כפייה מטעם המדינה, על מערכת יחסים מרצון שמתגבשת במשחק הכלכלי בין אנשים חופשיים – מובילה לעיוותים בשוק ולתוצאות גרועות יותר שלא תמיד ניכרות מייד. את ה"כלכלה" אי אפשר לרמות ומישהו צריך לשאת במחיר. למי יוגש החשבון של יוזמת עייני-יחימוביץ'?
עשרות (או מאות) קבלני ניקיון, המכונים "ראיסים" מעסיקים אלפי נשים ערביות בעבודות ניקיון במוסדות מדינה, באוניברסיטאות, וגם בחברות פרטיות. נשים אלה חסרות כישורים מקצועיים ואפשרויות התעסוקה שלהן מצומצמות מאד. הבעיה אינה רק בכישוריהן, אלא גם במגבלות חברתיות שמקשות עליהן לעלות לאוטובוס, לנסוע לבדן לעיר הגדולה ולעבוד בניקיון דירה בתל אביב או בחיפה תמורת שכר גבוה מאד (כ-50 שקל לשעה כעוזרת בית בגוש דן). המשפחה הערבית עדיין אינה מוכנה להיפרד מאישה, לרוב צעירה, למשך שעות רבות וללא השגחה. קשיי תחבורה מהכפר אל העיר מוסיפים מימד מעשי לבעיה – נסיעה בתחבורה ציבורית מכפר ערבי במשולש אל מקום עבודה בתל אביב תגזול כ- 3 שעות ביום ולפחות שני אוטובוסים לכל כיוון. שעות העבודה הן לרוב אחר הצהריים ובערב – לאחר שעות העבודה במשרדים או באוניברסיטה.
קבלן הניקיון פותר את שתי הבעיות: ראשית, הוא דמות מוכרת למשפחה – הם סומכים עליו שיסיע ויחזיר את הנערה בבטחה, המוניטין שלו הוא כרטיס הביקור. שנית, הוא אוסף את העובדות בשעה קבועה ומחזיר אותן הביתה בזמן. מה עוד שבשעות עבודה אלה לא תימָצֵא שום תעסוקה אחרת לנשים ערביות.
נשים ערביות רבות רואות בעבודה זו הזדמנות לעזור לפרנסת המשפחה, ובנוסף גם לעזור בעבודות הבית במשך היום. ההיצע הגדול של עובדות פוטנציאליות והיעדר חלופות עבודה אחרות גוררים שכר נמוך של כ-12 שקל לשעת עבודה – נטו, במזומן ביד. האישה מביאה הביתה כ- 1,500 עד 2,500 שקל בחודש ולפעמים יותר. סכום משמעותי, בייחוד עם מספר בנות משפחה עובדות. לא מדובר כאן ב"עבודת פרך" בשמש קופחת – אלא בדרך כלל בניקיון משרדים ממוזגים – עבודה קלה מאשר ניקיון תובעני של דירה פרטית.
מדובר בעסקה מרצון בין שני צדדים, ובכל עסקה מרצון – מצבם של הצדדים, מייד לאחר העסקה, טוב מאשר לפניה. הסדר זה מאפשר לקבלן להעניק שירותי ניקיון במחיר נמוך למוסדות ששכרו את שירותיו.
לאחר ששאיפת הארגונים החברתיים תתגשם ועופר עייני יכופף את נתניהו, אוניברסיטת תל אביב תצטרך להכיר בעובדות הניקיון מטייבה כעובדות אוניברסיטה. העובדת תקבל תלוש משכורת מסודר, עם עשרות סעיפים, פנסיה, הבראה וחופשה מצטברת – עלות העסקתה של העובדת מטייבה, כפי הנראה, תשולש לפחות. האוניברסיטה תצטרך להמשיך לשלם לראיס כי אחרת אף בחורה לא תגיע לעבודה.
החשבון יוגש לבסוף למעמד הביניים שיצטרך לשלם יותר מיסים למימון תקציב הממשלה שיגדל, אבל לא נדון כאן בהשלכות אלה.
נתניהו חייב להסכים לרוב דרישות ההסתדרות, הרי לא ייתכן שכל העובדים במשק נהנים על פי חוק מכל הישגי מדינת הרווחה, כגון שכר מינימום וזכויות סוציאליות לרוב, ורק מגזר עובדי הניקיון יופלה לרעה. ניתנת לנו הזדמנות לחזות בזמן אמת בתוצאותיו של תהליך שמומש כבר מזמן בכל ענפי המשק האחרים. תהליך שתורם את חלקו הנכבד ליוקר החיים בישראל.
הגדלה משמעותית של הוצאות הניקיון של האוניברסיטה תגרום לשינוי מבני בענף. עדיף יהיה להעסיק בעבודות אלה סטודנטים וצעירים תל אביבים. האוניברסיטה תוכל להציע שעות עבודה נוחות בשכר שגבוה משכר סטודנט, לחסוך את הוצאות הראיס ולא תחשוש מ"צבירת זכויות ותק" כי סטודנט הוא כוח עבודה זמני שלא יתנחל בעבודה למשך שנים.
כאשר שכר עבודה בדרג הנמוך עולה, צריכות יתר מדרגות השכר להתאים את עצמן. תוצאת לוואי אפשרית היא עליה בשכר המלצרים הצעירים במסעדות בתל אביב. ייתכן שצעירים רבים יעדיפו עבודת ניקיון קלה באוניברסיטה, בשעות קבועות, על פני עבודת מלצרות מפרכת עמוק אל תוך הלילה ובקצב של טירונות גולני. בעלי המסעדות ובתי הקפה יאלצו להעלות את שכר המלצרים ודפני ליף תוכל להפגין נגד עליית המחירים בבתי הקפה בשדרות רוטשילד.
נניח שלא יימצאו סטודנטים ישראלים שיעבדו בניקיון. לא סביר – אבל אולי. תפקידו של קבלן הניקיון יצטמצם לארגון העובדות, חלוקת העבודה ביניהן והסעתן לעיר וחזרה. קרוב לודאי שהוא לא ישלים עם ירידה בהכנסותיו. מכיוון שהבנות הערביות רוצות מאד את העבודה והן מסכימות לעבוד בשכר מופחת משכר המינימום – אין ספק שהקבלן יגבה "דמי רישום" חודשיים מכל צעירה שתרצה לזכות בעבודה (גם בתאילנד משלמים עבור הזכות לעבוד בישראל). הן ישלמו לו מרצון עד ששכרן ירד קרוב לרמתו הקודמת – שכר שנקבע בעבר בהסכמה משותפת. כולם ירוויחו, רק הוצאות האוניברסיטה יעלו ויגולגלו אל שכר הלימוד שיעלה. ואם שכר הלימוד לא יתייקר, אז מחיר הקוטג' יעלה. עולם קטן ותלוי הדדית.
כמעט שכחנו – ומה עם הנשים הערביות? כנראה שהן יישארו מובטלות בבית, מי סופר אותן. העיקר ששלי יחימוביץ' תסמן וי לעוד מאבק חברתי מוצלח.
מוטי היינריך
