניין הפרטי – על רכושך, חייך ועל הזכות למצות את אושרך בדרך בה תבחר. חופש זה מוגבל רק על ידי אותן זכויות יסוד של האחרים – אינך רשאי לכפות על האחר. החופש שלך מסתיים היכן שמתחיל החופש של שכנך. האידיאל הקפיטליסטי אינו מאפשר אפילו למדינה להפעיל נגדך כוח שרירותי, להחרים חלק מרכושך באמצעות מיסים ולהעבירו לשכניך. מיסוי מוסרי בעיקר לצורך מימון הגנתך על ידי המדינה מאויבים מבחוץ, פושעים מבפנים, מערכת המשפט ומספר "מוצרים ציבוריים". 

המדינה הקפיטליסטית מבוססת על מסחר מרצון חופשי וללא כפייה בין אזרחיה בין אם הם עצמאיים, חברות או שכירים. גם השכיר מוכר את כישוריו תמורת שכר מוסכם, אך אינו רשאי להפעיל כוח נגד המעסיק ולהיפך.

הקפיטליזם הוא שיטת משטר בה הממשלה מאפשרת לאזרחים להתעשר, לשמור על ההון שייצרו ולהשקיעו ליצירת הון חדש. במשטר סוציאליסטי, לעומת זאת, הממשלה אינה מכירה בזכות האזרח להתעשר, מחרימה את רכושו ומחליטה לאן ולמי יועבר. 

משטר קפיטליסטי מושלם לא קיים בשום מדינה, גם לא בארצות הברית. ככל שהאזרח במדינה חופשי יותר וככל שרשויות המדינה מעורבות פחות בחיי אזרחיהן כן קטן העוני, גדל היקפה של שכבת הביניים ורמת החיים של כלל האוכלוסייה גבוהה. 

שודד עשיר אינו קפיטליסט

קפיטליזם הוא משטר הדוגל בחופש הפרט ומבוסס על 3 זכויות יסוד – הזכות לחיים, הזכות לרכוש והזכות לפעול למיצוי האושר – כל אחד על פי הבנתו והעדפותיו – כל זאת ללא הפעלת כפייה על האחר. קפיטליסט אינו דווקא העשיר, אלא זה הדוגל באידיאולוגיה הקפיטליסטית. שודד עשיר אינו קפיטליסט. תעשיין עשיר שבנה מפעל בזכות קשריו עם השלטון ומענקים שקיבל על חשבון משלם המסים אינו קפיטליסט אלא "שודד חוקי". 

חלק גדול של העשירים מתנגד לקפיטליזם 

העשירים הם בעד שמירה על מקור עושרם. אם מקור העושר הוא חוק שהבטיח להם מונופול או חומות מכס גבוהות למניעת תחרות במוצר שלהם, או סובסידיה ממשלתית מכספי יתר האזרחים – הם ייאבקו להנצחת "השיטה". לא כולם. קפיטליזם והשוק החופשי מטיבים עם קפיטליסטים פוטנציאלים – בעלי כישורים ופוטנציאל להתעשר. קפיטליזם ושוק חופשי פותחים הזדמנויות למתעשרים חדשים. אלה שהתעשרו בעבר, ובייחוד אם עשו זאת באמצעות הטבות ממשלתיות, מחפשים במקרים רבים את הגנתה של הממשלה נגד היזמים החדשים הנושפים בעורפם ומאיימים על מעמדם. "קפיטליסטים" אלה הם תמיד בעד "שמירת הסדר הישן", הכבדת הרגולאציה, נגד "תחרות פרועה", נגד "חאפרים" בענף, בעד "הסדרת התחרות", בעד סמכות-יתר לפוליטיקאים להסדרת "הענף הפרוץ". 

ה"זכות" לקבל כסף ללא עבודה

מאה שנות שטיפת מוח סוציאליסטית ביססו בתודעת האזרח את הרעיון של "זכויות" לקבלת כסף שלא תמורת עבודה. המדינה מפעילה כוח (כפיית גביית מיסים) על חלק מאזרחיה כדי לממן את ה"זכויות" של החלק האחר – הנהנה. הזכות לכסף שלא תמורת עבודה הפכה לאידיאל מוסרי. את פרי עמלו של האזרח העובד והמצליח יש להחרים. 

לא קיים כסף שמתגלגל ברחוב או צומח על העצים ומחכה שהממשלה תחלק עליו "זכויות". את הכסף מייצרים אנשים עובדים – אין כסף שמקורו אינו באנשים עובדים. לכן, חלוקת "זכויות" שלא תמורת עבודה היא תמיד על חשבון שוד של אדם עובד. 

ה"באג הדמוקראטי"

היפוך היוצרות המוסרי, שהתבסס במהלך מאה שנים, הצליח לא רק בזכות הכרה נרחבת ושגויה בצדק המחשבה הסוציאליסטית, או הקומוניסטית, אלא גם בזכות פגם "קטן" בחוקה הדמוקרטית – הכוח שניתן לפוליטיקאים להחרים בקלות חלק מרכושו של אזרח א', לגזור נתח לעצמם, ואת הנותר להעביר לאזרח ב'. התרגיל מתאפשר בזכות שטיפת מוח אידיאולוגית שהצליחה. 

הסופר ג'ורג' ברנרד שאו אמר על כך :

"פוליטיקאי שלוקח מפול ונותן לפיטר, תמיד יוכל לסמוך על תמיכתו של פיטר".

  מהו הסדר החברתי "הצודק"?

הסדר החברתי בו אנו דוגלים, קפיטליזם, בנוי על כלכלת שוק חופשי, בה הממשלה (נציגת "החברה") אינה קובעת את חלוקת ההכנסות בין האזרחים. מצבו הכלכלי של הפרט נקבע לפי תרומתו לזולת עליה הוא מתוגמל. הפרט מוכר את שירותיו לאחרים ומקבל תמורה. השירותים הנמכרים אינם רק מוצרים פיזיים כגון מכונית או מנת פלאפל; הם יכולים להיות כל דבר שהזולת מוכן לשלם עבורו מרצונו החופשי. אפילו ברכה של רב, או קריאה בכף היד. מצבו הכלכלי של הפרט יכול להיות מושפע גם מאקראיות: ירושה, או מזל (זכייה בהגרלה). 

הבסיס הפילוסופי לקפיטליזם הוא עליונות חירויות הפרט. ממשלה אינה רשאית לכפות את "רצון הכלל", אלא בנסיבות חריגות מאד: אספקת "מוצרים ציבוריים" ובראשם – ביטחון. 

קיימות תפישות אחרות לסדר חברתי "צודק". תפישות אלה מגבילות את חירויות הפרט למען "טובת הכלל" כפי שהיא מוגדרת על ידי הוגי דעות ופוליטיקאים. תתכן מדינה בה יוחלט ש"טובת הכלל" היא אמונה דתית כלשהי. החוק יכפה גם על הפרטים שאינם מסכימים עם הדת כללי התנהגות בהתאם. החוק יחייב העברת הכנסות כלכליות אל מי שתורם יותר ל"טובת כלל" זו. 

ברוב מדינות המערב שלטת התפישה ש"טובת הכלל" היא "הקטנת אי השוויון הכלכלי" בין האזרחים. למען מימוש מטרה זו (כך מאמין רוב הציבור) רשאית המדינה להתערב ולכפות את רצונה על אזרחים. אמצעי הכפייה מגוונים, ובעיקר – מיסוי והלאמת שירותים כגון חינוך ובריאות שמוענקים לאזרחים "חינם". משימת הקטנת אי השוויון גוברת על חירויות הפרט. הסמכות להחליט מהי "טובת הכלל" מועברת לפוליטיקאים שקובעים את "טובת הכלל" בכל תחום (אפילו כמה דקות פרסומת יהיו בכל שעת שידור בטלוויזיה...). 

ספק אם מישהו מסוגל להחליט על מהות "טובת הכלל". ספקנות זו גוברת כאשר בוחנים את ההליכים הפוליטיים (אין פטנט אחר) הנדרשים לקבלת החלטות כאלה. משמעותה של "טובת הכלל" היא תמיד "כפייה על המיעוט". לכן, אנו מעדיפים חברה קפיטליסטית המקדשת את חירויות הפרט, בה "הצדק" נקבע על ידי פעולות מרצון בין אנשים בוגרים והתמורה הכלכלית מתחלקת, בדרך כלל אובייקטיבית, לפי תרומתו של הפרט לכלכלה כפי שהיא נמדד על ידי עסקאות מרצון בשוק. על פי תפישה זו מעורבות הרשויות מזערית ובעיקר באספקת "מוצרים ציבוריים" מובהקים שהם הכרחיים בחברה מודרנית, יש להם ביקוש בציבור, אך השוק אינו יכול לספקם. 

"עוני" מהו?

הגדרת "העוני" נעה בין שני קטבים קיצוניים: הגדרת העוני במונחים מוחלטים: לפי גישה זו, עוני הוא חיים על סף יכולת הקיום הבסיסית – פשוטו כמשמעו, העדר יכולת אספקה עצמית של כמות הקלוריות המינימאלית הנדרשת כדי לשרוד. בקוטב השני עומדת הגדרה יחסית של העוני, יחסית לעושרם של יתר אזרחי המדינה: העשירונים הנמוכים באוכלוסייה הם "העניים" גם אם בבעלות רובם טלפון סלולארי ומכונת כביסה (או מכונית בארצות הברית). ישנה אף גישה סובייקטיבית להגדרת עוני – והיא הערכת הפרט את רמת החיים שלו ושל משפחתו. יש הלוקים ב"אומללות עצמית" או בקנאה פשוטה, גורמים אלה שייכים כבר לתחום הפסיכולוגיה.

הגדרת העוני תלויה, אם כך, בהשקפת העולם. 

איך מודדים את "העוני"? 

"קו העוני" בישראל נקבע לפי ההכנסה לנפש. משפחה בת 4 נפשות נחשבת לענייה אם הכנסתה החודשית פחותה מ- 7,653 ₪ בערך (כ- 2,120 דולר) לחודש ב- 2013. מעניין שקו העוני בארצות הברית למשפחה עם שני ילדים עומד על כ-1,842 דולר לחודש. לפי מדד זה נע מספר העניים בישראל על כ- 29% מהאוכלוסייה (וביניהם כ- 36% הם ילדים): כ- 2.2 מיליון עניים. שיעור העוני יורד לאחר תשלומי הקצבאות לסוגיהן). ההגדרה הסטטיסטית של קו העוני מורכבת במקצת, לא נדון בה, אך למען פשטות הדיון ניתן לומר שבערך רבע מהאזרחים בעלי ההכנסה הנמוכה ביותר הם "העניים". לפי מדד זה, אפילו אם קרן הצדקה של ביל גייטס תחלק לכל משפחה ענייה בישראל 1,000 דולר נוספים בחודש – תמיד יהיו כ- 2.2 מיליון "עניים" בישראל. (הערה: הנתונים מתייחסים למצב שלפני תשלומי העברה - הקצבאות השונות. לאחר תשלומי ההעברה יורד מספר העניים ל- 1.66 מיליון).   

השיטה המקובלת למדידת עוני בישראל אינה מקובלת בכל העולם. בבריטניה, למשל, אין קו עוני רשמי. עניים נחשבים אזרחים נתמכי סעד. 

כמה עניים "אמיתיים" יש בישראל?

הדודה רינה (דמות אמיתית), אלמנה. גרה ברמת גן בדירת 4 חדרים, מעלית וחניה. אין לה פנסיה גם לא מבעלה המנוח שהיה עצמאי. יש לה חסכונות בבנק ומתחת לבלטות. יש לה כמובן מכונת כביסה, מייבש כביסה, מקרר גדול ומשוכלל, טלוויזיה, תנורי אפייה ובישול, 4 מזגני אוויר וטלפון סלולארי. הדודה רינה נחשבת לענייה מרודה על פי הסטטיסטיקה בישראל – הכנסתה השוטפת נמוכה, כ- 1,500 ₪ לחודש, בעיקר משכר דירה שמניב בית מלאכה קטן בדרום ת"א והכנסות מריבית על חסכונות. רכושה יכול לאפשר לה חיי רווחה (באמצעות "משכנתא הפוכה" – ראה פרק העידן החדש) ולהניב הכנסה חודשית של פי ארבעה ויותר מקו העוני לנפש בודדת עד אחרית ימיה אך רשמית היא נחשבת לענייה. 

קשה מאד ואף בלתי אפשרי להגיע למספרים מדויקים של העניים בחברה, זאת בעיקר משום שהרשויות מתבססות על הצהרת האזרחים. שיטת מדידת העוני מתעלמת מהכנסות שחורות לא מדווחות, מרכוש, מעוני זמני (לדוגמה: עולים חדשים ומובטלים) ומבחירה רצונית (לדוגמה: חרדים שבוחרים ללמוד במקום לעבוד, נשים ערביות שנאלצות להישאר במטבח). 

מעמד הביניים בשנות החמישים, חי ברמת חיים נמוכה בהרבה מזו המוגדרת כיום כ"עוני". בדירות רבות גרה משפחה נוספת. זוג צעיר שנישא, הצטופף בחדר בדירת ההורים עד ששכרו או קנו דירה. בחלק ניכר מהדירות, הספה בסלון נפתחה בלילה למיטת שינה זוגית. כאשר כף הרגל שלנו גדלה – אמא גזרה את החלק הקדמי כדי שהאצבעות יבלטו – "עד שנקנה נעל חדשה"... רכב פרטי לא היה לאף אחד, רק לעשירים באמת. אוטובוס אגד הדחוס הגיע לשכונה 4 פעמים ביום בלבד. לרוב המשפחות לא היה מקרר חשמלי (ולכן גם לא היה מזון קפוא ולא קנינו גלידה לבית) – קנינו שליש בלוק קרח ממוכר הקרח השכונתי, כאשר הגיעו אורחים קנינו בלוק קרח שלם. בחורף קנינו נפט להסקת תנור חימום. מכשיר טלפון היה רק ל"בעל-בית" עשיר, לא למעמד הביניים. לחו"ל אף אחד לא חלם לנסוע – בעיקר פוליטיקאים "בכירים" זכו. במכולת היו רק שני סוגי לחם: שחור ולבן – קנינו חצי לחם. "מעדני חלב" היו שניים: שמנת ולֶבֶּן (יוגורט). את הכביסה, כולל חיתולי הבד, הרתחנו בסיר גדול (פיילה) על פרימוס (מבער נפט). מזגנים היו רק בסרטים אמריקאים – לנו לא היה אפילו ונטילטור (מאוורר). כילדים שיחקנו רוב הזמן ברחוב חסר המדרכות או בחולות; לבר-מצווה קיבלנו שעון, "המבוססים" קיבלו אופניים. פגישות חברתיות נערכו מתחת לפנס בשכונה ופעם בשבוע הלכנו לסרט בקולנוע. ההגדרה הרשמית ל"אביזרי מותרות" (כן, הייתה רשימה כזאת) כללה: מכונת כביסה, כיריים ותנור בישול, "רדיו נוסף", מיקסר, פטפון (נגן מוסיקה של תקליטי פלסטיק ענקיים), מצלמה. מכונית פרטית אפילו לא הייתה ברשימה בגלל נדירותה... 

לא ידענו שאנחנו "עניים". גם הורינו לא חשבו שהם עניים. מסתדרים, עובדים קשה ובשנה הבאה אולי נוכל לקנות פריג'ידר (מקרר חשמלי). 

Oni

על פי התרשים של הביטוח הלאומי (קליק על הגרף מפנה למקור) מימדי העוני ירדו, ברוב המקרים, אל מתחת לרמה שהייתה ב-2003. השיפור נובע קרוב לוודאי מהשיפור המשמעותי בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה וכן מהקיצוץ בקצבאות של בנימין נתניהו כשר אוצר בשנת 2003. יותר ישראלים עובדים.

Avoda

 (קליק על הגרף מפנה למקור)

בשנת 2013 (על פי סקר הוצאות משקי הבית 2013) היו בבעלות העשירון התחתון, העניים המרודים בישראל, המוצרים הבאים: ל- 99.4% יש מקרר, כלומר לכולם. טלוויזיה יש ל- 88% (73% בשנת 2008). מכונת כביסה ל- 96% (88% בשנת 2008). מיקרוגל ל-85% (62% בשנת 2008). טלפון קווי ל- 76% (65% בשנת 2008). טלפון סלולארי ל- 96%  (80% בשנת 2008). ל- 72.1% מעניים ביותר יש 2 טלפונים סלולאריים  (43% בשנת 2008).  ובבעלות 67.3%  (21% בשנת 2008) מהעניים מכונית פרטית. ל-41% מהעניים ביותר יש דירה בבעלותם (2012).

השיפור החד במצב העשירון התחתון כפי שצוין למעלה בולט במיוחד על רקע השיפור המתון יותר בכלל האוכלוסייה:

 

baalut muzarim

(קליק על הגרף מפנה למקור)

 

בסטטיסטיקה בישראל קיים פער בלתי מוסבר בין ההכנסות לבין ההוצאות של המשפחות העניות בעשירון הנמוך ביותר, שכבת העניים ביותר בחברה: ההכנסה נטו למשפחה בעשירון הנמוך ביותר הייתה (בשנת 2012)  4,246  ₪ לחודש. לעומת זאת, ההוצאה לצריכה משפחתית בעשירון הנמוך ביותר עמדה על 7,028 ₪ לחודש. לפי ההכנסות, העשירון התחתון עני מרוד. לפי סקר הוצאות המשפחות – המצב כלל לא רע... 

מי שמסתובב בערים העניות ביותר (ירוחם), או בשכונות העניות בתל אביב, יתקשה להבחין בעניים לבושי סחבות ומדובללי שיער שמחזרים על הפתחים וסובבים פחי אשפה. יש מספר זניח של הומלסים שבעייתם העיקרית נפשית – אין בישראל 2.2 מיליון עניים אמיתיים. 

עוני שנובע מהעדפה תרבותית

כל אחד מעדיף חיי רווחה על פני עוני. אך קיימות אוכלוסיות נרחבות שסולם ההעדפות שלהן מכתיב אורח חיים שאחת מתוצאותיו – עוני. משפחות אלו לא בוחרות להיות עניות, אך האילוצים החברתיים או הדתיים לפיהם בחרו לחיות – מוליכים לעוני. יהודי חרדי לא בחר בעוני – הוא בוודאי מעדיף להיות חרדי ואמיד, אך מירב הסיכויים שאם יקדיש את רוב יומו לתפילה וללימודי קודש – עשרת ילדיו יהיו עניים. הוא מעדיף את עבודת הקודש ומשלים עם התוצאות החומריות של העדפתו. יש גם השלכות חברתיות

כמעט ואין משפחות עניות ששני בני הזוג עובדים ויש להן פחות מ-4 ילדים. משפחות שבוחרות לחרוג ממסגרת זו – אל להן לבוא בטענות אל השכן ממול שיפרנס אותן על חשבונו. רבים מהעניים הערבים נמנים על קטגוריה זו.  71.4% מהמשפחות העניות, והן בגיל העבודה, אינן עובדות כלל.

בחירת מסלול רכישת השכלה הוא גורם חשוב אחר להצלחה כלכלית. לא מדובר בהשכלה כללית פורמאלית, אלא בהשכלה יישומית – החל בטכנאי מקררים וכלה בהנדסה. זאת בניגוד להשכלה רוחנית כגון לימודי דת, ספרות או תולדות האמנות. יש לשער שאם ייבדקו כל בעלי ההשכלה היישומית, יתברר שכמעט אין עניים בקרבם. 

תשלומי העברה, קצבאות ומענקי אבטלה מעודדים התבססות של נורמות תרבותיות שדוחפות לעוני. 

מי מפיק תועלת מהעוני?

"העוני" משרת לא מעט קליינטים בישראל. כר נרחב לפעילות פוליטית ולגיוס תמיכת "העניים" לטובת המתיימרים לייצגם. 

מיעוט מהפוליטיקאים מאמין בתום לב שפעולותיהם והצלחת "מאבקם" יפתרו את בעיית העוני. רובם מתחרה על חלוקת כסף ושווה כסף לקבוצות באוכלוסייה מתוך מניעים פוליטיים פשוטים. הפוליטיקאי המצוי נלחם למען קצבאות לאמהות חד-הוריות לא בגלל שליבו הרגיש נשבר, אלא בזכות הרווח הפוליטי הצפוי לו. צפוי משני מקורות: האחד – מתמיכה אידיאולוגית של אלה המאמינים, בתמימותם, כי ממשלה יכולה לפתור את "בעיית העוני"; המקור השני לרווח הפוליטי נובע מביצור כוחו וההזדמנות לחלק ג'ובים למקורביו במועצה הארצית למען אמהות חד-הוריות או גוף דומה שיזום. כמובן, בשידור בטלוויזיה הוא יצדיק את מהלכיו בנימוקי "צדק" ו"שוויון". 

עיקר זמנם ומרצם של פוליטיקאים מוקדש למאבקי הישרדות אישית וביצור מעמדם בעזרת מעגלי תמיכה שהם בונים סביבם – הפוליטיקאי נמצא במוקד המעגל – במרכזו. ככל שהוא מרבה להקיף עצמו במעגלי תמיכה כן גדל כושר ההישרדות שלו. גדלה רווחתו. ככל שמקורביו ממוקמים במעגל הקרוב יותר למוקד הם נהנים מהטבות וגם מהגנה של מעגלי התמיכה הרחוקים. הפוליטיקאי שבמוקד דואג להעברת כספי מדינה למעגלים הסובבים אותו באופן שהם תלויים בו כדי לזכות בכסף. כך מובטח המשך תמיכתם בו. ככל שאזרח ממוקם במעגל רחוק יותר מה"צלחת" שבמוקד, מתדלדל זרם ההטבות המגיע אליו. כמובן, קיים גם מעגל גדול של תומכים שמאמין ברטוריקה האידיאולוגית שהפוליטיקאי משמיע. בנוסף, יש ותמיכה ציבורית בפוליטיקאי מבוססת על תדמית. סומכים על האישיות שתעשה את הראוי לעשות, למרות שקשה להבחין באידיאולוגיה של האיש. זה אולי ההסבר לתמיכה הרחבה באריאל שרון בקדנציה האחרונה שלו למרות "גילויי השחיתות" שיוחסו למשפחתו, או התמיכה במשה כחלון בבחירות 2015. 

כל שר בממשלה הוא מוקד כוח בפני עצמו. במעגל הראשון ממוקמים אנשי סודו ועוזריהם; המעגל השני יכול להכיל, לדוגמה, קבוצת חברים שמונו על ידו לתפקידים בכירים במוסדות שונים (שזו ההצדקה העיקרית לקיומם של "המוסדות"...); במעגל השלישי נמצאים קבוצת חברי מרכז המפלגה ומועסקים אחרים בג'ובים שחולקו על ידי המעגלים הפנימיים. המעגלים גדלים ומתרחבים, נוצרת חפיפה עם מעגלים של פוליטיקאים אחרים במסגרת המחנה, המפלגה, הקואליציה או בריתות זמניות. במעגל הכוח החיצוני של פוליטיקאי מסוים יכולים להיות, לדוגמה, עובדי התעשייה האווירית, אגד, או ציבור האמהות החד-הוריות. ככל שהמעגל חיצוני יותר, קשה לפוליטיקאי שבמוקד לשלוט בו ולהבטיח את תמיכתו. הוא ימשיך להזרים אליו כספים מחשש לאובדן התמיכה המשוערת של מעגל זה. 

משחק המעגלים הפוליטי מוסווה היטב בסיסמאות שובות לב של עזרה לזולת, לנזקקים, לשיקום שכונות... אידיאולוגיה. המסה הגדולה של המצביעים למפלגה מושפעת מאידיאולוגיה ותדמית, אך מקומו של הפוליטיקאי הבודד בסולם הפנים-מפלגתי מושפע יותר ממעגלי הכוח. 

על רקע משחק צבוע זה מפתיעה הכנות בה השיבו חברי מרכז הליכוד באחת מהאסיפות (2002), לשאלה רטורית של השרה לימור לבנת: "האם נבחרנו כדי לחלק ג'ובים?" – "כן!!!" שאגו מאות מחברי מרכז הליכוד. לימור לבנת הרי ידעה את התשובה הנכונה, אך היא ציפתה לקוד ההתנהגות המוסכם: השפלת מבט בקהל ותשובה חרישית: "לא – נבחרנו כדי לעזור לשכבות החלשות..."

  הזכות לעושק הזולת

במסגרת משטר הצביעות הסוציאליסטי (חלק באמת מאמינים ברעיונות) עיגנו פוליטיקאים בחקיקה רשימה מתמשכת של "זכויות": זכויות הקשישים, זכות לדמי אבטלה, זכות להשלמת הכנסה, זכויות לאמהות חד-הוריות, זכות לתעשיין להגנה מיבוא מתחרה, זכות למגורים, זכות למענק מהמדען הראשי, זכות לעבודה. את היסוד לדעות מקובלות אלה הניחו אינטלקטואלים. פוליטיקאים אימצו אותם בזכות קליטותם הקלה בקרב ההמונים והמסר החיובי שמוקרן מהם. המרוץ הפוליטי להענקת "זכויות" לכסף שלא תמורת עבודה הפך לחלק בלתי נמנע של כל התמודדות פוליטית. 

"זכויות" אלה אינן חלק מזכויות האדם הבסיסיות הואיל ויישומן כרוך בהפעלת כפייה באמצעות כוחו של השלטון על אזרחים אחרים, החרמת חלק משמעותי מרכושם ומפרי עמלם, בדרך של מיסוי, והעברת הכסף הנותר (לאחר שהממסד הפוליטי גזר את חלקו) אל הנהנים מה"זכויות". הענקת "זכויות" אלה מחייבת שיעבוד (חלקי) של אנשים אחרים, שמפרי עבודתם מממנים את ה"זכויות". אין מקור אחר. 

גביית מסים בכוח על ידי הממסד הפוליטי (הקרוי בטעות בהקשר זה – "המדינה") והעברתם כסובסידיה לתעשיין או לקואופרטיב אוטובוס, או כמשכורת עתק לנתב בנמל אשדוד, או לאם חד-הורית אינם מימוש זכות כלשהי, אלא הענקה של הטבות כספיות הממומנות מגזל חוקי של משלם המסים. ההעברה מתבצעת אל אחד ממעגלי התמיכה של הפוליטיקאי, יוזם הזרמת הכסף. 

במסורת זכויות האדם היהודית הקדומה וגם בעשרת הדיברות נאמר: לא תרצח, לא תגנוב, לא תחמוד בית רעך. אך עזרה לחלשים או למוכי גורל לא הוזכרה ולא נקבעה בכפיה, אלא מרצון וכמעשה צדקה שברכת שמים לצידו. 

הקונפליקט של "החברתיים" 

האדם המודרני, גם אם הוא סוציאליסט מוצהר ופעיל בתנועה למען הנזקקים, בסופו של יום עושה ככל יכולתו שלא לשלם מס הכנסה וממצה את כל הדרכים העומדות לפניו לצמצום המס. הפרופסור למדעי החברה, באוניברסיטה המסובסדת, מרצה בלהט לפני סטודנטים על "צדק חברתי" וזכויות החלשים בחברה. בסוף השנה מסתגר הפרופסור במשרדו של רואה החשבון. יחד הם דנים כיצד להקטין את תשלומי המס – מסים שלכאורה צריכים לעבור אל "החלשים בחברה"... יש בכך אמירה ברורה: "צריך לעזור לחלשים, אבל לא על חשבוני..." אותו פרופסור "חברתי" חש בסתירה שבין דעותיו המוצהרות לבין הצדק הפנימי שנובע מהצורך להגן על פרי עמלו. ייתכן שאותו פרופסור מוכן לתרום מרצונו החופשי לעמותה כלשהי או לתת נדבה לנצרך, אך בהחלט אינו שלם עם מערך גביית המסים שנכפה עליו. אפשר כמובן לטעון שהרצון לצמצם את תשלומי המס בשלב ההכנסות או בשלב ההוצאה (לשלם ב"שחור" למורה הפרטי של הילד) אינו הוכחה לאידיאולוגיה שגויה. אבל את הסתירה אי אפשר להעלים.

מסלול הזכויות ה"חברתיות" – דרך הכוח

במשטר קפיטליסטי חופשי יש דרך אקטיבית מוסרית אחת בלבד להשגת רווחה כלכלית – עבודה. אנשים מוכי גורל או כאלה שנסיבות מקריות ואכזריות גרמו להתדרדרותם הכלכלית – יתכן שאינם אשמים במצבם הכלכלי הגרוע. אך השכן ממול, שהשכיל לחסוך כסף לימי סגריר, עוד פחות אשם במצבם ולא הוא הגורם למצבם הרע. לעני אין זכות לגנוב חלב בסופרמרקט. אין לו זכות להסתייע בפוליטיקאים כדי לחמוס חלק מפרי עמלו של השכן באמצעות מס. העני ומוכה הגורל יכולים לפנות לעזרה רק אל אחד ממוסדות הצדקה הרבים שפורחים במדינה קפיטליסטית. מוסדות אלה זוכים לתמיכה ולתרומות מרצון. 

מרגע שניתנה הסמכות לממסד הפוליטי להחרים כסף מהכנסות האנשים העובדים (מיסוי), נוצר מיד תור של "בעלי זכויות" מול האשנב בו מחלקים את הכסף. מאחורי הדלפק יושב הפוליטיקאי שמחלק את ההטבות והזכויות. כמות הכסף שפנוי לחלוקה תמיד מוגבלת אך הדרישות ו"הצרכים" אינסופיים. לכן, בעלי "הזכויות" העומדים בתור צריכים להיאבק על מקומם בחצרו של הפוליטיקאי מחלק "ההטבות". את מקומו של המסחר ההוגן, המתבטא בעסקאות חליפין בין אזרחים עובדים, תופס עכשיו הכוח. אין דרך אובייקטיבית לקבוע כמה כסף "מגיע" לאם חד-הורית, לקשיש, או לנתב בנמל אשדוד. בשיטה הנוכחית – הדרך היחידה היא הפעלת כוח. הלחצים המופעלים על פוליטיקאים מגוונים. החל מפגיעה אלקטוראלית במסגרת תהליכי הבחירות הפנימיות והארציות, פגיעה כלכלית וקיומית בגופים שבחסות הפוליטיקאי, וכלה במעשים שעל גבול הפלילי. בשיטה הדמוקרטית הקיימת רוב הדרכים כשרות ונחשבות לחלק מכללי המשחק הדמוקרטי התקין. 

משטר דמי החסות – "פרוטקשן"

אין חשיבות לגודל הקבוצה הטוענת ל"זכות" מסוימת. לציבור הסטודנטים באוניברסיטה (למעלה מ- 150,000 סטודנטים) הנאבק למען "הזכות ללמוד חינם" יש פחות כוח מאשר ל- 12,000 עובדי חברת חשמל הנאבקים לשמירת "זכותם" לחשמל חינם ולמשכורות עתק. 

בחברה סוציאל-דמוקראטית "זכויות" נקבעות לפי כוח הקבוצה להזיק.

  הכוח לגרום נזק לציבור רחב ולפוליטיקאים מקבלי ההחלטות. המאבק והתחרות בין הקבוצות באוכלוסייה הוא על גרימת נזק. כל קבוצת אזרחים מאורגנת, המסוגלת לגרום נזק לציבור ולפוליטיקאים, באמצעות השבתת שירות חיוני, חסימת דרכים, מצור פיזי על משרד ממשלתי, הבערת צמיגים או איום בהצבעת-נגד במרכז המפלגה – תזכה ל"הטבות" מהממסד הפוליטי – העברת כספים מאזרחים אחרים אל אותה קבוצה-מנצחת. סביב הזרמת הכסף נבנים הנימוקים שמצדיקים את ה"זכות" לקבל כסף שלא תמורת עבודה. הנימוקים משתלבים באידיאולוגיה הקיימת והמקובלת שמתפקידה של הממשלה להזרים כסף לקבוצות שונות באוכלוסייה. במשטר קפיטליסטי, לעומת זאת, התחרות היא על ליבו וכיסו של הצרכן. "הזכות" לכסף נקבעת לפי התרומה לזולת. התחרות היא בין אלה שמציעים לצרכן – לכולנו – סחורות ושירותים שהזולת צריך. הדרוג בתחרות נקבע לפי היכולת לספק שירות זול יותר ואיכותי יותר. 

הציבור חכם ומזהה את כללי המשחק במשטר הבחישה הפוליטי. היוזמה להתגבשותן של קבוצות לחץ חברתיות היא דו-סטרית. לעיתים מתגבשת קבוצת אזרחים בעלת מכנה משותף, מסמנת פוליטיקאי או מפלגה מסוימת כדי להשתמש בהם כאיל-ניגוח לחליבת "זכויות חברתיות" מיתר האזרחים. לפעמים התהליך הפוך – פוליטיקאי שרוצה ליצור סביבו מעגל תמיכה חדש, מגלה או יוזם "נושא חברתי", מארגן את קבוצת האזרחים ונושא בשמם את דגל ה"צדק החברתי". המטרה זהה – העברת כסף מאחרים אל אותה קבוצה. 

התחרות קשה. עשרות ומאות קבוצות באוכלוסיה טוענות בשם "צדק חברתי", לזכות לגזול את כספי האדם העובד. קבוצות לחץ מתוחכמות שוכרות "גובי זכויות" (על משקל גובי-חובות) כדי לפעול למענם בקרב פוליטיקאים שסומנו כמטרה ללחץ. איש המקצוע נקרא – לוביסט – תפקידו לארגן לובי (שדולה) בקרב הפוליטיקאים כדי שיהפכו את הגזל לחוקי. הלוביסט, כמוהו כשליחו של סנדק הפשע המאורגן, יסביר לפוליטיקאי בשפה ברורה, מובנת ובארבע עיניים את התועלת שתצמח לו מהתמיכה ב"חוק החברתי" ואת הנזק הפוליטי שעלולה להסב לו השדולה אם יסרב. נושא הפגישה הסגורה ביניהם לא ייסוב על "צדק חברתי" ו"שוויון", אלא על הצעות שאי אפשר לסרב להן... הפוליטיקאי במצור. עשרות קבוצות ולוביסטים פונים אליו, כיצד יבחר איך לחלק את הכסף ביניהן? – צדק? שוויון? – הקריטריון היחיד לפיו ישקול הוא כוח. כוחה של השדולה להזיק לו פוליטית. בהסבר הרשמי, מול מצלמות הטלוויזיה, ישתמשו כמובן בנימוקי צדק ושוויון. 

מיהו "משלם המסים"?

ניתן לכאורה לחשוב שקיימת קבוצה מסוימת באוכלוסייה שנושאת בתואר "משלם המסים" והיא מקור המימון לתקציב החלוקה שנמסר לידי הממסד הפוליטי. החדשות מרעישות – אין קבוצה כזאת! או מדויק יותר – קשה לסמן אותה. כדי לבדוק מיהו "משלם המסים" צריך לבצע ניסוי דמיוני: לבטל את כל המסים למשך שנה-שנתיים, לבדוק בכמה השתפר (או הורע) מצבו הכלכלי של כל אחד מאתנו ולהשוות את כוח הקניה של כל אזרח למצב הנוכחי עתיר המיסוי, קדם הניסוי. השיפור בכוח הקניה כתוצאה מהניסוי הדמיוני הוא "נטל המס". 

ניסוי כזה היה מגלה שגם מצבם של סבא וסבתא כהן, זוג פנסיונרים קשיש מחדרה – השתפר עקב התרגיל הדמיוני של ביטול המס! יסתבר שגם הם משלמים מסים מבלי שהיו מודעים לכך: במוצרי המכולת כלולים מסים. בתפוחי האדמה כלולים המסים שהחקלאי שילם, בפסטה כלולים מסים שהתעשיין שילם, בכרטיס האוטובוס נכלל המס שמנוכה ממשכורת הנהג. 

מסים ממשלתיים מתפזרים על כל האוכלוסייה, הם נמצאים בכל מוצר או שירות. הגביר שמשלם מידי שנה סכום גבוה למס הכנסה אינו בהכרח "משלם המסים" הוא גם גובה מסים עבור הממשלה, הוא משתדל ככל יכולתו לגלגל את המס אל לקוחותיו ומוצריו, כדי שיוותר בידו "נטו" ראוי לדעתו. אותו גביר גם מקבל "הטבות" למפעל שהקים. 

השכיר שעובד בעיריית חולון משלם לכאורה מס הכנסה ממשכורתו. העירייה מעבירה את המס לאוצר. המס המנוכה לא מעניין את השכיר, הוא בקושי זוכר כמה מס הוא משלם. ה"משכורת" בשבילו היא ה"נטו" – השורה התחתונה. לכן, לא איכפת לעובד עיריית חולון אם יחליטו להכפיל את מס ההכנסה כל עוד הנטו שלו יישמר... העירייה תעלה את שיעור הארנונה הנגבית מהתושבים. הגידול במס המוטל על עובדי העירייה יתפזר על פני כל תושבי חולון. 

באופן זה כ-ו-ל-ם משלמים מסים, או מדויק יותר גובים מסים עבור האוצר ומשתדלים להפטר מהם ולפזר את העול על אחרים. קשה לחשב איזה חלק מהמסים כל אחד מאתנו סופג ואיזה חלק מגולגל הלאה. שיעור תשלום המס על ידי האזרח תלוי לא רק בהכנסתו או בעושרו אלא גם ביכולת "גלגול" המס ממנו לאחרים ובקשיחותו של האחר לספוג את המס. 

ברור שקיימת קבוצה יצרנית אמיתית שנושאת על גבה את עיקר נטל המיסוי. 

נטל המס בישראל הוא מהגבוהים בעולם. בשנת 2009 פרסם מכון ירושלים לחקר שווקים כי בממוצע 200 ימים בשנה אדם עובד עבור הממשלה, ויתר 165 הימים - עבור עצמו. כלומר, 7 משכורות מתוך 12 של הישראלי הממוצע "הולכות" לתשלומי מס. 

במשטר הסוציאליסטי יד איש בכיס רעהו...

המשטר הסוציאליסטי יצר מערכת סבוכה, בה ידו של כל אזרח נכנסת לכיסו האחורי של אזרח אחר. כולם משלמים לכולם – כולם לוקחים מכולם. 

כאמור, קשה לזהות במדויק מי נושא בנטל המיסוי. כאשר מטילים מס חדש, או מעלים מס קיים, יש תרעומת בקרב האוכלוסייה המשלמת – הנפגעת. המערכת מגיעה מהר מאד לשיווי משקל חדש וכולם "מסתדרים" איכשהו... 

לעומת הקושי בזיהוי משלמי המס, קל מאד לזהות את מקבלי ההטבות. הקבוצות באוכלוסייה שמקבלות "ארוחות חינם" (כולל התעשיין שמקבל מענק להעברת המפעל לאשקלון...) זוכות לראות בדיוק את הסכום שכתוב על הצ'ק. השילוב בין ערפל סמיך על מקורות הכסף (מיהו "משלם המסים") לבין הצ'ק המוחשי שנכנס לחשבון הבנק של "בעלי הזכויות" הוא שילוב פוליטי מנצח. האזרח אינו חש כיצד לוקחים מכיסו השמאלי, אך רואה בברור רב את ה"הטבות" להן הוא זוכה בכיסו הימני. 

משטר הבחישה הפוליטי, בסיס הסוציאליזם, הוא מערכת ענפה של קורי עכביש מוסווים היטב, הסופגים אליהם מיסוי מכל האזרחים. חלק מהכסף מפרנס את הממסד ושלוחותיו, חלקו האחר חוזר כמעט אל כל האזרחים כ"זכויות" שמעניקים פוליטיקאים בעלי "רגישות חברתית"... 

העיקרון החלופי בעידן החדש – לא מדובשכם ולא מעוקצכם. אל תיקחו ואל תחזירו לנו, ודרך אגב – צמצמו את נוכחותכם למינימום.

  תביעת ה"מגיע לי"

בסיס השיטה הסוציאליסטית, במדינת הסעד, היא תביעת ה"מגיע לי". הדרישה מופנית מצד הקבוצה הדורשת אל יתר הציבור באמצעות הפעלת כוח על הממסד הפוליטי: 

מגיע לי כי אני מסכן. 

מגיע לי כי אני מקופח. 

מגיע לי כי נהגתי שלא באחריות, הולדתי 10 ילדים ואין לי כסף לקיימם. 

מגיע לי כי אני לא רוצה להתלכלך בעבודה. 

מגיע לי כי אני רוצה ללמוד גמרא ותלמוד כל היום. 

מגיע לי כי הקמתי מפעל בנגב. 

מגיע לי כי אני גר בנתיבות. 

מגיע לי כי יש לי רעיון לפיתוח שווארמה אלקטרונית דיגיטאלית. 

מגיע לי כי אני חולה. 

מגיע לי כי אני שחקן קולנוע ישראלי. 

מגיע לי כי אני סטודנט. 

מגיע לי כי אינני יכולה ללדת ילדים. 

מגיע לי כי ילדתי זה עתה. 

מגיע לנו כי אנחנו תיאטרון עירוני. 

מגיע לנו כי אנחנו רוצים דירה. 

מגיע לי כי אני חקלאי ולא ירד די גשם. 

מגיע לי כי אני חקלאי והיה שיטפון. 

מגיע לי. 

ככל שאני יותר מסכן – מגיע לי יותר. התחרות היא על מי יותר מסכן... אבל יחד עם זאת – מספיק בריון כדי לגבור על המסכנים האחרים במרוץ אחר ההטבות. 

מדינת הרווחה מנתקת את הקשר בין מה שאזרחים מייצרים לבין מה שהם צורכים. שכבות רחבות באוכלוסיה מחונכות ומפנימות שכסף, מוצרים ושירותים הם תוצאה של חלוקה שרירותית כלשהי על ידי הממסד ולא תוצאה של עבודה, השקעה ומאמצים. לכן, אין צורך לעבוד ולהשקיע מאמצים בעבודה יצרנית – משתלם יותר להשקיע מאמצים במאבק פוליטי על הטבות – דהיינו, לקיחת כסף מאחרים בעזרת המערכת הפוליטית

השחיתות המוסרית שב"זכויות החברתיות"

טבעו המבורך של האדם לשאוף ליותר. לפיכך, אזרחים החיים תחת משטר החלוקה לעולם לא יהיו מרוצים מ"סדר העדיפויות" של החלוקה. מתפתחת התנכרות כלפי "החברה", שלא לומר שנאה. מורת הרוח כלפי "החברה" מעניקה לגיטימציה למרמה, שחיתות ואלימות. 

השחיתות שבתביעה – תביעת ה"מגיע לי" מופנית אל הממסד הפוליטי בדרישה להפעיל כוח (באמצעות חקיקה) על יתר האוכלוסייה, להחרים מפרי עמלה לטובת בעלי "הזכויות". 

השחיתות שבחקיקה – הליך השגת ה"זכויות" כרוך בהפעלת שרשרת איומים ופיתויים על הפוליטיקאים מקבלי החלטות. מסחר ציני של תן-לי ואתן-לך שהופך את עיסוקו העיקרי של הפוליטיקאי למאבק שרידות אישית קבוע ומתמשך. 

השחיתות שב"זכאות" – הלובי הצליח, הפוליטיקאי נכנע, החוק התקבל. עכשיו מתגבשת קבוצת "המגיע לי". בשנה הראשונה מונה הקבוצה 20,000 זכאים לקצבה. השמועה על זכאות חדשה לכסף שלא תמורת עבודה עוברת מפה לאוזן... עשרות אלפים ממלאים טפסים, מגישים בקשות וערערים ומקץ 5 שנים, מספר הזכאים לקצבה צומח ל- 250,000 שמקבלים צ'קים בדואר... הגולם קם על יוצרו. עכשיו, לך קצץ בקצבה לרבע מליון אזרחים בעלי זכות בחירה... כוחו של הלובי להזיק לפוליטיקאי נסק! חלק ניכר מבין רבע מליון הזכאים הושחת על ידי השיטה: הם מילאו הצהרות כוזבות, נקטו בפעולות פיקטיביות, נעזרו ב"מכערים", שיחדו, איימו ופיתחו קומבינות כדי לזכות בחלקם בעוגה. הם הראו את הדרך לילדיהם כיצד להרוויח ללא עבודה. 

השחיתות שבחלוקה – כסף לא זורם מאליו מכיסי "משלם המסים" אל כיסי ה"זכאים". צריך מנגנון מסועף ויקר של פקידים כדי לגבות את הכסף ומנגנון לא פחות מורכב כדי לחלק אותו ל"בעלי הזכויות". אלפי משרות נוצרות במנגנון הציבורי המופקד על חלוקת הזכויות. פקיד ציבורי שאוחז בידו את ברז הכסף צובר כוח רב – להעדיף, למנוע, להשבית. המרחק לשחיתות קצר. 

השחיתות שבתעסוקת הסרק – אלפי עובדי ציבור מוצאים פרנסתם במשרות שנוצרו אך ורק כדי לטפל במנגנון הגבייה והחלוקה. מעכארים מועסקים בזירוז הליכים, רואי חשבון בגילוי פרצות בחוק, פרקליטים בהגשת תביעות, ועורכי דין בהגנת נאשמים שלמזלם הרע נתפסו. כולם עובדים קשה אבל מתפרנסים מאוויר – ממערכת הרווחה על חשבון משלם המסים. נוצר לובי אינטרסנטי נוסף להנצחת השיטה – כל המתפרנסים ממדינת הסעד. 

איך הפכנו לגנבים – כמעט כולנו ?

השיטה הסוציאליסטית הופכת חלק ניכר מהציבור לעבריינים. מבססת את שיטת הכוח. ה"ישראבלוף" הופך לשגרת חיים. אך עיקר הבעיה ב"שחיתות החוקית": עובד העירייה, הפקיד הממשלתי, או חבר ועד העובדים – בהביטם בבוקר במראה, יודעים שהם לא עושים דבר שמצדיק את 40,000 השקל שהם מקבלים כמשכורת... המובטל שעובד בסתר, הקשיש המבוסס שמקבל קצבה, ואפילו האברך שמקבל כסף משמים – כולם יודעים בסתר ליבם שדבר מה "עקום" בדרך שהכסף מגיע אליהם ללא עבודה. אין להם ברירה – אלו כללי המשחק ואין סיבה שדווקא הם יכריזו על פסק-זמן. השיטה נוטעת רגשי אשם סמויים בקרב ציבור גדול וגורמת לשינוי באמות המידה המוסריות וביחס לנחשב לשחיתות. לשיטה השפעה שלילית גם על החלק האחר של הציבור, שאינו שייך במישרין ל"זכאים". ההזדהות עם מסגרת החברה והמדינה נפגעת, הנכונות לתרום לארגוני צדקה ועמותות קטֵנָה, הלגיטימציה לעבריינות בתחום הצווארון הלבן והאפור הופכת לנורמה כי כל אחד יודע ש"כולם מרמים". 

קבוצות ה"מגיע לי" בישראל

החלק הגדול בתקציב המדינה (ללא החזרי חוב) הם "תשלומי העברה" – מונח מקצועי הכולל את התשלומים לבעלי זכאויות ותמיכות אחרות למינן, יחידים, עמותות וגופים אחרים. סכום ענק זה כ- 60,000,000,000 ₪ (60 מיליארד) אינו סוף פסוק. חלק ניכר מתשלומי החזר החובות ניתן לייחס לתשלומי העברה של שנים קודמות שמומנו באמצעות הלוואות שזמן פירעונן הגיע. בנוסף, יש לא-מעט תשלומי העברה נסתרים בסעיפי תקציב תמימים אחרים. 

במשטר זכאויות סוציאליסטי לא יכולים להיות קריטריונים אובייקטיבים לחלוקת הכסף. אין דרך אובייקטיבית לקבוע מי זכאי ולכמה, או לאיזה קבוצה מגיע יותר ועל חשבון מי. מרגע שנוצרת זכאות לכסף שלא תמורת עבודה, מתבסס הקרב על עוגת החלוקה – אין קריטריון חלופי זולת הכוח. השאלה אם לתמוך באגודות ספורט או באברכים אינה שאלה של צדק אלא של כוח פוליטי. השאלה מה צודק יותר – תמיכה בתיאטרון הבימה או קצבה לקשישים גם היא נותרת ללא מענה. החלוקה לא מתבצעת לפי "צדק" כי אין דרך לקבוע מי צודק יותר. במערכת בה התמורה לעבודה לא קובעת, השרירים הם שקובעים את הצדק. לכן, אין לבוא בטענות דווקא אל החרדים או אל עובדי חברת החשמל כאשר אלה כללי המשחק. שוב נציין שרובו של "הכוח" הוא לגיטימי במסגרת הדמוקרטית המקובלת: הפעלת לחץ אלקטוראלי במטרה להגדיל את העברת הכספים מתקציב המדינה לקבוצה מסוימת. 

שני עולים חדשים נפגשו מספר שנים לאחר עלייתם: 

איך הסתדרת שואל האחד? גרוע, משיב השני – אני עדיין עובד.

  להלן דוגמה חלקית מאד, לקבוצות "מגיע לי": 

ילדים זה פרנסה –  אחת הקצבאות המיותרות ביותר הקיימות בישראל. קצבה זו משולמת לכל ישראלי שהביא לעולם ילד וגילו נע בין 0-18 שנים, ללא קשר להכנסותיו ולרכושו. 1,012,00 משפחות מקבלות קצבת ילדים בעבור 2,416,700 ילדים (2009). 

בשנת 2003 קיבלה משפחה עם 5 ילדים כ- 1890 ₪ לחודש קצבת ילדים. כמה מקבלת משפחה בדואית שאב המשפחה התחתן עם 4 נשים מעזה ויש להם 42 ילדים

קצבאות הילדים נולדו בסוף שנות ה-50 לאחר מהומות של עולים ממרוקו בואדי סאליב בחיפה. כדי להשקיט את המהומות ולפייס את הציבור המזרחי היה לפוליטיקאים נוח לחלק קצבאות ילדים במקום כספים על בסיס עדתי. הקצבאות היו לשיטה שהנציחה את העוני ולא מנעה את מהומות הפנתרים השחורים 15 שנים מאוחר יותר. כדור השלג גדל – ילדים במקום עבודה – הפכו למקור פרנסה. בשנות ה-70 ניסו להגביל את הקצבאות רק ליוצאי צבא, אך מהר מאד נפרץ הסכר בעקבות אינספור "קומבינות". למרות הגדלה עקבית של הקצבאות והרחבת מעגל הזכאים, זועקים מידי שנה דוחות העוני כי מספר הילדים העניים גדל... הסקטור החרדי תפס את הפרינציפ: לפני 1955 ילדה אישה חרדית אשכנזייה בממוצע 2.8 ילדים. בשנת 2001 זינק מספר הילדים הממוצע ל- 7.6 ילדים בממוצע לאישה (וירד בשנת 2011 ל-6.5 ילדים). דבר לא השתנה באמונתם הדתית וגם לא פירוש חדש למצוות "פרו ורבו". מספר הילדים שולש בגלל הכסף, לא בגלל המצווה... יש שטוענים כי הגידול במספר הילדים אינו נובע מהקצבאות וכפי הנראה ישנם משתנים אחרים שהשפיעו. ראוי לבדוק. 

ביטוח אימהות כולל בתוכו מספר תחומים: מענק אשפוז (יכול להגיע ל-139,996 ₪ בלידת פג), מענק לידה, קצבת לידה, מענק מיוחד לילוד שאימו נפטרה, שמירת הריון, תשלומים עבור בדיקות מי שפיר, דמי לידה, דמי לידה לאב, דמי לידה להורה מאמץ, מימון נסיעת יולדת באמבולנס וכו'. ביטוח אימהות ניתן ליולדות שילדו בישראל , ללא קשר להכנסות המשפחה. כלומר, גם אם היולדת מיליונרית, עדיין יש מקום להתערבות המדינה עקב שיקולים מעוותים של "שוויון". לדוגמה:

מענק לידה: כל יולדת בישראל (גם אם אינה ישראלית) זכאית למענק לידה, ללא קשר להכנסותיה. סכומי המענק משתנים בהתאם למספר התינוקות בלידה. לדוגמא: לידת שלישייה מזכה ב-12,111 ₪, לידת תאומים: 8074 ₪. 156,400 נשים קיבלו בשנת 2009 מענק לידה.

קצבת לידה: קצבה המשתלמת ליולדת שילדה שלישייה או יותר בלידה אחת, למשך 20 חוד'. קצבה זו יכולה להגיע לסכום של 20,185 ₪ בחודש ויותר, וזאת ללא קשר להכנסות ההורים.

קצבאות הבטחת הכנסה – בשנת 2002 קיבל זוג שלא עבד, עם שני ילדים, קצבה חודשית של 4,885 ₪. אם אחד ההורים היה יוצא לעבוד ומשתכר בערך כשכר הממוצע – המשפחה הייתה מרוויחה פחות... כך נוצר ציבור ענק של מאות אלפי אנשים בגיל העבודה שלא עובדים ולא מחפשים עבודה. בשנת 1982 התפרנסו 11 אלף משפחות מקצבאות הבטחת הכנסה. חלפו 20 שנה, עם ישראל תפס את הפרינציפ – בשנת 2003 מספר מקבלי הבטחת הכנסה גדל ל- 160,000 משפחות. 

מאז הקשחת תנאי הזכאות לקצבת הבטחת הכנסה מ-2003 ואילך, ירד מספר מקבלי הקצבה ל-110,875 תושבים. קצבת הבטחת הכנסה יכולה להרקיע עד לסכום של 3,948 ₪ זאת בנוסף להנחות שונות במשרד השיכון והבינוי (דיור מוגן), רשויות מקומיות, משרד התחבורה, רשות השידור, חברת החשמל וכו'. שאירו של נפטר שקיבל הבטחת הכנסה יהיה זכאי למענק פטירה בסך 8074 ₪. ראוי לציין שאת הקצבה יכולים לקבל אנשים שאינם תושבי המדינה (לדוגמא: תושב שטחים הנשוי לישראלית). כדי לקבל קצבת הבטחת הכנסה אינך צריך להיות עני מרוד, במקרים מסוימים תינתן קצבה גם למי שיש ברשותו רכב, רכוש וחסכונות (עד 48,000 ₪). התנאי הבסיסי המפורסם שעלייך לעשות בכדי לקבל את הכסף המיוחל הוא לחפש עבודה בלשכת העבודה, אך אין זה מדויק. לשכות התעסוקה מעניקות פטור גורף מהתייצבויות מדרי רחוב, אלכוהוליסטים, נרקומנים, נשים בהריון מהשבוע ה-13, בעלי נכויות, הורה לילד נכה, אנשים העוזרים (או טוענים שהם עוזרים) להוריהם החולים, נשים שיש להן ילד מתחת לגיל שנתיים (בעבר הלא רחוק הפטור היה ניתן לאמהות עם ילדים מתחת לגיל 7, לשם השוואה: חופשת לידה בישראל לאישה העובדת אורכת כ-3 חודשים, אך למקבלי הבטחת הכנסה שאינם עובדים חופשת הלידה אורכת שנתיים), נשים המאמצות ילד מתחת לגיל 7 (כאשר שינו את פטור ההתייצבות של האם מילד בן 7 לשנתיים, שכחו להחיל את השינוי לגבי ילדים מאומצים), אסירים משוחררים מקבלים קצבת הכנסה בחודשיים הראשונים לשחרור (מעין "מענק שחרור" מהמדינה על היותך פושע). והרשימה עוד ארוכה. 

מאז 2012 גם "נזקקים" שמקבלים הבטחת הכנסה רשאים לנסוע לחו"ל עד 3 פעמים בשנה, בנסיעה הרביעית באותה שנה – תישלל הקצבה...

קצבאות למשפחות חד-הוריות – הטבה שיזמו פוליטיקאים בשנת 1992. בשנה זו נספרו כ- 10,000 משפחות חד-הוריות (על פי הגדרת זכאות מצומצמת מהמקובלת היום). משפחה חד-הורית מקבלת כסף והטבות. אין צורך לעבוד. צעירים תפסו את הפרינציפ: להתגרש פיקטיבית, הריון ללא נישואין וכפי הנראה "תרגילים" נוספים. מספר הזכאים גדל בקצב מסחרר ובשנת 2009 כבר היו בישראל כ- 121,600 משפחות חד-הוריות... ובשנת 2014 הגענו כבר לכ-140,000 חד הוריות.  אם חד-הורית מקבלת 4,022 שקל לחודש (שנת 2010), סיוע בשכר דירה עד 1,170 שקל, מענק לימודים עד 1,436 שקל והטבות אחרות. 

קצבאות נכות– מתחלקות ל-11 קטגוריות: נכות כללית, נכות מעבודה, ניידות, שירותים מיוחדים לנכים קשים, סיעוד, נכות ילד, נכות איבה, נכות אסירי ציון, נכות גזזת, נכות פוליו, ותאונות אישיות. 

נכות כללית: קצבה שניתנה ב-2009 ל-200,100 איש. עלותה 6.4 מיליארד ₪ בשנה. מעניין לציין כי 32% ממקבלי הקצבאות סובלים מליקוי נפשי. באוקטובר 2010 התבשרנו על פסיכיאטר שסידר קצבאות נכות לעשרות תלמידי ישיבות, אין ספק שהוא אינו היחיד... נכה כללי 100% עם אישה ו-2 ילדים יכול לקבל קצבה חודשית בסך 4,966 ₪. (עם תוספת שר"מ קצבתו יכולה להגיע ל-9,357 ₪). שאר של נפטר שקיבל נכות יקבל גם מענק פטירה בסך 8,074 ₪. לעיתים פקיד השיקום מחליט שאת הקצבה יקבל אדם אחר עבור הנכה (ולא תמיד הכסף מגיע ליעדו...).

מקבלי קצבה זו בעצם מתוגמלים על אי יכולת לעבוד עקב מצבם הרפואי, אך ע"פ "חוק לרון" מסתבר שנכה 100% יכול לעבוד עד 4,800 ₪ ואף לקבל אבטלה. מעניין לציין כי קצבה זו ניתנת אף לעקרות בית, שאינן עובדות, הנבדקות במסלול מיוחד – עליהן לעבור מבדקים לקילוף תפוחי אדמה, הצעת מיטה, שטיפת כלים וכדומה (למרבה הפלא, המסלול חסום בפני גברים).

נכות מעבודה: ניתנת לאדם שנפגע בעבודה, ומורכבת מ-75% שכרו. עלותה 1.75 מיליארד ₪ בשנה. אדם שמשולמת לו 100% קצבת נכות יכול לחזור לעבודה ולהרוויח בדיוק את אותו שכר (או יותר) וקצבתו תישאר כפי שהיא. ענף נפגעי עבודה חל על כל אדם העובד בישראל, גם על עובדים לא חוקיים, שלא הם ולא המעסיקים שלהם שילמו דמי ביטוח עבורם. עובד זר יכול להיפגע בישראל, לחזור למשפחתו בחו"ל, ולקבל "משכורת" לכל החיים לחשבונו בחו"ל ממדינת ישראל. אדם שנהרג בישראל מתאונת עבודה, שאריו (אישה או ילד) יהיו זכאים לקצבה בהתאם לשכרו ערב הפגיעה. 

ניידות: הסכם המעניק הטבות (בנוסף לקצבאות: נכות כללית ונכות מעבודה!) למי שיש להם ליקויים ברגליים. ההטבות כוללות: קצבת ניידות (סכום הקצבה נע בין 542-7,223 ₪), הלוואה עומדת (כיסוי מיסי הרכב, יכולה להגיע עד 120,000 ש"ח), קרן הלוואות (עד 121,000 ש"ח), מימון אביזרים לרכב (דוגמה: עלות ממוצעת של רכב עם ג'ויסטיק או הגה חשמלי – כחצי מיליון ₪), לימוד נהיגה, שירותי גרירה וכו'. אם מקבל קצבת ניידות גם עובד – הוא מקבל קצבה כפולה. 

איבה: ניתנת לאדם שנפגע ממעשי אלימות שכוונה כלפיו או כלפי אדם אחר בשל מוצאו האתני (לדוגמה: התגמולים לנפגעי איבה חל גם על עיתונאים זרים). ההטבות מהמדינה: תוספת עזרה לזולת, דמי ניידות, דמי נסיעה, דמי ביגוד, מענק נעליים, מענק חימום או קירור, מענק הבראה, תגמול חודשי שוטף ללא מבחן הכנסות להורים שכולים (כ-7,500 ₪), מענק קבורה להורים שכולים, השתתפות בהקמת מצבה להורים ולאלמן, השתתפות ברכישת קבר ליד נספה, מענק לידה לאלמנה, מענק אבל, מענק לאחזקת הקבר, הנצחה, מענק התאלמנות, מימון הורים שכולים בבית אבות או מוסדות רפואיים, מענק בר מצווה ליתום (ניתן גם ליתומים שאינם יהודים), הסעות לאזכרות, הטסת קרובי משפחה פעם בחצי שנה, חמי מרפא (שהות של 7 ימים במלון חצי פנסיון דרך אשת טורס), מענק מס הכנסה, מענק לימודים להשכלה גבוהה, מענק נישואין (ניתן לילדיו של אדם שנהרג עקב פעולת איבה וגילו מתחת ל-37 – 112,000 ₪), אם שני ההורים נהרגו – מקבל כפול), מענק דיור, פטור מהעברת מקרקעין, פטור מס רכישה, פטור מארנונה, פטור מדמי התקנה ודמי שימוש בטלפון הקווי, פטור מתשלום אגרת רדיו וטלוויזיה וכו'.

לאחר חלוקת הקצבאות, מפנים את הנכים לאגף השיקום שתפקידו לתת שיקום מקצועי לאנשים עם נכות, המעניק סדנאות העצמה, הקניית הרגלי עבודה, אוריינות מחשב, השלמת השכלה, השלמת בגרות, מכינות, פסיכומטרי, הכשרה מקצועית, לימודי תעודה, השכלה גבוהה, סיוע בהשמה, קורסי יזמות, תשלום שכר לימוד, דמי שיקום, תשלום נסיעות, הוצאות על ספרים ומכשירי לימוד, שיעורי עזר, תשלום שכר דירה וכו'.

קצבאות בעזרת השם – הסקטור החרדי אימץ בהצלחה את כללי המשחק של מדינת הרווחה – "מגיע לי" – פרנסה ללא עבודה. 67% מהגברים החרדים אינם עובדים (בחלק מהמשפחות הנשים עובדות). תופעה שאינה קיימת בשום קהילה יהודית-חרדית בעולם, גם לא בשנים עָבָרוּ.

הציבור החילוני זועם כנגד החרדים שלא בצדק. החרדים אינם שונים מכל סקטור אחר שזוכה בקצבאות. החרדים פשוט מנצחים כרגע בתחרות "המגיע לי". הזעם צריך להיות מופנה אל עבר שיטת המשטר הסוציאליסטית, מדינת הרווחה. אך טענתם היחידה של החילונים הזועמים היא "לנו מגיע יותר". הואיל וכאמור אין דרך להחליט אובייקטיבית למי מגיע – הכוח קובע והדתיים מובילים במחצית הזאת של המשחק... 

כמעט 66% מהחרדים נמצאים מתחת לקו העוני – עוני מרצון ומבחירה. בחירתם היא לימודי תורה במקום עבודה כאשר קיומם המינימאלי מובטח על ידי עמלם של אחרים. 

קצבאות דיור – דירה מגיע? בוודאי!! למה לעבוד קשה כדי להגיע לבעלות על דירה או לשכור דירה כמו רבים אחרים – אפשר להצטרף למעגל הזכאים. 5,500,000,000 ₪ (חמישה וחצי מיליארד) זהו תקציב הסיוע למשכנתאות לזכאים בשנת 2002 (התקציב ירד ל- 1.2 מיליארד ב-2010). הקריטריון העיקרי לזכאות הוא מספר האחים והאחיות של בני הזוג ומספר הילדים. יש דרכים שמאפשרות להגיע ל-90% מעלות הדירה. בעזרת הלובי המתאים בכנסת מתקבלים חוקים כגון אזורי עדיפות לאומית, חוק הנגב, אזור עימות או מבצע ראוותני תורן של שר בממשלה. הסקטור החרדי מרובה הילדים מפגין נוכחות מכובדת גם בסעיפים אלה.

ראוי לציין את חברות השיכון הציבוריות עמידר ועמיגור המעניקות סיוע בשכר דירה (עד 95%!) וכן בתי דיור מוגן לזכאים.

סביב קריטריונים אובייקטיבים לכאורה מסתתרים מאבקי כוח פוליטיים שקובעים את אמות המידה לפיהן יקבעו הקריטריונים. במסווה מוצלח של "רגישות חברתית", מחולקים כספים ל"אנשי שלומנו". במשרד השיכון קיימת לדוגמה, ועדת אכלוס ציבורית או וועדות סיוע אחרות בהן יושבים פוליטיקאים ו"נציגי ציבור". במסדרונות בוחשים המאכערים שמתפרנסים יחד עם חברי הועדות מהעסק ומזרימים כספים לאנשים שחפצים ביקרם (דו"ח מבקר המדינה 1999). 

הנה קטע מספרו של משה פרל/"בעיניים פקוחות" (הוצאת כתר):

Vaadat Ichlus

חקיקה פרטית – כך מקובל לקרוא לחוקים שמתקבלים ביוזמתם של חברי כנסת בודדים ונועדו להגדיל את רווחתו של סקטור צר באוכלוסייה שהתארגן סביב אותו חבר כנסת. קשה להגדיר במדויק מהי "חקיקה פרטית" כי כמעט כל חוק חברתי חדש מיועד להעביר כסף מאזרח עמל לאזרח בטל, או לשנות "סדר עדיפויות" – מונח נאצל לכאורה שמאחוריו מסתתר אך ורק שינוי במאזן הכוח בין קבוצות ה"מגיע לי". הלובי שמצליח לשנות את "סדר העדיפויות" אומר למעשה: "עכשיו כוחי להזיק לפוליטיקאים גדול משלכם, אני מצליח למשוך את השמיכה הקצרה לכיוון שלי"... כמעט כל חוק שתכליתו העברת כספים הופך בשלב מסוים לחוק פרטי באמצעות תיקונים "קטנים" של הרגע האחרון עקב לחץ של קבוצת חברי כנסת. גם כאן, החקיקה אינה מבטאת צדק כלשהו, אלא כוח. 

בכנסת הראשונה, ב-1949 הוגשו 5 הצעות חוק פרטיות, בכנסת השביעית גדל המספר ל- 214, ובכנסת ה-11 (1988) המספר כבר גדל ל- 770 הצעות חוק פרטיות. בחודשיים הראשונים לכהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה (מאי 2006) הוגשו כ- 1,000 הצעות חוק פרטיות. מספר חברי הכנסת לא גדל... אותם 120 חברים. בשנות ה-90 טיפס מספר הצעות החוק הפרטיות להיקף עצום – למעלה מ-3000 הצעות חוק פרטיות! כ- 30 הצעות חוק פרטיות בממוצע לכל חבר כנסת במהלך קדנציה אחת (בדרך כלל קצרה, בגלל הקדמת בחירות...). בכנסת ה-18 (2009-2012) הוגשו כ-4,600 הצעות חוק, מתוכן הגיעו לסדר היום של וועדת השרים לענייני חקיקה כ- 2,850 הצעות חוק.

אין ספק שעיקר זמנם ומרצם של חברי הכנסת מוקדש למלחמה על הכסף שמועבר לקבוצות אוכלוסייה שמצליחות להתארגן בעורפם. החל בסיוע לענף הקולנוע וכלה בסיוע לסטודנטים. כל העברה מנומקת במשפטים מתובלי "שוויון", "שכבות חלשות", "רווחה חברתית" ו"צדק". 

דמי אבטלה – "אם משלמים לאנשים כדי שלא יעבדו – הם לא עובדים" (פרופ' מילטון פרידמן). במחצית הראשונה של שנות האלפיים התייצב מספר המובטלים על כ- 260,000 איש. כמחציתם זכאים לדמי אבטלה. 

כל מעסיק שמראיין עובדים חדשים, נתקל בוודאי בתופעה של מועמד ראוי לעבודה שהסביר כי הוא רוצה להתחיל בעבודה מיד, אך מבקש לדחות את המשכורות הראשונות במספר חודשים כדי שלא "להפסיד" את דמי האבטלה מהביטוח הלאומי. 

בשנת 2010 היו כ- 56,000 זכאים לדמי אבטלה בישראל. דמי אבטלה מהווים כ-5.6% מתשלומי הביטוח הלאומי (תשלומי הגמלאות לשנת 2009 מהווים 54.3 מיליארד ₪). בכדי להיות זכאי לאבטלה עלייך לעבוד תקופה קטנטנה של 12 חוד' (ב-2009 הסתפקו ב-9 חודשי עבודה) ולאחר מכן לקבל דמי אבטלה למשך 175 ימים (ללא שישי-שבת, סה"כ כ-7 חודשים) מקסימום (ע"פ קריטריונים של גיל). מהר מאד אנשים הבינו את הפרנציפ: לעבוד 12 חוד' ולאחר מכן לצאת ל"שבתון" של 7 חוד' על חשבון המדינה. והשוויון חוגג: אם אתה מצוי בהכשרה מקצועית ואין לך 12 שנות לימוד תקבל מינימום 138 ימי אבטלה, גם אם ע"פ החוק מגיע לך פחות. לא עבדת חודש מלא? לא נורא, מספיק שתעבוד 18 ימים בחודש וזה ייחשב לך כחודש עבודה מלא. מעניין לציין כי עצמאיים ושכירים שאין להם התקשרות חוזית עם מעסיקם, מצווים לא לבטח את עצמם בביטוח אבטלה, זאת בניגוד לנבחרי ציבור (אין להם התקשרות חוזית בינם לבין מעסיקם, לדוגמה: ראש מועצה, סגן ראש מועצה וכדומה) עליהם חל חוק ביטוח אבטלה, על פי קביעת בג"צ. גם אם לא ביטחת את עצמך בישראל ולו ליום אחד אך עבדת במדינות כמו אוסטריה, הולנד ושוודיה ופוטרת – תקבל דמי אבטלה בישראל, כל זאת במסגרת "אמנה בינלאומית".

לשכות העבודה, מי שתפקידן להחזיר את האדם המובטל לשוק העבודה, אינן אפקטיביות כלל: מובטלים מעל גיל 50 חותמים (מעבירים אצבע) בלשכת התעסוקה פעם בחודש (מתי שהם רוצים), מובטלים מתחת לגיל 50 חותמים פעם בשבוע. במקרים מסוימים אף מותר להם לסרב לעבודה. לשכות העבודה בישראל אם כך הן פתח נהדר לעבודות "מהצד" ושאר קומבינות. 

עוולה אחרת: העובדים השכירים בישראל מחויבים לבטח עצמם בביטוח אבטלה. בביטוח לאומי גובים את דמי הביטוח בהתאם לשכר, כעת נשאלת השאלה האם הביטוח הלאומי ישלם בהתאם לשכרך כאשר תצטרכו? בהחלט לא. דמי האבטלה המרביים לחודש הם 8,015 ₪. לאדם א' ישלמו דמי אבטלה שווי ערך ל-80% ממשכורתו, ולאדם ב' ישלמו דמי אבטלה בשיעור של 32% ממשכורתו ואף נמוך מזה. 

מובטלים שמעסיקיהם פושטי רגל: זכאים לתשלום שכר עבודה (בתוספת הבראה, פדיון חופשה, ביגוד, משכורת י"ג, הודעה מוקדמת) ופיצויי פיטורין שמעבידו היה חייב לו, כולל תשלום לקופות גמל. 

מענק לחיילים העובדים בעבודה נדרשת: גם להם מגיע. בשנתיים הראשונות לשחרור עליהם לעבוד 4/6 חוד' בעבודה נדרשת (הכלולה ברשימת העבודות המועדפות) בכדי להיות זכאי למתנה מהמדינה בסך 8,804 ₪ (נכון ל-1.1.10). בהמשך כשיגיעו למילואים, יזכו בתשלום גם אם לא נגרם להם אובדן הכנסה. ישנה גם הבחנה ברורה בין חיילי מילואים "רגילים" לבין אנשי קבע וצוות אוויר. כל הכבוד לצה"ל.

עמותות רווחה – לכאורה, ארגונים פרטיים ללא כוונת רווח שנועדו לתמוך בנזקקים באמצעות תרומות מרצון שמגייסת העמותה. במציאות הישראלית, יונקות רוב העמותות מתקציב המדינה ומספקות שירותים מקבילים לאלה של מדינת הרווחה. כלומר, התקציב של רוב העמותות מקורו במיסים שכופים על האזרח במקום מתרומות. חלק מהעמותות מסייעות בעיקר לראשיהן ולמקורבים. השיטה: עסקנים פוליטיים או מקורביהם מקימים עמותה ציבורית למטרה נעלה. הממסד הפוליטי מעביר כסף לעמותה. התקציבים מוזרמים מהעמותה אל ציבור מקורב ומועדף. הנתמכים הזוכים בכסף גומלים למפלגה או לפוליטיקאי ביום הבחירות להבטחת המשך זרימת הכסף... לעמותה יש מנהלים, לשכות, רכבים צמודים ועובדים שמתפרנסים מהעסק... 

בשנת 2002 הוזרמו לעמותות כ- 4 מיליארד שקלים. לא פלא איפה שמידי שנה מצטרפות כ- 1,500 עמותות חדשות אל אלפי הקיימות. למען ההגינות יש לציין שחלקן אכן עוזר לנזקקים, מפעיל מתנדבים ומגייס גם תרומות פרטיות. 

קרנות פיתוח – (קרן פיתוח שירותים לנכים, קרן קידום תוכנית סיעוד, קרן ילדים בסיכון, קרן מפעלים מיוחדים, קרן מנוף לצמצום תאונות עבודה וכו') שתפקידן להעניק סיוע לאותם "ארגונים ורשויות ללא מטרות רווח" – עלותן 177 מיליון ₪ בשנה.

קצבאות זקנה – כדי שתהיה זכאי לקצבת זקנה ממדינת ישראל, עלייך לעבוד בסה"כ 12 שנה, או 60 חודשים ב-10 השנים שקדמו לגיל הזקנה. 2 עובדים שעבדו במדינה במשך 30 שנה, כאשר א' שילם וביטח עצמו פי 10 יותר מ-ב', בסופו של דבר - שניהם יקבלו את אותה קצבת בסיס. יתרה מכך, עולים שעלו לארץ לאחר גיל הפרישה ולא ביטחו את עצמם אפילו לא ליום אחד בביטוח לאומי, יקבלו קצבת זקנה על חשבון אוצר המדינה ועל חשבוננו.

קצבאות שארים – קצבה חודשית המשולמת לשאר של נפטר (אישה, בעל או ילד). כאשר מדובר בגבר, זכאותו מותנית במבחן הכנסות (עד 9,038 ₪), אם זאת אישה – אין לה מבחן הכנסות והיא יכולה לקבל את הקצבה גם אם מרוויחה משכורת עתק. נו, "שוויון". ילדי הנפטר אף זכאים למענק בר מצווה, בסך 5,185 ₪, בהגיעם לגיל 13/12, לצורך השתתפות המדינה בהוצאות האירוע המשפחתי. מענק בר המצווה ניתן גם למוסלמים, נוצרים, דרוזים, צ'רקסים ... הכל במסגרת עיקרון ה"שוויון".

מקבלי הקצבאות אלו נהנים לא רק מהקצבה אלא מההטבות הנלוות אליה (הנחות באוטובוס, חשמל, טלפון, בתי ספר, דיור וכו'). ראוי לציין שקבוצה זו איננה משלמת דמי ביטוח כמו כלל האוכלוסייה, אלא תשלומי מינימום. ישנם אף אנשים הפטורים מתשלום דמי ביטוח (כמו עקרת בית, אסיר ועוד).

קצבאות הסרק

הממשלה, בעיקר באמצעות הביטוח הלאומי, לוקחת כסף מכל האזרחים ומחזירה אותו לכולם בשלב כלשהו בחייהם. קבוצת "המגיע לי" רחבה אף יותר – היא איננה כוללת רק את אזרחי המדינה. זכאות לקצבה יכולה להיווצר גם אצל אנשים שאינם אזרחי ישראל, כמו כן ביטוח לאומי משלם קצבאות גם לתושבים שעזבו את ישראל ומתגוררים במדינות אמנה. 

הקצבאות ניתנות לתושב – ארעי וקבוע, והן לאזרח. תושבות במדינת ישראל מתבססת על שיקול דעת של פקיד הגבייה בביטוח לאומי. תושב יחשב כמי שהגיע לארץ למטרת לימודים והשתלמות, איחוד משפחות (לדוגמא: פליטים, אנשי צד"ל) ועוד. 

74 מיליארד ₪, זהו היקף הקצבאות שמשלם הביטוח הלאומי בשנת 2015 (כמחצית מסכום זה ממומן על ידי המדינה. הגבייה השוטפת מכסה רק כ-52% מההוצאות). ובדרך – מפרנס הביטוח הלאומי מנגנון אדיר אוכלי חינם, פוליטיקאים, בנקים וגופים אחרים. האזרח מפסיד – על כל שקל שלוקחים, מחזירים לו בעתיד הרבה פחות. כי בתווך בוחשת בכסף מערכת ממשלתית שחוסר היעילות והשחיתות היא מאפיין מובנה ובלתי נמנע שלה. 

מכונה אדירה זו, תפקידה להעביר כסף מכיס ימין של האזרח לכיסו השמאלי של אותו אזרח (כ-80% מדמי הביטוח הלאומי נגבים מ-4 העשירונים העליונים). להוגי הרעיון המקורי היו כנראה כוונות טובות, אך עם השנים נוספו גלגלים רבים למכונה. המערכת התנפחה למימדים מפלצתיים תוך כדי מאבקים פוליטיים. מנגנון הקצבאות עצמו הפך, באופן בלתי נמנע, למכשיר פוליטי רב-כוח בידי השלטון ועסקניו – לא העזרה לנזקקים. 

הוצאות המנהלה של הביטוח הלאומי (הרוב עבור משכורות) מגיעות לכ- 1,350,000,000 ש"ח. 1.35 מיליארד ש"ח (2014).

השפעת הביטוח הלאומי על הגדלת "המצוקה"

נניח שבשבוע הבא יעבור בכנסת חוק חדש במסגרתו יוענק סיוע למשפחות עם ילדים אלימים – 500 ש"ח לחודש "למימון טיפול מונע". אין ספק שבחודשים ובשנים שלאחר מכן נחזה בעלייה דרמטית ברמת האלימות בבתי הספר... הורים לא מעטים יעודדו את ילדיהם להכות מידי פעם תלמיד אחר או להשליך קלמר על מורה. למה לא? כך אפשר יהיה לקבל את "האישור" ולהשלים את תקציב המשפחה החודשי. 

כך גדל מספר מקבלי הבטחת הכנסה פי 16 תוך 20 שנה, ומספר המשפחות החד-הוריות פי 10 באותה תקופה. 

תרגיל בחשבון: לאן מגיעים התקציבים החברתיים? 

תקציב המדינה בשנת 2015 עומד על כ- 332 מיליארד ש"ח (בשנת 2004 עמד על כ- 260 מיליארד ₪). הערכת היקף "ההוצאה החברתית" מתוך התקציב אינה משימה קלה. צריך להוסיף לכך את תקציב הביטוח הלאומי (החלק שמעבר להעברות המדינה לביטוח הלאומי) ותקציבי הרווחה של הרשויות המקומיות. לכל מוסד יש הגדרה משלו ל"תקציבי העברה", תמיכות ו"תקציבים חברתיים" (2014): 

תקציב ה"שירותים החברתיים" על פי משרד האוצר :                 131 מיליארד ₪

תשלומי העברה של "הממשלה הרחבה" (כולל עיריות ומוסדות):  108 מיליארד ₪.

ההוצאה על "שירותים חברתיים" לפי מרכז טאוב:                      159 מיליארד ₪

השקפתנו רחבה יותר: כל הכנסה של אזרח שאינה נובעת מעבודתו, מרכושו, או מהעברה ישירה אליו ע"י אזרח אחר היא "תקציב העברה חברתי". לפיכך, נכללים בהגדרה רחבה זו תקציבים כגון כל תקציב הביטוח הלאומי, תקציב משרד הרווחה, תקציבי הרווחה של הרשויות המקומיות, כמעט כל תקציב משרד השיכון ומשרד הקליטה, סובסידיות לתחבורה ציבורית ורכבת (אלמלא התמיכה היו המחירים עולים, לפחות לטענתם...), תמיכות לחקלאים, סבסוד מים ועוד. תקציבי העברה סמויים מסתתרים גם בסעיפי תקציב אחרים, כגון פרויקט "מחשב לכל ילד" בתקציב משרד ראש הממשלה. 

ניתן להרחיב ולטעון שחלק ניכר מתקציבי החינוך והבריאות הם תשלומי העברה חברתיים שמוזילים את השרות והופכים אותו ל"חינם". בהגדרה הרחבה ביותר צריך לכלול גם את משכורות אותו חלק של עובדי הציבור המיותרים (קשה לאמוד את מספר "אוכלי החינם"). אם מנכ"ל עיריית ירושלים (2004) טען, לדוגמה, שיש בעירייה 1200 עובדים מיותרים אז צריך להתייחס למשכורותיהם כאילו היו דמי אבטלה – תשלום העברה. 

כך או כך, גם אם לא נאמץ הגדרות מרחיבות מאד, ניתן להעריך שסך התקציב ה"חברתי", שצומח משנה לשנה, עומד על כ- 60% מתקציב המדינה (לפני החזר חובות). 

kitzvaot

(קליק על הגרף מפנה למקור).

 

נניח שסוגרים את כל המשרדים שעוסקים ברווחה בממשלה וברשויות המקומיות, מפטרים את כל הפקידים, המנהלים והעובדים הסוציאליים, סוגרים את הביטוח הלאומי, מכבים את האור במשרדים ונועלים הכול. עכשיו ניקח את אותם 120 מיליארד השקלים ונחלק אותם ל- 1/2 "העני" ביותר של המשפחות בישראל, כאשר המחצית "העשירה" ביותר לא תקבל קצבאות כלל. 120 מיליארד השקלים הם תקציב הביטוח הלאומי, משרד הרווחה, קצבאות מתקציב המדינה, עמותות נתמכות והשתתפות הרשויות מקומיות.

כן, נניח שכל משפחה שנייה במדינה "ענייה". כל אחת ממחצית המשפחות בישראל תקבל הביתה צ'ק ממשרד האוצר. נחלק את התקציב המכובד ל- 1,000,000 משפחות. חישוב מהיר מראה כי כל משפחה תקבל מידי חודש כ- 10,000 ₪ נטו ביד!!! ללא ביורוקרטיה וללא קריטריונים (רק על סמך דוח שנתי למס הכנסה). תחשיב זה מניח שיתר מחצית המשפחות, המבוססות יותר – לא יקבלו תקציבי העברה ובייחוד קצבאות ילדים, זקנה, אבטלה וכדומה. 

משכורת חודשית מכובדת לכל הדעות. אז לאן מתגלגל הכסף?... 

התרגיל הדמיוני אינו מצג שווא, אלה המספרים, אבל הרעיון לא ניתן ליישום. מיותר לציין שאין כיום משפחה ענייה שזוכה לקבל ממערכת הסעד הישראלית 10,000 ₪ לחודש. התרגיל ממחיש לאן זורם הכסף במדינת הרווחה – חלקו לכיסיהם של "עסקני הרווחה" – הפקידות, המנגנונים וכיסים עלומים. חלק בלבד מגיע אל הנצרכים וגם לא ייתכן אחרת ב"מדינת רווחה". 

אי שוויון בחברה

אי שוויון כלכלי בין אדם לחברו הוא נתון יסוד קבוע בחברה האנושית, בכל צורת משטר שהיא. אי השוויון מבטא את ההבדל בין בני האנוש שנובע מאין ספור גורמים: שוני גנטי, כישרון, סדר עדיפויות אישי, נכונות למאמץ, נכונות לנטילת סיכון, מסורת משפחתית, חינוך, משאבים במשפחה, מגבלות רפואיות, מזל אקראי ועוד גורמים רבים. אנשים נבדלים זה מזה כמעט בהכול: בתחומי עניין, לחלקנו יש דחף להוביל ולהנהיג, אחרים עצלנים, אחדים מוכנים "לקרוע" עצמם כדי להשיג סגנון חיים עשיר, חלקנו מוכן לעבוד קשה אבל מסתפק בקורת גג סבירה, די מזון ומוצרים בסיסיים. אין פלא שיש הבדל בהכנסות. אי השוויון בהכנסות וברכוש נובע מאי השוויון בתכונות בין בני האדם, בסדרי עדיפויות וגם מגורמים אקראיים. 

בכלכלה המודרנית ניתנת תמורה גבוהה יותר לעבודת המוח מאשר לעבודת כפיים. עם הזמן גדל הפער. ככל שמקור הפרנסה מתרחק מעבודת-ידיים ועובר לעבודת-מוח משחקת יותר ההשכלה, ההתמחות והניסיון המקצועי. גם הגיל שבו מגיע האדם להכנסתו המרבית עולה. לפני כ- 120 שנים, רוב האוכלוסייה עבדה עבודה פיזית והגיע לשיא הכנסתה בגיל 25 - 35. כיום אנשים מגיעים לשיא הכנסתם בגילאי 45 - 60. יכולות הנובעות מהמוח והניסיון המקצועי ממשיכות להשתבח זמן רב לאחר שיכולות פיזיות מתחילות להתפוגג. במילים אחרות, הגידול בהכנסה צפוי לאלה מביננו שיצברו השכלה, ניסיון, התמחות, אמביציה, חזון, לקיחת סיכונים, נכונות לשינוי ופשוט נכונות לעבודה קשה. פחות מזל ופחות כסף של האבא. פחות מאשר לפני 120 שנים. 

במדינה קפיטליסטית שאינה מחלקת קצבאות תמורת אי-עבודה, רוב האנשים שמאכלסים את שני העשירונים הנמוכים יהיו מצטרפים חדשים לשוק העבודה, צעירים, מהגרים, עובדי עבודה חלקית, קשישים ללא פנסיה. מיעוט מביניהם יהיו מוכי גורל וחסרי ישע אמיתיים. 

מקובל לראות בצמצום אי-השוויון מטרה מוסרית למרות שאין שום הגיון כלכלי להעדיף התפלגות מסוימת של הכנסות על פני התפלגות אחרת. קיימת דרך בטוחה להקטין למינימום את אי השוויון בהכנסות וברכוש – משטר טוטליטרי שלא יאפשר לבעלי הכישרונות להרוויח מכישרונם, יאסור החזקת הון פרטי וגם יאסור עליהם לברוח. באופן זה כולם יהיו עניים ורעבים (מלבד המשפחה השלטת). קובה, צפון קוריאה, ברית המועצות לשעבר. 

אי שוויון נמדד סטטיסטית בדרך כלל במסגרת של מדינה – איזה חלק של ההכנסות נופל בחלקם של העשירונים העליונים, לעומת החלק הנופל בחלקם של העשירונים הנמוכים – התפלגות ההכנסות. תתכן מדינה ענייה באפריקה בה העשירון התחתון מתקיים מהכנסה חודשית של 100 $ לחודש ואילו העשירון השבע, מתקיים מהכנסה של 900 $ לחודש. לעומת זאת, תתכן מדינה מערבית בה העשירון התחתון, העני, מתקיים מהכנסה של 1,000 $ ואילו העשירון העליון נהנה מהכנסה של 30,000 $ לחודש. העני באפריקה חי על מחצלת בבקתת עשב ולעיתים גם רעב; לעומתו, העני במדינה המערבית גר בדירה, ייתכן באזור לא-טוב, אך הוא מצויד במקרר חשמלי, מכשיר טלוויזיה, מים חמים, מדף ספרים ודי אוכל שלא לרעוב. סטטיסטית, ייתכן שימדדו בשתי המדינות פערים זהים בין עשירים לעניים... לכן, משמעותו של מדד אי השוויון תלויה, לא מעט, בהשקפתו הפוליטית של המתבונן. 

מקובל למדוד את רמת אי השוויון במדינה לפי מדד ג'יני. ערכו נע בין 0 ל-1, כאשר 1 מציין אי-שוויון קיצוני. המדד מביא בחשבון שכירים בלבד, מתעלם מעצמאיים, אינו מביא בחשבון רכוש והכנסות אחרות, מודד את ההכנסות ברוטו לפני מס ומתעלם מהטבות כגון פטורים, הנחות וסובסידיות. המדד הוא יחסי ואינו מבדיל בין מדינה בה הכנסת העני עומדת על 1,000 דולר לחודש לבין מדינה באפריקה בה הכנסת העני היא 100 דולר לחודש. אם כל התושבים באותה מדינה אפריקנית יקבלו 100 דולר לחודש, מצבה מבחינת מדד אי-השוויון יהיה טוב יותר מאשר מדינה שחלק מתושביה מרוויח 10,000 דולר בחודש וחלק אחר רק 1,000 דולר בחודש...

לפי מדד זה, אם ביל גייטס יחד עם וורן באפט יעלו לישראל, העושר הרב שיביאו איתם לארץ יגרום מייד להרעה במצב העניים (יגדיל את אי-השוויון), למרות שמצבם האובייקטיבי לא השתנה, מצב המשק ישתפר וסיכויי ההיחלצות מהעוני גדלו. לפי מדד זה צריך לגרש מהארץ את שרי אריסון, את יצחק תשובה את משפחת ורטהיימר, ועוד כמה מבעלי חברות ההיי-טק בישראל – אז המצב ישתפר, מדד ג'יני יראה ירידה דרסטית – אי השוויון יקטן. פחות אנשים יימצאו מתחת לקו העוני כי על פי התחשיב "קו העוני" ירד. 

מאופי התפלגות ההכנסות במדינה אי אפשר להסיק דבר וחצי דבר על ביצועי המשק או קצב יצירת הזדמנויות תעסוקה חדשות. התרחבות פער אינה בהכרח סימן לכישלון המשק וצמצום פערים לא מעיד בהכרח על תפקוד עדיף של המשק. פשוט אין קשר. מצבו של אזרח יכול להשתפר ככל שפתוחים לפניו יותר הזדמנויות כלכליות ולא כתוצאה של נאומי פוליטיקאים על "צמצום פערים". 

לפי שיטת מדידת העוני בישראל: אם כל אזרח יגלה בחצרו מכרה יהלומים ויזכה להכנסה של 10,000 דולר בחודש – עדיין דו"ח העוני ידווח על 25% מהאוכלוסייה כעניים. ביהדות אין אזכור ל"שאיפה לשוויון" – תפקיד הצדקה הפרטית הוא להקל על מצוקה. 

למרות שאנחנו לא מתלהבים מ"מדידת אי-שוויון" ו"פערים", הזעקות הקבועות בתקשורת "החברתית"– אין להן על מה להסתמך – המצב בישראל משתפר גם לשיטתם:

E Shivion

  (קליק על הגרף מפנה למקור)

 

מדדי אי השוויון: השוואה בין קבוצות (עשירונים) שאינן קיימות במציאות

אין ממש בסטטיסטיקות על אי שוויון כלכלי. ההשוואה נערכת בין "קבוצות" שאינן קיימות במציאות. נכין רשימה של שמות העניים (נניח 2 העשירונים הנמוכים) בשנת 1997; ורשימה שנייה, כעבור 10 שנים, של שמות העניים בשנת 2007. השוואה בין השמות תגלה שחלק גדול של העניים עזב את הרשימה ושמות חדשים נוספו. הנתונים מארה"ב מעלים כי רוב העניים לא נשארים עניים ורובם הגדול של המיליונרים הרוויחו את הונם במהלך חייהם ולא ירשו הון. 

מדד אי-השוויון אינו עורך השוואה בין בני אדם, אלא בין קבוצות שאינן קיימות במציאות – הרכב הקבוצות מבחינה אנושית משתנה ללא הרף. ההשוואה אינה נערכת בין אותם האנשים כי הרכב הקבוצות משתנה! בהחלט ייתכן שאזרח שהיה שייך לקבוצת העניים ביום ביצוע הסקר, כבר יצא מקבוצה זו ביום פרסום הסקר בעיתון. 

אם רוצים לבדוק באמת אם מצב העניים (לא "העוני") השתפר או הורע, צריך לעקוב אחרי אותם אנשים לאורך זמן, לבדוק אישית את הכנסתם הריאלית (הכנסה בניכוי אינפלציה), ומה כוח הקנייה של אותה הכנסה (איזה סל מוצרים הם יכולים לקנות באותה הכנסה). עם "אי-שוויון" לא קונים מוצרים בסופרמרקט אלא רק עם הכנסה ריאלית. 

ההטעייה שבנתוני הביטוח הלאומי

מידי תקופה מפרסם המוסד לביטוח לאומי כותרות על מימדי אי-השוויון שבין העשירונים בחברה. הביטוח הלאומי מתייחס לחברה בישראל כאילו הייתה מחולקת לעשר כיתות סגורות וקבועות בהרכבן האנושי. ההשוואה נערכת בין פערי ההכנסות של הכיתות הסגורות – יחסית לפערים שפורסמו בדוח הקודם. הסטטיסטיקה אינה אומרת דבר על מצבו של הפרט משום שהיא אינה עוקבת אחרי אנשים: כמה מאתנו היו בעשירון התחתון ועלו תוך שנתיים לעשירון גבוה יותר? כמה "נשרו" מהעשירון העליון אל עשירון נמוך יותר? כמה זמן שוהה משפחה או יחיד בעשירון התחתון עד שהיא נחלצת ממנו? כמה משפחות נשארות שם באופן כרוני? מה הקצב ושיעור ההיחלצות מהעוני? בסטטיסטיקה אין אפילו רמז למעקב אחרי יחידים או משפחות. אין בנמצא מעקב לאורך זמן אחרי התפתחות ההכנסות של משקי בית בהתחשב בהשכלתם, נקודת הזינוק הראשונית, רקע עדתי וכדומה. נתונים כאלה היו נותנים תמונה שונה לחלוטין על מימדי העוני וחלוקתו. 

לדוגמה: טבעי שמשפחה צעירה או יחידים יתחילו את דרכם בחיים בתחתית הסולם ויתקדמו במשך הזמן. בתקופה מסוימת הם משויכים גם לעשירון התחתון. 

הגדרת העוני לצרכים סטטיסטיים צריכה לכלול רק את מספר השוהים מתחת לסף-העוני לטווח רחוק. עניים "כרוניים". מחקר בארצות הברית שמבוצע מאז 1968 על ידי אוניברסיטת מישיגן, עוקב אחרי מדגם של כ- 50,000 איש לאורך זמן, מעלה כי רק 5% מתוך אלה שהיו בשני העשירונים הנמוכים נמצאו שם כעבור 20 שנים. פחות מאחוז אחד נשארו באופן קבוע , לכל אורך התקופה, בשני העשירונים הנמוכים (כלומר, לא שהו בחלק מהזמן בעשירונים גבוהים יותר). המשמעות היא ש- 95% מאלה שמתחילים בעשירון התחתון נחלצים משם. 

אבל גם במונחים מוחלטים המצב משתפר. בזכות הקפיטליזם, הטכנולוגיה והסחר הבינלאומי מוזלים ללא הרף מוצרי צריכה גם עבור אלה שתקועים כרונית בעשירון נמוך. משפחה בעשירון התחתון בישראל חיה הרבה יותר טוב ממשפחה במעמד הבינוני לפני 50 שנה, במונחים מוחלטים (לא יחסיים): המזון עשיר, מגוון ומזין יותר; הדירה גדולה יותר, יש מכונת כביסה, מיקרוגל, טלפון; החשיפה לתרבות ובידור גדולה פי כמה בזכות הטלוויזיה, האינטרנט, הסמארטפון והמחשב; וכדי לקנות שטיח או מקרר לא צריך לקחת משכנתה כמו פעם. 

הצד השני של מטבע העוני

בצד השני של מטבע העוני נמצאות מאות אלפי משפחות שעובדות קשה, מגדלות 2-3 ילדים באחריות אישית, מקפידות שילמדו מקצוע מפרנס, חוסכות לפנסיה, משלמות לביטוח בריאות משלים, חיות לפי יכולתן הכלכלית למרות שמידי פעם יש מינוס בבנק. משפחות אלו משלמות דרך מס הכנסה והמע"מ אלפי שקלים מהכנסתן החודשית. כסף שמועבר למאות אלפי משפחות אחרות שנוהגות בדיוק להפך – אבל "מגיע להן". 

לוא הייתי רוטשילד

כל יצור בטבע, גם הצמחים, מתוכנת להמשכיות – להתרבות וכך להפיץ את תכונותיו הגנטיות. האדם נבדל מיצורים אחרים בכישרונו, לא רק להתרבות, אלא גם לאגור וליצור משאבים מעבר לצרכיו בהווה כדי להבטיח את עתידו ואת עתיד צאצאיו – האדם אוגר "אנרגיית שרידות". אנרגיית השרידות נצברת בצורה של רכוש, חסכונות, הון אנושי (השכלה, מקצוע, מיומנות) והנחלת קוד התנהגות לדור הבא. יכולת אנושית מופלאה זו מאפשרת לאדם להתגבר על מצוקה זמנית, להיטיב את תנאי חייו וחיי צאצאיו, לשאוף להשביחם גנטית (לדוגמה, להתחתן עם "משפחה טובה" אחרת). 

כל יהודי בעיירה במזרח אירופה חלם להיות רוטשילד... משהו כמו ביל גייטס של ימינו... לכל אחד יש את ה"רוטשילד" שלו – מודל החיקוי הסמוי שלו אל מעבר לאופק. שאיפה טבעית זו היא שמקדמת את האנושות, את התרבות, המדע, הבריאות והכלכלה. שאיפתו הברוכה של הפרט להיות רוטשילד – למצות את עושרו ואושרו, כל אחד בדרכו ולפי העדפותיו. המשטרים בעולם נבדלים ביניהם בכללי המשחק הנכפים על אזרחיהם במסע טבעי ונצחי זה. 

כללי המשחק במשטרים הדיקטטוריים מאפשרים את החרמת הרכוש הפרטי ושעבודו לטובת המשפחה השלטת. המשטר מקבל את "רוטשילד" ובתנאי שהוא חלק מהמשפחה השלטת, עושה דברה, או לפחות לא חותר תחת השלטון. יאמר "לזכות" הדיקטאטור שהוא אינו צבוע ואומר בדרך כלל אמת בהקשר זה: ..."לי מגיע כי אני השליט ולי הכוח...". 

משטר דיקטטורי "מתון", מאפשר לאנשים לחיות וגם להתעשר. משטר זה אינו שונה בהרבה מהמשטר הדמוקרטי המצוי שגם בו שודדים אנשים כדי להעשיר את הממסד הפוליטי ואת מעגלי התמיכה שלהם. יש רמות שונות של דיקטטורה והקיצוניות שבהן מחרימות את כל הרכוש הפרטי – המנהיגות שם לא אומרת "אני השליט ולי מגיע" – אלא טוענת שהכול נעשה "למען עתיד טוב יותר". 

המשטר הסוציאליסטי מוקיע את רוטשילד (אלא אם הוא תורם למפלגה...), מאשים אותו במצב הגרוע של דלת העם. רוטשילד מסמל את הרוע והניצול, אבל כל הפוליטיקאים מתחככים בו וחולמים להיות רוטשילד. הצביעות חוגגת: הממסד הסוציאליסטי מגנה את רוטשילד כמודל חיקוי ובמקומו הופך לסמל את הפועל עם המעדר בידו. המנהיגות הסוציאליסטית ושכבת פקידיה, באופן אישי אינם מוותרים על צבירת רכוש ועושר, הם מטיפים להמונים לוותר. סיוטם הגדול של מנהיגי העובדים על ועדיהם היא העבודה, המעדר... דיכוי והגבלת רצונו הטבעי של האדם להצליח למען עצמו ומשפחתו מגדילה את העוני של כולם, בולמת את התפתחות החברה. 

המשטר הקפיטליסטי קובע את כללי המשחק בין האנשים באופן שלא יפריעו האחד לשני ליצור אושר ועושר, ינהגו ביושר האחד כלפי השני, יגיעו להישגים תוך מסחר מרצון וללא כפייה, יעסקו במסחר חליפין של כישורים ומיומנויות וכך יצברו עושר ואיכות חיים. כללי המשחק מצמצמים למינימום את יכולת המנהיגים לשבש את שאיפתו של האזרח לנסות להיות רוטשילד. המשטר הקפיטליסטי יוצר צמיחה וחדשנות טכנולוגית שמוזילים מוצרים והופכים אותם לנחלת ההמונים. 

אין מרשם לביטול הפער בין הכישורים של בני האנוש. אין תחליף להקטנת העוני פרט למשטר קפיטליסטי וחופשי. 

אי שוויון "טוב" מול אי שוויון "רע" 

הניסיון ההיסטורי מוכיח, שדווקא במדינות חופשיות ונוטות לקפיטליזם – מתפתח מעמד ביניים נרחב. העשיר והמצליח הם המודל לחיקוי – סמל ליכולת האדם למצות את כישרונו, מגדלור אליו שואף להגיע – גם העני. סיפורי ההצלחה הרבים של אנשים "שהתחילו מאפס" מוכיחים לעני שהגשמת החלום ברת ביצוע. גם הוא יוכל. 

אי השוויון מהווה מעין תמריץ, במיוחד ברכישת השכלה. אם מערכת קצבאות מצמצמת את הפער בין משכילים לבין לא-משכילים – אז מדוע להשקיע מאמץ ושנים כה רבות ברכישת השכלה? שוויון כפוי בשכר מקטין את התמריץ לעבודה קשה, להצטיינות, ללקיחת סיכון בהשקעות. 

אחרי עשרות שנים של "חלוקה מחדש של העושר" (רובו של תקציב המדינה ללא החזר חובות) ניתן היה לצפות סוף סוף ל"מיגור העוני"... לשיטתם של ה"חברתיים". אבל כ-20% מהמשפחות תמיד "עניות", כ-25% מהילדים תמיד "עניים", "אי השוויון" נע פחות או יותר באותו טווח; מעמד הביניים נלחם על חייו הכלכליים. קידום עדיין תלוי במידה רבה בקשרים פוליטיים; רווחה כלכלית של מגזרים שלמים תלויה בכושר לחלוב הטבה והגנה מהממסד המנצח על החלוקה ועל הגנת קבוצות לחץ בחסות וועדי העובדים. במדינות סוציאליסטיות מובהקות מישראל, העשירים אינם מגדלור להצלחה עסקית אלא מצבה לשחיתות, לקשרים בין הון לשלטון. עושר הוא שכר השחיתות. דרכו של העני, שנולד למשפחה הלא-נכונה וללא קשרים נדון מראש לעוני, כולל דור ההמשך. במשטר סוציאליסטי חשוב יותר "לדעת להסתדר" עם השלטון יותר מאשר הכישרון למכור מוצרים ושירותים לציבור. וגם כאן בהחלט יש יתרון לגודל, אפילו בנק נזקק למעכארים.  

חשובה רמת ההכנסה האבסולוטית של העני. חשובה השאיפה להעלאת רמת החיים. הפער בינם לבין העשירים אינו חשוב: עדיף שעני ירוויח 5,000 ₪ לחודש בחברה בה הפערים גדולים, מאשר שירוויח 1,000 ₪ לחודש בחברה שוויונית בה הפערים קטנים. "פערים קטנים" לא עוזרים לאף אחד בחנות המכולת ולא מועילים כשצריך לשלם חשבונות. 

אי-שוויון שנוצר על ידי כוחות השוק כתמורה ליגיעה אישית של האזרח או משפחתו, או אפילו המזל העיוור הוא אי-שוויון טבעי ומוסרי. אי-שוויון שנוצר על ידי ממשלה שכופה מסים, ומעבירה אותם (ומשאבים אחרים) למקורבים לפי החלטת הממסד הפוליטי הוא אי-שוויון רע ומושחת

המדד הכלכלי החשוב שאיננו – מדד סיכוי ההיחלצות מעוני

משטר סוציאליסטי מחייב מעורבות עמוקה של הממסד הפוליטי במשק. כך מתבסס הקשר הידוע לשמצה בין הון לשלטון. במשטר קפיטליסטי (אידיאלי) מעורבותם של הפוליטיקאים בכלכלה אפסית ואין לפוליטיקאי מה לחלק למקורביו. לכן גם החשיבות שמייחסים אנשי העסקים לקרבה לפוליטיקאים קטנה. האזרח מגיע לעושר בזכות כישוריו, כישרון עסקי ומוח המצאתי. רוב נקודות החיכוך שבין האזרח לשלטון פשוט מתבטלות; קטנה התלות בפוליטיקאים לקבלת אישור, רישיון, סובסידיה, מענק מחקר, מפעל מאושר, הלוואה, הקלה במס או הקלה ברגולציה. המנגנון הממשלתי מצומצם ביותר ולכן גם שקוף – כמעט ואין לפוליטיקאים מאגר ג'ובים לחלוקה. 

ההצלחה תחת משטר סוציאליסטי נקבעת בדרך כלל לפי מידת הקרבה לשלטון. שכבת העשירים מתבססת כתוצאה מקשריה עם השלטון. אין עדות טובה לכך מנאומו של שר האוצר הכול-יכול בשנות השישים, פנחס ספיר, שאמר באסיפת בחירות, בשיא כוחו של המשטר הסוציאליסטי בישראל: "...אני עשיתי 2000 מיליונרים בארץ הזאת..." 

במערכת בה הכוח והקשרים קובעים, שכבת העוני מקובעת וצומח דור שני ושלישי של מקבצי נדבות החיים מכספי החלוקה של הממסד. לא פלא איפה שבמדינת ישראל, בה הממסד מעורב עמוקות בכלכלה ובחיי האזרח, ובה תקציב ההעברות ל"שכבות המצוקה" נוגס חלק כה גדול מהמסים – "העוני הרשמי" (על פי דו"ח הביטוח הלאומי) גדל משנה לשנה! 

חלק מעשירי מדינת ישראל אינם קפיטליסטים, הונם נובע מקשריהם עם השלטון ויכולתם להשיג העדפה כלשהי מהפוליטיקאים (יש משפחות שעשו את ההון הראשוני לפני קום המדינה, בתקופת המנדט בה הכלכלה הייתה חופשית יחסית, אך גם אלה התבססו מאד מקשריהם עם השלטון לאחר קום המדינה). רק בעשורים האחרונים, החלה להתפתח בישראל שכבה שעשתה עושרה בזכות כשרון ופחות בזכות קשרים עם הממסד. ענף ההי-טק ועסקים חובקי עולם אחרים חמקו ברובם מידי הממסד הפוליטי בישראל. 

"החלום האמריקאי" בן 250 השנים שהצית את דמיונם של יחפנים ורעבים בכל העולם היה החופש. חופש מעריצות השלטון שאִפשֵר למיליוני מהגרים חסרי כל לנחות על חופי "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", לעבוד קשה ולהזיע כי היה סיכוי לפירות מעמלם. הם חסכו כסף לכרטיס באוניה ללא עזרת שליחי הסוכנות היהודית; נקלטו ביבשת החדשה ללא משרד קליטה; בנו בית ללא משרד שיכון; עזרו האחד לשני ללא מענק הבטחת הכנסה; עבודה קשה אפשרה להם לחסוך ולשלוח את ילדיהם ללמוד ללא חוק חינוך חובה. הדור השני כבר הפך למעמד ביניים מבוסס, חלקם התעשרו והציתו את דמיונם של האחרים. 

המדד החשוב ביותר להשוואה בין מדינות וצורות משטר איננו. עדיין לא פותח על ידי כלכלנים – מדד סיכויי ההיחלצות מהעוני. במקומו מנפנפים מידי שנה במדד המסכנות – "מדד הפערים בחברה" שהוא כמעט חסר משמעות מעשית. מדד הפערים (מדד ג'יני) מועיל בעיקר לפוליטיקאים; הוא ההצדקה עבורם לגביית יתר של מסים תחת הסיסמא של "עזרה לחלשים". 

חלוקה מחדש של העושר

במשטר קפיטליסטי מתבצעת ללא הרף "חלוקה מחדש של העושר". עשירים ומצליחנים חדשים צצים ומתפתחים ללא הרף, זוכים בתחרות על ליבו וכספו של הצרכן בזכות מוצר עדיף, שירות חדש או שיפור כלשהו ותופסים את מקומן של חברות שלא השכילו לשמור על מעמדן מול הצרכן. גם אם ירשת עסק משגשג מאביך, אין כלל ערובה שהעושר יישמר בידיך אם אין לך כישורים מתאימים. 

הסטטיסטיקה האמריקאית מעידה ש- 95% מהעסקים המשפחתיים שעוברים בירושה אינם שורדים עד לדור הרביעי. "...מתוך 100 עסקים מוצלחים גדולים ורווחיים ככל שיהיו, רק שישה ישרדו 4 דורות מאוחר יותר. 70% לא יצליחו לעבור מהדור הראשון לשני, עוד 50% ייעלמו בין הדור השני לשלישי, ו- 60% בין הדור השלישי לרביעי (רואה חשבון אלון ברויידא, גלובס 29.01.04) 

במשטר סוציאליסטי לא הצרכן קובע אלא הפוליטיקאי. עסקים ומשפחות זוכים ל"הגנה" ועושר מונצח בזכות קשרים. סיכויי ההיחלצות מהעוני קטנים. 

חלוקת ההכנסות ב"חברה"

מהמונח השגור משתמע שקיים גוף מרכזי, מקור העושר בחברה, והוא אשר מחלק את ההכנסות בין האנשים, או לפחות קיים מנגנון כלשהו מטעם המדינה שאחראי לכך. תכופות נדרש השלטון לפעול ל"שינוי חלוקת ההכנסות". כלומר, להפעיל את אותו מנגנון שלכאורה אחראי על "חלוקת ההכנסות". יש "עוגה" והממשלה מחלקת אותה בין היחידים שמרכיבים את "החברה". 

החדשות המרעישות: אין בשום מדינה "מרכז לחלוקת הכנסות", באותה מידה שלא קיימת "חלוקת משקל" לאנשים. יש אנשים ששוקלים 120 ק"ג, אחרים 70 ק"ג. "החברה" הערטילאית אינה אחראית על חלוקת המשקל בין האנשים בדיוק כפי שאינה אחראית ל"חלוקת ההכנסות". אכן יש אנשים שמרוויחים יותר מאחרים, יש אנשים שמצליחים לצבור עושר יותר מאחרים. 

יכולתו של אדם להפיק עושר נובעת מתכונותיו, מכישרונו. משקלו של אדם נובע גם הוא מאוסף תכונותיו והתנהלותו. ממשלה לא מייצרת עושר ומחלקת אותו. פוליטיקאים יכולים רק להחרים עושר (באמצעות מיסים) ממי שמייצר אותו ולעשות בו כל שימוש שהם מחליטים עליו. 

שיבוש שוק העבודה על ידי הממשלה ואיך בכל זאת "מעודדים" עבודה

שוק העבודה מפתה מאד פוליטיקאים לבחוש בו. קל להצדיק זאת אידיאולוגית והתמורה הפוליטית מהירה: קביעת שכר מינימום, פגיעה בחופש העיסוק על ידי דרישה לרישוי ממשלתי כתנאי לעבודה (עורכי דין, נהגי מוניות, שמאים, שיפוצניקים וכו'), חלוקת קצבאות המותנות באי-עבודה (דמי אבטלה, הבטחת הכנסה ועוד), מיסוי גבוה על עבודה, איסור על פיטורי עובדים ("קביעות"), קדושת נשק השביתה, הגנה על מונופולים וחוקים אחרים שהם לכאורה "לטובת העובד". 

ככל שמתרבים החוקים ש"עושים סדר" בשוק העבודה – מתייקרת עלות העבודה למעסיק: יש תקופות ומדינות בהן מכל שקל שיוצא מכיסו של המעסיק מגיעים לעובד, נטו לכיס, 30 אגורות בלבד! ההפרש נעלם בדרך עבור "זכויות סוציאליות" ומיסים. לא כולם משתתפים ונמנים סטטיסטית עם "כוח העבודה" ("שיעור המועסקים"). רק חלק מה"בלתי מועסקים"  אינו עובד – היתר עובדים "בשחור". כאשר יש תמורה גבוהה לאי-עבודה אז למה לעבוד? אבל גם הרוב שמועסקים לא בדיוק עובדים: חלקם מיותרים שקשה לפטר, חלק נעדר תכופות מהעבודה (בשבדיה לדוגמה, תופעת ההיעדרות היא מכת מדינה כרונית). 

שיבוש שוק העבודה, הקרוי על ידי כלכלנים "הקשחת שוק העבודה", גורם לתעשיות לנדוד לארצות בהן השוק פחות משובש. מעסיקים מעדיפים לא לשכור עובדים חדשים – גם אם המכירות צומחות הם מעדיפים לשלם שעות נוספות לעובד ותיק במקום לשכור עובד חדש מהחשש שיקשה עליהם לפטרו. כך נפגעים עובדים פחות מיומנים, צעירים ובעלי מוגבלויות שמבקשים להיכנס לשוק העבודה – האבטלה ביניהם גבוהה. בתחתית סולם התעסוקה נוצר מחסור בעובדים כי למעסיק לא כדאי לשלם אפילו שכר מינימום עבור כישורים שמניבים תפוקה נמוכה. חלק משמעותי של הישראלים אינו מוכן לעבוד כי הפער בין השכר הנמוך לבין הקצבאות קטן, כדאי יותר לקבל הבטחת הכנסה. את החלל הריק שנוצר ממלאים עובדים זרים לא חוקיים. 

בשלב זה, אותם "האידיאולוגים" שגרמו לשיבוש שוק העבודה קוראים לפוליטיקאים "לעודד" השתתפות בעבודה, ו"ליצור מקומות עבודה". נאמנים להשקפת עולמם הם קוראים להגברת המעורבות הממשלתית בשוק העבודה באמצעות יצירת עיוותים חדשים: הרחבת הסקטור הציבורי, סבסוד שכר עבודה (לעולים חדשים, נשים דרוזיות, מענקים למפעלים שיעברו לאזורים "מוכי אבטלה"), הקמת מנגנונים ציבוריים נוספים באמצעות הגדלת המיסוי (מעונות יום, בלוף ההסבה המקצועית). בקיצור, כל האמצעים אשר ייקרו עוד יותר את עלות העבודה למעסיקים – כך מתהדקת העניבה על צוואר המשק. 

קיימת דרך אחת בלבד "לעודד" תעסוקה: לבטל את התערבות "קברניטי המשק" בכלכלה ובשוק העבודה בפרט. בשוק חופשי "המדינה" לא מפריעה לאזרחים לעבוד, ליזום, לייצר – כאשר לא משבשים אין צורך אחר כך "לעודד". 

מקסם השווא – שכר מינימום

הכנסה נמוכה של עובד נובעת מתפוקה נמוכה, מאיכות תפוקתו וממיעוט כישוריו יחסית לכישורים המבוקשים. למעסיק לא שווה לשלם יותר, כי ברוב המקרים השוק מכתיב מחיר נמוך למוצר שמייצר אותו עובד – אם שכרו של העובד יעלה – אי אפשר יהיה למכור את המוצר. בנוסף, ברמת הכישורים והתפוקות שהעובד המסוים מציע – יש היצע רב של עובדים חלופיים שישמחו למלא את מקומו. 

אם כך, גובה השכר שניתן לשלם לעובד אינו נובע מהחלטה ממשלתית אלא מוכתב על ידי השוק. אילו שכר מינימום גבוה יכול היה לפתור את בעיית העוני, אפשר היה בקלות לפתור את בעיית העוני בעולם – מציון תצא תורה לכל המדינות העניות – לחוקק חוק שכר מינימום של 1,000 דולר לחודש (למה רק 1,000 דולר? אולי 5,000 דולר?) – וחסל סדר עוני. 

ממשלה שקובעת שכר מינימום מאלצת מעסיקים לוותר על שירותיהם של עובדים שתפוקתם וכישוריהם לא מצדיקים תשלום שכר מינימום. לכן, ככל ששכר המינימום יגדל – תתרחב האבטלה, בייחוד בקרב צעירים חסרי ניסיון מקצועי, בעלי מוגבלויות, אנשים חסרי השכלה יישומית וכדומה. מפעלים שלמים עלולים להיסגר כפי שקרה למתפרות בכפרים דרוזים וערבים, בהן עבדו בעיקר נשים (שהיו מוכנות להמשיך לעבוד בפחות משכר המינימום!). קיום שכר מינימום גורם אם כך לאפליה נגד עובדים בעלי תפוקה נמוכה. 

הנהגת שכר מינימום קובעת למעשה את המינימום על 0 ש"ח. עובד לא מיומן – יפוטר, לא יעבוד. אין בעיה לחוקק בהצבעה בכנסת חוק שכר מינימום. אבל, אי אפשר לחוקק חוק (אפילו אם 120 חברי כנסת יסכימו פה אחד...) שיבטיח שפריון העבודה של הפועל יצדיק תשלום של שכר מינימום – לכן הוא יפוטר. 

קביעת שכר בשיעור מלאכותי, גבוה מזה שהיה נקבע על ידי השוק (ללא חקיקה), מגדילה את הביקוש לעבודה. אם מחר יעבור בכנסת חוק שמחייב תשלום של 120 ש"ח לשעה לעוזרות בית – ייווצר מייד עודף ביקוש לעבודה זו. יותר אנשים ינסו להתחרות על מספר מוגבל של מקומות עבודה. ברור שהמעסיק יבחר לעבודה רק את בעלי הכישורים הגבוהים מבין המועמדים וידחה אחרים בעלי כישורים נחותים יותר. בעלי הכישורים הנחותים יידחו ויופלו לרעה אפילו אם די בכישוריהם כדי לעמוד בדרישות המשרה. כך מעודדת התערבות המדינה אפליה בין עובדים. החוק מוזיל את עלות האפליה למעסיק. 

בשוויץ ובהונג קונג אין שכר מינימום. שיעור האבטלה שם היה נמוך באופן מסורתי. לאחר סיפוח הונג קונג לסין (1997) "תוקנו" חוקי העבודה ואכן האבטלה עלתה לשיעור היסטורי חסר תקדים כ- 8%. 

החל מסוף המאה ה-19 ועד לאמצע המאה ה-20 היה שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של שחורים בארה"ב גבוה משיעור השתתפותם של הלבנים. בשנת 1950 הועלה שכר המינימום בארה"ב באופן דרסטי. מייד לאחר ההעלאה החלה לצמוח האבטלה בקרב גברים צעירים שחורים. בתחילת שנות ה-2000 עמד שיעור האבטלה של סקטור זה על למעלה מ- 30%. 

בדרום אפריקה, בתקופת שלטון האפרטהייד הגזעני, תמכו איגודי העובדים הלבנים בהנהגת חוק שכר מינימום, למרות שכמעט לא היו לבנים, חברי איגוד, שהשתכרו שכר נמוך. אין לחשוד בהם בחיבה יתרה לשחורים... גרט ביטג' (Gert Beetge), מזכיר איגוד פועלי הבניין, גזען ידוע, התנגד למגמה של קבלנים לגייס עובדים שחורים זולים לענף. באחת מהפעמים התבטא בזכות הנהגת חוק שכר מינימום: "יש מעט מקומות עבודה בענף הבניין, בנסיבות אלה אני תומך בהנהגת חוק שכר מינימום כאמצעי חלופי להגנת מקומות העבודה של חברינו הלבנים..." ("The second best way of protecting our white artisans"). הגזענים הלבנים הכירו והבינו את אפקט האפליה שיוצר חוק שכר מינימום! 

מערכת הפנסיה – פאר היצירה של מפלגות הפועלים

קרנות הפנסיה הוותיקות של ההסתדרות קרסו סופית בראשית שנות האלפיים. במסגרת "תכנית ההצלה" הולאמו הקרנות והמדינה מזרימה לקרנות אלה מיליארדי שקלים בשנה כדי שיעמדו בהתחייבויותיהן למבוטחים. במילים אחרות, אזרחים אחרים שלחלקם אין פנסיה, נדרשים לשלם במשך שנים ארוכות מסים כדי לממן את השלמת הפנסיה למבוטחי הקרנות שקרסו. חלק לא מבוטל מהפנסיות נקבע בשיטת ה"ישראבלוף". 

בשנת 1991 עמד הגירעון האקטוארי (ההפרש בין סך כל ההתחייבויות של הקרן לתשלומי פנסיה לבין ההכנסות הצפויות מגביית דמי הביטוח) של קרנות הפנסיה על כ- 31 מיליארד שקלים, סכום עתק - הכתובת נרשמה בברור על הקיר, אבל כוחה של ההסתדרות עמד לה להמשיך ולגלגל את החוב. החגיגה בהסתדרות על חשבון כספי הפנסיה נמשכה. בשנת 1996 הגיע כבר הגירעון ל-53 מיליארד שקלים, בסוף שנת 2001 עמד הגירעון על סכום דימיוני של כ-137 מיליארד שקל (בהנחה שהפנסיה צוברת ריבית שנתית של 3.55% על השקעותיה). הצפי היה שהקרנות לא יוכלו, כבר בשנים הקרובות, לשלם פנסיה לעמיתים, כ-620,000 עמיתים חברי הסתדרות נאמנים (אחת מהקרנות הספיקה כבר אז לקרוס).

כאן נאלצה הממשלה להיכנס לתמונה ובשורה של צעדים, כולל העלאת גיל הפרישה וקיצוץ חד בגובה הפנסיה, הולאמו הקרנות. בשנת 2008 החוב עמד על כ- 100 מיליארד שקל ומאז כל אזרחי ישראל "מפרישים" מידי שנה מיליארדי שקלים לפנסיה, אבל לא לפנסיה שלהם, אלא לכיסוי הביזה של ההסתדרות שנמשכה עשרות שנים. בשנת 2014 שילמו אזרחי ישראל כ-3.3 מיליארד שקל והסכום עולה מידי שנה. כ-1,650 ש"ח לשנה לכל משפחה בישראל.   

ואלה שמות...

ואלה שמות קרנות הפנסיה ההסתדרותיות "הוותיקות": מבטחים, קרן גמלאות מרכזית, מקפת, נתיב, פועלי בניין, קרן קואופרטיב אגד, קרן קואופרטיב דן, קרן פועלים חקלאים, קרן הסוכנות היהודית.

נהג המונית העצמאי, ישלם שנים רבות מסים כדי להשלים את הפנסיה הנדיבה של חבר אגד גמלאי. עובד שבשנות עבודתו כלל לא הפריש ממשכורתו, בתקופה בה עבד, סכומים הולמים לקרן הפנסיה... 

הסכמים נדיבים נחתמו עם קבוצות לחץ לשיפור תנאי פרישתם, כאשר היה ברור לכל החותמים כי "מישהו" בסוף יצטרך לשלם... הנהלות הקרנות חגגו, קומבינות כגון העלאות דרגה ערב הפרישה נקשרו, ועוד. כולם ידעו, כמעט כולם גנבו. והפוליטיקאים... המשיכו לנאום על הדאגה לרווחת העובד... סוציאליזם בימנו. לא פלא שנהג המונית משתדל לא להפעיל את המונה... גם הוא יודע לאן מתגלגלים כספי המסים. 

מדינה ועסקנים פוליטיים (הסתדרות) אינם יכולים לנהל מפעלים כלכליים ובוודאי שלא קרנות פנסיה. כאשר "הניהול" היה בידיהם "הציבוריות" התוצאה נרשמה מראש על הקיר. 

ה"לובי החברתי" – התנועה להנצחת העוני

חלקם מאמין בכל נפשו שפוליטיקאים יכולים לעשות למען פתרון בעיית העוני על ידי הגדלת קצבאות, מיסוי יתר ומעורבות ממשלתית עמוקה יותר בתהליכים כלכליים. חלקם האחר פשוט אינטרסנטים ציניים שמתפרנסים מפעילותם – הם תומכים בהקטנת העוני באמצעות החרמת הרכוש שלך, לא של עצמם. הם גם לא נותנים דוגמה אישית... אף אחד לא מונע מהם להקטין את שכרם ואת היתרה לתרום לעניים. אף אחד לא מונע מהם להסתפק בדירה קטנה יותר וברכב צנוע ואת ההפרש לתרום למשפחות עניות. מלבד הרצאותיהם המלומדות הם לא שונים בהרבה מכל אזרח אחר הדואג לעצמו ולמשפחתו. כך או כך, פעילות שתוצאתה הגברת המעורבות הממשלתית לא תצמצם עוני אלא תנציח אותו. קשה לפתור את בעיות העניים אך קל מאד להחמירן. ה"לובי החברתי" פועל בהתמדה ומחוסר הבנה, לחיזוק שיטת המשטר המתוארת בכל דף באתר זה ותורם בעקביות להנצחת העוני (ולהבטחת פרנסתו של "הלובי החברתי"). 

לובי אמיתי למלחמה בעוני צריך לאמץ את הדרך היחידה שעשויה לעזור לעניים: אימוץ שיטת משטר המתוארת באתר זה. צמיחה מהירה של כלכלת ישראל תחת משטר קפיטליסטי, תיצור עושר לכל האזרחים – עושר שיחלץ את הרוב מעוני. חברה עשירה תוכל לתמוך במיעוט עני באופן ישיר, נדיב ויעיל ללא צורך במתווכים פוליטיים. 

הדרך השלישית – המודל השבדי, האמנם? 

בכל ויכוח בין המצדדים בכלכלת שוק – קפיטליזם, לבין התומכים במעורבות ממשלתית בכלכלה ובחברה – סוציאליזם, מיד צף ועולה הנימוק – "בשבדיה זה עובד"... שבדיה מועלית כמודל חי, קיים ומוצלח של סוציאליזם בו דואגת המדינה לאזרח מהעריסה עד לקבר, הכול על חשבון המדינה: בריאות, חינוך, מענקי אבטלה, ואפילו הפלות. כל זה תוך הרמוניה מושלמת עם התעשייה והסקטור הפרטי. גן עדן. 

ובכן, גם בשבדיה זה לא עובד. 

המודל השבדי מוכיח שלבני אנוש התנהגות דומה ותגובות זהות בכל מקום בעולם בו כללי המשחק דומים. השבדי אינו שונה בהתנהגותו מהישראלי או מההודי אם מערכת התמריצים והחוקים סביבם דומה. שבדיה רחוקה מלהיות "עם קטן מוקף אויבים", דל באוצרות טבע וקולט עליה. שבדיה מיסדה את תרבות ה"מגיע לי" שלא תמורת עבודה לדרגה עליונה. שדולות הלובי החברתי וארגוני העובדים מקשים על ביצוע רפורמות במערכת הרווחה. מאבק הכוחות על חלוקת העוגה הלאומית, אינו שונה מאשר בישראל. כל סקטור מושך את השמיכה הקצרה לכיוון שלו על חשבון קבוצות אחרות. מאבק איתנים למרות שאין להם חרדים, הסדר חובות הקיבוצים ונטל בטחוני. מפתיע עד כמה הפוליטיקאים החברתיים שם משתמשים באותם המונחים וצירופי הלשון ומגיעים לאותה חקיקה (אפילו ניסוח החוקים דומה...). הסיבה לכך פשוטה – כאשר המערכת החוקתית מאפשרת להחרים מפרי עמלו של אזרח עובד ולהעביר לאזרח בטל, הפוליטיקה מגיעה לבסוף לפתרון זהה של המשוואה – וגם התוצאות דומות: הרס מוסר העבודה, ירידה ברמת החיים, מיסוי רצחני, בריחת הון, ירידה לחו"ל של אנשי מקצוע מוכשרים ושל יזמים, שחיתות אישית וציבורית. כן, התיאור מתאים גם לשבדיה! 

לשבדיה נתונים אובייקטיביים להיות המדינה העשירה בתבל (והיא הייתה כך בתחילת המאה העשרים). שטח גדול, אוכלוסיה קטנה והומוגנית (לתשומת לב הישראלים שמאשימים את הצורך ב"קליטת עליה"...), אוצרות טבע ואנרגיה זולה (לתשומת לב הישראלים שטוענים שאנחנו מדינה ללא "אוצרות טבע"...). שבדיה לא הייתה מעורבת במלחמות מזה 160 שנה, גם לא במלחמות העולם שהחריבו את אירופה (לתשומת לב הישראלים שמאשימים את "המצב הביטחוני"...), מפלגה אחת שלטה בשבדיה לפחות 60 שנה (לתשומת לב הישראלים שמאשימים את הפיצול המפלגתי...). 

לפוליטיקאים התנהגות דומה בכל מקום בעולם. כאשר החוקה מאפשרת להם להחרים כסף מאזרחים ולהעבירו לקבוצות לחץ התומכות בהם – התנהגותם דומה, תוך שימוש באותם נימוקי צדק חברתי ושוויון להבטחת הקדנציה הבאה. שלבי התפתחות מדינת הרווחה דומים: 

בשלב המוקדם, בשנים הראשונות למדינת הרווחה, המסים שמפיק הסקטור העסקי מכסים את ההטבות וההקצבות. גובים די מסים ומספר הזכאים להטבות קטן יחסית – הכול מתנהל על מי מנוחות. 

בשלב השני גדל הלחץ על הפוליטיקאים להרחבת מעגל הזכאים, גדל גם מספר האזרחים שתופסים את הפרינציפ כיצד להתפרנס ללא עבודה. הפוליטיקאים מגיבים בהרחבת היקף "הזכויות החברתיות" – הכול למען הבטחת המשך הקדנציה. המימון הנוסף מגיע מהגדלת נטל המס. 

בשלב השלישי, לאזרחים העובדים נמאס לפרנס את קבוצות ה"מגיע לי". רבים מפסיקים לשלם מס אמת, מתפתחת כלכלה שחורה ובמזומן. המיסוי הגבוה מבריח משקיעים והון לחו"ל. המאבק על כספי החלוקה מתלהט. חלק ניכר מהאזרחים הופך לעבריינים – אישורי מחלה כוזבים, היעדרות כרונית מהעבודה. פריון העבודה נפגע. הצמיחה נבלמת. המשק מפסיק ליצור מקומות עבודה חדשים והסקטור הציבורי קולט עוד "אוכלי חינם". הפוליטיקאים מגיעים לקצה גבול יכולתם לגבות מסים – כל שקל של מס חדש יוצר 2 שקלים נוספים של הון שחור. 

בשלב הרביעי הפוליטיקאים נוכחים שהגולם קם על יוצרו, ארגוני העובדים והשדולות החברתיות כה חזקים ודורשים את שלהם – המשך השוד החוקי של האזרח העובד. אך האזרח העובד אינו מוכן להמשיך במשחק. הפתרון – הממשלה לווה כסף בחו"ל כדי לממן את מדינת הרווחה. השיטה נוחה ביותר לממסד הואיל ונטל החזר החוב יפול על פוליטיקאי אחר בקדנציה רחוקה, למי איכפת... חובות החוץ נוסקים לשמים עד לנקודה שבה המוסדות המלווים מתחילים לחשוש לכספם. 

בשלב החמישי– קשה לגבות יותר מסים, קשה ללוות כסף בשוק הבינלאומי – מה עושים? גם בשלב זה הפוליטיקאי השבדי אינו שונה מאחיו הישראלי – מדפיסים כסף כדי לכסות גירעון ממשלתי תופח, והתוצאה – אינפלציה ובמקביל זינוק בריבית. פתרון זה עובד רק בפעם הראשונה. הנזק שנגרם למשק כה גדול, הניסיון כה מר, שלאחריו הפוליטיקאים חוששים לחזור על התרגיל. 

בשלב השישי גדל הסיכון לפוליטיקאים. המשך מדיניות הרווחה הקיימת מסכן את עתידם הפוליטי יותר מהפסד התמיכה הצפוי של הלובי החברתי – כל העסק על סף התמוטטות ואנרכיה. כאן מגיע "שלב הרפורמות" – מקצצים במדינת הרווחה. חשוב לציין שפוליטיקאי אינו מבצע רפורמות וקיצוצים לפני שהוא מוכרח לעשותן – לפני שהוא משוכנע שמגדל הקלפים יתמוטט בסיבוב שלו ויסכן את עתידו הפוליטי. 

בתחילת שנות התשעים הגיע שבדיה לשלב השישי... 

סוכנות רויטרס דיווחה במאי 2002 תוצאות מחקר של המכון השבדי למסחר HUI (החוקרים ברגסטורם וגידהאג) שבדק נתונים רשמיים מארצות הברית ושבדיה לאורך 20 שנה (1980-1999).הנתונים העלו כי

"השבדים היו אז עניים, בממוצע, יותר מהקבוצות המקופחות ביותר בארצות הברית!"

ההכנסה למשק בית בשבדיה בסוף שנות ה-90 הייתה שקולה ל- 26,800 $, לעומת 39,400 $ בארצות הברית. נתוני קרן המטבע הבינלאומית מ- 2001 מראים כי התמ"ג לנפש בארצות הברית היה גבוה ב- 56% מזה של שבדיה, בעוד שב- 1980 היה התמ"ג לנפש בשבדיה גבוה ב- 20% מזה שבארה"ב. החוקרים ציינו כי בחרו כאמת-מידה להשוואה את ההכנסה למשק בית לפני מס, כדי למנוע את השפעת הפרשי המס וההטבות הסוציאליות. רווחי הון כמו הכנסות מהשקעות בניירות ערך לא נכללו אף הם. 

"לשחורים, הקבוצה בעלת ההכנסה הנמוכה ביותר בארצות הברית, הייתה בתחילת שנות האלפיים רמת חיים ממוצעת גבוהה מזו של השבדי הממוצע."

ההכנסה החציונית של משקי בית של משפחות שחורות הייתה 70% מההכנסה החציונית של כל משקי הבית בארה"ב, בעוד שזו של משקי בית שבדים הייתה 68% בלבד מההכנסה החציונית של ארה"ב כולה. 

"אילו שבדיה הייתה אז מדינה בתוך ארה"ב, היא הייתה הענייה ביותר לפי ההכנסה למשק בית לפני מס."

בין השנים 1980– 1999, ההכנסה ברוטו למשקי הבית השבדים העניים ביותר עלתה ב- 6% בלבד, בעוד שעניי ארה"ב נהנו מגידול של פי שלושה מכך. 

הולנד, מדינת רווחה למופת, הפעילה מערכת נדיבה של קצבאות בדומה לשבדיה. בסוף שנות ה- 80 הסתבר שמתוך כ-14 מיליון הולנדים, כמיליון אחד זכאים לקצבאות נכות... חוקי הרווחה תוקנו ומספר הנכים ירד דרסטית...

 הקש כאן לפרוט נוסף על כישלון ה"מודל השוודי"

בתחילת שנות התשעים קרסה "מדינת הרווחה" השבדית: הריבית הגיעה ל-500% בשנה, הגירעון בתקציב המדינה עמד על 12% מהתוצר (1992) ומעל 20% מתקציב המדינה.

בוטלו כל הסובסידיות לחקלאות ומאז החקלאות השבדית היא מהחופשיות ביותר בעולם ממעורבות המדינה. חברת החשמל הממשלתית פורקה, תחנות הכוח הופרטו והיום כמחצית מהכורים הגרעיניים לייצור חשמל הם בבעלות חברה גרמנית. הרגולציה בשוק הטלפונים, שירותי הדואר והתחבורה הציבורית קוצצה והשירותים נפתחו לתחרות מצד הסקטור הפרטי. מונופולים ממשלתיים בוטלו, נסגרו, או נפתחו לתחרות. הונהגה מערכת חינוך ייחודית בה ההורים מקבלים קופונים לתשלום לבית הספר בו ההורים בוחרים ומערכת החינוך נפתחה לתחרות מצד בתי ספר פרטיים.

מערכת הבריאות המולאמת נפתחה לתחרות ובית החולים הגדול בשטוקהולם סט. גורנס הוא בבעלות חברה שנסחרת בבורסה. חוק שכר מינימום בוטל, בוטל הפיקוח על שעות פתיחה וסגירה של חנויות, מס ירושה ומתנות בוטל.

שבדיה ביטלה את "המודל השבדי" והפכה לאחת מהכלכלות היותר חופשיות במערב.  

 

conomic freedom Sweeden

 

מיתוסים

סעד ורווחה - מיתוסים

"ישראל הופכת לחברת שוק חופשי שמקפחת את החלשים"

מדברי פרופ' משה סמיונוב, דקאן בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת"א (גלובס 4.12.02). 

טעות. מדינת ישראל מדורגת בתחתית סולם המשקים החופשיים במערב. מדינה בה תקציבי ההעברה בולעים את הנתח הגדול של התקציב; מדינה בה רוב הקרקעות מולאמות; תעשיות התשתית בבעלות המדינה (חשמל ומים); מערכות החינוך והבריאות ממשלתיות; מדינה שהיא עצמה המעסיק הגדול במשק; מדינה המקיימת מנגנוני פיקוח ורגולציה הדוקים על מרב הפעולות המשקיות באמצעות היתרים, רישיונות וזכאויות; מדינה שכמעט כל אזרחיה זכאים לקצבה, הנחה, או פטור כלשהו; מדינה ש"מתכננת" את החקלאות, "מעודדת" את התעשייה, בעלת בנקים, רדיו וטלוויזיה. 

כל אלה אינם מאפיינים "כלכלת שוק חופשי". זו כלכלה כמעט-סוציאליסטית בה יד הפוליטיקאים בכל. נכון, פעם היה גרוע יותר... היינו יותר "סוציאליסטים" אפילו דולרים אסור היה להחזיק... 

כל הפגמים אותם מייחס פרופ' סמיונוב ל"שוק החופשי" התפתחו תחת משטר בעל "רגישות חברתית" של כל ממשלות ישראל עד כה. 

הממשלה צריכה לפתור את בעיית העוני

ממשלות לא "פותרות" בעיות עוני. תהליך ה"פתרון" הממשלתי עצמו יוצר עוני. שיטת המשטר במסגרתה "פותרת" הממשלה בעיות עוני מעניקה כוח רב לממסד הפוליטי. הכוח נחוץ כדי להחרים באמצעות מיסוי חלק ניכר מהכנסתם של האזרחים המייצרים את העושר (למעלה מ- 70% מגביית מס ההכנסה היא מהעשירונים העליונים). ממשלה ומעגלי הפוליטיקאים הסובבים אותה (כמעט) שאינם מייצרים מוצרים או שירותים שאזרחים מוכנים לשלם עבורם מרצונם החופשי. 

הכסף מחולק על ידי הפוליטיקאים לפי העדפות פוליטיות וכוחן היחסי של קבוצות הלחץ. כך נוצר מנגנון תופח של אזרחים שמשכורתיהם ממומנות על ידי הממסד. בשנת 2003 היו בישראל 2.4 מיליון משרות-שכיר. כשליש מהן (800 אלף, לא כולל צה"ל) היו בסקטור הציבורי! רובם הגדול מיותר. חלקם אינו מייצר דבר וחלקם האחר מייצר שירותים שניתנים לייצור על ידי הסקטור הפרטי בפחות משאבים והשקעה. 

ככל שהממשלה תגבה יותר מיסים לצורך "מלחמה בעוני", יגדל ויצמח מספר עובדי הציבור. במקביל יקטן התמריץ של העשירונים יוצרי העושר להשקיע, ולממן את סקטור "אוכלי החינם" הגדל. הצמיחה מואטת, הופכת לנסיגה, למיתון ולהגדלת העוני. 

על הממשלה לדאוג לשוויוניות בחברה

"דאגה" ממשלתית לשוויוניות היא מרשם להגדלת פערים. התהליך הגיע לשיאו במדינות הגוש הקומוניסטי שקרס בסוף שנות השמונים. מדיניות "חברתית" של פוליטיקאים אכן יוצרת שוויון – שוויון של עניים. הכנסות רוב האוכלוסייה נמוכות; והעניים, פחות או יותר שווים בעוניים... 

במקביל, נוצרת שכבה של עשירים ושכבת קבוצות הלחץ – קבוצות עובדים חזקות ומבוססות כלכלית, המוגנות על ידי חוקים שנסחטו מהפוליטיקאים. קבוצות אלה קטנות יחסית בהיקפן אך חזקות פוליטית. הפער בינן לבין בסיס האוכלוסייה גדל והולך. 

במדינה "סוציאליסטית" אין מנוס מקיטוב זה. פוליטיקאים "שוויוניים וחברתיים" צריכים לגבות מיסים גבוהים מהאוכלוסייה כדי לחלק מחדש את הכסף באופן "שוויוני וחברתי". לא צריך לבצע מחקר כיצד יחולק הכסף... ראשית – לכיס הפרטי במישרין ובעקיפין, שנית – לקבוצות מקורבות פוליטית, שלישית – לארגונים חזקים העלולים להזיק לעתידו הפוליטי של השר "השוויוני-חברתי", רביעית – למנגנון המסועף של הפקידים שמבצעים את עבודת הקודש השוויונית של גביית המס וחלוקתו מחדש בצורת קצבאות, מענקים ושירותי "חינם" (חינוך, בריאות וכדומה). לבסוף נשאר גם משהו להמונים שמשוכנעים שאין דרך אחרת. 

הכול חוקי. לפעמים יש מספר פוליטיקאים שמגזימים קצת, עולים לכותרות ונעלמים במעמקי ההיסטוריה החברתית-שוויונית. אשר ידלין ממפלגת העבודה, אריה דרעי מש"ס, אהרון אבו חצירא מהמפד"ל, דוד אפל מהליכוד ורבים אחרים שפועלם הברוך נשכח. בל נטעה, במדינה סוציאליסטית כולם גונבים – הרוב באופן חוקי. אלה שגונבים חוקית כתבו את כללי המשחק. 

מרגע שממשלה מתחילה לדאוג ל"שוויוניות" אין מסלול אחר. הפערים הגדלים יוצרים לחצים ליתר שוויוניות. כלומר, הגדלה נוספת של עול המיסים והזרמת יותר כסף במסלול "צמצום הפערים". הסחרור גדל ולבסוף, מרוב שוויוניות חומת ברלין קורסת. חומה שמאחוריה התנהלה מדינת גרמניה המזרחית הקומוניסטית-שיוויונית. 

הממשלה צריכה להקל על עניים באמצעות קצבאות רווחה

עזרה לעניים ונזקקים נושאת השפעה סביבתית מועילה. ליבו של האזרח הסביר במדינת השפע מתכווץ ממגע עם עוני, דלות ונזקקות בסביבתו. אין להסיק מכך שהדרך להקלה על עניים צריכה לעבור דרך הפוליטיקאים. 

הממסד הפוליטי, בהינתן לו הכוח, יעדיף תמיד להעביר קצבאות גורפות למגזרים שלמים כי באופן זה הוא זוכה למרב התמורה הפוליטית ביום הקלפי ולהזדמנויות להענקת ג'ובים לאורך כל הקדנציה. המגזר הפוליטי יעדיף תמיד לשלם קצבאות "לכל החקלאים" ולא לחקלאי עני. "לכל הקשישים" ולא לקשיש עני. "לכל הילדים" ולא לילד נצרך. קיים גם קושי בהגדרת עוני, בסינון ובמיון הזכאים. 

עזרה לנזקקים יעילה ככל שקצר המרחק הביורוקראטי בין התומך לנתמך. יעילות מרבית מושגת, לדוגמה, אם משפחה אמידה תאמץ משפחת מצוקה ותעזור לה ישירות. מכל שקל נתרם יגיע שקל שלם ליעדו וייתכן אף שהמשפחה הענייה תחלץ מהעוני בזכות ההדרכה והקשרים של המשפחה המאמצת. 

בקצה השני, בשיא חוסר היעילות, עומד הסיוע לנזקקים באמצעות הממשלה. מכל שקל של תקציב העברה מגיעות אגורות בלבד אל הנזקק האמיתי עצמו. החלק הארי נבלע בדרך על ידי מנגנון עתיר פקידים, עובדים מיותרים, מערכות מסורבלות, שחיתות במנגנון והונאות מצד "זכאים". 

לכן, עדיפה שיטת הרווחה היהודית המסורתית – עזרה על בסיס קהילתי. בעידן החדש תפרחנה עמותות הצדקה. רמת חיים גבוהה של כלל האוכלוסייה וההכרה שהממשלה לא מחלקת קצבאות, תפתח את ליבו וכיסו של הציבור לתרומות. בנוסף לסעד במסגרת המשפחתית. 

הממשלה צריכה לחייב אזרחים להפריש מהכנסתם לביטוח לאומי. בהעדר חובת ביטוח לאומי, יהיו אנשים שינהגו בחוסר אחריות ולא יבטחו עצמם.

במילים אחרות – הפקידות הממשלתית יודעת טוב יותר מהאזרח מה רצוי לו. טיעון יסודי בכל רודנות. 

"...אלה מביננו המאמינים בחופש חייבים להאמין גם בחופש של אנשים לשגות את שגיאותיהם. אם אדם מעדיף ביודעין לחיות את חיי הרגע, להשתמש במקורותיו להנאות ההווה, כשהוא בוחר על ידי כך במכוון בחיי עוני לעת זקנה – איזו זכות יש בידנו למנוע בעדו מלנהוג כך? אנו יכולים להתווכח עמו, לנסות לשכנעו שהוא טועה, אך האם יש בידנו הזכות להשתמש בכוח כדי למנוע ממנו לנהוג כפי שהוא בוחר לנהוג? האם לא קיימת תמיד האפשרות שהוא צודק ואנו טועים? " 

פרופ' מילטון פרידמן, חתן פרס נובל, קפיטליזם וחופש. 

ביטוח לאומי, הוא ביטוח כפוי כדי שאנשים בלתי אחראיים לא יפלו למעמסה על הציבור

החשש המסתתר בטענה הוא שבהעדר חובת ביטוח, יהיו שיעדיפו שלא להפריש לביטוח לאומי, או לביטוח אחר; בבוא היום, הקשיש-העני יפול למעמסה על הציבור כי חברה מודרנית תסרב לחזות בקשישים-עניים מתגוללים ברחובות. 

ייתכן שאחוז קטן, בלתי אחראי, של אנשים אכן יעדיפו את חיי הרגע ולא ידאגו לעצמם לעת מצוקה או זקנה. בשם נימוק זה מטילים מעמסה גורפת על כל הציבור כדי לממן קצבאות לכל מאה האחוזים של האוכלוסייה, שרובם הגדול כן היה מצליח לדאוג לעצמו. 

האבסורד הוא שכדי למנוע ממעטים מ"ליפול למעמסה על הציבור" גורמים באמצעות מדינת הרווחה להמונים ליפול למעמסה על הציבור. 

הקפיטליזם החומרני מעניק תמורה גבוהה להון מאשר לעבודה

דווקא במדינות נחשלות גדלה התמורה להון מאשר הכנסה הנובעת משירותים לאנשים (משכורות). דווקא במדינות הנחשלות יש צבירת הון (קרקעות ורכוש אחר) בידי מעטים, ומנגד – שכר נמוך לעובדים. 

במערב הקפיטליסטי גדול יותר החלק המשולם עבור שכר מאשר עבור הון. עיקר הישגי הקפיטליזם הוא באינסוף ההזדמנויות המוענקות לאנשים לפתח את כישוריהם ולהצליח. זהו מקור המשיכה של ארצות הברית לאורך מאות השנים האחרונות – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. 

צריך להטיל מיסוי כבד על עשירים

אפשר להמשיך את המשפט: עד שכולם יהיו עניים... 

המדינה צריכה לגבות מינימום מיסים אך ורק כדי לממן שירותים שהם מוצר ציבורי מובהק, כגון בטחון, משטרה ומשפט. 

למזלנו, מערכת המס אינה יעילה ורבות בה הפרצות והאפשרויות לגלגל את המס לאחרים, ליהנות מפטורים וליצור הכנסה "שחורה". אילו מערכת המיסוי הייתה פועלת ביעילות מירבית ולא הייתה דרך להתחמק מתשלום מס או לגלגלו לאחרים (לדוגמה, על ידי העלאת מחירו של מוצר) איש לא היה מסתכן בהשקעות ביודעו בוודאות שרוב רווחיו, אם יהיו, יוחרמו על ידי שלטונות המס. המשק היה נחנק וכולנו היינו שוקעים בעוני. 

המיסוי אינו מוטל על "העושר" של העשירים, אלא רק על ההכנסה הנובעת מעושר זה. לכן "עושרם" אינו קַטֵן. כדי להקטין את "עושרם" צריך להלאים את רכושם. לעומת זאת, המיסוי מקשה מאד על צבירת עושר חדש כי הוא צריך להצטבר מהכנסות שוטפות. המיסוי למעשה מעניק הגנה לעשירים קיימים מפני תחרות מצד מתעשרים פוטנציאלים חדשים. 

"מיסוי הכבד" מקטין את התמריץ של עשירים להסתכן בהשקעה עתירת סיכון ולהעדיף השקעה בטוחה יותר. כך נחסם תהליך קפיטליסטי טבעי של פיזור העושר הקיים. ממשלות סוציאליסטיות נאלצות "לעודד" עשירים להשקיע על ידי צמצום הסיכון שלהם על חשבון הציבור (לדוגמה: מענקים לתעשייה במסגרת החוק לעידוד השקעות הון). יד אחת של השלטון הסוציאליסטי פוגעת באופן גורף בכדאיות להשקיע. היד השנייה פועלת לעידוד השקעות סלקטיבי – הפוליטיקאים, במקום השוק, מחליטים את מי "לעודד". 

קפיטליזם ויוזמה חופשית יוצרים אי-שוויון

כאמור, אי שוויון לכשעצמו אינו רע. קיים קושי סטטיסטי במדידות המקובלות של אי השוויון כי קשה להפריד בין אי השוויון "הרע", הנובע מעיוותים שגורמים הפוליטיקאים על ידי חלוקת כסף והטבות למקורביהם (הקשר בין הון לשלטון), לבין אי השוויון "הטוב" שיוצר השוק התחרותי כתמורה לסיכון עסקי.

עוול נוסף נגרם על ידי הסטטיסטיקה המתעלמת בהבדלים ברמת החיים בין המדינות הנמדדות. יש הבדל בין עני שהכנסתו במדינה אחת היא 1,000 $ לחודש לבין עני במדינה נחשלת שהכנסתו 30 $ לחודש. 

הקפיטליזם שחרר את ההמונים במערב מסטאטוס של "עם עבדים מזי רעב" (כדברי ההמנון הקומוניסטי – האינטרנציונל) ואפשר כמעט לכולם ליהנות ממוצרים ושירותים בסיסיים שבעבר הלא-רחוק היו נחלתם הבלעדית של עשירים מופלגים: מים זורמים בבתים, אינסטלציה, הסקה מרכזית, מקררים. העניים במדינה מערבית נהנים כמעט מאותם שירותים בסיסיים שיש לעשירים: טלוויזיה, מקרר חשמלי, ואפילו מכונית פרטית. לא כך במשטר מעמדי כגון הודו או מצרים, מדינות אפריקה או במדינות סוציאליסטיות כגון קובה וקוריאה הצפונית. 

שוק חופשי מבטיח יעילות רק אם מתקיימים בו מספר תנאים בסיסים, בהעדרם על הממשלה להתערב.

מקובל להניח ש"ידו הנעלמה של השוק" פועלת ביעילות מרבית בתחומים בהם יש תחרות מושלמת – קונים רבים, מוכרים רבים, מידע נגיש וזורם לכולם וכאשר האדם נוהג ברציונאליות בהחלטותיו. 

אכן, ברוב התחומים השוק אינו "מושלם", המידע לא תמיד נגיש לכולם וגם לא כולם רציונאליים... אך אם השוק שמורכב מצרוף החלטותיהם של מיליוני צרכנים ומוכרים אינו "מושלם", אין יסוד להנחה שהחלטות של קומץ פוליטיקאים יהיו מושלמות יותר... אפילו בקטעים בהם השוק לא כל כך יעיל... בתחרות מי מושלם יותר, השוק או הפוליטיקאים, לא היינו מהמרים על האחרונים... 

מצבנו הבטחוני מחייב התערבות ממשלתית במשק

רבים מסתמכים על מצבנו הביטחוני, יוצא הדופן, כהצדקה למעורבות עמוקה של הממשלה במשק ובחיי האזרח. 

הוצאות הביטחון הן אכן עול כבד שמחייב גביית מיסים למימונו. דווקא בגלל עול זה – על יתר המשק להתנהל ביעילות ובחסכון מרביים כדי ליצור את המקורות הכספיים הנדרשים למימון עול הביטחון. מעורבות ממשלתית במשק ומשטר של בחישה פוליטית יוצרים משק לא יעיל, תוצר נמוך, ומגדילים את עול הביטחון על האזרח. אילו התוצר לנפש היה כפול, כי אז היה עולו הכלכלי של הביטחון פחות מורגש. 

מצבה יוצא הדופן של ישראל מחייב משטר של סולידריות חברתית גבוהה מזו של מדינות אחרות

משק סוציאליסטי אינו יוצר סולידאריות חברתית אלא עוינוּת חברתית בין אדם לחברו. העוינות כלפי השיטה מתחילה כבר בשלב גביית המיסים הגבוהים וממשיכה בשלב חלוקת הכסף לקבוצות לחץ ולקבוצות "מגיע לי". החרמת כסף בכוח מאזרח עובד וחלוקתו השרירותית על ידי פוליטיקאים לאחרים לא יכולה לבנות סולידאריות. הצרוף של פקיד שומה ופוליטיקאי שמחלק כסף לא יוצרים "סולידאריות חברתית". 

סולידאריות חברתית תשרור בעידן החדש כאשר רק חלק קטן מהכנסתו הגבוהה של האזרח יספיק לכיסוי הוצאות מדינה הכרחיות. נכונותו לתרום לזולת-נזקק תעלה פי כמה, אם רמת העושר הפרטי תעלה ואם האזרח ידע שסיוע לנזקקים מוטל על ארגוני מתנדבים, הקהילה, השכונה, המשפחה ועל תרומתו האישית. 

חייבים לשנות את סדרי העדיפויות – לשלם רק לנזקקים אמיתיים

"שינוי סדר העדיפויות" מתבצע למעשה כל הזמן. השינויים משקפים את יחס הכוחות המשתנה בין קבוצות הלחץ ואת מקצועיותם של הלוביסטים שמאחורי השינוי. שינויים אינם משקפים "צדק" כלשהו, אלא שינוי במאזן הכוחות. קיצוץ קצבאות לילד החמישי או הגדלת שכר המורים, לדוגמה, לא מבטאים "צדק" אלא הצלחה לכוח שהפעילו המורים לעומת חולשה יחסית של הסקטור החרדי שלא הצליח למנוע את הקיצוץ. 

נדבכי מערכת הרווחה הוקמו על ידי פוליטיקאים כדי לשרת את סדרי העדיפויות שלהם. שום פוליטיקאי לא יבחר מרצון להתאבד פוליטית על ידי "שינוי סדר העדיפויות". 

הסיכוי לאיתור אחוז גבוה של נזקקים אמיתיים טמון בהוצאת הממסד הפוליטי ממערכת הרווחה. פעילות רווחה שמתבצעת באמצעות עמותות, ארגונים פרטיים וחסויות של חברות עסקיות תקצר שכבות ביורוקראטיות שבין התורם לנזקק. 

חלק גדול יותר מהתקציב יגיע לנזקקים בזכות החיסכון הביורוקראטי ונטרול שיקולים פוליטיים מתהליך הקצאת הכסף. קרבת העמותה לנזקקים, כשהארגון הוא על בסיס קהילתי או שכונתי, תקשה על מתחזים. בשכונה מכירים את המתחזה הפוטנציאלי. 

לקבלת תרומה מארגון פרטי יפנו נזקקים אמיתיים, לא נעים. אזרח חש אחריות רבה יותר לכסף פרטי מאשר לכסף ממקורות ציבוריים. האזרח תמיד יהיה יצירתי יותר מהפקיד הממשלתי כדי לזכות בחלקו בכסף ציבורי של "אף אחד". גם מנהל עמותה פרטית עלול להעדיף "נזקק" מקורב ולהעביר אליו כספים בדרך לא ישרה. משוא פנים כזה הוא על בסיס אישי, קשה להרבות בו וקל יחסית לחשוף אותו. לעומת זאת – משוא פנים של פוליטיקאי, מטיב עם סקטור מסוים, כדי לגבש ממנו תמיכה אלקטוראלית. פוליטיקאי יעדיף תמיד חקיקה גורפת, כדי להיטיב עם סקטור שלם (אם היקף הנהנים מהתמיכה יהיה קטן, לא תצמח מהחוק תועלת פוליטית). הליך של שינוי חקיקה מצריך פשרות פוליטיות עם המתנגדים ומסחר של תן וקח שמגדיל בהכרח את היקף הנהנים מההטבות. 

העברת כסף ל"נזקקים אמיתיים" בלבד (בהנחה שמנגנון ממשלתי מסוגל בכלל לאתר אותם...), מנוגדת לאינטרס הפוליטי הטבעי שבחלוקת כספי רווחה – איזה פוליטיקאי יתאמץ לסייע לקבוצה קטנה ושולית של "נזקקים אמיתיים" ויפגע, במקביל, בקבוצה רחבה של אוכלי חינם?... 

 צריך להפנות יותר משאבים למטרות חברתיות ולהגדיל את מעורבות המדינה בחברה ובכלכלה כדי לצמצם מימדי העוני

ממשלת ישראל מעורבת בכלכלה ובחברה במידה רבה יותר מאשר בכל ארץ מערבית אחרת: כמעט כל הקרקעות ומשאבי הטבע בבעלותה, מונופולים ציבוריים שולטים בתשתיות התחבורה, מים, חשמל, תקשורת ועוד. החקלאות מתוכננת, והבנקאות בחלקה ממשלתית. 

מדינת ישראל משמשת מזה עשורים רבים "מופת" לחקיקה חברתית. מאז שנות השבעים הולכים וגדלים המשאבים המוקצים לתחום החברתי במקביל לצמצום תקציב הביטחון. בתחילת שנות האלפיים הזרימה הממשלה לשירותים חברתיים פי 2.5 מההוצאה לצרכי ביטחון. בשנת 2014 גדלה ההוצאה לפי 2.72 מהוצאות הביטחון, התוצאה: גידול מתמיד בעוני. גידול בפערים. 

מדינת הרווחה מבטיחה שימוש יעיל במקורות הכלכליים העומדים לרשות המשק וחלוקתם בצדק ובשוויון. 

"המשק" הוא בן דוֹדה של "החברה" – שניהם יצורים מעורפלים. "לרשות המשק" לא עומדים מקורות כלכליים. מדינה יכולה להלאים עושר של אזרחיה באמצעות מיסוי. מדינה לא מייצרת עושר, מדינה מייצרת פקידים והוצאות – מכלה עושר. אזרח עובד, עסק עצמאי, חברה עסקית – הם המייצרים את העושר. העושר הוא פרי רוחו של האדם הבודד – מוחו המצאותיו, כישרונו. "החברה" הערטילאית, אינה ממציאה ואינה מייצרת מוצרים ושירותים. 

המשאבים הכלכליים שייכים לאנשים שיצרו אותם, החל מפקידת המפעל וכלה בחברת התוכנה שמוכרת מוצר שמישהו זקוק לו. כדי להעביר משאבים אלה למדינה, כלומר לידי הפוליטיקאים צריך להחרים בכוח את פירות עבודת האזרחים. הכוח מופעל באמצעות כפיית מיסים, בתי משפט, משטרה ובתי סוהר. 

משהגיעו "המשאבים" לידי הפוליטיקאים אין כל דרך לעשות בהם "שימוש יעיל", ובוודאי שלא לחלקם "בצדק ובשוויון", אפילו אם כל הכלכלה תוחרם ע"י הממסד כמו בגוש הקומוניסטי לשעבר. 

קונספציית "מדינת הרווחה" מנוצלת לרעה במדינת ישראל

כך גם בכל מדינת רווחה אחרת בעולם. שחיתות ממסדית והשחתת מוסר הציבור הם חלק בלתי נפרד ממדינת הרווחה. אין דרך למנוע את הקצאת הכסף לפי כוחן הפוליטי של קבוצות הלחץ, אין דרך למנוע ממיליוני אזרחים לרמות את המערכת כדי להיכלל בקטגוריית ה"זכאים". 

מדינת הרווחה צמחה מתוך האידיאולוגיה המרכסיסטית לגווניה; לפיה, העשירים מנצלים את עבודת הפועלים כדי לצבור עושר ומרעיבים את המוני העמלים המסכנים שמקבלים שכר רעב. לכן, על המדינה להתערב, לקחת בכוח כסף מהעשירים כדי לתקן את העוול התמידי שהם גורמים ולחלק אותו לעניים. בנוסף, טוענת האידיאולוגיה שעוני הוא חרפה שיש להעביר מן העולם ולשם כך צריך להפעיל כוח. המדינה שמנוהלת על ידי "אליטות נאורות" היא הגורם בעל הכוח שראוי להפקיד את המלאכה בידיו. אינטלקטואלים, פילוסופים, אנשי אקדמיה ותקשורת מפיצים את הרעיון כבר למעלה ממאה שנים – ובהצלחה. נראה שרוב הציבור במערב הטמיע אמונה זו ברמות שונות של הכרה. 

מקימי מדינת הרווחה בפועל הם פוליטיקאים שזיהו לאן נושבת הרוח. מדינת הרווחה לא נולדה ביום אחד – היא תוצאה של הליך אידיאולוגי-פוליטי מתמשך. כאשר מפלגה שלטת מעבירה חוק למען קצבה – לא נותר למפלגה המתחרה אלא להבטיח קצבה מוגדלת כדי לזכות בתמיכת הרוב בבחירות. "התחושות האידיאולוגיות" בקרב המוני הבוחרים לא מותירות סיכוי פוליטי למי שיטען שהמלך ערום. פוליטיקאי שמציע חוק חדש לטובת מגזר נצרך כלשהו, עושה זאת, בדרך כלל, לא בגלל ליבו הרחום, אלא מתוך תקווה לרווח פוליטי מאותו סקטור שעתיד ליהנות מהזכאות. פעמים רבות צומחת היוזמה מהסקטור "הנצרך" עצמו שהתארגן בעזרת לוביסטים ומפעיל מקל וגזר על הפוליטיקאים. 

הכסות הרשמית לחוקי הרווחה הן סיסמאות של "סולידאריות חברתית" ו"עזרה לחלשים". סיסמאות שאכן חוזרות ומשכנעות בדרך כלל את ציבור המצביעים. 

העובדים הזרים יעמיסו בעתיד עול כבד על מוסדות הרווחה בישראל

במשטר הקיים במדינת ישראל, עם מערכת רווחה עצומה בהיקפה היחסי והתקציבי – העוני מונצח. בשכונות העוני גדל דור שני ושלישי של עניים. 

תוך 20-50 שנים לערך, אם המשטר הנוכחי יימשך, יסתבר ל"הפתעתנו" שעובדים זרים שהצליחו להערים על השלטונות בישראל וביססו כאן משפחה עם ילדים, לאחר שהיגרו לישראל חסרי כל, ללא השכלה, ללא "סל קליטה", באווירה חברתית עוינת, ללא חיבוק דוב של עובדי רווחה וסעד, ללא מענקי אבטלה והבטחת הכנסה של הביטוח הלאומי – יצליחו להפוך לקבוצה האתנית מהעשירות בישראל בעוד שבקרב חלק מעדות המזרח היהודיות יצמח עד אז דור חמישי של עוני!! התאילנדים והסינים יהגרו משכונות העוני ויחלפו על פני משפחות המצוקה התמידית היהודיות! 

אנחנו לא נביאים – מי שמתקיים מעבודה, ואינו יכול לסמוך על תשלומי רווחה, חדור מוטיבציה וחריצות – הסיכוי שיצליח גבוה. כך קרה גם בארה"ב: דורות של מהגרים עניים, אכלסו שכונות עוני: מיליוני אירים מזי רעב ואחריהם כ- 2 מליון יהודים רדופי אנטישמיות, וכמיליון משפחות איטלקיות –גלי הגירה שאכלסו בתורם את שכונות העוני בניו-יורק, ללא משרד קליטה וללא מערכת סעד. 

לעומת זאת, השחורים, שבשיא תקופת הצטרפותם הרשמית לחברה האמריקאית, בשנות ה-50 וה- 60, נחתה עליהם "מדינת הרווחה" האמריקאית – נשארו שכבת עוני נצחית בארה"ב. הם לא נחלצו מהפיגור למרות העמקת תוכניות הרווחה של הנשיא קנדי והרחבת מדינת הסעד האמריקאית על ידי הנשיא ג'ונסון אחריו. תלושי המזון, חינוך חינם, בריאות חינם, חוקים ל"אפליה מתקנת", תוכניות הסבה מקצועית ועובדי רווחה לרוב מקיפים אותם – שירותים להם לא "זכו" המהגרים. כאשר מתרחש אסון טבע (כמו הוריקן בניו-אורלינס 2006) המראות בשידורי הטלוויזיה הם בעיקר של שחורים שבוזזים חנויות וגודשים את מרכזי הסיוע. 50 שנים של סיוע ממשלתי מרוכז לא הועילו. אין הסבר אחר, אלא אם מישהו מאמין שלשחורים יש פגם גנטי... 

הממשלה תכסה את גרעונות קרנות הפנסיה ה"ותיקות" 

גירעונות קרנות הפנסיה ההסתדרותיות עמדו על כ-100 מיליארד ₪. הגירעון האקטוארי של המדינה בגין פנסיה תקציבית של עובדי המדינה וצה"ל מצטבר למאות מיליארדים נוספים. אומדן זהיר של התחייבויות הפנסיה של המדינה עמד על כ- 400 מיליארד ₪ (2003). בשנת 2014 הסכום כבר צמח הסכום כבר צמח ל-769 מיליארד ש"ח כולל התחייבויות בגין עובדים פעילים שטרם פרשו לגמלאות. בסכום עתק זה לא נכללת מחויבות המדינה ל"פנסיית גישור" לעובדי מערכת הביטחון (תשלום חודשי קבוע מיום הפרישה מצה"ל בגיל צעיר יחסית ועד לגיל הפנסיה החוקי). סכום זה גבוה (כמעט) פי שניים מכל תקציב המדינה כולל פירעון חובות... 

הכסף בגין התחייבויות אלה אינו מושקע בקרן סודית כלשהי בשוויץ. כסף זה פשוט אינו קיים. כדי לשלם סכומים אלה בעתיד, תצטרך הממשלה לגייס את הכסף. כיצד? באמצעות הטלת מיסים על האזרחים. מכיוון שהממשלה ממצה בדרך כלל את יכולתה הפוליטית להטיל מיסים על התושבים (מידי פעם קם פוליטיקאי תורן וקורא ל"העמקת הגבייה"...), ניתן לצפות שמידי מספר שנים תכריז ממשלה בישראל על "רפורמה בפנסיה" במסגרתה יקוצצו תשלומי גמלאות ויידחה גיל הפרישה. 

תושבי השכונות לא יוצאים ממעגל העוני

נדרשת הבחנה בין מצבור הבתים הקרוי "שכונה" לבין המשפחות שמאכלסות את השכונה. 

שכונות עוני הן מחויבות המציאות בדיוק כפי שקיימות שכונות יוקרה. בשכונות יתרכזו אזרחים שהכנסתם אינה מספקת לרכישת דיור ברמה גבוהה יותר, מהגרים, עולים חדשים, עובדים זרים וכדומה. אוכלוסיה זו מעדיפה שכונה בעיר הגדולה על פני דיור סביר יותר, אך רחוק מהעיר הגדולה. תמיד יהיו אזרחים כאלה. 

לשכונת העוני גם תפקיד חיובי: קורת גג בעלות נמוכה והוצאות מחייה שוטפות נמוכות. בשכונה יתרכזו גם חנויות ובתי עסק המתמחים במכירת מוצרים זולים יותר מאשר ביתר חלקי העיר. 

השאלה העיקרית אינה "שיקום השכונה", אלא כמה שנים שוהה אדם בשכונה עד שנחלץ ממנה. סקר שפורסם במהלך אוקטובר 2003 על ידי משרד השיכון איבחן נחיתות של תושבי השכונות בהשכלה, תעסוקה, ותנאי מחייה לעומת יתר תושבי ישראל. אין צורך בסקר כדי לגלות זאת... שר השיכון, אפי איתם, ודוברי רווחה אחרים, ציינו את כישלון פרויקט שיקום השכונות עליו הכריז מנחם בגין ב- 1977, פרויקט שהתמקד בשיקום תשתיות פיזיות. 

משמעות הסקר זניחה כי הוא התעלם מבדיקת הרכב המשפחות שמאכלסות את השכונה ומידת הניידות שלהם. כלומר, איזה אחוז מאוכלוסיית השכונה מלפני 40 שנה עדיין מתגורר בה בחלוף הזמן. כמה זמן מתגוררים בשכונה דייריה הנוכחיים? פחות חשוב אם השכונה "משתקמת", חשוב באיזה קצב התושבים נחלצים מהשכונה. 

מחקרים מוכיחים: שיוויוניות בחלוקת ההכנסות מגבירה את קצב הצמיחה

אם סוקרים מדינות בעולם, ניתן לראות שיש התאמה חיובית בין רמת השוויון בחלוקת ההכנסות לבין קצב הצמיחה של אותן מדינות. 

ניתן גם להוכיח ש-95% מחולי הסרטן שתו חלב. האם החלב הוא הגורם לסרטן? התאמה בין שני משתנים אינה תמיד סיבתיות, ובכלכלה קיים קושי רב בביצוע ניסויים והסקת מסקנות מהם. 

צריך לבדוק את ההתאמה בסדר הפוך: ככל שהמדינה חופשית יותר והממשלה מעורבת פחות בכלכלה ובחברה, גדל קצב הצמיחה, גדל העושר וקטנים הפערים. ומבחינה סטטיסטית, יכול להיות גורם שלישי שמשפיע על שני המשתנים: מידת החופש הכלכלי היא שמכתיבה גם את קצב הצמיחה וגם את השוויוניות בחלוקת הכנסות. 

מדינת הרווחה פורשת רשת ביטחון לאזרח לעת צרה

"רשת ביטחון" היא מושג שאול מעולם הקרקס. הלוליינים, מומחים במקצועם, מעופפים באוויר בגובה רב מידי ערב להנאת הקהל. "רשת הביטחון" המתוחה מתחתם נועדה למקרה הנדיר ביותר – כשל של לוליין. הרשת מצילה את חייו בעת צרה. אירוע נדיר. הרשת עוזרת רק ללוליין שמפספס את הנדנדה. 

מדינת הרווחה, לעומת זאת, היא בעיקרה מכונה אדירה של העברת כספים גורפת מכל האזרחים אל כולם. התמיכה במסכנים אמיתיים חסרי ישע – בלוליין שנפל מהטרפז – היא החלק המזערי של העברות הכספים. 

מדינת הרווחה מעודדת התנערות מאחריות – האזרח אינו אחראי לתוצאות החלטותיו ומעשיו. אם הוא מרוויח – הרווח כולו שלו, אם מפסיד – שכניו כבר ישלמו. כאשר "מצילים" את קרנות הפנסיה הותיקות של ההסתדרות מפשיטת רגל, מגינים הפוליטיקאים בעיקר על תשלומי העתק לגמלאי הוועדים החזקים והמקושרים פוליטית. כאשר הממשלה נחלצה בשנות ה-80 להגנת המשקיעים במניות הבנקים שהתמוטטו היה זה על חשבון אזרחים שלא השקיעו במניות... 

אפשר להרבות בילדים – הציבור יממן אותם, להשקיע במניות שיקרסו – הממשלה תציל אותנו... ללמוד תורה כל היום (או ללמוד באוניברסיטה) – בחסות תקציב המדינה... להתחייב במכרז להקמת פרויקט כלשהו, אם יכשל – המדינה תשלם... 

באפריל 2003 דחה בית משפט בארצות הברית תביעה של משקיעים בקשר להתרסקות מניות הטכנולוגיה. הנימוק לדחייה היה שהשקעה בניירות ערך אינה תוכנית ביטוח, לסיכוי לרווח יש גם סיכון להפסד. 

החברה הישראלית אינה הוגנת בחלוקת ההכנסות

זהו צידו השני של מטבע הלשון "שינוי סדר העדיפויות החברתי". 

אין חיה כזאת – "חברה". "החברה" אילמת, ללא דמות, הגדרה או פה. יש ממסד פוליטי, סביבו קבוצות לחץ ואינטרסים אנוכיים – הם המחליטים והם המבצעים מדיניות חברתית, פרי מאבקי כוחות פוליטיים. השימוש במונח "ממסד פוליטי" לא נשמע טוב בהקשר העממי, לכן נוח למצדדי מדינת הרווחה להשתמש במינוח מעורפל "חברה". 

הסדר החברתי הקפיטליסטי, הבנוי על כלכלת שוק חופשי, אינו מאמין ש,חברה", סליחה – הממסד הפוליטי, צריכים לקבוע חלוקה "הוגנת" של הכנסות. קיים ניגוד עמוק בין המונח "הוגנוּת" לבין "ממסד פוליטי". לא הולך יחד... 

בחברה קפיטליסטית חופשית, ההכנסה היא תשלום עבור תרומה לזולת. מישהו מוכן לקנות מרצון מוצר שאתה מייצר, משווק או מוכר. מוצר שהוא זקוק לו לצרכי קיום, או שיפור איכות חייו, לפי העדפותיו האישיות. "המוצר" יכול להיות כל דבר – בקבוק שמן, סרט קולנוע, או שירות מסג' פרטי. השָכיר מוכר את כישוריו ושירותיו למעסיק תמורת משכורת. את מחיר השירות או המוצר קובע השוק. מחיר תרומתך לזולת נקבע לפי הכישורים הנמכרים, התחרות, אופי המוצר, איכותו ומשתנים רבים אחרים. כך נקבעת הכנסתו של אזרח בחברה קפיטליסטית חופשית. הוגן? כן! אף אחד לא חי על חשבון השני. כל אחד תורם, כל אחד זוכה לתמורה. 

חלוקת הכנסות המבוססת על השוק יוצרת תמריצים כלכליים, מעודדת צמיחה ושגשוג שמאפשרים לציבור לתרום גם למוכי גורל שלא יכולים, בגלל נסיבות טרגיות, לתרום לזולת ולמכור לו משהו. 

במשטרים אחרים, שאינם קפיטליסטים, הכנסתו של הפרט אינה נובעת מתרומתו לזולת, אלא מהחלטותיו של הממסד הפוליטי – כאן לעולם תיווצר חלוקה לא הוגנת של ההכנסות ויתקיים מאבק מתמיד של "שינוי סדר העדיפויות החברתי". הכוח הפוליטי והכוח להזיק הם שקובעים.

"שינוי סדר העדיפויות" ו"חלוקה צודקת" – פירושם: 

"תנו לי יותר ולאחרים פחות, כי לי מגיע יותר..."

 צריך לממן קורסים להסבת עובדים כדי לצמצם את האבטלה

המציאות מלמדת שרק חלק זעיר ומבוטל מבין הלומדים בקורסים "להסבה מקצועית" נקלטים במקצועם החדש. הלומדים מנצלים בדרך כלל את הקורס להארכת תקופת הזכאות לדמי אבטלה. פוליטיקאים תומכים בקורסים להסבה מקצועית הואיל וכל הלומדים נגרעים מייד מסטטיסטיקת המובטלים. השר יכול לנפנף בהצלחתו להקטין את האבטלה... 

בנוסף, בית הספר להכשרה מקצועית, מקבל כסף מהממשלה עבור הקורסים. עוד אפשרות לצ'פר מקורבים...

הדרך לצמצום האבטלה (כמה מפתיע...) היא לעבוד... כל עבודה, וכל שכר. 

ההסתדרות ניהלה את קרנות הפנסיה באופן כושל, ניהול שהביאן לפשיטת רגל

ניהול כושל של קרן פנסיה הוא קבלת החלטות עסקיות לא נכונות. לא מוצלחות. לא היה כאן "ניהול כושל" – הכסף פשוט נגנב! כך לפחות ניתן להבין לכאורה מדבריו של המפקח על הביטוח, אייל בן שלוש, שפנה בנובמבר 2002 אל היועץ המשפטי לממשלה. 

כספי הפנסיה הועברו בשיטות שונות אל ההסתדרות ואל חברת העובדים שהיתה בשליטת ההסתדרות. דיבידנדים שהיו אמורים להתקבל בקרן הפנסיה בשנים 1998 – 2001 לא הגיעו ונעלמו אי שם בדרך. בשנת 1995 נמכרה חברת שיכון עובדים בכ- 300 מיליון שקל – קרנות הפנסיה שהיה להן חלק בבעלות לא ראו גרוש... חברת כור ההסתדרותית נמכרה במאות מיליוני דולרים לקבוצת שמרוק – קרנות הפנסיה שהחזיקו במניות כור לא זכו לתמורה...(גיא לשם, ידיעות אחרונות 13.5.03). 

להלן מספר ציטוטים נבחרים על "הניהול הכושל"... 

"ממסמכים שהוגשו לבית משפט עולה כי ההסתדרות פשוט נישלה באמצעות תרגילים מתוחכמים שתוכננו עבורה על ידי מיטב אנשי המקצוע את קרנות הפנסיה שלה... ממצאים חד-משמעיים בדבר העברת משאבים של קרנות הפנסיה... ואשר מהם נושלו על ידי ההסתדרות' לכאורה". (סטלה קורין ליבר, גלובס 10.3.03). 

המנהל המורשה של קרן פועלי בניין חשף מסמכים המתארים כיצד רוקנו את הקרן מנכסיה: לפחות 350 מיליון שקל ניתנו במתנה לחברת העובדים, כנגד אגרות חוב זבל, שהסתברו בדיעבד כניירות חסרי ערך. מאות מיליונים הוזרמו בהוראת הבוסים של ההסתדרות למימון פעולות שוטפות בבית הוועד הפועל, מועצות הפועלים, קבוצות כדורגל של הפועל, מכרו נדל"ן למקורבים במחירי מציאה... (צבי לביא, גלובס 4.2.03). 

לקרן פועלי הבניין מונה מנהל מורשה. בשנתו הראשונה קיצץ המנהל כדלקמן:

מספר העובדים קוצץ לחצי.

מתוך 10 סניפים נותר 1 בלבד, היתר נסגרו.

הוצאות התפעול קוצצו ב- 76%.

בשנה אחת בלבד נחסכו כ- 170 מיליון ₪.

מתוך זה ניתן ללמוד על היקף ה"חגיגה" בקרנות הפנסיה ההסתדרותיות במשך עשרות שנים. באותן שנים ההסתדרות הייתה חזקה כמעט כמו המדינה, התקשורת הייתה למעשה מולאמת, המשק סגור... ה"עוגה" חולקה בין החבר'ה... והכול בשם "ההגנה על זכויות העובדים והחלשים בחברה", "סוציאליזם", "סולידאריות", ו"מדינת רווחה"... 

סבסוד הלחם האחיד חיוני למשפחות עניות

"...הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה... סקר הוצאות משק בית... האוכלוסייה הענייה בישראל, 20% מהאוכלוסייה עם רמות ההכנסה הנמוכות ביותר, מוציאה 4.4 שקלים לחודש, לא יותר, על קניית לחם אחיד שחור ולבן. 

...עלייה [תלולה] של 27% במחיר הלחם האחיד תגרום להוצאה נוספת של שקל אחד לחודש בלבד. 

...הוצאת העשירון התחתון על עוגות וביסקוויטים גבוהה מצריכת הלחם האחיד פי שישה. העניינים עוד מסתבכים, שכן 20% עם ההכנסה הנמוכה ביותר, אשר ביניהם ערבים רבים, מוציאים כמעט פי שבעה על פיתות מאשר על לחם אחיד. 

...פוליטיקאים בוודאי יתמלאו חלחלה מהעובדה שהאוכלוסייה הענייה מוציאה 30 שקל לחודש על חטיפים לחודש, פי שישה ויותר מאשר על אותו לחם אחיד עליו יוצא שר הרווחה, זבולון אורלב, למלחמה גלויה." (אבי טמקין, גלובס 11.2.04). 

ספק אם נבדק כמה מוציא העשירון התחתון על קוקה קולה וסיגריות. 

אי-שיוויון ואפליה הם הסיבות לעוני של המונים

לעוני המוני (קובה, אפריקה, ברית המועצות לשעבר, מזרח אירופה) יש רק סיבה אחת: משטר פוליטי שמדכא חופש ומטיל מגבלות על אזרחיו. במדינות חופשיות אין עוני המוני, יש חברת שפע. 

מקור העושר הוא מוח האדם. החופש מאפשר למוחות ליזום, להמציא, לייצר ולמכור. היזמים המוכשרים צוברים עושר רב יותר, שמושקע ויוצר מקומות עבודה לאחרים. בחברה קפיטליסטית אין עוני המוני. יש עניים יחידים – חלקם בחרו בכך כמו חלק מהחרדים בישראל, או סגפנים במזרח הרחוק. חלק קטן יותר הם מוכי גורל, רפי שכל, חולים. 

תפיסה קפיטליסטית מתאימה למעצמה כמו ארצות הברית אך לא למדינה קטנה כמו ישראל

ארצות הברית הפכה למעצמה כלכלית בזכות המשטר הכמעט-קפיטליסטי המקובל בה. אוצרות טבע יש גם בארצות אחרות כגון רוסיה, דרום אמריקה וארצות באפריקה. הן לא הפכו למעצמות כלכליות. 

גודל המדינה אינו קובע כי השוק למוצרי היזמים במדינה קטנה הוא כל העולם. גם ארצות הברית יכולה להפוך למדינה ענייה, עם הכנסה נמוכה לנפש אם יונהג בה משטר סוציאליסטי: פיקוח על מחירים כדי "למנוע ספסרות", הלאמת התעשיות פרטיות כדי "להלחם באבטלה", הלאמה של חברות התעופה כי הן "נכס לאומי", הלאמת חברות הנפט כי "משאבי הטבע שייכים לעם", הלאמת הבנקים "כדי לאפשר לכל אחד נגישות להון", הלאמת מערכת הבריאות כי מדובר "בדיני נפשות", וכמובן קצבאות לזכאים חברתיים. מרשם בטוח להידרדרות מדינה לעוני. 

חלוקת קצבאות ממשלתיות לחלשים בחברה מונעת את הבושה והסטיגמה שבהושטת יד לתרומה

העני יודע שהוא עני וכך גם סביבתו הקרובה. הסטיגמה קיימת בין כך ובין כך. המאמץ הנפשי ("הבושה") הכרוך בבקשת סיוע מגורם פרטי הוא מנגנון סינון הכרחי. צריך להשקיע מאמץ כלשהו גם כדי לזכות בתרומה. קצבה אוטומטית שמועברת על ידי הממשלה לחשבון הבנק, ללא כל מאמץ, משבשת את המוטיבציה להיחלץ ממעגל העוני, בייחוד אם הקצבה מאפשרת קיום קבוע. 

הערת גולש: "ידוע לי על אדם בריא בשכונה שמתקיים מהבטחת הכנסה וקצבאות ילדים. כל השכונה יודעת. אנשים מכירים את שכניהם. הצרה היא שהדבר הפך למקובל, ואפילו אופנתי, ואינו מלווה יותר בסטיגמה, דבר שגורם לרבים ללכת בדרך זו – להתקיים ללא עבודה. ראיתי אנשים באים עם האוטו לבית התמחוי לקחת קרטונים עם מוצרים לחג..." 

העניים אינם אשמים בעוניים

בהחלט ייתכן. אבל השכן ממול, שעובד קשה, מצליח ומתפרנס בכבוד... אשם בעוניים עוד פחות. אם ירצה לתרום מרצונו למשפחה ענייה – יבורך. אך אין להחרים מפרי עמלו בכוח (באמצעות מיסים) כדי להעבירם לשכן העני. 

כלכלה קפיטליסטית חופשית מרכזת עודף כוח בידי העשירים

משמעותו של "כוח" היא כפייה על האזרח לנהוג בניגוד לרצונו החופשי. כלכלה קפיטליסטית מבוססת על סחר חופשי. הדרך הקפיטליסטית להתעשרות טמונה במכירת שירותים ומוצרים להמוני אדם שחופשיים לבחור את הטוב, האיכותי והזול מכולם. מוצרים שמועילים לקונה, מגדילים את הנאתו ואת רווחתו. 

כלכלת מקורבים "חברתית" (סוציאליסטית), לעומת זאת, כופה על האזרח איסורים ומעניקה הטבות לעשירים שהשלטון חפץ ביקרם. כלכלה סוציאליסטית מרכזת כוח בידי המקורבים לשלטון שדורשים את חסות הממשלה כדי להכריח את הציבור לקנות את מוצריהם ושירותיהם: הענקת זיכיונות ורישיונות בלעדיים, חסימת יבוא מתחרה ועוד. 

מדיניות רווחה מקיפה, תעלה את שביעות הרצון של האזרחים

נורבגיה עשירה בנפט ומקיימת מדיניות רווחה נדיבה ביותר. רשת ביטחון סוציאלי "מהעריסה עד לקבר". נראה שנורבגיה היא "מדינת הרווחה" מספר אחד בעולם (המדינה הטובה ביותר לחיות בה על פי סקר האו"ם). 

במהלך ספטמבר 2005 התקיימו בנורבגיה בחירות. הנושאים העיקריים שעמדו על סדר היום בבחירות: מדוע למרות ההכנסות האדירות מנפט יש כמאה אלף מובטלים? מדוע יש תורים ארוכים של ממתינים לניתוח? מדוע לא מגדילים את תקציבי החינוך והרווחה? 

כאשר המדינה מחלקת כסף שלא תמורת עבודה, אין-סוף לצרכים. תמיד ייווצר תסכול עקב ציפיות שהולכות וגדלות. 

צריך להגדיל את הקצבאות כדי לצמצם את אי השיוויון

"מדד אי השיוויון" הוא נתון סטטיסטי. בדרך כלל משתמשים בו חסידי "מדינת הרווחה" כדי להצדיק את התערבותה של המדינה בהעברת הכנסות בין קבוצות אוכלוסייה. המציאות מוכיחה את ההיפך: אי השיוויון גדל עם הגידול בקצבאות. 

במשך שנות דור הגדילה הממשלה את ההוצאות על קצבאות והעלתה מיסים. מספר מקבלי קצבת הבטחת הכנסה עלה, לדוגמה, פי 15 במשך 20 שנה. קצבאות הילדים הגיעו לשיא בשנת 2000. קצבאות הביטוח הלאומי הלכו ועלו, אבל למרות זאת, מספר העניים גדל ומדד אי השיוויון הלך והורע. 

כאשר מתרבות הקצבאות לא עובדים, או לפחות מדווחים שלא עובדים...

  מבוסס על כתבה של נחמיה שטרסלר (דה מרקר 22.4.05) 

מחקרים בעולם הוכיחו שהעלאת שכר המינימום אינה משפיעה על רמת התעסוקה (אבטלה)

מחקרים בישראל מוכיחים את ההיפך. אבל נניח ל"מחקרים" במקום בו די בשכל ישר. "עבודה" היא שירות שהמעסיק קונה מהעובד. העובד מוכר את כישוריו למעסיק. זו הסיבה לראיונות עבודה, למיון עובדים, "לתקופת ניסיון", למדידות ולמעקב אחרי תפוקת עובדים – המעסיק מעוניין לתהות אחרי איכותו של "המוצר" עבורו הוא משלם משכורת חודשית. זו הסיבה שעבור "סחורה איכותית" (עובד בעל התמחות וכישורים מיוחדים) המעסיק מוכן לשלם שכר גבוה בהרבה. קיים כמובן גם תהליך הפוך: העובד אינו מוכן למכור את כישוריו לכל מעסיק ובוחן עם מי כדאי להתחבר לתקופה ארוכה. 

אם מאלצים את המעסיק לשלם שכר מינימום, הרי אין כל ספק שיעדיף להעסיק את העובדים בעלי התפוקה הגבוהה ביותר. אין כל סיבה שיעסיק תמורת שכר זהה עובד עם תפוקה נמוכה. בהעדר שכר מינימום כדאי למעסיק לשכור גם עובד מוגבל, או צעיר חסר ניסיון – אילו יכול היה לשלם להם שכר נמוך יותר באופן זמני, עד שתפוקתם תגדל, או שכר נמוך באופן קבוע אם העובד מוגבל. 

כולנו נוהגים כך כאשר אנחנו קונים מוצרים. אילו קבעה הממשלה מחיר מינימום לכיכר לחם כדי להגן על בעלי המאפיות, היינו קונים במחיר זה את הלחם האיכותי ביותר האפשרי. לא היינו קונים לחם באיכות נמוכה יותר כי לא מוצדק לשלם עבורו את מחיר המינימום. כאשר אין מחיר מינימום ללחם, חלקנו ירכוש בוודאי לחם פחות איכותי, במחיר נמוך, כדי לחסוך. העדר מחיר מינימום ללחם יוצר שוק גם ללחם פחות איכותי (במחיר זול). ודוגמה מהחיים: אילו נקבע מחיר המינימום ללחם – 20 ₪; ודאי שהיינו מעדיפים במחיר זה לקנות לחם דגנים מחיטה מלאה על פני לחם שחור אחיד. אף אחד לא היה קונה לחם שחור אחיד וזה היה נותר "מובטל" על המדף. כך גם בשוק העבודה – שכר מינימום גורר אבטלה בקרב עובדים שהם "שחור אחיד". 

ובשפת הכלכלה: קביעת שכר מינימום גורמת להעדפת עובדים בעלי תפוקה גבוהה ותורמת להגדלת האבטלה בקרב עובדים שכישוריהם נמוכים יותר. 

על "קברניטי המשק" לעשות... 

תכופות מושמע בתקשורת הביטוי "קברניטי המשק" – עליהם לנווט את המשק לחוף מבטחים, לעודד עבודה, לעודד תעשיה, לעשות, לפעול... 

מיהם אותם "קברניטים"? – פוליטיקאים בעלי העדפות סקטוריאליות הנתונים להשפעת קבוצות לחץ ואידיאולוגיות משתנות. קברניט ספינה או מטוס פועל על פי מערך שיקולים לוגים קבועים עד כדי כך שבמרבית הזמן ניתן להחליפו בטייס ממוחשב אוטומטי. כל קברניט אחר שיבוא במקומו, יקבל בנסיבות דומות, את אותן ההחלטות בדיוק. לחצי ועד העובדים לא יגרמו לו לשנות את זווית ההמראה, מהירות המטוס או את נוהלי הבטיחות. לא כך פוליטיקאים. המונח "קברניט" בהקשר של ניהול כלכלת מדינה מטעה. נראה לכאורה שרק אם יימצא "הקברניט" המתאים, והגה כלכלת המדינה יימסר לידיו האמוּנוֹת – הכלכלה תשוט לחוף מבטחים. אין קברניט כזה. את הכלכלה מנהלים מיליוני "קברניטים" – כל אזרח הוא "קברניט" של עצמו ופועל לטובת עצמו ומשפחתו. כל אחד מוכר לאחרים שרות או מוצר. רובנו מוכרים שרותי עבודה למעסיק. בתמורה שאנחנו מקבלים עבור המוצר או השרות שאנחנו מוכרים, אנחנו רוכשים מוצרים ושירותים שמייצרים אנשים אחרים. התחרות, שיתוף הפעולה והמסחר בין מיליוני "הקברניטים" קובעים את המחירים במשק ויוצרים את "השוק". את הכלכלה. 

בניגוד לספינה, ניסיון של "קברניטים" פוליטיים לקחת את המושכות לידיהם משבש בהכרח את מנגנון השוק העדין ומניב תוצאות פחות טובות (גרועות במקרים רבים...). 

קיצוץ מיסים הוא למעשה העברת כסף מהעניים אל העשירים. הטבה למבוססים. 

להלן סיפור שמקורו אינו ידוע: 

נניח שבכל יום עשרה אנשים יוצאים למסעדה לאכול. החשבון עבור כל העשרה מסתכם ב- 100 שקלים. אם ישלמו את החשבון, בשיטה שמשלמים מס הכנסה (פרוגרסיבי), עלות הארוחה תתחלק בערך כך: ארבעת הראשונים, העניים יותר, לא ישלמו כלום. החמישי ישלם שקל אחד. השישי – שלושה שקלים, השביעי – שבעה שקלים. השמיני – 12 שקלים. התשיעי – 18 שקלים. והעשירי, העשיר מכולם – ישלם 59 שקלים. 

כך הם החליטו לשלם את החשבון. עשרת האנשים אכלו במסעדה יום יום, והיו די מרוצים מהסידור. עד שיום אחד ניגש בעל המסעדה לשולחנם ואמר: אתם לקוחות נאמנים וטובים – החלטתי לתת לכם הנחה יומית של 20 שקלים; מעכשיו, הארוחה תעלה לכם 80 שקלים בלבד. 

הקבוצה, שרצתה להמשיך באותה שיטת תשלום, חילקה מחדש את עלות הארוחה: ארבעת הראשונים לא הושפעו, הם ימשיכו לאכול בחינם. אבל איך תתחלק ההנחה בין יתר ששת הסועדים? איך הם יחלקו את ההנחה של 20 השקלים? איך יקבל כל אחד מהם את חלקו ההוגן בהנחה? אם יחלקו את ההנחה שווה בשווה ביניהם יזכה כל אחד מהשישה ב- 3.33 ₪ (20/6), הרי שהסועד החמישי והשישי, לא רק שלא ישלמו עבור הארוחה, אלא יצטרכו לקבל החזר. כלומר, צריך לשלם להם כדי שיאכלו... 

לפיכך החליט בעל המסעדה, שההנחה תחולק לפי שיטת תשלום החשבון: האיש החמישי יאכל בחינם, השישי ישלם 2 שקלים. השביעי ישלם 5 שקלים. השמיני ישלם 9 שקלים. התשיעי ישלם 12 שקלים והעשירי ישלם 52 ₪ (במקום 59 ששילם קודם). 

המצב החדש היה משופר לכולם. כל אחד שילם פחות מאשר קודם. ארבעת הראשונים המשיכו לאכול בחינם, מצבם לא השתנה. 

בצאתם מהמסעדה, שוחחו הסועדים על ההנחה שקיבלו. השישי אמר: "קיבלתי רק שקל אחד מתוך 20 השקלים של ההנחה, בעוד שהוא (והצביע על העשירי) קיבל 7 שקלים מתוך ה-20". האיש החמישי (זה שאוכל עכשיו חינם) אמר: "נכון, חסכתי רק שקל אחד, בעוד שהוא (והצביע על העשירי) חסך פי שבעה ממני, זה לא פייר". האיש השביעי צעק: "למה החזירו לו 7 שקלים ולי רק 2? – העשירים מקבלים תמיד את כל ההטבות!" 

"רגע אחד", צעקו ארבעת הסועדים הראשונים, "אנחנו לא קיבלנו כלום מכספי הקיצוץ בתשלום עבור הארוחה. ההנחה היא למעשה העברת כסף מהעניים אל העשירים. השיטה תמיד דופקת את העניים." 

למחרת, העשירי לא הופיע לסעודה. התשעה אכלו בלעדיו. כאשר הגיע החשבון הם גילו להפתעתם שחסרים להם 42 שקלים כדי לשלם עבור הארוחה... 

צריך לחוקק חוקים למיגור העוני 

אפשר גם לחוקק חוק שכולם יהיו בריאים ויפים, ואפילו חוק שאוסר על תאונות דרכים. רווחת האזרח אינה נובעת מחוקים של הכנסת. אילו חקיקה הייתה יוצרת רווחה אפשר היה לפתור את בעיית העוני באמצעות חוק לשכר מינימום של 5,000 דולר לחודש וחסל סדר עוני. 

כדי שעני ייחשב מי שהכנסתו נמוכה מ-2,000 דולר לחודש (חלום די רחוק...) צריך שיהיו במדינה די אנשים שהכנסתם החודשית תעמוד על 10,000 דולר. רווחה נובעת מהתוצר והפריון במדינה. לרמה כזו של תוצר ניתן להגיע אך ורק במשטר קפיטליסטי חופשי ולא תחת משטר שדיגלו "חלוקה מחדש של ההכנסות". 

צריך להגביל את שכר המנהלים המנופח

במשטר קפיטליסטי החברות שייכות לבעלי המניות. בעלי העסק רשאים לקחת את כל הרווחים לכיסם, או להקטין את חלקם ברווח ולהתחלק עם אחרים. הם רשאים גם להקים קרן צדקה (כמו ביל גייטס). הרווח שייך רק לבעלים והם רשאים לעשות בו כרצונם – לקחת את הרווח לכיס או לתגמל עובדים ומנהלים בחברה. הם פועלים על פי אמונתם החברתית או השקפתם כיצד צריך לנהל את העסק. הם רשאים לנהוג ברכושם כפי שכל אחד מאתנו רשאי לעשות כרצונו ברכושו ובמשכורתו. 

כלכלה אינה משחק קלפים, בו אם האחד מרוויח האחרים מפסידים. בזכות היזמים, הממציאים, המשקיעים ויתר הפעילים במשק – הכלכלה צומחת, העוגה גדלה. המנהל המוצלח אינו מתוגמל על חשבון הציבור, אלא על חשבון בעלי המניות, והם מתגמלים אותו במחשבה תחילה – כדי שהעוגה תגדל. מי שקורא לחקיקה שתגביל את שכר המנהלים, דורש במילים אחרות מבעלי העסק – להשאיר את הכסף בכיסם במקום לשלם למנהל... למי זה עוזר? בעלי המניות לוקחים על עצמם סיכון – ניהול לקוי עלול לעלות להם ביוקר ואפילו לגרור להפסיד את השקעתם. 

עד כאן תיארנו כללי משחק במשק קפיטליסטי. אבל, הכלכלה הישראלית אינה בדיוק קפיטליזם... אם עסקים פרטיים כגון בנק הפועלים או מפעל כימיקלים יעמדו בפני פשיטת רגל כתוצאה מניהול לקוי, כלל לא בטוח שהממשלה תניח להם לפשוט רגל. הממשלה "תציל" אותם על חשבון ציבור משלמי המיסים וכבר היינו בסרט הזה. לכן, בכלכלה הישראלית המעוותת, יש "הצדקה" לעיוות בעייתי נוסף – להגביל את שכר המנהלים בחברות גדולות.

שכר המינימום נמוך מידי וניכר העדרו של מס הכנסה שלילי.

שכר המינימום בישראל גבוה מאד ו"מס הכנסה שלילי" קיים מזמן. 

שכר המינימום בישראל גבוה משמעותית מזה האמריקאי יחסית לרמת החיים הממוצעת. שכר המינימום בארצות הברית עומד על כ- 8.0 דולר לשעה (משתנה ממדינה למדינה 2014), שכר המינימום בישראל קרוב לאמריקאי ועומד על כ- 6.6 דולר לשעה (2015). ההכנסה הלאומית לנפש בארצות הברית (GNI) גבוהה משמעותית מאשר בישראל ועומדת על כ-63,000 $ בשנה, ובישראל –  כ- 35,400 דולר (מותאם לכוח הקניה).  כלומר, שכר המינימום בישראל גבוה מאשר בארצות הברית, בהתחשב בהכנסה הלאומית לנפש, פי-1.4. 

בחישוב שכר המינימום, בארה"ב, נכללות כל הכנסות העובד כולל בונוסים שונים. לעומת זאת, בישראל לא נכללות תוספות שכר שונות כגון ותק, פרמיות משכורת 13, בונוסים ועוד. ייתכן מצב בישראל שבתלוש המשכורת יופיע שכר גבוה משמעותית משכר המינימום, למרות שעובד שייך סטטיסטית לקבוצה שמשתכרת פחות משכר המינימום. כשליש מעובדי המדינה תמיד זכאים ל"השלמה לשכר המינימום". כלומר, שכרם נמוך לכאורה משכר המינימום, למרות שהנטו בתלוש המשכורת גבוה משמעותית משכר המינימום. 

ובאשר למס הכנסה שלילי – מענקי הבטחת הכנסה בישראל לבעלי הכנסות נמוכות הם למעשה מס הכנסה שלילי. מענקים אלה נדיבים יותר ממס הכנסה שלילי, שכן הם משולמים גם לבלתי מועסקים. 

העלאת שכר המינימום תאלץ מעסיקים לאמץ טכונולוגיה מתקדמת

הטענה היא שהעסקת עובדים בשכר נמוך מונעת השקעה בשיפורים טכנולוגים ובציוד מתקדם. כדאי יותר להעסיק הרבה עובדים ובשכר נמוך. בטענה מסתתרת "תובנה" נוספת: אם הממשלה לא תכריח את בעלי המפעלים להשתפר טכנולוגית, הם יישארו מפגרים... 

מחיר מוצרים סחירים (מחולצות ועד מצלמות) בשוק הבינלאומי נקבע על ידי השווקים התחרותיים בעולם. אם במקרה, הדרך היעילה ביותר כיום לבצע חלק מתהליך תעשייתי מסוים היא באמצעות כוח אדם זול – סימן שבאותה תקופה לא קיימת טכנולוגיה חלופית יעילה יותר לביצוע אותו תהליך. אם בעבודת טקסטיל מסוימת מועסקות נשים תופרות בשכר נמוך, קרוב לודאי שכל דרך חלופית מייקרת את הייצור – אחרת היה קם יזם, משקיע באותה טכנולוגיה (אילו הייתה כדאית) ו"שובר" את השוק. העלאת שכר כפויה לא תאלץ את הבעלים להשתכלל (כי אין "שכלול" כזה) אלא תייקר את המוצר ותגרום לצרכן לקנות את המוצר מהמתחרים בירדן או בסין. אילו הייתה קיימת טכנולוגיה משוכללת יותר, שמחליפה את עבודת הידיים באותו מקטע תעשייתי, היו גם היזמים בסין או בירדן מאמצים אותה זה מכבר. 

מחירם של מוצרים לא-סחירים בשוק הבינלאומי (אי אפשר לייצא או לייבא בניין דירות) נקבע על ידי התחרות בשוק הפנימי בין קבלנים ויזמים. בניגוד לגרסא המקובלת, אפילו ענף הבנייה, שנהנה לכאורה מפועלים זולים (ערבים בעבר וסינים כיום) חלה התפתחות טכנולוגית: עגורנים במקום פועלים עם מנשאי גב, משאבות בטון מוכן במקום מערבלים להכנה עצמית של בטון, משאבות חול במקום דליים ועוד. כל שיפור טכנולוגי כדאי – מיושם. הממשלה יכולה להכריח את הקבלנים לשלם שכר מינימום של 10,000 ₪ לחודש לפועל בניין. נכון, ברמת שכר זו כדאי יהיה לשלב טכנולוגיות נוספות שאינן כדאיות היום. אבל התוצאה תהיה אחת – מחירי הדירות יתייקרו לכל האוכלוסייה (בהנחה שתהיה "אכיפה יעילה" של החוק...). 

אי השיוויון גורם להשתעבדות לתרבות הצריכה 

הטענה היא שלאנשים יש נטייה לחקות את אורח החיים של העשירים. נטייה זו גוברת ככל שאי השיוויון גדל: אם בביתם של עשירים יש מוצר יוקרתי – גם אנחנו רוצים. אם הם קונים לחם משופר אפוי מחיטה אורגנית נדירה – גם אני רוצה לחם כזה. כתוצאה מכך אנשים משתעבדים לעבודה, למרות שאובייקטיבית יכלו לעבוד פחות ולהסתפק בפחות. אי השיוויון מוליך לעבודת יתר, פחות פנאי, פחות רגיעה, פחות זמן למשפחה. 

טענה זו מוליכה למסקנה שהממסד הפוליטי צריך לאסור על עשירים לקנות, לדוגמה, מסך טלוויזיה ענק ומשוכלל כי אז כל היתר ישתעבדו ליצר החיקוי. לחילופין, על הממשלה לממן באופן פרוגרסיבי קניית מסכים כאלה לכולם... כדי למנוע קינאה... או אולי לחזור לשנות החמישים בישראל ולהכין רשימה של מוצרי מותרות, להגביל את היבוא ולהטיל מכס כבד. 

אי שם, עמוק בגנים האנושיים טמונות שתי תכונות שמייחדות את הגזע האנושי: השאיפה המתמדת לשיפור איכות החיים והרווחה. (נכון, לא כולם מצליחים, אבל כולם חולמים). התכונה השנייה היא הדאגה לעתיד הצאצאים – לצבור "אנרגיית שרידות" ולהעבירה לדורות הבאים. אותה אנרגיית שרידות שמונחלת לדורות הבאים כוללת נכסים חומריים אבל גם ניסיון חיים, ידע ועוד. אדם צובר עושר לא רק לשימושו האישי בתקופת חייו. העושר נועד להבטיח את רווחתם של צאצאיו. נמר שצד איילה מסתפק בכך. די לו בטרף, אחת למספר ימים, לסיפוק צרכיו וצרכי הקיום של שלושת הגורים לימים הקרובים. הנמר אינו שובר את הראש כיצד לייעל את עבודתו, אינו ממציא מלכודת זברה חדישה, הוא אינו מוכר את עודף התפוקה לנמרים אחרים ואינו חוסך את התמורה בבנק הנמרים. 

שתי תכונות אלה הן המקור לדחף האנושי להמציא, לפתח ולשכלל, לסחור, לחסוך ולהשקיע. אלה בני האדם, כך אנחנו. כך הגענו לעליונות על פני כל בעלי החיים האחרים בטבע. מי שרוצה לעקור תכונות אלה מבני האדם (נניח שזה היה אפשרי...), מדבר למעשה על קץ גזע האדם. 

צריך להעניק קצבאות רק לאלה שאינם מסוגלים לעבוד באמת

ומי יחליט מיהם האזרחים ש"אינם יכולים לעבוד באמת"? שוב פקיד ממשלתי עם תואר אקדמי או בלעדיו. אני מכיר נכים 100% שמתעקשים לעבוד, ואפילו קשישה בת 80 שעובדת בהצלחה בטלמרקטינג. הכלכלה המודרנית מייצרת מקומות עבודה מגוונים שאינם מצריכים כמעט מאמץ פיזי כגון שירותי תמיכה טלפוניים, שרותי אספקת מידע, מוקדי שרות ללקוחות ועוד. רק הנכה, בינו לבין עצמו, יכול להחליט באמת אם הוא מסוגל לעבוד. 

חלק מבני האדם יעדיפו להתקיים (רק להתקיים) ללא מאמץ, במקום חיים טובים הכרוכים בהשקעת מאמץ רב. לכל אדם יש "נקודת מצוקה" מוחלטת סופית – כאשר הוא מתדרדר אליה הוא יהיה מוכן לעסוק בכל מלאכה כדי להתעלות מנקודה זו. חלוקת קצבאות מונעת מאנשים מלהתקרב לנקודה זו ומקבעת בדרך זו שכבה של נזקקים כרונים. הקצבאות הגורפות מונעות מאנשים להתעמת עם הכורח לעבוד. לא מוכרחים אז לא עובדים. מסתדרים. כך גם ניטלת מאותה שכבה המוטיבציה לעשות דבר מה לשינוי מצבם והם מתדרדרים ושוקעים למעגל קבוע וסגור של חוסר אונים. 

בתוך קבוצת מקבלי הקצבאות יש מעטים, מוכי גורל, שבאמת חסרי יכולת כלשהי להואיל לזולת באופן שמישהו יהיה מוכן לשלם להם עבור תרומתם. בעידן החדש, נטל התמיכה באותם מעטים ייפול קודם כל על משפחתם, על סביבתם הקרובה. מדינת הרווחה שחררה את המשפחה מהאחריות לדאוג לקרוביה, ושחררה ילדים מלדאוג להוריהם הקשישים ("שהממשלה תשבור את הראש"). לשחרור זה מאחריות אישית קוראים חסידי מדינת הרווחה – "סולידאריות". היפוך הגדרות. הפוך על הפוך. 

בעידן החדש, בהעדר קצבאות, תגבר המודעות לאחריות אישית וגם ייווצרו הכלים המסייעים לכך: ביטוח יולדות מפני לידת ילד עם מומים – הביטוח יממן את הטיפול העתידי בילד. ביטוחי סיעוד נרחבים, מודעות לחיסכון לעת זקנה ועוד. 

וכאשר יכלו כל הקיצים, תיוותר עדיין קבוצה זעירה של אנשים שלא דאגו ליום סגריר, משפחתם מתנערת מהם, והם ללא תמיכה ממשלתית. אותם מעטים יצטרכו להסתייע בארגונים מתנדבים שיפרחו בעידן החדש (גם כיום יש ארגונים רבים). רמת החיים הגבוהה בעידן החדש, המיסוי הנמוך והמודעות הגוברת לחשיבות תרומה אישית לצדקה תעמיד לרשות אותם ארגונים תקציבים נכבדים. 

הפער ברמת ההכנסות בין עשירים לעניים הוא בלתי נסבל

קנאה היא תופעה אנושית מובנת. תחושה של אי שביעות רצון עצמית לנוכח מצבו המשופר של האחר. האחר יכולה להיות הילדה הכי יפה בכתה, הספורטאי המוכשר או איש העסקים המוצלח. לעיתים, הקנאה היא יסוד החלום להדביק את האחר. לעיתים, דחף לשיפור המצב בפועל. בעת החדשה הפכה הקנאה בעשירים לאידיאולוגיה. המקור הוא כפי הנראה הרעיון המרכסיסטי שהעשיר מגיע למעמדו על ידי ניצול עבודת כפיו של העני. הפועל יוצר את העושר. העשיר קוצר וצובר אותו. מתעשרים על ידי ניצול העניים. את העשיר יש לחסל, אבל ברגע שהעשיר נשלח לסיביר – נסגר גם מקום העבודה של העני. נוצר שוויון – קיבלנו שני עניים – שני מדוכאים. פקידי המדינה לא הצליחו, כמובן, לשחזר את מקום העבודה שנסגר. 

אינטלקטואלים והוגי דעות אימצו את הרעיון עם תיקון קל: את העשיר לא צריך לחסל, אלא רק לחנוק ולאפשר לו לנשום מידי פעם (או לפחות לשאוף לכך...). פוליטיקאים תרגמו את האידיאולוגיה לכלי לגיטימי "לתיקון העוול" ולמדיניות מקובלת בעיקר באמצעות מערכות מיסוי ורגולאציה שאמורות, באמצעות המדינה, לקחת מרכושם של העשירים. התוצאה דומה: פגיעה במקומות העבודה שנוצרים בתחתית הפירמידה ובחלחול הרווחה אל השכבות הנמוכות. 

הפער אינו חשוב. חשובה רמת ההכנסה האבסולוטית של העניים. הכנסה שתאפשר קיום סביר. במשימה זו מצליח השוק טוב מאשר ממשלות. במקורות היהודיים נאמר: "איזה הוא העשיר? השמח בחלקו". לא "השמח בהקטנת הפער". זו כבר המצאה מאוחרת יותר. 

המדינה צריכה להגדיר "צרכים" – את רמת הרווחה לה זכאי כל אזרח

זו אכן האידיאולוגיה הרווחת. הפוליטיקאים מגדירים "צרכים": בריאות, סל תרופות, חינוך, קצבאות סעד ועוד. לאחר שמושגת "הפסקת אש" זמנית במאבק על "הצרכים" מתחיל המאבק על גיוס המקורות למימון. הכישלון בשיטה מובנה בתוכה – אין גבול ל"צרכים". אפילו בנורבגיה, מדינת הסעד המובילה בעולם, קיימת מורת רוח מ"סדר העדיפויות" של הממשלה. האופוזיציה וארגונים חברתיים דורשים לספק יותר "צרכים" של השכבות הנמוכות... 

הצרכים הם אינסופיים; הגורם המוגבל הם המקורות. החוקה בעידן החדש מגבילה באופן קשיח את יכולת הממשלה להעביר כסף לקבוצות באוכלוסייה. תידרש תמימות דעים כמעט מלאה בציבור כדי לאשר, במשאל עם, העברת כסף (אישור ברוב מיוחס מאד). 

מיסוי כבד על בעלי הכנסות גבוהות יתרום לצמצום העוני

מי הם בעלי ה"הכנסות הגבוהות"? תלוי את מי שואלים. תשובתה של פועלת במתפרה בנצרת ודאי תהיה שבעל הכנסה גבוהה הוא השכן שמרוויח 8,000 ₪ בחודש. עובד העירייה ודאי יענה שבעלי ההכנסה הגבוהה הם עובדי חברת חשמל שעלות שכרם החודשי הממוצע עומד על כ- 34,600 שקל (2013), ועובדי חברת חשמל יטענו ש... 

בניגוד לדעה המקובלת, מיסוי לצורך העברת כספים לאזרחים אחרים אינו מוסרי. זו הפקעה בוטה של זכות הקניין. החרמת פרי עמלו של העובד על ידי פוליטיקאים שמחליטים למי להעביר חלק מהכסף המוחרם (חלק נשאר אצלם...). 

מיסוי כבד אינו יוצר עושר, אלא מבריח עושר ומסיט כספים שהיו מיועדים להשקעה ולהגדלת העוגה לצריכה שוטפת. כך הופך מיסוי כבד את כל האזרחים, לא רק לעניים, אלא גם למדוכאים. סוציאליזם מחייב משטר טוטליטארי רודני. 

מפרט הכלכלן, דר' שמואל גולדמן, שהוציא לאור במשך שנים רבות ירחון "למשקיע" (ספטמבר 1990). על רקע המציאות הכלכלית בשנות השמונים: 

"במשק סוציאליסטי, השלטון מחלק כראות עיניו את ההכנסה מהתפוקה המקומית. כלומר, ההכנסה הפנויה (לאחר מיסים) של הפרט אינה פונקציה של התפוקה שלו, אלא של החלטת השלטונות. בצורה זו יכולת הצריכה של כל פרט אינה פונקציה של הייצור שלו, אלא של ההכנסה שהוא מקבל מהשלטונות. 

ברור שכדי לקיים משק סוציאליסטי במובן זה (שבו השלטונות מקיימים שליטה מוחלטת על הנעשה במשק), דרוש שלטון טוטליטארי. אחרת אי אפשר יהיה להכריח את האנשים לקבל הכנסה [נמוכה], שאינה פונקציה של הייצור שלהם... 

...במשק סוציאליסטי מימון ההפסדים נעשה על ידי הממשלה, שצריכה להעביר הכנסות מתאגידים אחרים (ומפרטיים) לתאגיד המפסיד. גם מימון סקטור ציבורי גדול נעשה על ידי מיסוי תאגידים ועובדים רווחיים. במשק סוציאליסטי הסקטור הציבורי גדול מאד, כיוון שאין כל תמריץ לעבוד בעבודות יצרניות. כמו כן, הסקטור הציבורי, ובייחוד חלקים מסוימים ממנו, מהווה את הבסיס הפוליטי למשטר. כאמור, פעולת העברה כזאת של הכנסות אפשרית לאורך זמן רק במשטר טוטליטארי. במשטר חופשי מתעוררת התנגדות להעברת הכנסות כזו, ואז חוזר המשק לתנאי כלכלה חופשית, או שהוא מתנוון לחלוטין ואז גם המשטר נעשה טוטליטארי (כדי לחלק את המעט שמיוצר במשק)... לכן, מה שקיים בארץ אינו משק סוציאליסטי, אלא משק של 'שנור' (קבצנות ונדבות)". 

מדינת ישראל צועדת בעשורים האחרונים באיטיות לעבר כלכלת שוק חופשי. ישנן שנים בהן המגמה מתהפכת, והמשק נסוג לכיוון סוציאליזם, פיקוח ויתר-רגולציה. בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה הצלחנו לקיים סוציאליזם ללא רודנות בזכות ייחודיות ישראלית – משטר שהתבסס על קבצנות ונדבות ("שנור") – כספים מיהדות העולם, שילומים מגרמניה והסיוע האמריקאי העמידו לרשות המשק הקטן, סכומים גבוהים יחסית, שאפשרו לפוליטיקאים לפזר כספים למקורביהם. כסף שמקורו אינו במיסוי. החל ממחצית שנות השמונים נפתח המשק לשוק העולמי: הסכמי סחר עם אירופה וארצות-הברית שבמסגרתם הוקטנו המגבלות על יבוא מתחרה; ביטול הפיקוח על מטבע חוץ; מהפכת המחשוב והמידע שהתחמקה במקרה מרגולציה ממשלתית מסורתית. כל אלה תרמו לצמיחת התוצר והקטינו את חשיבות ה"שנור". 

סוציאליזם מוחלט (קומוניזם) אכן אינו יכול להתקיים ללא משטר טוטאליטרי. סוציאליזם "מתון", כמו זה הנהוג בישראל ובמדינות המערב, יכולים להתקיים בכפיפה אחת עם דמוקרטיה חופשית למדי. משטר זה המכונה "סוציאל דמוקרטיה" פוגע גם הוא, בסופו של יום, בצמיחה וברווחה. אתר זה מנסה להוכיח תפיסה זו. 

צריך להקטין את אי-השוויון בחברה הישראלית כדי להשיג "חברה סולידארית"

במינוח "חברה סולידארית" הכוונה לחברה בה לאזרח אכפת ממצבו של הזולת. כיצד אפשר לצפות לסולידאריות מאזרח שחלק ניכר מרכושו מוחרם על ידי אזרח אחר באמצעות הממשלה? אפילו הפרופסור ל"צדק חברתי" נפגש בסוף השנה עם רואה החשבון שלו כדי לטקס עיצה כיצד לשלם פחות מס הכנסה – צעד אנטי-שוויוני ואנטי-סולידארי בעליל... 

אכן, אפשר מתוך סולידאריות וחמלה לעזור לעני, אך זה אינו מתפקידה של ממשלה וגם לא ביכולתה. עוני אפשר להקטין רק באמצעות עבודה ויוזמה במשק חופשי ופתוח היוצר הזדמנויות בכל רמות ההשתכרות. משק בו המיסוי מינימאלי והמגבלות אפסיות. חברה פורחת ושבעה תעזור לעניים מתוך חמלה כדי שיגיעו לסף קיום מינימאלי ממנו יוכלו לנצל את קשת ההזדמנויות במשטר חופשי משגשג. עזרה כדי להתקיים ולא כדי "לצמצם את אי השיוויון". 

על הממשלה לדאוג להעלאת רמת החיים של עניי החברה

בכל צורת משטר וחברה יש עניים. ככל שהמדינה יותר סוציאליסטית וממשלתה מרבה "לדאוג" לרמת חיי העניים – מתרחב העוני. במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר – כמעט כולם היו עניים. בקובה ובצפון קוריאה, המדינות הקומוניסטיות האחרונות, עומדת ההכנסה לנפש על כ- 70 דולר לחודש. במדינות אלה הממשלה דואגת לכול – החל מחינוך וכלה בתעשייה – הכול בבעלות ממשלתית. שוויון מלא. שוויון של עניים. 

עושר נוצר בזכות כישרונם של אזרחים. מיצוי הכישרון ומסחורו לעסק אפשרי רק במדינה חופשית. איש איש ומומחיותו מייצרים תפוקה ומקבלים תמורה כספית. במדינה חופשית מצליחים רוב האזרחים לייצר תפוקה העולה על צריכתם השוטפת ואת היתרה לחסוך. כספי החיסכון הם מקור ההשקעות במשק. ההשקעות (במכשור, מחשוב, השכלה וכו') מגדילות את פריון העבודה של האזרחים אשר שוב מעלים את תפוקתם, משכורתם וחסכונותיהם. הצמיחה בעיצומה. כך נוהג רובו של הציבור במדינה חופשית וזו תרומתו לעצמו, ממנה נהנה גם הזולת. 

חלק קטן בלבד של האזרחים ניחן בתכונה יוצאת דופן – הכישרון לזהות הזדמנויות עסקיות בשילוב עם אופי שמאפשר להם להתמקד במימוש הרעיון, לקחת סיכון, לוותר על אורח חיים שגרתי, לדבוק במטרה ולהקים מיזם שמצליח. חלקם מתעשר. חלקם פושט רגל. 

המעטים שהצליחו להתעשר בזכות כישרונם, בין אם בעסק, אמנות, ספורט, או המצאה ייחודית, משתמשים בחלק קטן מאד מכספם לצריכה עצמית – יתרת הכסף מושקעת על ידם, ובזכות היותם מוכשרים מטבעם – ההשקעה, בדרך כלל, גם מניבה הצלחה נוספת. ההון שמושקע מקים מפעלים, חברות שירותים, מיזמים. כך נוצרים מקומות עבודה בכל רמות ההשתכרות, גם עבור עניים שבתחתית הסולם. בדרך זו מחלחל העושר ומעלה את רמת החיים של כל האזרחים. אין דרך אחרת. תרומתו של עובד הניקיון בחברת היי-טק, להצלחת החברה, זניחה יחסית לתרומתו של מתכנת ראשי. קל לגייס עובד ניקיון. קשה לגייס מתכנת ראשי מתאים. השוק קובע את פער השכר ביניהם. כישרונו של המתכנת הראשי עלול לקבוע אם החברה בכלל תתקיים, אם מקום העבודה של עובד הניקיון ישרוד. חברת ההי-טק זקוקה לשניהם (אם כי לא באותה מידה). 

לממשלה כלל אין תפקיד בשיווי משקל עדין זה. כל התערבות שלה תקטין את המשאבים העומדים לרשות המשקיעים ותקטין את מספר מקומות העבודה שהשוק יכול ליצור, לאורך כל שרשרת התעסוקה. התערבות הממשלה תגדיל את העוני. תפקיד הממשלה במעגל זה הוא אחד: לא להפריע! 

משטר קפיטליסטי מתגמל כישרון ועבודה, אך מה יעלה בגורלם של מוכי-גורל שלא מסוגלים לכלכל את עצמם? 

קפיטליזם יוצר עושר ורווחה ומגוון רב של מקומות עבודה. לפני המהפכה התעשייתית כל האוכלוסייה עבדה עבודה פיזית קשה, וזאת – בעיקר כדי לספק לעצמם מזון. אדם ששבר, לדוגמה, יד – סיכן את חייו ואת חיי משפחתו כי מוגבלותו הפיזית סיכנה את יכולתו לעבוד בשדה ולייצר מזון. 

ככל שהמשק מתקדם יותר, קיימות יותר אפשרויות תעסוקה גם למוגבלים פיזית או אפילו נפשית (בהנחה שאין חוק שכר מינימום שהופך את העסקתם לבלתי כדאית למקום העבודה). 

מדינת הרווחה הסוציאליסטית מטילה מיסוי כבד על האוכלוסייה היצרנית ומאיטה בכך את יצירת העושר והרווחה. מנגד – תחת לחצים פוליטיים מתרחבת האוכלוסייה שמוגדרת כ"מוכת גורל", "חסרת ישע" ו"בלתי כשרה לעבודה". קבוצות גדלות והולכות באוכלוסייה מקבלות היתר רשמי לא לעבוד ולהתפרנס מקצבאות: אמהות חד-הוריות, מגוון נכויות, ובחלק ממדינות סקנדינביה אפילו "אלרגיה", "עייפות כרונית", ו"דיכאון" הן סיבות מוצדקות לקצבה. 

האמת ידועה גם לאלה שמסרבים להודות בה: מספר האנשים שבאמת לא מסוגלים לפרנס את עצמם בחברת השפע המודרנית, אפילו בדוחק – נמוך ביותר למזלנו. אוכלוסייה קטנה זו יכולה להעזר בעמותות צדקה שפורחות רק במדינת שפע קפיטליסטית, או לחילופין (בעידן החדש שמוצע כאן) להיעזר בתמיכה ממשלתית תחת קריטריונים מחמירים ביותר, אם רוב מיוחס באוכלוסייה יאשר זאת במשאל עם.

 

הפיתרון

העידן החדש – לקראת רווחה

קיימת הסכמה רחבה שיש לעזור למוכי גורל או לחסרי מזל שסובלים ממצוקה כלכלית. רוב הציבור יחוש אי-נוחות אם בסביבתו הקרובה יחטטו עניים בפחי אשפה, או הומלסים יתגוללו ברחובות. כאשר הסוגיה יורדת למישור האישי, רוב הציבור יתמוך בדיעה שצריך לעשות "משהו" אבל בהחלט לא הוא אישית. ההבנה הרווחת היא שיש גוף שנקרא "מדינה", לגוף זה יש הכנסות ממקור עלום, לוא דווקא מכיסנו – על גוף זה לעשות "משהו" כדי לפתור את הבעייה. 

הידיעה ש"עושים משהו" מפיגה את תחושת אי-הנוחות האישית שלנו, יש אל מי לבוא בטענות, ומאפשרת לנו להתעלם מתוצאות אותה עשייה. נוח לנו גם להתעלם מהשאלה אם בכלל ה"משהו" הזה משנה את המצב. 

איך נחלצים מעוני?

החוק הראשון של ניוטון, חוק ההתמדה, לפיו גוף מתמיד במצבו כל עוד לא פועל עליו כוח לשינוי מצבו – תקף גם במערכות אנושיות. עני יישאר במצבו אם יחסר את הכוח הפנימי – מוטיבציה; אדם יישאר עני אם לא יאולץ לעבוד על ידי כוח חיצוני – מצוקה. 

מדינת הרווחה פוגעת בשני המנגנונים גם יחד. מערכת הרווחה מאפשרת לשכבה מסוימת באוכלוסייה להתקיים (רק להתקיים!) ללא מאמץ רב, מצב זה קל יותר מאשר השקעת מאמץ רב כדי להגיע לרמת חיים טובה יותר. מלכודת העוני. עיקורו של תמריץ המצוקה על ידי מנגנוני סעד אוטומטיים – העברת קצבאות לחשבון הבנק – מדכאת את הכורח של עבודה קשה. בקבלת קצבה אין צורך להשקיע מאמץ, אפילו לא נפשי. לעומת זאת, לצורך קבלת תרומה מגורם פרטי צריך להתאמץ כדי לשכנעו; מתווסף לכך המאמץ הנפשי והבושה לבקש טובות. 

אך לא די במוטיבציה פנימית ובעבודה קשה. בקובה ובצפון קוריאה, בעלי המוטיבציה שעובדים קשה, מגיעים להכנסה חודשית של 30 דולר. חסרה שם המסגרת הארגונית-כלכלית שמאפשרת לפרט לעבוד, ליזום, לבצע עסקאות, לצבור רכוש ועושר – להשקיע באופן שהמדינה לא תחרים את פרי עמלו בצורת מיסים. מסגרת שמגינה על האדם מפני פגיעה ברכושו ומאפשרת לו ליהנות מפרי עמלו. מדינת הרווחה משבשת גם מסגרת הכרחית זו – כדי לממן את מדינת הקצבאות צריך מיסוי כבד על האזרח וביורוקרטיה ממשלתית חונקת שמחרימה חלק גדול מידי של רכושו וגם מפריעה לו לייצר עושר חדש. 

בעיית היסוד בטבע בכלל ובחברה האנושית בפרט היא בעיית המחסור. תמיד חסרו ויחסרו משאבים כדי לספק את "הצרכים" של כולם. הצרכים הם אינסופיים. אילו כל רצונות האדם היו מתמלאים לא היו סכסוכים. מחסור במזון, במים, במוצרים. בעיית המחסור מאלצת את האדם לאמץ את מוחו כדי לייצר מוצרים בדרכים היעילות ביותר, להוזילם וכך לספק צרכים הולכים וגדלים. התפיסה הסוציאליסטית מתמקדת יותר ב"חלוקה" של המוצרים, של הרווח, מאשר בייצור העושר. 

עושר נוצר בזכות כישרונם של אזרחים. מיצוי הכישרון ומסחורו לעסק אפשרי רק במדינה חופשית. איש איש ומומחיותו מייצרים תפוקה ומקבלים תמורה כספית. במדינה חופשית מצליחים רוב האזרחים לייצר תפוקה העולה על צריכתם השוטפת ואת היתרה לחסוך. כספי החיסכון הם מקור ההשקעות במשק. ההשקעות (במכשור, מחשוב, השכלה וכו') מגדילות את פריון העבודה של האזרחים אשר שוב מעלים את תפוקתם, משכורתם וחסכונותיהם. הצמיחה בעיצומה. כך נוהג רובו של הציבור במדינה חופשית וזו תרומתו לעצמו, ממנה נהנה גם הזולת. 

חלק קטן בלבד של אזרחים ניחן בתכונה יוצאת דופן – הכישרון לזהות הזדמנויות עסקיות בשילוב עם אופי שמאפשר להם להתמקד במימוש הרעיון, לקחת סיכון, לוותר על אורח חיים שגרתי, לדבוק במטרה ולהקים מיזם שמצליח. מזל לא מזיק... חלקם מתעשר. חלקם פושט רגל. 

המעטים שהצליחו להתעשר בזכות כישרונם, בין אם בעסק, אמנות, ספורט, או המצאה ייחודית, משתמשים בחלק קטן מאד מכספם לצריכה עצמית – יתרת הכסף מושקעת על ידם, ובזכות היותם מוכשרים מטבעם – ההשקעה, בדרך כלל, גם מניבה הצלחה נוספת. ההון שמושקע מקים מפעלים, חברות שירותים, מיזמים. כך נוצרים מקומות עבודה בכל רמות ההשתכרות, גם עבור עניים שבתחתית הסולם. בדרך זו מחלחל העושר ומעלה את רמת החיים של כל האזרחים. אין דרך אחרת

תרומתו של עובד הניקיון בחברת היי-טק, להצלחת החברה, זניחה יחסית לתרומתו של ראש צוות תוכנה. קל לגייס עובד ניקיון. קשה יותר לגייס מהנדס תוכנה מתאים. השוק קובע את פער השכר ביניהם. כישרונו של המהנדס עלול לקבוע אם החברה בכלל תתקיים, אם מקום העבודה של עובד הניקיון ישרוד. חברת ההי-טק זקוקה לשניהם. כדי שרמת החיים של עניים תתבסס על הכנסה של 1,000 דולר לחודש, צריכים אנשים מוכשרים אחרים להגיע להכנסות של 10,000 דולר או 100,000 דולר לחודש! ואם כללי המשחק באותה מדינה אינם מאפשרים זאת – יאלצו העניים באותה מדינה להסתדר עם 90 דולר לחודש בלבד. 

לממשלה אין תפקיד בשיווי משקל עדין זה. כל התערבות שלה תקטין את המשאבים העומדים לרשות המשקיעים, תקטין את מספר מקומות העבודה שהשוק יכול ליצור לאורך שרשרת התעסוקה. התערבות הממשלה מגדילה את העוני. תפקיד הממשלה במעגל זה מוגבל: בעיקר – לא להפריע! לא לשבש את מנגנון חלחול העושר אל תחתית הפירמידה. 

עוד על "תפקיד" העשירים בכלכלה

במשק קפיטליסטי אנשים מתעשרים רק על ידי "עזרה" לזולת. רק אם הצליחו לייצר מוצר או שירות שאנשים רבים זקוקים לו ומוכנים לשלם עבורו. רק אם הצליחו לייצר מוצר שעוזר לציבור רחב לחסוך כסף, לקבל איכות משופרת, לחסוך זמן, לשפר את איכות החיים, להעניק אושר ונוחות. הם מתעשרים משום שאלפי צרכנים מצביעים, באמצעות השקל שבארנקם, לטובתם. כמובן שיש אנשים שירשו את הונם, אך הון זה יתכרסם ויתנדף תוך שניים-שלושה דורות אם לא יימצא מישהו במשפחה שיצליח לשחזר את דרכו וכישרונו של הסבא. 

העשירים מעמידים את הונם לרשות יזמים חדשים, בעלי רעיונות מבטיחים אשר חלקם מניב תוצאות. בדרך זו צומח העושר ומתרחב. מפעלים וחברות חדשים מתפתחים. נוצרים מקומות עבודה בכל הרמות. מוצרים חדשים נכנסים לשווקים ומעלים את רמת החיים של כל שכבות האוכלוסייה. 

בעלי הממון תורמים לכלכלה גם כצרכנים. כאשר מוצר טכנולוגי חדש יוצא לשוק מחירו לעיתים קרובות גבוה: הטלוויזיות הראשונות, הטלפונים הניידים הראשונים ועוד. כדי שיצרני המוצר יוכלו להמשיך לייצרו צריך גרעין גדול למדי של צרכנים עשירים שמסוגלים לקנות אותו. הקנייה הראשונית מאפשרת לייצרנים להוזיל את המוצר בשנים הבאות ולהפוך אותו למוצר המוני. כאשר יוצרו מקלטי הטלוויזיה הראשונים בשנות ה-40 – רק עשירים באמת יכלו לרכוש אותם. הרכישה הראשונית, איפשרה בשנים הבאות למקלטי הטלוויזיה להפוך למוצר המוני בכל בית. 

אחד מיתרונות המשטר הקפיטליסטי הוא שהאזרח עוזר לזולת גם אם כוונתו הייתה לעזור רק לעצמו. 

יצירת עושר במקום "חלוקה מחדש של הכנסות" 

על פי מספר פרסומים (2006), הכלכלה הסינית הצומחת משגרת מידי חודש כמיליון סינים אל מעבר לקו העוני הרשמי. מיליון סינים עניים משאירים את קו העוני מאחוריהם מידי חודש. נשמע סביר. 

נתון זה, גם אם אינו מדויק, מחייב תשומת לב, הואיל ומתקיים לנגד עיננו תהליך מתמשך של יציאה מעוני. ראוי שחסידי מדינת הרווחה יבחנו את התהליך. 

ממשלת סין אינה מקבלת סיוע חוץ והיקף גביית המס שניתן לשאוב מאוכלוסיית סין דל למדי. מי אם כך מצ'פר מיליון סינים נוספים מידי חודש? מי יוצר עבורם את העושר שמקפיץ את רמת החיים? מי מזרים להם כסף? הסינים לא מקבלים מתנות מאף אחד, גם לא מממשלתם! בסין אי אפשר היה לבצע "חלוקה מחדש של הכנסות" – לא היה ממי לקחת. המקור היחיד לעושרם הוא – הם עצמם. העובד הסיני מייצר את הרווחה הכלכלית. עושר שאי אפשר היה לייצר בעידן הקומוניזם הטוטליטארי של מאו-צה-טונג, שליט סין לשעבר. 

מאות מיליוני סינים חיים בעוני מזה עשרות שנים. רובם מצליחים לשרוד בלבד. לספק לעצמם קורת גג מינימאלית וכמות מזון מספקת רק כדי לחיות. לאחר עידן מאו-צה-טונג החלה ממשלת סין להסיר מגבלות שכבלו את הפעילות הכלכלית במדינת הענק – תחילה בהיסוס, רק באזורים מסוימים ורק בענפי תעשייה מועטים ואחר כך בקצב גדל והולך. חסמים ורגולציה מבוטלים בהדרגה ואפילו זרים הורשו להשקיע בסין. סין נפתחה לעולם, זכות הקניין הוכרה. מותר ורצוי להתעשר בסין. די היה במספר צעדים "קפיטליסטים" כדי להניע את מכונת הענק הסינית התקועה. הסינים לא ביצעו "חלוקה מחדש של העוגה", וגם לא "שינוי סדר העדיפויות החברתי". הסינים משתחררים מהעוני על ידי הגדלת העוגה. יוצרים את העושר. 

איך לא נחלצים מעוני

"עניים" אינם קבוצת אוכלוסייה אחידה. הם בני אנוש בעלי אופי, רמת מוטיבציה וכישרון מגוונים ושונים אחד מהשני. חלקם עניים "כרוניים", חלקם זמניים. במדינה קפיטליסטית חופשית, בניגוד למשטר סוציאליסטי מובהק בו כל העם עני, שכבת העניים דינאמית – אזרחים חדשים מתדרדרים לקבוצה זו, אחרים מצליחים ומתרחקים מתחתית הטבלה. ההיסטוריה הכלכלית של המדינות החופשיות מוכיחה זאת. 

חלק מהעניים, בעלי המוטיבציה הטבעית ותכונות מסוימות היו משתחררים מהעוני גם בהעדר תשלומי רווחה. חלק אחר של העניים מושפע באופן שלילי מתשלומי רווחה. רמת המוטיבציה שלהם נמוכה יחסית – השפעת תשלומי הרווחה עליהם הרסנית – הם מתרגלים שלא להתאמץ, מקבלים את התשלום כנתון קבוע – מתרגלים לכך שיש גורם חיצוני אשר מעביר להם כסף אוטומטית. קבוצה זו הייתה יכולה להשתחרר מהעוני שכן הם אינם חסרי אונים. כל עוד כספי התמיכה מגיעים כסדרם, חסר להם דחף נוסף. אותה מנת כורח שתאלץ אותם למצות את הפוטנציאל שלהם; לגלות זיק של יצירתיות; לקום בבוקר ולעשות כל דבר כדי להשתכר ביושר. הקבוצה השלישית הם "העניים האבודים". אותם אנשים שיתגוללו באשפתות, ויקבצו נדבות אם לא יקבלו קצבה מהמדינה. ייתכן שהעוני שלהם דומה למחלה כרונית. אין ספק שהיקף קבוצה זו נמוך, זניח. 

קיים קושי רציני לאתר את היקפן של קבוצות העוני המוזכרות. קשה, ואפילו בלתי אפשרי, לגורם חיצוני למיין את העניים לפי מאפיינים אלה. תשלומי רווחה אינם נחוצים לקבוצת העוני הראשונה, מנציחים את העוני בקבוצת העוני השנייה, ולא מחלצים את האחרונים מעוני (הקבוצה הקטנה)

תקופת המעבר

משך הזמן הנדרש ליישום הרפורמה בתחומים אחרים שנסקרים באתר זה קצר יחסית. לעומת זאת, תקופת המעבר לעידן החדש בתחום הרווחה ארוכה יותר ויכולה, במקרים מסוימים, להמשך אפילו 15 שנים ויותר. 

קיימת בעיה, לדוגמה, לדרוש מצעירה שאינה נשואה ונמצאת בחודש הרביעי להריונה, לוותר על קצבת האם החד-הורית הצפויה לה. שהרי היא הרתה והחליטה לגדל ילד, בין היתר, על סמך התמיכה הממשלתית העתידית. אלמלא הקצבה הצפויה ייתכן שהחלטתה הייתה שונה. כך גם לגבי גמלאי שנהנה מקצבת זקנה. הוא חסך פחות כסף מעבודתו, והעדיף כל השנים להגדיל את הוצאותיו השוטפות, בהסתמך על קצבת הזקנה הצפויה לו מהביטוח הלאומי. ייתכן שאם היה יודע, לפני עשרים שנה, שלא תהיה לו קצבת זקנה הייתה התנהגותו שונה. לכן, בבואנו לבטל את משטר תשלומי ההעברה הנוכחי – חייבים לגלות ערנות למצוקות שיתעוררו בשלב המעבר. 

כבר בתקופת המעבר יונהג מהפך אידיאולוגי ומעשי במערכת הסעד: 

שינוי האידיאולוגיה – תפקיד המדינה לא יהיה להבטיח הכנסה ("הבטחת הכנסה"), לא לחתור לשוויוניות, וגם לא לרווחה – לחיי נוחות. מטרות שמדינה בין כך ובין כך אינה יכולה להשיג. מערכת הרווחה תהפוך בתקופת המעבר ל"מערכת סעד". מי ששואף מעבר לכך – לרווחה – שיואיל להתאמץ כדי להשיגה. הממשלה (לא הביטוח הלאומי, שיבוטל) תשלם קצבת סעד (שימו לב לשם החדש, האמיתי) אך ורק לאזרחים שהם באמת מסכנים ואומללים, מוכי גורל. לא יהיו קצבאות גורפות "לכולם": לא לכל הזקנים, לא לכל הילדים, לא לכל המובטלים ואפילו לא לכל הנכים. הקצבה תשולם לאזרח שהוכח, במבחנים מחמירים ביותר, שאינו מסוגל לפרנס את עצמו, פשוט אינו מסוגל להתקיים. הסיבה לחוסר היכולת להתקיים אינה חשובה: זקנה ללא חיסכון, נכות, פיגור שכלי, אבטלה. כאשר תוכח הזכאות – תשולם קצבת סעד. 

גובה קצבת הסעד – נמוך. קצבה שתאפשר קיום מינימאלי. הציבור אינו חייב לקיים את הנזקקים "בכבוד". בכבוד מתקיים רק מי שעובד ומפרנס את עצמו. קיום מקצבת סעד על חשבון אזרחים אחרים הוא קיום לא-מכובד – וכך הוא צריך להיות. הנזקק אינו אשם במצבו? אבל השכן ממול, שצריך לשלם – אשם עוד פחות! 

המבחן לקבלת קצבה – רק מי שיגיע למצב של העדר יכולת להתקיים יקבל קצבה. אם יש לו נכסים – שימכור. אם יש לו חשבון בנק – שיממש. אם הוא נוסע לחו"ל, או מהמר, עבריין וכו' הוא לא יהיה זכאי. לא תקבל כסף בגלל שאתה מובטל – תקבל רק אם יוכח שאתה לא מסוגל להתקיים. הורים יהיו חייבים לתמוך בילדיהם הנזקקים גם אם הם אינם חיים יחד. ילדים יהיו חייבים לתמוך בהורים נזקקים. לא תינתן תמיכה לקשיש אם ילדיו בעלי רכוש. ואם תינתן זמנית – הילדים ייתבעו להשיב למדינה את הכספים. כל מי שמבקש עזרה על חשבון הציבור יהיה חייב לוותר על פרטיותו ולחשוף את חייו בפני נציגי הציבור שמממן אותו. 

סוף עידן ה"מגיע לי"

המהפך חייב להתחיל משינוי רעיוני-עקרוני: לכל אזרח "מגיע" רק מה ששייך לו, קניינו – רכושו, חסכונותיו, כישרונו, וכל זכויותיו הנובעות מהסכמים שחתם מרצון עם אחרים (לדוגמה: הסכם עם חברת ביטוח, קרן פנסיה או קופת חולים). 

תפקיד המדינה בעידן החדש מצטמצם. עיקר תפקידה לספק הגנה מאויבים לתושביה באמצעות מערכת הביטחון והענקת בטחון-פנים באמצעות המשטרה. המדינה אחראית גם למערכת המשפט ולאכיפת הסכמים שאזרחים חתמו בינם לבין אחרים מרצונם החופשי. 

בתקופת מעבר ארוכה, ימשיכו אזרחים רבים לקבל קצבאות סעד, שילכו ויפחתו עם השנים, אך לא בגלל ש"מגיע להם", אלא כמתנת חסד – שריד לתקופה קודמת. 

איחוד מיידי של כל תשלומי ההעברה

קשה כיום להתחקות אחרי התשלומים הרבים שמועברים לזכאים לסוגיהם. ישנן קבוצות זכאים שמקבלות מספר תשלומים ממקורות שונים. לדוגמה: ההנחה שמעניק מוזיאון לקשישים, אינה משולמת מכיסו של המנהל או מכיסם של "בעלי המוזיאון". תקציב המוזיאון ניזון מקופת המדינה ונדיבותו היא על חשבון משלם המסים… אותו קשיש שעולה לאוטובוס זוכה שוב להנחה. נדיבותו של אגד אינה מכיסם של חברי הקואופרטיב, אלא על חשבון המדינה. ב"תחשיבים" שאגד מגיש למדינה להצדקת הסובסידיה, הנחה לקשישים היא חלק מהנימוקים… הסעיף החברתי משמש כנימוק מצוין לגופים שונים בניפוח תקציבים המוגשים למשרד האוצר. ייתכן שאותו קשיש גם גר בדיור ציבורי מסובסד, מקבל הנחה באגרת הטלוויזיה ובחשבון הטלפון והארנונה, קונה לחם מסובסד, ומשחק קלפים במתנ"ס מסובסד... 

גופים היונקים מתקציב המדינה נדיבים בהענקת הנחות לקבוצות אוכלוסייה שונות כי את החשבון מגישים לאותו מקור. הגדיל לעשות אותו ראש עיר מסוים, בערב התרמה שהוקרן בטלוויזיה, כאשר הכריז על תרומה מכובדת "בשם העירייה"… ראש עיר יכול להיות ה"בחור הטוב", ושבוע לאחר מכן להפגין בירושלים מול משרדי הממשלה בדרישה ל"תשלומי איזון לכיסוי גירעונות העירייה…" 

לתשלומי ההעברה יש "תכונת זליגה" – הם זורמים אל אוכלוסיית היעד המוצהרת בצינורות מלאי סדקים וחורים, כך שלבסוף מגיע זרם דקיק של כסף אל ה"זכאים". חלק ניכר "נעלם" בדרך לאורך ה"צינור". 

חברה עסקית, אדם פרטי, או עמותה שמקור הכנסותיהם תרומות או עבודה רשאים להעניק הנחות ומתנות ככל שיחפצו. בעידן החדש ייאסר על כל גוף נתמך מתקציב המדינה להעניק הנחות או העדפות לקבוצות אוכלוסייה כלשהן. אתה רשאי לתרום מכספך, אך לא מכספם של אחרים. בשלב מתקדם יותר, הבעיה כלל לא תתעורר כי כמעט שלא יהיו עמותות, גופים ציבוריים, או חברות עסקיות שימומנו מתקציב המדינה. 

בבוקר שלמחרת, בתקופת מעבר זמנית, יהיה רק מקור אחד לתשלומי סעד – תשלום ישיר ומזומן ל"זכאי" מקופת המדינה, במקום אינספור תשלומים עקיפים דרך מוסדות וגופים שונים ומערך הנחות. 

ציבור הקשישים הנזקקים, לדוגמה, יקבל קצבה בעזרתה יוכל לשלם עבור שירותים שעד כה קיבל "חינם" או בהנחה: הקשיש הנזקק ישלם מחיר מלא באוטובוס, ישלם ארנונה מלאה, ישלם תשלום מלא לרופא או ירכוש מנוי במתנ"ס אם ירצה. הקשיש יקנה את השירותים הנחוצים לו לפי העדפותיו. כאשר לשירותים ולמוצרי ה"חינם" יהיה תג מחיר ריאלי יצטרכו גם נותני השירות לעמוד ברשות עצמם ולהתחרות בנותני שירותים אחרים. ייתכן שיהיו קשישים שיעדיפו לדוגמה לחסוך בסעיף הדיור ובמקום לגור בדירת 3 חדרים של עמידר יסתפקו בדירת חדר. ייתכן שיעדיפו להשקיע את הכסף שנחסך מסעיף הדיור בשירותי בריאות משופרים, בטיול או במנוי למשחק כדורסל... 

ריכוז הזרמת תקציבי ההעברה לצינור אחד ולקצבה אחת יבהיר את התמונה האמיתית של עלות ה"זכאויות" השונות. צעד זה יצמצם בבת אחת אלפי משרות של תעסוקות סרק שנוצרו סביב החורים שבצינור הזרמת הכספים ה"חברתיים". 

בטווח הרחוק יותר, בעידן החדש, גם קצבה זו תבוטל בהדרגה. 

ביטול מיידי של דמי לידה ומענקי לידה

מהסעיפים הקלים לביטול. זכאות זו תבוטל בהתראה של שנה מראש. מרגע הודעת הביטול תדע כל אישה שמתכננת הריון ולידה כי עליה להיערך להוצאות הראשוניות שלאחר הלידה בכוחות עצמה ולא על חשבון שכניה. בדיוק כפי שמשפחה מתכננת שיפוץ דירה או החלפת ריהוט. 

כל אישה תוכל לרכוש פוליסת ביטוח-לידה מראש למקרה של סיבוכים בלידה. לפוליסות הביטוח יהיו הרחבות לכיסוי הוצאות חריגות כגון בלידת פגים, או לידת תינוקות בעלי מום. 

ביטול דמי אבטלה

מדענים שרוצים לבדוק השפעה כלשהי על קבוצת ניסוי מרכיבים במקביל קבוצת ביקורת אקראית עליה לא מופעל הניסוי – זאת לצורכי השוואה. לשאלה מה היה קורה אילו לא היו דמי אבטלה קל לענות – קיימת קבוצת ביקורת שאינה זוכה לדמי אבטלה גם אם הם חסרי עבודה – העצמאים. בישראל עובדים מאות אלפי עצמאים קטנים החל בסָפרים וכלה בשיפוצניקים ועורכי דין. גם בקרב אוכלוסייה זו יש אלפי מובטלים. בייחוד בתקופות של האטה כלכלית. חלקם סגרו את העסק, חלקם פושטים רגל, ואחרים עובדים 14 שעות ביממה ובקושי מוציאים לחמם. 

מצבו של עצמאי מובטל קשה לאין שיעור ממצבו של שכיר שפוטר. השכיר המובטל, לרוב גם קיבל פיצויי פיטורין ממעסיקו. דמי האבטלה, במקרה זה, הם תוספת פיצוי – הפעם על חשבון השכן ממול. העצמאי שהתדרדר לאבטלה גורר אחריו, בדרך כלל, גם חובות רבים כתוצאה מניסיונותיו להחיות את העסק הכושל. הוא אינו זכאי לדמי אבטלה. לא ידוע לנו על מחקר שבוצע בקרב עצמאים מובטלים. אין ספק שמצבם קשה, אך גם אין ספק שהעדר דמי אבטלה מאלץ אותם להתאמץ ולמצוא פתרון אלטרנטיבי מהיר, במקום לסמוך על דמי אבטלה שאינם. אחת מהדרכים היא להצטמצם ולהסתפק בשכר נמוך מאד – פחות משכר המינימום, שכר שניתן להמשיך ולהפיק מהעסק הכושל. כל זאת בהעדר אלטרנטיבה לחיות על חשבון הציבור. העצמאיים מסתדרים, ולא על חשבון הציבור

ביטול דמי האבטלה יגביר את אחריות האזרח כלפי עצמו ויעלה את רמת החיסכון. אזרח יוכל לבטח עצמו באופן פרטי לקבלת דמי אבטלה (ראה בהמשך). העדר דמי אבטלה יאיץ את הליך המעבר למקום העבודה החדש. תיפסק תופעת "חודש החופש" על חשבון המדינה, במסגרתו לוקח המובטל "חודש" פסק זמן ל"ניקוי ראש" – חופשה לכל דבר, ורק עם סיומה מתחיל לחפש עבודה... תולבן ה"עבודה השחורה" הנהוגה במקביל לקבלת דמי אבטלה ו"קומבינות" רבות אחרות. מפלס ההונאה בחברה הישראלית ירד. 

חסכון נוסף בנטל המיסוי יתאפשר כתוצאה מביטול המנגנונים עתירי כוח האדם העוסקים בתשלום למובטלים וברישום מובטלים (לשכות "התעסוקה"). 

קצבאות בעלות אופי ביטוחי

חברות ביטוח פרטיות לא מבטחות אירועים עם ניגוד אינטרסים מוסרי מובנה – אירועים שמבוטח יכול להשפיע בקלות על הופעתם (לדוגמה: ביטוח אבטלה. המבוטח יכול בקלות "לעזור" לעצמו להפוך למובטל...). לעומת זאת ניתן יהיה לקנות פוליסת ביטוח לאירועים כגון אבטלה הנובעת מפשיטת רגל של מעסיק או מפיטורים המוניים בעסק. מובטל יוכל לקבל דמי אבטלה במשך 6 חודשים או 16 חודשים – תלוי בפרמיה שישלם ובהסכם עם חברת הביטוח; דוגמאות נוספות: ביטוח לקצבת נכות, ביטוח למקרה פגיעה במקום העבודה, אשפוז סיעודי, טיפול בילדים חריגים ועוד. 

אירועים כאלה, המכוסים כיום מתקציב המדינה (והביטוח הלאומי), יבוטחו על ידי חברות פרטיות שישאו בהוצאה בקרות אסון למבוטח. בתקופת מעבר יונהג ביטוח חובה, במסגרתו יצטרך כל אזרח לבטח עצמו, בחברת ביטוח בה יבחר, כנגד סיכונים אלה. המדינה תמשיך להעביר קצבאות סעד לאותם חלקים באוכלוסייה שכבר נפגעו ואשר יעמדו בקריטריונים הכלכליים לכך. זו קבוצה סופית ומוחלטת, היקפה ילך ויקטן עם השנים. ביצוע התשלום לזכאים בקבוצה זו יועבר מהביטוח הלאומי אל חברות ביטוח פרטיות, כאשר אוצר המדינה משלם את העלות. ההסכם עם חברות הביטוח הפרטיות יכול, לדוגמה, להכיל סעיף שכל חיסכון שחברת הביטוח תשיג בתשלומים לזכאים יתחלק בין החברה למדינה. חיסכון רב צפוי מחשיפת מתחזים ואזרחים שקיבלו כספים מהביטוח הלאומי בטענות שווא. חברה פרטית תצליח לחשוף מקרים רבים יותר ממוסד ממשלתי חסר מוטיבציה. החברה תרוויח את מחצית מכספי החיסכון לאורך תקופה עתידית ארוכה. רווח נאה לחברות הביטוח וחסכון עצום לתקציב המדינה. 

מספר מקבלי קצבת נכות כללית מהביטוח הלאומי צמח ב- 12 השנים בין 1992 ועד 2003 פי- 2. מ- 78,000 זכאים לכ- 158,000 בשנת 2003 !! מספר מקבלי גמלת סיעוד גדל באופן תלול יותר; מכ- 38,000 זכאים בשנת 1992 לכ- 112,000 בשנת 2003 – גידול פי- 3. אוכלוסיית ישראל צמחה באותה תקופה ב- ⅓ בלבד. אוכלוסיית הקשישים, זכאי קצבת זקנה, צמחה פי ½1 בלבד. מה קרה לאורך אותן השנים שמספר הנכים האזרחיים כה צמח (ללא נכי צה"ל)? מה הגורם לגידול העצום במספר הקשישים הזקוקים לעזרה סיעודית? ובהרבה יותר מקצב הגידול במספר הקשישים. מגיפה? לא!

חוק הטבע של התנהגות בני אנוש – כאשר מחלקים כסף שלא תמורת עבודה מספר הזכאים ילך ויצמח ללא שום פרופורציה. עם ישראל בארץ ובתפוצות רוסיה תפס את הפרינציפ... ייתכן שהעלייה הגדולה מארצות חבר העמים תרמה את שלה לגידול בקצבאות: השמועה על חלוקת כסף לנכים בישראל פשטה גם בערבות סיביר ואוקראינה... היחיד תמיד מנצח את וועדות החלוקה של פקידי הביטוח הלאומי ומוצא דרכים להוכיח את זכאותו... 

במדינות רווחה קיימת מוסכמה חברתית לא כתובה – אזרח שמרמה את רשויות המדינה אינו רואה עצמו כעבריין. כאשר מגישים בקשה כוזבת (או אפילו רק "מעוגלת") לזכאות כלשהי, הסיכון אינו גדול... "מקסימום זה לא מצליח..." 

לעומת זאת, קיימת רתיעה מסוימת מיישום קוד התנהגות זה מול חברת ביטוח פרטית, גם הסיכון גדול יותר. לחברת ביטוח פרטית יש תמריץ חזק יותר מאשר לפקיד ממשלתי לחשוף רמאים ומתחזים. מעניין לציין שמגיש הבקשה הכוזבת לביטוח הלאומי לא מתנהג כך כלפי שכניו או במיני-מרקט השכונתי, שם הוא נוהג ביושר. קיימת הפרדה ברורה על מי מותר "לעבוד"... 

הפרטת שירותי ביטוח תקשה על מתחזים, תצמצם את מספר הזכאים ותגדיל את שיעור המשתתפים בכוח העבודה. 

קצבאות לאמהות חד-הוריות – ביטול הדרגתי

הקצבאות לאמהות חד-הוריות חדשות יבוטלו בהתראה של שנה. אישה ששואפת להיות אם חד-הורית תוכל לעשות זאת, אך על חשבונה ולא על חשבון השכן ממול. אמהות שנהנות כיום מקצבה, ימשיכו לקבלה, בכפוף לקריטריון הכלכלי, עד לתום הזכאות. תוך 7 שנים יעמדו כל האמהות החד-הוריות ברשות עצמן. יסתיים התמריץ לגירושים פיקטיביים או לעבודה בסתר רק כדי לשמר את הזכאות. 

זיקנה ופנסיה

בשנות ה-30 של המאה הקודמת נקבע במערב גיל הפרישה לפנסיה ל-65. באותה תקופה עמדה תוחלת החיים לאמריקאי הממוצע שהגיע לגיל 65 על כ-12 שנים. בתחילת שנות האלפיים עמדה תוחלת החיים של בני ה-65 על כ- 18 שנים ויותר. גיל הפרישה שלא השתנה האריך את "שנות הזקנה" הממוצעות מ-12 שנים ל- 18 שנה. במילים אחרות, אילו היו מעדכנים את גיל הפרישה בהתאם לעלייה בתוחלת החיים היה גיל הפרישה כיום עומד על 72. ככל שהזמן חולף פוחתת ההצדקה לפרישה כפויה בגיל 65 (או 67 לאחר הרפורמה שהנהיג בנימין נתניהו). 

קשיש בן 75 מסוגל כיום, בזכות הישגי הטכנולוגיה, התקשורת והמחשוב להפיק מעבודתו פי כמה יותר מוצרים ושירותים מאשר קשיש בן 65 בשנות ה-30 של המאה הקודמת. 

לכן, יש לבטל את גיל הפרישה הכפוי השרירותי – 65-67 ולהגמיש את גיל הפרישה בהתאם להסכמה שבין המבוטח לקרן הפנסיה שלו. עובד יוכל, לדוגמה, לפרוש לפנסיה בגיל 65 ולקבל פנסיה של 5,000 ₪ לחודש. אם יחליט לדחות את הפרישה לגיל 70 יוכל לקבל פנסיה חודשית גבוהה יותר, נניח – 6,800 ₪. 

אם כיום שיעור הנהנים מפנסיה עומד על כ-50%, לא יהיה זה מוגזם להעריך שבעידן החדש יעמוד המספר על לפחות 75% מהקשישים. מבין 25% הנותרים ללא פנסיה, יהיו ודאי כאלה בעלי חסכונות פרטיים, אחרים יהיו מבוטחים בביטוח סיעודי, אחרים יגיעו להסדרי קצבה כנגד שעבוד רכוש (ראה פרוט בהמשך). 

ביטול הדרגתי של קצבאות הזקנה

משמעות המעבר ל"פנסיה" תהיה תחילת קבלת הגמלה החודשית מקרן הפנסיה. לא יהיו מגבלות על עבודת גמלאים ככל שיחפצו. קצבאות זקנה לבעלי פנסיה יבוטלו. קצבאות זקנה לבעלי הכנסה גבוהה אחרת יבוטלו גם הן. אין הצדקה, לדוגמה, לשלם קצבת זקנה לגמלאי צבא קבע או עובדי מדינה שמקבלים פנסיה גבוהה. קצבאות הזקנה ליתר האוכלוסייה יבוטלו גם הן, אך בהדרגה ולאורך מספר שנים. 

קשיש נזקק יהיה זכאי לקצבת סעד בדיוק כמו צעיר נזקק אם יעמדו בקריטריונים המחמירים לזכאות. סוף לקצבאות האוטומטיות. 

כיום, כמחצית מהאוכלוסייה מבוטחת בהסדרי פנסיה. סביר שבעידן החדש תגבר המודעות לאחריות אישית ולרוב האוכלוסייה תהיה תוכנית פנסיה. נניח ל- 75%. חלק מאותו מיעוט של מחוסרי פנסיה, הם בעלי רכוש וחסכונות ובחרו במודע שלא לבטח עצמם לעת זקנה. לרוב האחרים, מבין חסרי הפנסיה, יש לפחות דירת מגורים כרכוש שהצטבר עם השנים. אם שיעור הבעלות על דירות עומד כיום על כ- 70% מהאוכלוסייה, הרי סביר להניח שחלקם של הקשישים בין בעלי הדירות עובר את ה- 90% (ככל שהגיל נמוך יותר כן גדל אחוז הגרים בשכירות). כך שגם קשיש שנהג בצעירותו שלא באחריות ולא דאג לפנסיה, יוכל לחתום הסכם עם חברת מימון – פנסיה תמורת דירה. זו למעשה "משכנתא הפוכה". הדירה תשועבד לקרן הפנסיה והקשיש יקבל "משכנתא" ויוכל לגור בדירה עד סוף ימיו. אחרי כן הדירה תעבור לבעלות קרן הפנסיה. לא נכנס לחישובים אקטוארים, אך תמורת דירה ממוצעת יוכל קשיש לקבל פנסיה של אלפי שקלים בחודש. גם כאן, ככל שידחה את מועד יציאתו לפנסיה יוכל לקבל "פנסיית דירה" גבוהה יותר עד סוף ימיו. קשיש שיאריך חיים יגרום ל"הפסד" לקרן הפנסיה, קשיש שילך לעולמו מוקדם מהצפוי "יגדיל" את רווחי הקרן. תחשיב אקטוארי דומה לזה של כל קרן פנסיה רגילה. 

קשיש יתקיים מפנסיה, חסכונות, מימוש רכוש אחר שצבר, ועזרת המשפחה הקרובה. אין ספק שכאשר האחריות לדאגה לעת זקנה תחזור למשפחות (לאחר תקופת מעבר), יסתבר שמספר הקשישים הנזקקים באמת (ללא פנסיה ממקום עבודה, ללא חסכונות, ללא רכוש למימוש ואשר המשפחה תתכחש להם) נמוך ביותר. במיעוט זה יוכלו לטפל ביעילות גם ארגוני צדקה פרטיים. בכל מקרה, אין צורך במערך מסועף, בזבזני ובלתי יעיל כמו הביטוח הלאומי, שגובה מיסים מכל האוכלוסייה ומשלם לכל האוכלוסייה, כדי לפתור בעייה של מיעוט זעיר בלבד שניתנת לפיתרון נקודתי. 

קצבאות ילדים

קצבאות הילדים יבוטלו בהדרגה. כל תינוק נוסף שייוולד לא יקבל קצבת ילדים. הורים שמתכננים להביא ילד נוסף לעולם יצטרכו לנהוג באחריות, לשוב ולסמוך על עצמם. 

המונח "קצבת ילדים" כשמו לא הוא, מטעה. הקצבה היא תוספת הכנסה למשפחה ללא קשר לצורכי הילדים; משנכנס הכסף לחשבון הבנק של המשפחה – אין לו שם וכותרת. לכל משפחה סדרי עדיפויות שונים והקצבה משתלבת ומתחלקת בין הוצאות המשפחה האחרות. יש משפחה שחיסכון הוא בראש מעייניה וכל הכנסה נוספת תיועד לתוכנית חיסכון, להחלפת דירה לדוגמה. משפחה אחרת לא תוותר על נוכחות במשחקי כדורסל ותוציא על כך מאות שקלים בחודש. אחרים יוותרו על חוג לילד אך לא על הימורים קבועים בלוטו וטוטו. וכמובן, קיימת משפחה שכל שקל פנוי מושקע בחינוך הילדים. 

לכן, קיצוץ בקצבאות ילדים לא בהכרח פוגע בילדים, אלא פוגע בהכנסות המשפחה. ככל שחינוך הילדים במשפחה נמצא בעדיפות גבוהה יותר, הם יפגעו פחות מהקיצוץ. המשפחה תעדיף לקצץ בסעיפי הוצאה אחרים כתוצאה מהירידה בהכנסות. מנגד, במשפחה בה ההשקעה בילדים נמצאת בסדר עדיפות נמוך, הקיצוץ בהכנסתה יפגע פחות בילדים. אין מה לקצץ לילדים... הקצבאות ששולמו בין כך ובין כך כיסו הוצאות אחרות... 

קרנות הפנסיה – לא חובה

ההיסטוריה של קרנות הפנסיה הוכיחה שניהול "ציבורי" הוא מרשם לכישלון ופתח לשחיתות גם בתחום הפנסיה. "המנהל הציבורי" בין אם היה הסתדרות, ממשלה או ועד העובדים קיבל תמיד גיבוי פוליטי לחוסר האחריות שלו. משכורות המנהלים מובטחות והדי הפיצוץ של כישלונם ושחיתותם ייוודעו 20 שנה מאוחר יותר. מי בכלל יזכור את הקומבינות שבוצעו באחריותם?... 

פנסיה תשולם על פי הצבירה של העובד. צברת – קיבלת. לא יהיו מתנות על חשבון הזולת. הקרנות יחויבו בשקיפות מלאה כולל פרסום שכר מנהלים ובכירים. 

לא תהיה פנסיה חובה. אזרח במדינה חופשית רשאי להחליט על העדפותיו. אם אדם מחליט ליהנות היום מכספו במקום להפריש לעתיד – זו זכותו המלאה. ייתכן שיש לו חסכונות אחרים, ייתכן שהוא מעדיף את חיי השעה – עדיין לא הוכרע הויכוח מי צודק... 

ישראלים יתחרו בהצלחה בעובדים זרים

עובד זר המגיע לישראל צריך קודם כל לקיים את עצמו. עלויותיו אינן שונות מאלו של הישראלי. הוא אוכל היטב, מבלה בפאב, קונה כרטיסי לוטו, רוכש מוצרים בסופרמרקט יחד אתנו, משלם על הטלפון הסלולרי יותר מאתנו, חלקם משלם עבור שירותי מין, רובם מבוטחים בביטוח בריאות פרטי. אמת, תנאי מגוריהם גרועים משלנו, הצפיפות גבוהה יותר. חלקם, "החדשים" בארץ סובלים לעיתים מתנאים מחפירים, בעיקר בשלב קליטתם המוקדם בישראל. יש להניח שרמת חייהם מקבילה לזו של "עני" במדינת ישראל, או נמוכה במקצת.

אף אחד מהם אינו מקבל דמי אבטלה, הבטחת הכנסה, קצבאות ילדים, או מתנות אחרות. לעומת זאת, לעובד זר יש סעיף הוצאה נכבד שאין לישראלי העני – הפרשה גבוהה לחיסכון. העובד הזר שולח הביתה בין 100 ל- 500 דולר לחודש. זו הסיבה לבואו לכאן. 

עובדי סיעוד זרים מרוויחים כ-1,500 דולר לחודש (2015. לא כולל: מגורים, שווי כלכלה, ודמי כיס). 

אין סיבה אובייקטיבית שישראלי בריא לא יוכל להתחרות בעובדים זרים במקום להירשם כמובטל. נהפוך הוא, אם הישראלי היה מוכן להשקיע את אותו המאמץ הוא היה מרוויח יותר מהעובד הזר. המעסיק היה מעדיף ישראלי. בהעדר קצבאות נדיבות, הכנסת משפחה בישראל שנמנית עם שני העשירונים הנמוכים הייתה משתפרת פלאים אם אחד מבני המשפחה היה מחליף עובד זר כדי להגיע להכנסה גבוהה יותר וללא קצבאות

קיימות שתי סיבות עיקריות לריבוי העובדים הזרים: האחת – עלויות השכר הנוספות שמעסיק צריך להפריש מעבר למשכורת עבור עובד ישראלי (מס הכנסה, ביטוח לאומי ועוד), והסיבה השנייה – מדינת הרווחה הישראלית משלמת עבור בטלה ומאפשרת לציבור גדול לחיות על חשבון השכנים

הממשלה מנסה לצמצם את כדאיות העסקת עובדים זרים באמצעות ייקור עלות עבודתם למעסיק – הטלת אגרות וקנסות. לעומת זאת, בעידן החדש לא יהיה מס הכנסה אלא מיסוי עקיף בלבד (ראה פרק מיסוי), תפקידו של הביטוח הלאומי יצומצם וימומן ממיסוי כללי ולא ממס על משכורות. בתנאים אלה, עלות העסקת עובד, בין אם הוא ישראלי ובין אם הוא זר, תהיה דומה

בהעדר תשלומי בטלה ממשלתיים יאלצו ישראלים להתחרות (ובהצלחה) בעובדים זרים, במקום להתקיים ממענקי סעד. מספר העובדים הזרים יצומצם ללא צורך במשטרת הגירה. העובדים הזרים הם ההוכחה שיש עבודה בישראל

עקירת הפוליטיקה מתשלומי ההעברה

הכלי המשחית ביותר במדינת הרווחה המודרנית הוא הכוח הניתן לפוליטיקאים להחרים מכספו של אזרח ולהעבירו לאחר. הליך דמוקרטי ומעוגן כמובן בחוק. החוקה בעידן החדש תצמצם את כוחו של הפוליטיקאי, בכל הרמות הפוליטיות (ראה דיון מפורט בפרק – דמוקרטיה). צמצום כוחו של הממסד הפוליטי ינתק את הקשר שבין הון לשלטון ובין שלטון לשחיתות. יישום הרעיונות המתוארים יצמצם בעידן החדש את תקציבי ההעברה (רווחה) למינימום, ולמעשה יתחיל עידן חדש של כמעט 0 תשלומי רווחה ממשלתיים (יהיו תשלומי סעד ממקורות אחרים – ראה בהמשך). 

כספי משלם המסים בעידן החדש לא יועברו לעמותות, לא כסובסידיות למוצרים ולא לקואופרטיבים לתחבורה. המדען הראשי לא יחלק מענקים. לא יהיו קצבאות למרבים בילדים ולא מענקים לתעשיינים. לא יוענקו מענקים לרוכשי דירות וגם לא לתיאטרון הבימה. הכסף יישאר בכיסי האזרחים העובדים. המיסוי יהיה מינימאלי וכדאי יהיה לעבוד. 

על פי החוקה החדשה, החלטה על תשלומי רווחה לקבוצה מסוימת תתקבל אך ורק במשאל עם ובאישור רוב של 75% מהמצביעים. כל משאל-עם על אישור תשלום רווחה יציג בנשימה אחת את תוספת המס שתגבה מכל אזרח כדי לממן את תשלומי ההעברה שעומדים על הפרק. במילים אחרות: אזרח שיצביע במשאל, אם לאשר חוק לקצבאות דמי לידה לכל אישה יולדת, יצביע באותו פתק על הגדלת המס שהוא ישלם מרגע אישור החוק. רק מס עקיף אחד ויחיד ייגבה מהאזרחים למימון הוצאות הממשלה (ראה פרק מיסוי). לכן, קל יהיה להציג במשאל העם את תוספת המס הנחוצה כדי לממן את הקצבה החברתית שעומדת להצבעה במשאל. יידרש אישור ברוב מיוחס מאד, וזאת כדי להבטיח צמצום למינימום של אלמנט הכפייה שבתוספת המס; כדי שנחיצות הקצבה החדשה תתקבל כמעט ללא מחלוקת, תוך הזדהות ציבורית ותשלום המס יהיה מרצון כמעט מלא. הרוב המיוחס נחוץ גם לנטרול השפעת הנהנים מהקצבה הצפויה על תוצאות ההצבעה, בדיוק כפי ששופט שמקורב לאחד מהצדדים פוסל עצמו מלדון בתיק. 

מנגנון זה יבטיח שההחלטה לא תהיה בידי פוליטיקאים, אלא בידי הציבור כולו. איש לא יוכל להפיק רווח פוליטי אם ההצעה תתקבל. כך ימנע מסע לחצים, פיתויים ואיומים על פוליטיקאים. 

כדי שקצבה חדשה תתקבל כחוק צריך שיהיה קונצנזוס כמעט מלא באוכלוסייה לגבי נחיצותה. במילים אחרות, מצוקתה של הקבוצה הזכאית לקצבה תהיה ברורה ותזעק לעין כל. כמעט כל הציבור יהיה מוכן לשלם מרצון תוספת מס כדי לממן את זכאותם של הנזקקים העומדת להצבעה. זאת בניגוד למצב הנוכחי בו ההחלטה נופלת בחדרי הוועדה בכנסת, כאשר 3 פוליטיקאים מטים את הכף לטובת הזרמת כסף לסקטור המקורב אליהם, כאשר מחוץ לאולם (או בתוכו) מתגודדים לוביסטים וחברי מרכז מפלגה המאיימים "לסגור חשבון". 

רווחה – נחלת הכלל

ראוי להדגיש את ההדרגתיות שבביטול תשלומי ההעברה, אך חשוב לא פחות להבין כי בעידן החדש ההכנסה הפנויה של האזרח במונחי כוח קניה, עשיר ועני, תגדל מאד. נטל המס יהיה זעיר הואיל והוצאות הממשלה יהיו רק חלק קטן מהנוכחיות. ביטול תקציבי ההעברה, החיסכון מביטול המנגנונים ועלות השחיתות הנלווית, כמתואר בפירוט באתר זה, יגדילו מאד את הכנסתה של המשפחה הממוצעת. ביטול משרדים ממשלתיים וביטול רוב פעילותם של אחרים תגדיל עוד יותר את ההכנסה הפנויה. אין כל סיבה שהכנסת משפחה בשני העשירונים הנמוכים לא תתייצב על סכומים גבוהים בהרבה מאשר כיום עם כוח קניה גבוה יותר לכל שקל, בעידן החדש ירדו מאד מחירי מוצרים ושירותים. 

העידן החדש אינו מבטיח לעניים הרים וגבעות ולא אוטופיה של חיסול אי-שוויון. גם בעידן החדש יהיו עניים, אך מצבם יוטב לאין-שיעור. הבשורה המלהיבה יותר – העניים לא יישארו אותם העניים. יהיה קל יותר לצאת ממעגל העוני, התמריץ להשתחרר ממלכודת העוני יגדל. יתרחבו אפשרויות התעסוקה וההזדמנויות. 

מנגד, התמ"ג – "עוגת" המשק, יצמח בקצב מדהים כתוצאה מהיעילות, הגידול בתפוקה והעדר הביורוקרטיה. במקביל, יצנחו מחירי המוצרים והשירותים – תרומה נוספת לגידול בהכנסה הפנויה. העניים בעידן החדש לא יהיו עניים מרודים. חברת השפע תספק להם רמת חיים שאפילו לא חלמו עליה במערכת הנוכחית. וחשוב מכל – סיכוייהם לפרוץ את מעגל העוני יהיו ממשיים ומעשיים בזכות הצמיחה הגבוהה, זרם ההשקעות לישראל, העדר חסמים ביורוקרטים, מיסוי נמוך ועקירת הפוליטיקה מהחברה והכלכלה בישראל. קל יהיה לחיות בישראל גם לעניי העידן החדש. 

סולידריות חברתית, עזרה הדדית, תמיכה משפחתית

המשטרים הסוציאל-דמוקרטיים בכל מדינות המערב, וישראל בתוכן, הלאימו את הסיוע לנזקקים. החברה הסוציאליסטית, והשחיתות הנלווית, חיסלו את הסולידאריות החברתית האמיתית, את האחריות האישית ואת מנגנוני העזרה ההדדית שיפרחו במשטר קפיטליסטי. "סולידאריות" היא תחושה אנושית אישית. תחושה זו נשחקה והציבור מסתפק לכל היותר בקיטור נוסח "המדינה צריכה..." או "מחובתה של המדינה...". הצהרות חסרות תוכן אישי ממשי. הסוציאליזם, הרעיון עליו מבוססת מדינת הרווחה, יצר למעשה מנגנון "עוקף סולידאריות חברתית". מנגנון זה מאפשר לנושאי הדגל "החברתיים", מנהיגים ואזרחים כאחד, להלחם בשצף קצף למען החלשים ובתנאי שמכיסם לא תצא פרוטה למען "הסולידאריות". להיפך – הם לרוב נהנים ממשכורת על חשבון הציבור... 

לאורך מאות שנים הוקמו בקהילות היהודיות ברחבי תבל מוסדות סיוע הדדי אמיתיים. נפוליון, הסולטאן הטורקי ומלך מרוקו לא תמכו ביהודים נזקקים בגולה (הם גם לא תמכו בגויים נזקקים...). מפעלי הצדקה מומנו מתרומות היהודים בקהילה כדי שלא יהיה יהודי רעב, כלה שלא תוכל לממן חופה וחולה שיוזנח ללא סעד. דאגה אישית כנה. 

"החברתיים" המקצועיים אינם מתלהבים מארגוני עזרה פרטיים ומסולידאריות אמיתית. לעיתים תכופות הם מבקרים בתוקף את קיומם של ארגוני צדקה ורואים בקיומם מחדל של שירותי הרווחה של המדינה. קיומו של בית תמחוי, לדעתם, הוא כישלון של המדינה. 

החברה הסוציאליסטית ערערה גם את קשרי התא המשפחתי אשר לאורך דורות רבים היה מעגל הסעד והתמיכה הקרוב ביותר לנזקק, לחולה ולקשיש. ילדים יכולים להתעלם מהורים קשישים, ללא נקיפות מצפון, כי "המדינה דואגת להם". זהו המסר שמשדרת החברה בדורות האחרונים, ואפילו הורים אל ילדיהם. תוצאה בלתי נמנעת של תרבות ה"מגיע לי"

חברה ענייה הנאנקת תחת מיסוי כבד ועול ביורוקראטי, התלויה בפוליטיקאים, באישוריהם ומענקיהם אינה יכולה להיות חברה נדיבה המושיטה יד תומכת לנזקקים. אזרח במדינה סוציאליסטית נוטה פחות לתרום לארגוני צדקה בגלל שהכנסתו הפנויה, הנותרת לאחר המיסוי הכבד, נמוכה יחסית. האזרח מפגין יחס ציני, בדרך כלל, לעמותות המגייסות תרומות, הוא חושד בפוליטיזציה ובשכר הגבוה המשולם למנהליהן. האזרח לא חש צורך לתרום, כי בין כך ובין כך "המדינה עוזרת לנזקקים". 

מי יעזור למוכי גורל ?

נבחן לדוגמה אוכלוסייה חסרת ישע מובהקת וגדולה – קשישים. הואיל וחיי נצח הם נושא למדע בדיוני, כמעט כל אחד מאתנו ייכלל בהגדרה "קשיש" בערוב ימיו. "קשישות" אינה מתחילה בגיל קבוע מסוים, אך כולם מגיעים לגיל בו כושר העבודה וההשתכרות נמוגים אט אט. המצב הבריאותי, הכושר הגופני, ובמקרים רבים הכושר השכלי – גם הם מתדרדרים. בחלק מהמקרים הופך הקשיש למקרה סיעודי התלוי לחלוטין בזולת. מאידך, הקשיש הוא איש שחי חיים ארוכים, והספיק במהלכן לעבוד ולצבור נכסים; מי יותר ומי פחות. הקשישים – כקבוצה, הרבה יותר עשירים מהצעירים (כקבוצה). דווקא לקבוצה הפחות עשירה, הצעירים, מנכים מהשכר את מירב ההפרשות לביטוח הלאומי. מהפרשות אלה משלמים לקבוצה המבוססת יותר קצבאות זקנה גורפות. 

בעידן החדש לא יהיו קצבאות זקנה ממשלתיות גורפות, לא יהיה מוסד לביטוח לאומי שישלח מטפלות-בית סיעודיות. בתי חולים סיעודיים יהיו פרטיים. מה יקרה לקשישים חסרי ישע? 

בל נשכח, מדובר במציאות אחרת – מדינת ישראל בעידן החדש: חברת שפע בעלת הכנסה גבוהה, שיעור חיסכון גבוה ואינספור הזדמנויות. בתקופת מעבר, כל בני 55 ומעלה עדיין ייהנו מסיוע ממשלתי קטן והולך בהגיעם לזקנה. צעירים מגיל-גבול זה ידעו כי כאשר יזדקנו יהיה עליהם לעמוד ברשות עצמם – יהיה להם די זמן כדי להיערך לכך. 

"הערכות" משמעותה גילוי אחריות עצמית בהווה כדי לא להיקלע לצרות בעתיד. לדוגמה, אשפוז בבית חולים סיעודי ימומן על ידי משפחת הקשיש, או על ידי חברת ביטוח בה בוטח, ובמקרה הגרוע – קצבת סעד וסיוע עמותת צדקה. האחריות לרמת השירות ונאותות השרות תחול לא רק על המוסד הסיעודי אלא גם על המוסד המממן. כך יהיה אינטרס גם לחברת הביטוח לפקח על בתי החולים הסיעודיים איתם היא קשורה. מוניטין חברת הביטוח עלול להיפגע קשות אם תפנה קשישים לבתי חולים סיעודיים מוזנחים. פיקוח זה עדיף על "פיקוח" של פקידי ממשלה שמשכורתם מובטחת גם אם לא יפקחו... 

האזרח הרציונאלי והאחראי ידאג לבטח את עצמו ומשפחתו לעת זקנה באחד ממסלולי הביטוח הרבים שיוצעו. רבים אחרים בעידן החדש שצברו די חסכונות יוכלו לדאוג לעצמם. אחרים שלא ביטחו עצמם יוכלו להגיע להסדר של קצבה לכל חייהם תמורת "משכנתא הפוכה" – שעבוד רכוש כגון דירה. השוק יצמיח מוסדות מימון רבים ומתחרים. שעבוד דירה, גם זולה, יכול להניב קצבה קבועה לקשיש. גבוהה מקצבת זקנה של הביטוח הלאומי. 

תקופת ה"קשישות" לא תתחיל אוטומטית בגיל 65, אלא כל אחד יפרוש לפי רצונו, העדפותיו ומצב בריאותו. רבים יעדיפו לעבוד ולהשתכר אפילו בגיל 70 ומעלה. למחצית מהקשישים יש כבר כיום פנסיה ממקום העבודה. בעידן החדש תגבר המודעות (לא תהיה ברירה...) ולחלק גדול יותר מהקשישים תהיה פנסיה ממקום העבודה או מחיסכון פרטי. 

בעידן החדש תגבר המודעות האישית לדאגה לעת זקנה מהסיבה הפשוטה – הכול ידעו שאין סיוע ממשלתי. חברות הביטוח וקרנות הפנסיה יגבירו מודעות זו משיקולים שיווקיים ומסחריים שלהם. גם לבני משפחה צעירים יהיה עניין לשכנע אדם מבוגר לחסוך לעת זקנה לבל יפול עליהם למעמסה בבוא היום. 

כמובן שיישאר אחוז קטן של קשישים שלא חסך, לא דאג לפנסיה והוא במקרה (או לא במקרה) גם חסר רכוש. כאן יצטרך התא המשפחתי להתגייס לעזרתם – "אל תעזבני לעת זקנה" – ומי כמו התא המשפחתי מחויב רגשית ומוסרית לכלל זה. יהיה אחוז קטן עוד יותר, מבין הקשישים חסרי הכול, שאפילו תא משפחתי תומך לא יעמוד לצידם. אחוז קטן מאד מאוכלוסיית הקשישים יתברר כחסר ישע לחלוטין. מה יהיה עליהם? בחלק זעיר זה של הקשישים יטפלו ארגוני סעד קהילתיים, מתנדבים ועמותות רווחה אחרות. 

הקשישים הם רק דוגמה. הנזקקים "המעטים החריגים" יימצאו גם בתחומים אחרים כגון חולי נפש, ילדים ללא משפחה, ילדים למשפחות הרוסות, עניים חסרי כל. תמיד יהיו בחברה גם אנשים חסרי אחריות כלפי עצמם ומשפחתם אשר לא חסכו, לא ביטחו עצמם, חיו את ההווה והתעלמו מהעתיד. האמינו שהאירועים תמיד "יסתדרו" איכשהו. אך העתיד תמיד מגיע... והשמים נפלו. 

מי יעזור למעטים החריגים? 

עידן פריחת המגזר השלישי – ארגוני הצדקה

בניגוד למצב כיום, הנזקקים בעידן החדש לא יהיו "כל הקשישים", או "כל הילדים", או "כל החולים", אלא רק חלק קטן מהם. כעת כבר ברור שהדרך הגרועה ביותר לעזור היא באמצעות הקמת מנגנון פקידות ממשלתי שיכפה מסים על כל האזרחים, ייצור מערכת "זכאויות" ויתחיל לחלק כסף באופן גורף. רוב הכסף יעלם בדרך, לפני הגיעו לנזקק. 

המשטר בארצות הברית במהלך המאה ה-19 היה קרוב לקפיטליסטי, בטרם נחקקו חוקי מדינת הרווחה האמריקאית במחצית המאה ה-20. למרות שהמדינה לא דאגה לחינוך, בריאות ומזון לא קיים תיעוד של סיפורי זוועה אמריקאים על אנשים שמתים ברעב, חולים שהתגוללו ברחובות וקשישים מעוררי רחמים בהמוניהם. גם לא בתקופות של גלי הגירה המוניים של מיליוני מהגרים אירים, איטלקים או יהודים – כולם היו חסרי פרוטה. חסרי השכלה. 

בתי הספר היו פרטיים, אך היו גם בתי ספר של ארגוני צדקה. בתי החולים היו פרטיים, אך רבים אחרים היו בבעלות עמותות ובעיקר בחסות הכנסיות. ארגוני צדקה דאגו לחלשים ולעניים. היה זה עידן פריחת ארגוני הצדקה. חלקם התפרסו על פני כל היבשת. 

בקהילות היהודים בגולה, במשך מאות שנים, הוקמו מוסדות צדקה התנדבותיים וללא כפיה. "מתן בסתר", "הכנסת כלה" (עזרה לכלות עניות), סיעוד חולים ועוד. גם במדינת ישראל כיום, למרות מערכותיה המעוותות יש אלפי עמותות, וארגוני צדקה. ריבוי ארגוני הצדקה בישראל הם ההוכחה (אחת מהן...) לכישלון מדינת הרווחה הישראלית, שהרי אין כמעט תחום רווחה שאינו מכוסה על ידי המדינה. אין כמעט אזרח שאינו נכלל במסגרת "זכאות" כלשהי. כאמור (בפרק "הכשל"), אילו חולקו כל תקציבי ההעברה בישראל למחצית מהמשפחות בישראל, הייתה כל משפחה מקבלת כ- 10,000 ₪ בחודש... אם כן, מדוע יש צורך כיום בישראל באלפי עמותות מתנדבים ובתי תמחוי, היכן הכסף? – כולם יודעים!... גם לא יכול להיות אחרת: כאשר המדינה מלאימה את החקלאות – מתים מרעב; כאשר ממשלה מלאימה את התעשייה – המוצרים כושלים והמפעלים מפסידים; כאשר הממשלה מלאימה את המסחר הפרטי – נוצר שוק שחור והמדפים בחנויות ריקים. אין יסוד להניח שבתחום הרווחה ההצלחה הממשלתית תהיה שונה

בעידן החדש עמותות הצדקה יפרחו וימלאו את יעודן בזכות מיקוד הטיפול במיעוט קטן של נזקקים אמיתיים ומוכי גורל. גם מספר העסקים שיראו בתרומה לקהילה חלק מקידום המכירות יגדל. 

בעידן החדש, בו ההכנסה לנפש בישראל תהיה מהגבוהות בעולם, המיסוי מהנמוכים בעולם – תשרור אווירת הזדהות עם המדינה והמסגרת החברתית החדשה. בתנאים אלה יהיה קל יותר לעמותות הצדקה לגייס תרומות מכיסיהם התפוחים של האזרחים. תרומה תהיה לנורמה חברתית של יחידים, עסקים וחברות גדולות. מעורבות של עסקים בקהילה תהפוך למנוף לצבירת מוניטין עסקי. 

עמותת צדקה תהיה גם מקור פרנסה לגיטימי למנהליה ומפעיליה. אין ספק שיקומו גם חברות דרוג לעמותות צדקה בדומה לחברות הדרוג לאגרות חוב בורסאיות. העמותה תחשוף לפני חברת הדרוג את משכורת מנהליה, עלויות התפעול, ואת שיעורי התמיכה הישירים לנזקקים. התורמים יסתייעו במידע של חברות הדרוג כדי להחליט לאיזו עמותה יהיה זכות קיום. ספק אם חלק גדול מהעמותות הנוכחיות היה שורד ביקורת ציבורית כזאת. 

כמעט מיותר לציין שעמותות יתוקצבו אך ורק מתרומות מרצון של אזרחים וללא הזרמה פוליטית כלשהי מכספי משלם המיסים בהתאם לעקרון המוביל בעידן החדש – כספי המיסים נשארים בכיסי האזרחים. 

המוסד לביטוח לאומי

הביטוח הלאומי הוא הכלי המאורגן הגדול והראשי לביצוע תשלומי העברה במדינת רווחה. כ- 40% מתשלומי ההעברה מבוצעים דרכו. יתרת 60% משולמים ישירות מתקציב המדינה (סובסידיות שונות, תחבורה ציבורית, חינוך, שיכון וכו'). 

תפקידו של הביטוח הלאומי בעידן החדש ילך ויצטמצם. קצבאות האבטלה יבוטלו בהדרגתיות מהירה, כך גם קצבאות אחרות כגון דמי לידה, קצבאות ילדים. קצבאות הזקנה ייעלמו תוך כ- 15 שנים, תשלומים לחיילי מילואים משלם הצבא, ואילו קצבאות בעלות אופי ביטוחי כגון נכות, שארים וסיעוד יועברו לחברות ביטוח פרטיות (הפרמיה לאוכלוסיה מעבר לגיל מסוים תשולם בתקופת המעבר מתקציב המדינה). תקציבו של הביטוח הלאומי יקטן בהדרגה עד שלא יהיה בו צורך. מנגנון הגבייה של הביטוח הלאומי יבוטל והתקציב ההולך וקטן של המוסד ימומן מקופת המדינה

משרד הרווחה – ייסגר

קריאה בעיון של מבנה ותפקידי משרד הרווחה, באתר האינטרנט הרשמי של ממשלת ישראל, היא משימה אינטלקטואלית מעייפת. חלק מהתיאורים מובָנים, כגון תפקיד רשות החסות לנוער שמפעילה מסגרות לנוער במצבי סיכון. 

לעומת זאת, לא ברור מדוע משרד ממשלתי צריך לעסוק בהכשרה מקצועית על חשבון משלם המיסים (האגף להכשרה מקצועית שעבר למשרד הכלכלה) בתקציב של כ- 1 מיליארד שקל (2015) והעסקת מאות עובדים. בעידן החדש יינתנו שירותי השכלה וחינוך מקצועי על ידי גופים פרטיים בדיוק כפי שקיימים בשוק עשרות בתי ספר פרטיים ללימוד מקצועות המחשב, האינטרנט, הכנה לפסיכומטרי, הנהלת חשבונות ועוד. 

בעידן החדש גם האגף לפיקוח על העבודה מיותר. ספק אם גם כיום קיים בפועל "פיקוח" כזה... בטיחות בעבודה היא עניין לתקנים, חוקים וחברות ביטוח. חקירת תאונות עבודה היא עניין לחברות ביטוח ולמשטרה. על משלוח פקחים דרוזים לרישום דוחות לעסקים הפתוחים בשבת אין צורך לפרט את עמדתנו... 

קשה להבין את תפקידן ומעשיהן של מחלקות אחרות במשרד הרווחה. תיאור עשייתן המבורכת מתובל בניסוחים כבדי מילים. נראה לכאורה שהכותב התאמץ להצדיק את הכסא עליו הוא יושב... לדוגמה: 

יחידת המיעוטים: תפקידה לקיים קשר עם מחלקות אחרות, להשתתף בישיבות ולארגן את סיורי השר והמנכ"ל במגזר הערבי... 

הרשות לתכנון כוח אדם: מייעצת לעובדי המשרד על "עולם העבודה" [כך במקור] וגם אוגרת ידע עבור פקידי המשרד... 

אגפים אחרים, עיקר תפקידם הוא "להיות בקשר" עם גופים פרטיים ורשויות ממשלתיות אחרות העוסקים בעשייה ישירה מול האזרח, לדוגמה: 

אגף מעונות היום: "מעון יום" הוא למעשה גן ילדים. המעונות מופעלים על ידי השוק הפרטי ועל ידי עמותות כגון נעמת, אמונה ועוד. בעידן החדש לא יהיה צורך "בתמיכתו ובסיועו" של משרד ממשלתי. 

פעילויות אחרות של המשרד אכן הכרחיות גם בעידן החדש אך אין להן קשר למשרד הרווחה למעט הרצון לכאורה לצבור כוח ולחלק ג'ובים... 

האגף לאיגוד שיתופי: הוא למעשה גוף המקביל לרשם החברות שבמשרד המשפטים. תפקידו "רישום קואופרטיבים" (כגון אגד, קיבוץ וכדומה). מקומו במשרד המשפטים. 

קיימות כיום מאות עמותות הדואגות לקשישים, ילדים במצוקה, מפגרים, ועוד. בעידן החדש יופרטו שירותים נוספים כגון מוסדות לטיפול באוטיזם, מקלטי נשים, מוסדות טיפול במפגרים ומוסדות טיפול באוכלוסיות חריגות אחרות. המימון ייתכן שיהיה ממשלתי, אם יוחלט עליו במשאל-עם כאמור. גם במקרה זה הביצוע יישאר בידי גופים פרטיים ועמותות. לדוגמה: אם מימון מוסדות למפגרים יהיה ממשלתי אזי יונפק שובר תשלום ממשלתי בעל ערך כספי קבוע למשפחת המפגר שתוכל לשלם באמצעותו למוסד בו תבחר לשכן את בן המשפחה הפגוע. המוסדות הטיפוליים הפרטיים (מוסדות מוכרים שיעמדו ברמה מינימאלית) יתחרו ביניהם על אירוח ומתן שירות לאוכלוסייה המוגבלת, ויפרטו את השובר לכסף במשרד האוצר. 

ייתכן שגם בעידן החדש יהיה צורך בגוף ממשלתי כלשהו לריכוז מעט הפעילות הממשלתית ברווחה. במקרה זה עדיף שתהיה מחלקת רווחה קטנה במשרד הפנים על פני מיניסטריון עצמאי, עתיר דרגות ניהול, לשכות ורכבים צמודים. מנהל מחלקת סעד במשרד הפנים במקום "שר רווחה". 

המפלט האחרון – בכל זאת, סיוע ממשלתי – לנתק את הרווחה מהפוליטיקה

ייתכן שגם בעידן החדש יימצא רוב מיוחס בציבור שיתמוך בסיוע של המדינה לקבוצה חלשה באוכלוסייה. לדוגמה: רוב מוצק של אזרחים יצביע במשאל-עם בעד הצעה לתמיכת המדינה בקשישים – קצבאות זקנה. לאחר דיון ציבורי, מעל דפי העיתונות, האינטרנט ויתר הערוצים תתגבש הצעה מנצחת: המדינה תתמוך בקשישים חסרי פנסיה, חסרי הכנסה אחרת, חסרי חסכונות וחסרי רכוש שניתן למימוש (כגון דירה שניתן לקבל עליה "משכנתא הפוכה") וחסרי ילדים. אוכלוסייה מצומצמת יחסית. 

כיצד תתבצע בעידן החדש תמיכת המדינה בקבוצת הקשישים הנ"ל ? 

בעידן החדש אסור יהיה לגוף שמתוקצב ממיסים להעניק הנחות או תרומות – החוק יאפשר סיוע כספי ישיר אחד בלבד. לכן, קשישים אלה לא יקבלו הנחה בכבלים, הנחה ברכישת תרופות, הנחה בארנונה או בשירותי סיעוד (מלבד הנחות מרצון, ומהכיס הפרטי, שחברות או ארגונים ירצו להעניק). קשיש שימנה עם הקבוצה הנזקקת יקבל קצבת סעד חודשית שבאמצעותה יוכל לשלם תשלום מלא עבור תרופות ועבור כל שרות אחר כולל ביטוח סיעוד. הגופים שמעניקים כיום "הנחות" מעמיסים הנחה זו בסופו של דבר על קופת המדינה, גורמים לביורוקרטיה מיותרת וקרוב לוודאי שמצליחים להוציא מתקציב המדינה סכומים שגבוהים מההנחות המוענקות... 

העמדת כל העברה של כספים לקבוצה כלשהי באוכלוסייה למשאל-עם והדרישה לאישורה ברוב מיוחס תעורר ויכוח ציבורי בו תלובן כל דרישה. הציבור יישאל לדוגמה: "האם את/אתה מוכנים שהמדינה תשלם 2,000 ₪ לחודש קצבה לאם חד-הורית ומנגד יועלה המיסוי שאתם משלמים ב- 100 ₪ לחודש לכל משפחה בישראל?" צריך יהיה לשכנע את רוב הציבור (75%) שהגדלת המיסוי לצורך מימון התמיכה אכן מוצדק. שאלה אמיתית ללא מסך עשן. קשה לשכנע ציבור גדול של מיליוני מצביעים – קל להפעיל לחץ באמצעות לוביסטים על כמה עשרות פוליטיקאים.