המערכון הידוע של להקת "הגשש החיוור" – דוכן הספרים בשוק, עם שייקה שמוכר ספרים כעגבניות במבצע – הפך למציאות. מציאות ברוכה. התחרות בין משווקי הספרים גורמת לירידת מחירם ולעלייה במספר הספרים הנמכרים בישראל.
ספר הוא מוצר צריכה, אחד מיני רבים ונועד לצריכה המונית. נכון, לספרים יש ייחוד, אבל כמעט לכל מוצר יש ייחוד כלשהו, אחרת לא היה מגיע לחנות. ספר הוא מוצר תרבות שנובע מכישרונו של הסופר היחיד. אבל כך גם סרט, שיר, מוזיקה, ריקוד, בגד מעוצב ועוד. רוב המוצרים המוגמרים מקורם בכישרון וביצירתיות של מוח האדם. אין הכוונה להמעיט בערכם של ספרים, אך "מאבק הסופרים" כלל אינו רוחני – הוא על כסף, על "פרנסה", ואינו שונה ממאבקו של כל אחד מאתנו להתקיים. כמעט.
מהי פרנסה הוגנת? מכירה של מוצר או שירות למישהו אחר שמוכן לשלם עבורם מרצונו החופשי כי הם מועילים לו, כאשר המחיר נקבע מרצונם המשותף של הצדדים. יש שמוכרים מוצר ללקוח בחנות, יש עסקאות בין אזרח לאזרח כמו דירה או רכב ורובנו מוכרים שירות למעסיק תמורת משכורת. מהו מאבק קיומי לא הוגן? כאשר אתה כופה בכוח על מישהו לשלם לך בניגוד לרצונו. כפיה כזאת מושגת רק בעזרת פוליטיקאים כי רק למדינה יש סמכות חוקית להפעיל כוח – אך סמכות חוקית אינה תמיד מוסרית.
"הסופרים", שלא ברור בדיוק מיהם, מבקשים מהפוליטיקאים לכפות בכוח על המו"לים תשלום גבוה כשכר סופרים וכך, לייקר את הספרים לאזרחי ישראל. למה? כי "מגיע להם". בכך הם מצטרפים לקבוצות לחץ פוליטיות אחרות, ולא-מעטות, שמסרבות להתפרנס בהגינות מ"קונה מרצון למוכר מרצון" ודורשות מהממסד לכפות על אחרים לשלם להם מחיר שגבוה מהמחיר שהיה מושג בשוק חופשי ופתוח לתחרות. דרישה לא מוסרית.
סופר שאינו מרוצה מההסכם עם ההוצאה לאור – חופשי לבחון את מזלו עם מו"ל אחר – ואם אף אחד לא מציע לו יותר משני שקלים לספר – אז זה שכרו ההוגן. זה שווי יצירתו. אף אחד לא מכריח אותו לכתוב. כמו בכל ענף יש סופרים ויש סופרים. חדשים וותיקים, צעירים ומבוגרים, מוכשרים – מי יותר ומי פחות. יש גם ספרים שונים: ביניהם ספרי הדרכה, ספרי טיולים, מתכוני בישול, אלבומים. על מי יחול החוק? כמה עמודים ייחשבו כ"ספר"? תידרש הגדרה מהו "ספר ראוי", יצטרכו להגדיר גם "מיהו סופר". הצעד הבא, כמקובל בארצנו הבירוקרטית, הוא הקמת "רשם הסופרים" במשרד המשפטים – משהו כמו "רשם המתווכים" או "רשם הקבלנים". תונפק תעודת "סופר מורשה" תמורת אגרה שנתית – רק נושא תעודה יהיה זכאי להיכלל בהסדר מחיר המינימום לסופרים. ואז ייוולד מושג חדש "סופר חאפר" – אלה שיהיו מוכנים למכור את ספריהם תמורת סכום נמוך מהמקובל בגילדת הסופרים "המורשים", עבריינים חדשים... וגם פרנסה נוספת מובטחת לעורכי דין ולשופטים בענף המשפטי החדש – "דיני סופרים".
איך נקבע כיום שכר הסופרים? במו"מ חופשי בין הסופר לבין המוציא לאור. סופר צעיר ואולי לא מוכר שמביא כתב יד אל המו"ל, ייתכן שאינו מקבל כלל תמורה ואפילו נדרש להשתתף במימון הוצאתו לאור. אם הסופר מוכשר, וכמו בכל תחום – המוכשרים באמת הם מיעוט (לא כל שחקן טניס הוא שחר פאר) – רבים בציבור יעריכו את יצירתו ויבטאו זאת באמצעות שליפת הארנק. המוניטין והאיכות המצטברים מעניקים כוח מיקוח לסופר. בספר הבא, המו"ל כבר ישלם היטב, אחרת הסופר יבחר מו"ל אחר.
החוק המוצע יחייב תשלום מינימאלי לסופר, או הפרשת חלק קבוע מהפדיון. כלומר, להוצאת הספרים לא יהיה כדאי לעשות עסקים עם סופרים חדשים אלמונים, או עם סופרים בינוניים שאין ביטחון שספרם יימכר בכמות מספקת לכיסוי פדיון המינימום הכפוי של הסופר – וזו אולי תופעת הלוואי המזיקה ביותר של הצעת החוק. לכן, מן הראוי שיקרא: "החוק להגנת סופרים ותיקים ולא כה מוצלחים". הסופרים המוכשרים שספריהם נמכרים היטב – אינם זקוקים לחוק, הסופרים הרכים בצעדיהם הראשונים, כאמור, רק יינזקו מהחוק – חומות הכניסה לעולם הכתיבה יוגבהו. מי יצא נשכר? הבינוניים שיזכו להגנה מפני הצטרפות סופרים חדשים לענף.
מוטי היינריך
